רבקה ברוט, באזור האפור, הקאפו היהודי במשפט: משפטים של יהודים משתפי פעולה עם הגרמנים, למדא עיון, הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ט 2019, 461 עמ'.
בשיחות עם שורדי שואה נשמע לעתים קרובות המשפט: "מי שלא היה שם לא יוכל להבין". ואכן, כל ניסיון להסביר ולהבין בצורה הגיונית את האירועים שהתרחשו על אדמת אירופה הליברלית והנאורה רק לפני שבעה-שמונה עשורים נדון לכישלון. סוגיות רבות הקשורות בשואה קשות להבנה ולפענוח, אך דומה שאחת הקיצוניות שבהן היא התופעה החריגה של יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים ופעלו נגד אחיהם בתקופה זו. האם ניתן להעלות על הדעת מהן הנסיבות שאילצו יהודים להסגיר את אחיהם, להצליף בהם בשוטים או לשלוח אותם למקומות ריכוז בגטו ביודעם כי אין מהם דרך חזרה? האם ניתן לשפוט מקרים אלה ואחרים במונחים רציונליים הלקוחים מחיי היומיום הנורמטיביים שלנו? והאם מערכת המשפט יכולה להשתמש בכלים של המשפט הפלילי כדי לגזור את דינם?
יש לומר מיד כי לא הייתה זו תופעה בעלת היקף רחב, אך ניתן היה למצוא אותה בצורות שונות בגטאות, במחנות ריכוז ובכל מקום בו היו היהודים נרדפים. שיתוף הפעולה נעשה בדרך כלל בכפייה, מתוך מצוקה ורצון בהישרדות וכמובן לא מתוך הזדהות עם האידיאולוגיה הנאצית והמעשים הנפשעים שבוצעו בשמה. ובכל זאת, הדבר רובץ על הזכרון הקולקטיבי היהודי והישראלי, שמנסה להדחיקו ולא לעסוק בו.
הכינוי "קאפו" ניתן לאסיר במחנה ריכוז שמוּנה בידי הנאצים לאחראי על אחיו האסירים והפך בכך לקורבן ולמקרבן כאחד. לאחר המלחמה הוצמד השם הקיבוצי "קאפו" כמעט לכל יהודי שדבק בו חשד ששיתף פעולה – אם בעלי תפקידים ביודנראט ובמשטרה היהודית בגטאות ואם כאלה שגילו מקומות מחבוא של יהודים תחת לחץ, אנשי ה"זונדר קומנדו" שורפי גופות, רופאים שפעלו בניגוד למצפונם תחת הוראות של הגרמנים, או אחרים שמילאו פקודות לאיסוף יהודים למשלוח למקום לא נודע, מתוך אמונה שבכך הם מצילים לפחות חלק מן האחרים.
המשפטנית והחוקרת ד"ר רבקה ברוט יצאה למסע אל נבכי התופעה המזעזעת הזאת מנקודת הראות של המשפט. כדי לתארה היא משתמשת במושג שטבע פרימו לוי "האזור האפור": "אזור עצמאי, אותו אזור שבו לא ניתן להבחין בין טוב לרע, בין הקורבן לבין תליינו". המציאות במחנות גרמה לדברי לוי להתמוטטות מוסרית, ליצירת קו בלתי יציב ומתעתע בין רודף לנרדף, לחוסר אנושיות ו"לעיוות מוסרי של הרודפים, שהשתקף בין היתר בשיתוף פעולה של הנרדפים" (עמ' 33-34). ברוט בודקת את המשפטים שנערכו למשתפי הפעולה שזוהו ונתפסו על ידי יהודים אחרי המלחמה. הדיון נחלק לשני פרקי זמן ולשני מרחבים שונים. הראשון – המשפטים שנערכו במחנות העקורים שהוקמו באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה מיד לאחר המלחמה, והשני – המשפטים שהתקיימו במדינת ישראל בשנות החמישים והשישים, בעקבות חקיקת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י – 1950. מטבע הדברים רובץ פער גדול בין שתי התקופות, בין צורת עריכת המשפטים, מטרותיהם והעונשים שנגזרו, אותם מיטיבה המחברת לנתח ולתאר.
