אירווינג האו (בסיוע קנת ליבּו), עולם אבותינו, מאנגלית: יוסי מילוא, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואוניברסיטת חיפה 2020, 746 עמ'.
כולנו למדנו בבית הספר על ראשית העלייה הציונית ממזרח אירופה לארץ, שהחלה, כך מקובל לציין, ב-1882. אך מעטים יודעים ומפנימים שבדיוק באותה עת, כאשר רק כמה עשרות אלפים שברחו מפוגרומים וממחסור, שמו פניהם לארץ ישראל, למעלה משני מיליון יהודים עזבו את עיירותיהם, את בתיהם ואת משפחותיהם ויצאו למסע המפרך ביבשה ובים אל הארץ המובטחת האחרת – אמריקה!
אולי משום הפער הזה, שעדיין כרוך באי נחת ציונית, לקח ארבעים ושלוש שנים לתרגם את האפוס הנפלא המתאר את ההגירה העצומה ההיא, שבזיעה ודם ובקשיים אין סופיים, הניחה את המסד ליהדות אמריקה המפוארת של היום. אירווינג האו (1920 – 1993), אינטלקטואל יהודי אמריקאי מוביל, שכמעט אינו מוכר בארץ, דור שני להוריו דייויד ולנטי הורנשטיין אשר היגרו מבוקובינה ב-1912, היה עד ראייה לקשיי ההגירה וההתערות במולדת החדשה. הוא כתב על כך ספר שיצא מן הפרטי לקולקטיבי, אחרי שחקר במשך כעשר שנים את התקופה. "עולם אבותינו" פורסם ב-1976 והפך מיד לרב מכר. כפי שכותב פרופ' גור אלרואי בהקדמה מאירת העיניים שלו – הספר נמצא כמעט בכל בית יהודי: "הקוראים גילו מחדש בין שורות הספר את הוריהם ואת הסבים והסבתות שלהם שהגיעו לארה"ב בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20", (עמ' 13). ואנחנו זכינו רק עתה לתרגום לעברית של הספר עב הכרס והמרתק הפורש את הסאגה הגדולה של ההגירה ההיא.
"עולם אבותינו" איננו ספר היסטורי על קורות היהודים באמריקה, הייתי מגדירה אותו יותר כמחקר תרבות. הוא מתמקד בתקופה שבין 1880 ל-1920 לערך, ואינו מזכיר הגירות קודמות של יהודים לעולם החדש. הוא מתרכז בעיר ניו יורק כיעד הקליטה המרכזי ומפנה זרקור במיוחד לשכונה המפורסמת Lower East Side, שזכתה להנצחה בקולנוע ובספרות. זהו גם שיר הלל לתרבות היידיש שכמעט נכחדה מן העולם, למשורריה ולסופריה שנזכרים בשמותיהם הבלתי מוכרים לנו, ומצוּטטים ללא הרף, לעיתונים ביידיש שריכזו סביבם פעילות מחשבתית סוערת וויכוחים אין קץ, ובראשם הפארווערטס שקיים עד היום. גם כאשר האו מביע ביקורת, היא תמיד אוהבת והומוריסטית, בדיוק כדרכם של בני הדור ההוא, שידעו לצחוק ולבכות בעת ובעונה אחת על מר גורלם. יש כאן תיאורים מרהיבים של חיי התרבות שצמחו ברחובות הצפופים של השכונה – השירה, המחזות, והוודביל – אותם מופעים נודדים של ריקוד, ליצנות, אקרובטיקה ותיאטרון שיהודים רבים הפיקו והשתתפו בהם. מובן שלא נפקד גם מקומה של הפוליטיקה המאפיינת את חיי היהודים באשר הם. היו אלה שנות הפריחה של הקומוניזם, הסוציאליזם והאנרכיזם, ושל האיגודים המקצועיים שארגנו שביתות ענק נגד תנאי העבודה המשפילים ב"סדנאות היזע" ובמפעלי הטקסטיל בהם עבדו המהגרים לפרנסתם הדחוקה.
