27 באפריל 2020 ימי קורונה

בבת אחת התהפך העולם המוכר. הזמן עצר מלכת, הבית היה ל[ה]מקום הבלעדי והמרחב הצטמצם והוגבל ל"מאה מטר" סביבו, לתקופה בלתי מוגדרת. בכתיבת העלילה הזאת, או סתם בשגרת החיים בתוכה, אי אפשר שלא לחזור ולהיזכר בבכטין ובהֶלחֵם המלים (חיבור של שתי מלים קיימות ליצירת מילה אחת) המבריק שלו – כרונוטופ: שילוב של זמן (כרונוס) ומרחב או מקום (טופוס). אמנם הוא השתמש במושג זה ככלי לניתוח היצירה  הספרותית, אך בתקופה זו, כאשר גם הזמן וגם המרחב מופקעים מכולנו בהוראות מלמעלה, כל אחת מאתנו יכולה לכתוב את חייה מחדש בצל הכרונוטופ הפרטי שלה, ומתוכו.

כמה מן הקביעות של בכטין שנולד ב-1895 כאילו נכתבו היום: לכרונוטופ תפקיד מבני ומארגן ביצירה; הוא אשר קובע את התנהגותן של הדמויות ואת אפיקי העלילה; הוא קובע את נקודות המבט בטקסט; מגדיר מוסכמות חברתיות ולשוניות ומוסכמות הבעה גופניות ולא מילוליות. ומעל לכול: הכרונוטופ מכתיב ומעצב את פעולתם של בני האדם ואת טיב המגעים החברתיים ביניהם. (מיכאיל בכטין, צורות הזמן והכרונוטופ ברומן, 2007)

עיין ערך: ריחוק חברתי.

מרחב-זמן הוא גם מושג מתמטי הקשור בתורת היחסות הכללית של איינשטיין. רובנו אולי לא מצליחים לרדת לסוף דעתם של ההסברים המדעיים הסבוכים, אך בפשטות אפשר לסכם כי איינשטיין מצא שהגְדלים של המרחב ושל הזמן אינם מוחלטים, כפי שסברו קודם לכן, אלא תלויים במי שצופה בהם ומשתנים ממערכת ייחוס אחת לאחרת. מרחב-זמן הוא ארבע-ממדי – שלושת ממדי המרחב + ממד הזמן – מבנהו מוגבל ומעוצב על ידי תנועת הגופים והכוחות הפועלים בתוכו, ובה בעת הוא עצמו כופה אילוצים על תנועתם. הוקינג הסביר זאת במילים שוות לכל נפש: "המרחב והזמן הם גורמים כמותיים דינמיים. כשגוף נע, או כשכוח פועל, הדבר משפיע על עיקום המרחב והזמן, ומצד שני, מבנהו של המרחב-זמן משפיע על הדרך שבה גופים נעים וכוחות פועלים." (סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן, 1989)

כמה אקטואלי!

איך השתנינו במהלך השבועות האחרונים בעודנו נעים בתוך המרחב והזמן שנכפו עלינו. הם שינו אותנו ואנחנו עיקמנו אותם. עטינו מסכות, הפסקנו לגעת, הפכנו את הבית הפרטי למקלט אטומי אטום, מקוות שהווירוס הבלתי נראה לא יחדור אליו. נדבקנו למסכים, ומגענו עם העולם החיצוני מתֻווך בידי אחרים, אשר בהיסח הדעת או בכוונת מכוון עושים עלינו מניפולציות, מפחידים, מגזימים, שולטים, עוקבים, אוספים מידע ועכשיו גם שואפים לשנות את התודעה. ובכל זאת, אי אפשר להסיר מהם את העיניים ואי אפשר לאטום את האוזניים. עוד הם מדברים ואנו, כל אחת ואחד מאתנו, מתכווצים במרחב הפרטי שלהם, צופים במתרחש בחוסר אונים (חלקנו גם בחוסר אמון) וכותבים את הסיפור מתוך נקודות ייחוס שונות.

איזו ספרות תצמח אחרי הקורונה!?