היבטים שונים של ההתארגנות היהודית במחנות העקורים זכו כבר למחקרים ולספרים (שחלקם נסקרו כאן בעבר). ראויה להערכה ואף להשתאות ההתארגנות המסודרת של המוסדות היהודים במחנות אלה והמאמץ לחזור לחיים, להקים משפחות, להוליד ילדים, לעבוד ולנהל את חייהם בעצמם. במסגרות אלה אף הוקמו ועדות היסטוריות שהחלו מיד לאחר המלחמה באיסוף עדויות ומסמכים על מה שקרה בשנות המלחמה – חומרים מקוריים וחשובים בהם משתמשים היסטוריונים עד היום. אולם דומני כי שדה מוקשים זה של איתור משתפי פעולה והעמדתם לדין פומבי מקבל כאן במה מחקרית ייחודית וראשונית כשהוא נסמך על עיון מדוקדק בפרוטוקולים ובמסמכים בני התקופה. צריך לדמיין את המציאות של מחנות אלה, שחלקם התקיימו פיזית באתרים של מה שהיו קודם לכן מחנות ריכוז, כדי להבין את הקונטקסט בו התקיימו המשפטים הללו – יהודים שופטים יהודים על אדמת גרמניה תחת שלטון אמריקני. במחנות התרכזו שורדי מחנות ריכוז וגטאות ופליטים שחזרו מברית המועצות או מארצות אחרות בהן מצאו מקלט בעת המלחמה. נאספו בהם אנשים שדיברו שפות שונות, היו בעלי השקפות פוליטיות ודתיות שונות וכולם חסרי בית ורכוש, שחוו אובדן וסבל ולא ידעו מה צופן להם העתיד. אם פגשו במקרה אדם שהיה קאפו במחנה בו שהו או אחר שהיה שוטר בגטו, עלה הרצון לנקום בו, להכותו, אפילו לבצע בו לינץ'. למוסדות הפנימיים שהוקמו במחנות לא הייתה סמכות ריבונית לשפוט ולגזור עונשים של ממש, אך הם נטלו לעצמם סמכות חברתית ומוסרית והקימו מנגנון מסודר של בתי דין קהילתיים שניהלו הליכים נגד כמה עשרות אנשים ומנעו בכך יוזמות פרטיות של נקם ובתי דין שדה. במינכן, שם ישב ארגון הגג של המחנות הוקמו גם "בית דין מרכזי של כבוד" ו"בית דין לרהביליטציה" (עמ' 90) בפניהם הובאו הנאשמים. הם התנהלו לפי מיטב הפרוצדורה המשפטית, תוך הקפדה על זכויותיהם של הנאשמים לייצוג משפטי, על כללי ראיות ורישום פרוטוקולים וכן על עקרון הפומביות, אך העונשים שנתנו היו בעלי אופי מוסרי. למשל, הכרזה על אדם כ"בוגד בעם היהודי" והשעייתו מפעילות ציבורית ובמקרי קיצון של הוכחת התנהגות סדיסטית אפילו הצהרה כי "הוא מסולק מהעם היהודי" (עמ' 158). בתי הדין אף השתמשו בביטוי "מוסֽרים" כלפי מי שמילאו תפקידים בגטאות ובמחנות. הם הדגישו את הצורך ב"הבראה מוסרית" של שארית הפליטה ובטוהר ההליכות של מנהיגי הקהילה. "המלחמה שלנו היא על חידוש המוסר הפנימי ולמען צדק וכבוד", קבעו (עמ' 81), השמיעו "זעקה לתיקון העבר", וכך אכן פעלו. כדברי המחברת: "המשפט של משתפי הפעולה במחנות העקורים נועד לשרטט מחדש את גבולותיו החברתיים והמוסריים של העם היהודי, גבולות שנגעו בלב לבה של הזהות וההשתייכות היהודית לאחר השואה". היא מדגישה כי המשפטים הללו גם סייעו לראייה מורכבת של משתפי הפעולה. הם לא היו עשויים מיקשה אחת ובחינת המניעים למעשיהם והנסיבות בהן פעלו הראתה את ההבדלים ביניהם. "בדרך זו הפך אולם בית הדין לזירה חשובה שבה התמודדו השיח החברתי והשיח המשפטי על גבולות ההשתייכות הלאומית בתקופה משמעותית לעם היהודי" (עמ' 164).