ניכר במחבר שקרא כל עלון, עיתון, מכתב, ממואר, מחקר או כל מקור אחר שיכול היה לצייר ולהמחיש לו את החיים בתקופה המדוברת.
כותרת המשנה של הספר באנגלית, שמשום מה לא מצאה דרכה לתרגום העברי, היא: "המסע של יהודי מזרח אירופה לאמריקה והחיים שמצאו והקימו בה". ואכן, האו מוליך את קוראיו למן ההחלטה לעזוב את השטעטל, דרך המסע המפרך במחלקה השלישית בבטן האוניות שחצו את האוקיאנוס האטלנטי, בואכה צוואר הבקבוק של אליס איילנד ועד לשכונה היהודית בדרום מזרח העיר בה הצטופפו מאות אלפים.
וכך הוא מתאר את העוזבים, דוגמה אחת ממאות לאופן כתיבתו המיוחד, במלים המציירות תמונות:
"בעלי מלאכות שעבר זמנן, סוציאליסטים משולהבים, רעיות מבולבלות, קנאי דת, כנרים וירטואוזים, קצבים נבערים, משרבטי שירה, רצענים, סטודנטים, לופטמענטשן – ומעל לכל יהודים מן השורה, המוני העם, שההוויה היהודית לא הייתה להם בגדר רעיון ולא בגדר בעיה אלא רקמת חיים נמרצת – כל אלה החלו להתכונן למסע. לא רק מפני שחייהם היו חלשים, אלא מפני שבתור יהודים ידעו שהם חזקים". (עמ' 41)
בהגיעם עסקו היהודים בכל מלאכה אפשרית – בנאים ומשפצים, יצרני סיגריות, אופים, קצבים, סנדלרים, רצענים, עובדי מתכת ועוד ועוד. וכמובן – כבשו את ענף ההלבשה והטקסטיל שהעסיק עשרות אלפים וגדל וצמח במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה עת עבדו בו בניו יורק לבדה כ-95,000 איש, מרוכזים באזור המוכר עד היום כמרכז הטקסטיל, בין השדרה השביעית לטיימס סקוור. "בצהריים היו רחובותיו מתמלאים המוני יהודים דוברי יידיש, קוראים בקולי קולות בשוק תעסוקה לא רשמי שפעל במקום, מעיינים בעיתוני יידיש, לועסים כריכים ואוכלים מחמצים". (עמ' 178) על פי מקור מ-1907 היו בלואר איסט סייד גם 200 רופאים, 115 רוקחים ו-175 רופאי שיניים, בעלי מספרות ומסעדות וחנוונים וצלמים וכובסים ועורכי דין ואפילו וטרינר אחד. (עמ' 179)
איך הם חיו? שואל האו, איך שמרו על האיזון המתוח בין התרבות והמסורת שהביאו מן העולם הישן לבין מה שמצאו באמריקה, בין הרצון להישאר יהודים והשאיפה להפוך לאמריקאים? זהו תהליך סבוך ומפותל, שבמידה רבה נמשך עד היום, אם כי כמובן בתנאים אחרים לגמרי. האו מרבה לשים דגש על ערכים ומוסר ואידאלים ומצפון ויושר וכנות, על קיום מצוות ועל תהליכי חילוניות, על חוזקה של המשפחה היהודית שעמדה בסכנת התפוררות במציאות החדשה, ועל כוחן של האימהות שרובן לא היו משכילות אבל בצד עבודתן המפרכת לא חסכו מאמץ כדי לשמור על מסגרת משפחתית יהודית לילדיהן. עליהן שהיו מרכז רגשי למשפחה, מקור לנחמה ולבטחון: "ממקומה במטבח נעשתה עקרת הבית היהודייה דמות מפתח, שתעניק השראה לדורות של בנים וגם תהרוס אותם ותרדוף אותם… היא שתחזק את רוחם של כל הסובבים אותה, תפשר בין הנצים, תשכך כאבים… ולפעמים, עם חלוף הזמן, תמחץ את אהוביה תחת כובד אהבתה". (עמ' 189). זוהי ה"יידישע מאמע" הטיפוסית כל כך, המתוארת על ידו באהבה, תוך ניגודים וסתירות כביכול.
