ברנרד וסרשטיין, על הסף: יהודי אירופה ערב מלחמת העולם השנייה, מאנגלית: מיכל אלפון, יד ושם, המכון הבינלאומי לחקר השואה, ירושלים 2017, 608 עמ'.

"בשנות העשרים הציגו יהודי אירופה חזות תוססת, דינמית ומשגשגת… היו הקבוצה האתנית המשכילה באירופה, הם התעלו בכל תחומי המדעים, הבריקו בתיאטרון ובספרות והיו לבו הפועם של עולם המוסיקה", כך פותח ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין מאוניברסיטת שיקאגו את ספרו המציג בהמשך תמונה הפוכה לחלוטין לתיאור אופטימי זה, תמונה שנוצרה בעקבות השינויים הדרמטיים שחלו לדבריו בשני העשורים שקדמו למלחמת העולם השנייה ולשואה. כדרכו של היסטוריון, הוא מנסה להבין ולהסביר כיצד זה קרה והאם השינויים הללו הם שאִפשרו או הקלו על הנאצים לבצע את תכניתם השטנית לפתרון הסופי.  התיזה המרכזית שלו היא, שערב מלחמת העולם השנייה היו הקהילות היהודיות באירופה כבר מפורדות ומפולגות על סף התפוררות ונתונות במשבר קיומי. "המגמה הדמוגרפית הייתה קודרת וזו יחד עם הירידה בפריון, ההגירה הגדולה, נישואי התערובת המתרבים וההשתמדות הנרחבת בישרה על היכחדות", הוא כותב בסיכום (עמ' 505) אחרי שניסה לאורך חמש מאות עמודים להביא הוכחות לכך מכל תחומי החיים.

הספר נוקט בשיטה מקורית לניתוח התקופה המדוברת – לא על פי עלילה כרונולוגית ולא תוך מעקב אחר מהלכים דיפלומטיים או צבאיים של מדינות. "על הסף" מביא היסטוריה מלמטה, המחולקת לפי נושאים ולא לפי תאריכים ומקומות גיאוגרפיים. הוא לא עוסק באנטישמיות וביחס כלפי היהודים אלא ביהודים עצמם, שלדבריו היו במידה רבה "קרבנות של הצלחתם". לעתים ניצב הקורא תוהה מול שפע הפרטים והסיפורים ה"קטנים" לכאורה, הקופצים ממזרח אירופה למערבה, מצפון אפריקה לצפון אמריקה ומעיירה נידחת לעיר הגדולה, ושואל את עצמו כיצד יתלכדו הללו לתמונה קוהרנטית שתסביר את מה שאי אפשר להסבירו. אך הרצף הנבנה בידי וסרשטיין שעל אחר שעל, אבן אחר אבן, מצייר לבסוף סוף טראגי שאנו מודעים לו כמובן מלכתחילה, אך הדברים שהובילו אליו מתבהרים פתאום ומספקים תובנות והבנות חדשות, אם כי – אומר זאת כבר כאן – לא תמיד משכנעים במלואם.

בתשעה עשר הפרקים התמאטיים של המחקר מקיף ההיסטוריון נושאים שלכאורה אין קשר ביניהם – דת, נשים, נוער, ספרים, מלים, אוטופיות ומודרניות וגם שתדלנים ופופוליסטים, לופטמענטשן ושטעטל. בכל פרק שכזה הוא מביא שלל דוגמות שליקט ממקורות רבים ומגוונים על דברים שקרו לאנשים מוכרים יותר או פחות, על אמונות חדשות וישנות ומשברים ופילוגים וסולידריות ושברונה. כך לדוגמה, בפרק על נשים הוא מדבר על גיל הנישואין שעלה והגיע ל-27 בממוצע בפולין בראשית שנות השלושים ועל שיעור הגירושין שעלה אף הוא בצורה ניכרת, בלנינגרד לבדה היו בשנת 1936 298 מקרי גירושין לכל אלף נישואין. הוא מספר כי ההגירה ההמונית של גברים צעירים שהבטיחו לנשותיהם, לא פעם לשווא, שיחזרו לקחתן עם ילדיהן אל העולם החדש, הותירה מאחור אלפי נשים עגונות שלא הצליחו להשיג גט. הוא מקדיש מקום לנשים יהודיות שפעלו בארגונים פמיניסטיים כבר אז ולכאלה שרכשו השכלה ויצאו לעבודה במגוון מקצועות – מפועלות בבתי חרושת לטקסטיל דרך רפואה ועריכת דין ועד לשירה וספרות וגם זנות.