דומה כי בנסיבות שונות לחלוטין התמודדות זו עדיין קיימת בחברה היהודית והישראלית עד היום.
שונים לגמרי היו המשפטים שנערכו למשתפי פעולה בארץ – במקרים בודדים לאותם אנשים ממש – לאחר קום המדינה וכינון מוסדות המשפט הריבוניים שפעלו על פי חוקים שחוקקה הכנסת. על סמך החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם מ-1950 נערכו כמה עשרות משפטים כאלה בעשרים השנים הראשונות, אך רק מעטים מהם פורסמו ברבים. יוצא דופן היה כמובן משפט קסטנר, שהיה למעשה משפט דיבה פלילי שהוגש בידי המדינה נגד מלכיאל גרינוולד, שהאשים את ישראל קסטנר בשיתוף פעולה, ולכן אינו שייך ישירות לקטגוריה בה דן הספר. אך מאמירותיו של השופט בנימין הלוי, שהרשיע את קסטנר, ניתן להבין את יחסו השלילי כלפי מעשיו. לדעתו, מי שהסגיר יהודים לגרמנים כדי להציל יחידים, כמוהו כבוגד בחבריו ובתפקידו וכמשתף פעולה עם האויב (עמ' 212).
בפרק המוקדש למשפטים שנערכו בארץ ומנתח את הפרוטוקולים שלהם, מבקשת המחברת להציג "קריאה משפטית שמתמקדת בתוצרים הפורמליים של ההתמודדות המשפטית של ישראל עם התופעה של שיתוף פעולה…" ולצדה גם "קריאה תרבותית… שמבקשת לחלץ מהטקסט המשפטי את סיפור היחסים שבין הנאשמים, העדים והקהל על רקע המציאות היומיומית המורכבת והמסוכסכת בגטו ובמחנה שנפרשה בבית המשפט באמצעות העדויות" (עמ' 169). היא מראה כיצד נושא זה אכן היה בבחינת "אזור אפור" שמערכת המשפט לא ידעה איך להתמודד איתו בכלים הנתונים בידיה. זה היה למעשה חוק רטרואקטיבי ואקסטריטוריאלי שמטרתו הייתה להעניש אנשים על מעשים שעשו קודם לחקיקתו ובטריטוריה זרה, בזמן שמדינת ישראל עדיין לא הייתה קיימת. הפרק המוקדש לחוק זה מנתח בלשון משפטית את המכשולים והחסמים שעמדו בפניו, אך בדרך המובנת לכל נפש ומבהירה את המורכבות הגדולה שלו. היו שופטים במשפטים שהוגשו נגד משתפי פעולה שזו לראשונה שמעו עדויות ישירות על חיי היומיום בגטאות ובמחנות, והכלילו בפסקי הדין שלהם סקירות היסטוריות מפורטות. אחרים אמרו כי מונחת בפניהם "דילמה היסטורית עקרונית כאובה שהוויכוח עליה נטוש" (עמ' 301), או כי "זוהי שאלה להיסטוריה ולא לבית המשפט", כמאמר שופטי בית המשפט העליון (עמ' 327).
ההשוואה בין שני סוגי המשפטים נעשית בידי ברוט בשלושה מישורים, שכל אחד מהם מפורט בפרק נרחב: הראשון הוא סוגיית המוסדות היהודים בגטאות, היודנרט והמשטרה, סוגיה שכידוע היחס כלפיה עבר מהפך במשך השנים; הסוגיה השנייה היא השוואה בין הליכים משפטיים שנערכו נגד אותו נאשם "שם וכאן"; והשלישית היא שני מקרי חקר של שתי נשים שמילאו תפקיד דומה במחנה אושוויץ בירקנאו. "כשמחברים יחד את שלושת הדיונים הללו מתקבל דיאלוג עשיר ומורכב בין שתי שיטות המשפט וביניהן ובין השיח הציבורי" (עמ' 274).