אירווינג האו, שהיה חוקר ספרות יידיש ואנגלית ושנים רבות לימד ספרות באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון ואחר כך בניו יורק, הקדיש נפח גדול מספרו לספרים ולסופרים ולביטוי החיים אותם מצא בספרות הענפה שנכתבה בידי סופרים יהודים באמריקה, תחילה ביידיש ואחר כך באנגלית. קדם לספרו זה מפעל גדול של שישה כרכים, שפרסם יחד עם המשורר אליעזר גרינברג, ובהם אוסף תרגומים לאנגלית של יצירותיהם גדולי הסופרים והמשוררים היידיים כשלום עליכם, י.ל. פרץ, מנדלי, איציק מאנגר ואחרים. בקיאותו ואהבתו לשפה הביאו אותו לשזור מובאות מספרי יידיש שפורסמו באמריקה בתוך הטקסט שלו, מה שהופך אותו לעוד יותר מושך ורב-רבדים. לא כולם זכו להצלחה ולתפוצה כמו פיליפ רות, סול בלו או יצחק בשביס זינגר, אך האו חופר ומוצא גם אצל סופרים פחות גדולים מקור לא אכזב למידע ולתיאור החיים היהודיים בשנים בהן עוסק ספרו. חלק ג בספר מוקדש כולו ל"תרבות היידיש" ובתוכו למילה הכתובה, לתיאטרון, לעיתונות וגם למה שהוא מכנה ה"אינטלקטואלים המלומדים", או "האינטלקטואלים של ניו יורק", כותרת שהוא עצמו טבע ואף שויך לקבוצה זו מאוחר יותר.
הסקרנות הובילה אותי לבדוק מהי קבוצה זו ומצאתי הגדרה שלה בוויקיפדיה:
"קבוצת סופרים, עיתונאים ומבקרים אמריקאים, רובם יהודים, אשר ברובם צאצאי בני מעמד הפועלים, שגדלו ברובם בניו יורק והתחנכו ב"סיטי קולג' של ניו יורק", בין שנות העשרים לשנות החמישים של המאה העשרים והשפיעו רבות על החשיבה האידאולוגית האמריקאית במהלך כל המאה ה-20. בתחילת דרכם הם תמכו במדיניות השמאל הפוליטי, אך היו אנטי-סטליניסטים במובהק. הקבוצה מיזגה תיאוריה מרקסיסטית וסוציאליסטית, עם חשיבה דמוקרטית וליברלית ודחתה באותה מידה של תקיפות הן את המקארתיזם והן את הקומוניזם הסובייטי כמודל פוליטי מעשי או מקובל. רבים מחבריה הפכו לאחר מכן למייסדי ומובילי הזרם הניאו-קונסרבטיבי בפוליטיקה האמריקאית." הם התרכזו, כמנהג אותם ימים, סביב כמה כתבי עת והירבו לכתוב בהם ולהתווכח מעל דפיהם: ה"קומנטרי", ה"פרטיזן רוויו", "מנורה רוויו" ומאוחר יותר גם מעל דפיו של המוסף הספרותי המהולל של ה"ניו יורק טיימס".