אני מתחילה לכתוב את הסיפור שלי, שעודנו מתהווה ורחוק מלהיות שלם. הודבק לי שיוך קולקטיבי חדש: קבוצת סיכון (עם מחלות רקע). מעולם לא האמנתי שאהיה כזאת. מוטלים עלי איסורים שאני מסרבת לקבלם. סוף-סוף אני יכולה לתרגל התנגדות לא אלימה. מלכתחילה החלטתי שאיש לא יפריד אותי מהילדים ומן הנכדים שלי, המתנועעים במרחב המשותף שלנו ויוצרים אותו. הצהרתי שאף איש – סגול שיער או צחור זקן, ושום וירוס – נראה או סמוי, לא יכלאו את גופי ואת רוחי. אולי אף אחד אינו מבחין בי ואינו יודע זאת, אבל אני סרבנית קורונה עם מסכה.

כבר למעלה מארבעים שנה אני חיה בכפר קטן ויפה, שהאהבה הובילה אותי אליו. חיים שלמים ומאושרים, אך עם אי-שקט הקורא לצאת למרחב אחר. והנה – הסימפטום הראשון של התקופה הוא ההודיה העמוקה על כך שאני כאן. מול ביתי בקצה הקיבוץ משתרעים מרחבים פתוחים של גבעות רכות, ואדיות, שדות ומטעים. אני מתבוננת בהם יום-יום ויודעת – הזמן לא באמת עצר מלכת, הוא מוסיף לנוע במעגליו כבימים ימימה. מחזוריות הטבע לא נפגעה מן הנגיף, אולי אף להפך. הטבע דווקאי, ואני מזדהה עמו. יחד עם המגפה התפרצה לה בראשית האביב פריחה מתריסה ומרהיבה, תולדה של חורף ברוך גשמים. שדות התבואה הירוקים נעשים ברגעים אלה ממש, לנגד עיניי, צהובים, כמו מדי שנה בעת הקציר. דבר לא השתנה, וגם בשנה הבאה ובזו שאחריה לא ישתנה, וכך גם באלה שתבואנה כשכבר לא אהיה כאן. יש בזה נחמה גדולה.

רק השקט התעצם, אבל הוא זמני.

כאן המרחב אינו תחום למאה מטר, אפשר ללכת בשבילים, להתרחק מן השטח הבנוי ומבני האדם החיים בו ולדמיין שכל זה לא ממשי. פנטזיה. מעגליות הזמן – הדקות והשעות, הימים והלילות, הירח המשנה צורתו והשמש העולה ושוקעת, עונות השנה המתחלפות – כל אלה חזקים מאתנו. ה'פיד' מלא צילומי חיות אקזוטיות שפולשות לערים ברחבי העולם. פולשות? הרי בני האדם הם שכבשו את מרחבי המחיה שלהן ודחקו אותן לפינה, ועכשיו הן חוגגות ואולי אף נוקמות.

הכדור מנסה להגיד לנו משהו. מתי נתפנה להקשיב?

מתחילת הדרך הייתי אופטימית, לא האמנתי לנבואות הזעם. מה שהרעיש אותי לא היה בהכרח מספר הנדבקים, למרות הכעס על הזנחת בתי האבות והצער על אבדן חיים. מה שמכעיס הוא הניצול הציני של ה'מצב' בידי גופים וכוחות גלויים וסמויים, המתנועעים במרחב ובזמן החדשים ומעקמים אותם לפי צורכיהם, בצל העיוורון והפחד של כלל הציבור. אני חולמת על היום שאחרי, היום שבו נצא לרחובות, הרעבים והמובטלים לצד השבעים והמפוכחים. ואז נזכרת ב-2011, בהתלהבות המסעירה של המחאה החברתית ובדעיכתה המהירה, שלא הותירה זכר.

אז את אופטימית או פסימית?

עדיין מוקדם להחליט. בינתיים כותבת בפנקס ראשי פרקים. הערות על שינויים. יש זמן לאטיות, עת למחשבה ולהתבוננות פנימית וחיצונית, מרחב לדמיון ומקום בטוח שקט ושלו שהוא הבית.

אולי עוד יצא מזה משהו חיובי.