בפרק על "כוחה של המילה" הוא מביא דוגמאות למעורבות העמוקה של יהודים בעולם העיתונות האירופאית ערב המלחמה כעורכים, בעלים וכותבים. ההשפעה היהודית על העיתונות הביאה להתנגדות בקרב חוגים רחבים במיוחד בגרמניה. וסרשטיין מציין כי בלי קשר לזהות הכותבים והקוראים העיתונות הליברלית בשפה הגרמנית הייתה יהודית במובן העמוק של המילה וייצגה את דבקותם של העיתונים הללו "בערכים דמוקרטיים ומחויבות לסוג החברה שבה יוכלו היהודים לשגשג, חברה המבוססת על שלטון החוק שבה אין המיעוטים צריכים לחשוש מעריצות הרוב, חברה המכבדת את חופש הביטוי, ההתאגדות והמצפון". (עמ' 295) כוחה של עיתונות זו לא עמד לה והיא גילתה מורך לב ואזלת יד, כמו כלל הליברליזם הגרמני והאירופי בשנות השלושים, נוכח עליית הנאציזם וכבר ב-1933 נאסרה העסקת יהודים בעיתונות הכללית על פי חוק.

תהליך חשוב שוסרשטיין מזהה הוא ירידת קרנן של השפות היהודיות כיידיש ולדינו בספרות שנכתבה בשנים ההן ואף כי סופרים ומשוררים ועיתונאים רבים הגיבו למצוקת היהודים הרי "אם בוחנים אותם ככלל, חייהם וכתביהם חושפים את לבו האפל של הקיום היהודי באירופה בשנות השלושים". (עמ' 338)

ככל אדם או עם הנמצאים במצוקה נטו גם היהודים לחפש פתרונות ותקוות באוטופיות שהבטיחו לחלצם ממצב זה. הוא סוקר בנשימה אחת את הציונות, הקומוניזם, הטריטוריאליזם ויוזמות פרטיות לא מפלגתיות לארגון של צעירים יהודים והכשרתם לחיים חקלאיים לאו דווקא בארץ ישראל, ועל הקמת חוות ויישובים יהודיים ברחבי ברית המועצות בסיוע כספים שבאו דווקא מאמריקה. הוא מציין כי בשיאו יכול היה הניסוי הסובייטי להתגאות ב-150,000 יהודים שיושבו ב-250 יישובים חקלאיים, הרבה יותר ממספר היהודים שעלו על הקרקע בארץ ישראל – 89,000 בלבד ב-1936". (עמ' 411) האם רוצה הוא לרמוז לנו ששם היה סיכוי טוב יותר להצלת יהודים? קשה להבין מה מטרת ההשוואה הזאת. והרי ידוע כי יהודים שברחו לתוככי ברית המועצות בזמן המלחמה אמנם עברו סבל ורדיפות, אך חיי רובם ניצלו. הוא מתעכב קצרות גם על האפיזודה של ההתיישבות בבירוביז'אן, שעוררה מחלוקת חריפה בקרב יהודים מחוץ לברית המועצות והותקפה בחריפות על ידי הציונים. הניסוי הזה נתמך בידי ארגון אורט העולמי, שסייע לפליטים יהודים להגיע לשם. סופה של האוטונומיה היהודית דוברת האיידיש בבירוביז'אן ידוע. סקירה חטופה של כותרות עיתונים מצביעה על היאחזות במקומות רחוקים והזויים נוספים למציאת מקלט לפליטים היהודים: מדגסקר, טנגניקה, אלסקה, קלדוניה החדשה, קונגו, האיטי, אתיופיה, גינאה ההולנדית ועוד ועוד: "בכל אחד מן המקרים התגלו מכשולים ושוב סובבו את הגלובוסים עד שהעיניים נחו שוב על אדמת גאולה חדשה ומופרכת עוד יותר", (עמ' 422) הוא מסכם ועובר לפרק הבא בו מתואר הפליט  היהודי כ"בעיה חברתית ופוליטית של ממש ואסון הומניטרי" המנסה להיחלץ מן הכלוב. אולי יש כאן רמז לאופן בו מתייחס העולם היום לפליטים מאפריקה ומן המזרח התיכון, גם פה נמנע וסרשטיין מהבעת דעה ברורה ומסתפק בהנחת העובדות בפני קוראיו. כמו למשל סיפורו של יהודי וינאי צעיר ובלתי ידוע, פאול וינקלר שמו, אכן מזכיר את התמונות שאנו רואים כיום על המסך. לאחר האנשלוס ב-1938 הוא החליט ללכת ברגל לגבול צ'כוסלובקיה, קיבל אשרה זמנית לשהות בה, אך כעבור שלושה ודשים נעצר כשוהה בלתי חוקי וגורש להונגריה, שם אילצו אותו שומרי הגבול לשחות בחזרה בנהר המפריד בין הארצות וחמש פעמים שחה הלוך ושוב עד שהתירו לו לעבור לרומניה. בקונסטנצה עלה כנוסע סמוי על אוניית משא לארץ ישראל, נעצר בחיפה על ידי הבריטים וגורש, הרומנים לא התירו לו לרדת מן האונייה והוא חזר לחיפה שם נעצר שוב לפני גירוש, אך ניצל בזכות דוח רפואי שטען כי אין אפשרות לגרשו. (עמ' 428)