ואז הבנתי את האו טוב יותר, את הניגודים המאפיינים את כתיבתו, את היכולת לראות את הטוב והרע באותו דבר עצמו, את העומק המחשבתי ואת תהפוכות הזמן והאירועים של המאה העשרים שהשפיעו על יצירה ושינוי של אידאולוגיות גדולות וגם עליו עצמו. הבנתי שתרומתם העצומה של המהגרים היהודים לארצות הברית אינה מתבטאת רק בהוליווד ובבנקים, אלא גם, ואולי בעיקר, בהגות, במחשבה, בעיצוב מחדש של הדרך בה הם מבינים וחיים הן את יהדותם והן את אורח החיים האמריקאי, שאין דומה לו בעולם, ואת השילוב בין שניהם.
לכן, כלל לא התפלאתי ולא התאכזבתי שבפרק האחרון לא ניתנה תשובה חד משמעית לשאלה: "האמנם בני בית באמריקה?" האו כותב על הדור השני והשלישי, על המעבר לפרוורים ועל בית הכנסת, ה"טמפל", הנמצא בכל אחד מהם, שהפך למעשה למתנ"ס. הוא מנתח את הדרכים הגמישות בהן בחרו יהודים לשמור על זהותם ועל זהות ילדיהם, תוך שהם מבינים שתהיה בהכרח מידה של התבוללות. אולם הוא איננו מקבל את התחזיות השחורות שצפו כי זהו "סוף העם היהודי" באמריקה: "יהודי אמריקה יישארו יהודים; מוסדותיהם ישרדו, ישגשגו ויתרבו; גדוד של שומרים ישמור על דתם שלא תיעלם… אבל רק מעט מאד ממה ששמר על ליכודם של המהגרים היהודים – מארג אורחות החיים, קשרי המסורת המשותפת, שיתוף השפה – יכול לשרוד יותר ממאה שנה". (עמ' 667) הוא טוען שאין טעם לדון בשאלה האם הירווחו היהודים או הפסידו מן התמורות שעברו עליהם באמריקה. בעיני, התשובה החותכת לשאלה זו היא שבהגירתם של שני מיליון יהודים אל מעבר לים זמן קצר לפני המהפכה ברוסיה וחמישים-שישים שנה לפני הכיליון שבא על יהדות מזרח אירופה, בזאת, הם הצילו את נפשותיהם ואת בניהם ובני בניהם. האין די בכך?
עוד נושאים רבים עולים לדיון בספר הגדוש הזה, רב החיפוש ורבות התהיות. אין תימה איפוא, ש"סוף הדבר" שלו נושא את הכותרת "שאלות ועוד שאלות". האם היהודים השיגו את משאת הנפש של "חיים נורמליים" באמריקה?, האם הגלות הפכה מאין ברירה לבחירה ברגע שקמה מדינת ישראל? מהי בעצם הזהות היהודית שכה מרבים לדבר בה? מה פשר הזלזול שחשים יהודים רבים כל כך כלפי תרבות היידיש, שהמחבר באופן טבעי אינו שותף לו? וכיצד הצמיחו חיי העוני והמצוקה של המהגרים, חיים שלא הייתה בהם כל תהילה, תרבות כה עשירה ותוססת בדורות שאחריהם?
"איננו יכולים להיות אבותינו, איננו יכולים לחיות כמו אימותינו, אבל אנו יכולים למצוא בהוויתם דימויים של יושר וטוהר ושל מסירות. זה כוחה השליט האחד של המסורת היידית, שהיא מעמידה לפנינו בעקשנות את השאלות המיידיות והיסודיות ביותר של הקיום האנושי: איך נחיה? מהן אמות המידה שלפיהן נשפוט את ה'חיים הטובים'? אילו דרכי התנהגות יאפשרו לנו לקיים קהילה אמיתית?" (עמ' 671)
האם גם אנו בישראל עסוקים בשאלות אלה? תמהני.
ולקינוח – פנינה אחת ששליתי מן הספר העמוק מני ים הזה, והשאירה אותי עם תהייה משלי: "אפשר שעצם מהותה של היהוּדיוּת פירושה לחיות לנצח בציפייה לֽמה שלא יבוא לעולם".
האומה 219, קיץ 2020