אוקטובר 2014
" האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית. מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו, אוכלוסייה מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית".
כך הצהיר הנשיא ראובן ריבלין בכפר קאסם, בעת שהשתתף ב-26 באוקטובר 2014 בטקס הזכרון לטבח שבוצע בכפר לפני 58 שנים.
התייצבותם של הנשיא ורעייתו בראש מורכן מול האנדרטה עליה חרוטים שמות הנרצחים בערבית, הניצבת ברחוב הראשי של כפר קאסם, היא מעשה נועז באווירה הפוליטית הנוכחית. תמונת הנחת הזר, כשבצדו האחד של הנשיא ראש העיר עאדל בדיר ומייסד התנועה האסלאמית שיח' עבדאללה נימר דרוויש ובצדו השני מזכירו הצבאי תא"ל חסון חסון הדרוזי, שווה אלף מלים. אך גם המלים היו חשובות מאין כמותן. בנאומו הארוך של הנשיא נאמרו דברים מפורשים שטרם נשמעו מפי אישיות ישראלית כה בכירה: הכרה בכך שהערבים הם מיעוט לאומי ושאין לצפות מהם ל"שיר את התקווה בעיניים נוצצות"; הכרזה שהארץ היא ביתם ומולדתם, כפי שהינה מולדתו של העם היהודי; אמירה נחרצת בצורך החיוני לשותפות אמת בין שני העמים; וקריאה אמיתית, שלא מן השפה אל החוץ, להיכרות, למפגש, ללימוד השפה הערבית ולהבנה תרבותית הדדית. הנשיא גם הדגיש ביום הזכרון לטבח כפר קאסם כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו", הצהרה שרק פוליטיקאים יהודים מעטים היו שותפים לה במשך ששת העשורים שחלפו מאז.
למרבה הצער, הנאום לא עורר מספיק תשומת לב בתקשורת ובציבור, אלא אדישות בקרב ערבים ותגובות זועמות מימין ומטוקבקים יהודים, כולל תמונה של ריבלין חובש כפייה, שהזכירה את ימי ההסתה האפלים של לפני רצח יצחק רבין. " האתגר הקשה והחשוב מכולם המונח לפתחנו, הוא בהתמודדות עם החשדנות, השנאה והעוינות, שבין המגזרים", אמר הנשיא וכאילו דיבר לא רק אל הנוכחים באולם אלא גם אל שרי הממשלה המטפחים רגשות אלה חדשות לבקרים. נאום זה מתוסף לשורה של אמירות פומביות דומות שלו בתקופה הקצרה מאז נכנס לתפקידו ולמעשים סמליים, דוגמת הסרטון המשותף נגד גזענות ואפלייה, בו צולם ריבלין עם ילד ערבי מיפו שסבל מנידוי חברתי עקב שונותו.
וכהתרסה נוספת נגד אנשי הליכוד המתכנסים בצל תמונת זאב ז'בוטינסקי אך רחקו ממשנתו הליברלית, ציטט ריבלין את מורו ורבו שאמר לפני כשמונים שנה: "הריני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו". היכן הם אותם נכדים? זעק הסאב-טקסט של הנאום ושלח אותם לעיין בכתבי ז'בוטינסקי.
ובדומה לעמדה אותה מביע פרופ' גאנם בריאיון המתפרסם בגליון זה, גם הנשיא סבור שהשותפות היהודית-ערבית בתוך ישראל עשויה להשפיע על הפתרון המיוחל לסכסוך עם הפלסטינים ולאו דווקא להיפך: "כינון השותפות בינינו הוא צורך קיומי. היחסים בין המגזר הערבי ליהודי, ישפיעו השפעה מכרעת על עתידנו, על הכלכלה הישראלית, וגם, כך אני מאמין, על הסיכוי להגיע ליישוב הסכסוך בין ישראל לעם הפלסטיני". ואם נזדקק שוב לקריאה בין השורות ייתכן שאפשר למצוא כאן רמז לאופי הפתרון בו תומך הנשיא, שכידוע אינו מחסידי הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". האומנם מרמז ריבלין בעומדו בכפר קאסם כי כפי שמצווה עלינו לחתור לחיים של שוויון והרמוניה בין יהודים לערבים בתוך הקו הירוק, תוך כיבוד והכרה בשוני הלאומי, כך יהיה גם במדינה המשותפת העתידית שתקום בין הים לנהר? הוא לא אמר זאת במפורש, אך יש להניח כי בעתיד יאזור אומץ ויבחר עיתוי מתאים בו יביע בגלוי גם עמדה שנויה במחלוקת זו.
נכון שניתן למצוא בדברי הנשיא גם כמה אמירות שגרתיות ואף כאלה שירגיזו מי מן הצדדים, אולם הזמן והמקום שנבחרו להשמעת הנאום והנחרצות בה דיבר ריבלין על אזרחותם הישראלית הברורה של הערבים בישראל, ללא סימני שאלה וללא תנאים, הופכים את הנאום הזה לטקסט שחובה לשוב ולקרוא בו, לשוב וללמוד אותו ולצטט ממנו בכל עת.
ולבסוף – הנאום מצטיין גם בכך שהוא מביע תקווה ולא ייאוש, חלום אופטימי ולא סיוטי לילה. בניגוד לנאומי ההפחדות, האיומים, ההסתה והאתנו-צנטריות היהודית שהורגלנו להם מפי ראש הממשלה ומפי חברים בכירים בסיעתו ובממשלתו, הנשיא ריבלין – שבקהל שומעיו ישבו גם תלמידי תיכון מכפר קאסם ומהרצליה – פנה אל בני הדור הצעיר והביע אמונה כי בידם להביא לשינוי וכי הם הם נושאי הדגל של המאבק נגד אלימות וקיצוניות: "אני מאמין בלב שלם, שאם נפנים שאין לנו בררה אחרת; שאם נישא באחריות המשותפת לעתידנו, היחסים בינינו יוכלו להפוך ממוקד של חיכוך למקור של עצמה. לסמל ליכולתם של ערבים ויהודים, ליכולתנו, בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, ללמוד לחיות יחד".