בסיכום הדיונים המרתקים ויוצאי הדופן שמציגה ברוט במחקר חשוב זה היא כותבת כי הבחירות המשפטיות שננקטו במחנות העקורים "מלמדות על כינונה של זהות קהילתית ספציפית, כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים מדובר בבחירות שמבססות מכנה משותף ושפה משותפת לכל בני הקהילה… סימון של גבולות קהילתיים והדגשה של הזהות היהודית הלאומית כלפי חוץ". ואילו במדינת הישראל הריבונית הבחירות המשפטיות בעניין זה מעידות לדעתה "דווקא על פריצת גבולות, הן בבחירה בחוק רטרואקטיבי ואקסטריטוריאלי, והן בטשטוש הגבולות בין המדינה הריבונית לקהילה הגלותית". מערכת המשפט של המדינה הצעירה, שהייתה נתונה בתקופה קשה לאחר הקמתה, בחרה להתמודד עם נושא כאוב זה "בתור אמצעי לכינון גבולותיה של קהילה, להבדיל מהמשפט העוסק בהכרעה המשפטית ה"קלסית" של שמירה על חוק וסדר ויישוב סכסוכים" (עמ' 411). היא מוסיפה כי "בשתי התקופות היה מדובר בחברות שהיו נתונות בעיצומו של תהליך דינמי של תיווך בין העבר לעתיד, בין ביסוס סדר ראשוני לאחר משבר עצום ובין תהליך בהתהוות של שינוי". בשתי שיטות המשפט התייחסו לנאשמים לא רק כאינדיבידואלים, אלא כמייצגים את כלל בעלי התפקידים במחנות ובגטאות. בשתיהן עמד במרכז הדיון "העם היהודי" והצורך להגדיר מחדש את המוסר והערכים לפיהם עליו לנהוג לאחר השבר הגדול.
באין מילה חד-משמעית לתאר את התופעה המטרידה, הכאובה והבלתי נתפסת הזאת, מכנה ברוט את הנאשמים הללו כ"קורבנות מורכבים". החברה במחנות ובישראל דחתה אותם ולא נתנה להם קול, לא בסיפור השואה ובוודאי שלא בסיפור התקומה. ההבדל המהותי בין שתי הזירות הוא כי התהליך המשפטי במחנות העקורים "היה בעל מסגרת גמישה יותר שאֽפשרה לכל הצדדים להציג סיפורים שאינם כבולים בקטגוריות משפטיות דווקניות ובכללי משפט נוקשים כמו המשפט המדינתי". ואילו מנקודת ראותה של המדינה היה זה תהליך פלילי רגיל שמטרתו בירור אשמתם של נאשמים ספציפיים (עמ' 417).
האם בית המשפט היה המקום הנכון להכריע בשאלת אשמתם של משתפי הפעולה? המחברת, שהיא כאמור משפטנית, דווקא נוטה לצד ההיסטוריה: "ההיסטוריה אינה מחפשת אשמה. היא מחפשת הבנה… המשפט מחפש הכרעה… בהצטלבות זו בין ההיסטוריה למשפט ניצבו היהודים בעלי התפקידים בשואה, הקורבנות המורכבים" (עמ' 418).
מטבע הדברים חדלו המשפטים ההלו להתקיים משנות השבעים ואילך, ובהמשך השתנה היחס אל משתפי הפעולה למיניהם בחברה הישראלית, והתפתחה תפיסה מורכבת יותר כלפיהם וכלפי הנסיבות בהן פעלו והמניעים שגרמו למעשיהם. בתחושת חוסר אונים וחוסר יכולת לקבוע עמדה, אני חוזרת אל המשפט בו נפתחה רשימה זו ומציבה סימן שאלה בסופו: האם מי שלא היה שם באמת מסוגל להבין ולשפוט?