הפיצול הפוליטי בעולם היהודי גרם אף הוא להחלשת הקהילות ולאבדן הסולידריות. גם על פי התהום המשיכו יהודים להתווכח בלהט על אמונותיהם האידיאולוגיות, מחלוקות שכפי שאנו יודעים נמשכו גם כאשר החרב הייתה מונחת על צווארם ואף לאחר מכן. היהודים הצטיינו בהקמת מוסדות, מפלגות, ארגונים מקצועיים וחברתיים, אך היו בתוכם גם שסעים פנימיים עמוקים. וסרשטיין מציין את הבוז ההדדי בין אשכנזים לספרדים, בין חסידים למתנגדים, ליטווקים וגאליציאנרים, בין יהודי גרמניה וה"מערב" לאוסטיודן. "ככל שהיהודי בא ממוצא מערבי יותר, כך יש יהודים שהוא יכול להתנשא עליהם.  היהודי מפרנקפורט בז ליהודי הברלינאי, היהודי הברלינאי בז ליהודי הווינאי, היהודי הווינאי בז ליהודי הוורשאי"… בקיעים אלה, הוא טוען, הקשו על היהודים בשנות השלושים להתגונן מפני מגפת האנטישמיות. (עמ' 50)

כך מציב לנו וסרשטיין מראה לא מחמיאה שמעוררת לעתים אסוציאציות מפחידות גם על מצבנו כיום. נכון, יש לנו מדינה וצבא, בעת מצוקה אנו מתאחדים, אך ההיסטוריה היהודית, גם בתקופות שהעם כולו היה "על הסף", עמוסה בדוגמאות מכבידות וכואבות שכאלה. וסרשטיין אינו אומר זאת במפורש, אך ניתן לגזור מן המחקר המקיף שערך מסקנה קשה ומטרידה – שהיהודים היו נכחדים בעצמם גם אלמלא הגיעו הנאצים. הפיסקה המסכמת ספר עב כרס זה מרמזת על כך: "הם היו אולי אדונים לנפשותיהם, אך לא לגורלם. פעולתם הייתה בדרך כלל התרוצצות חסרת תועלת כשל זבובים שנסגרו בבקבוק והם נחנקים לאיטם. חסרי כל מגן, כמעט בלי ידיד, תקוותם הולכת ואוזלת, יהודי אירופה על סף חורבנם חיכו לברברים".

האמנם?