בחודש מאי 1946 עזבו 1400 מעפילים ניצולי שואה את נמל לה ספציה באיטליה, לאחר מאבק ארוך שכלל שביתת רעב, בדרכם לארץ ישראל. לפני הפרידה מתושבי העיר שסייעו להם בתקופת מאבקם בת ששת השבועות הם עמדו על המזח הקטן ושרו בקול גדול את "התקווה", כשתזמורת העיר מלווה אותם ותושביה מנופפים לשלום לאניות המפליגות. ששים ושמונה שנים אחרי, ב-8 במאי 2014, עמדנו על אותו מזח ומקהלת רמות מנשה יחד עם מקהלת הילדים של לה ספציה שרו יחד את "התקווה" בהתרגשות רבה, ורבים מאיתנו מחו דמעה.

בקהל היה איש אחד שזכה להשתתף בשני המעמדים. משה מרמלשטיין-שוהם, ממייסדי קיבוץ רמות מנשה היה אז כבן 18, שבע תלאות וסבל. לאחר שאיבד את משפחתו ואת נעוריו והצטרף לקבוצת "בוני הנגב", שה

כשירה עצמה במשך שנה באיטליה, במטרה להקים קיבוץ בארץ. הקבוצה הייתה בין העולים באניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב". אניות רבות אחרות הפליגו מלה ספציה, אשר כונתה מאז "שער ציון", כיוון שפתחה את שעריה ואת הנמל הקטן שהיה בה לאלפי יהודים שביקשו לעזוב את אירופה ולהגיע לארץ ב"עלייה ב'".

משה שב אל המזח, הפעם מלווה בצוותי תקשורת מקומיים ובבני הדור השני והשלישי של רמות מנשה, וסיפר את סיפורו המרגש שוב ושוב. הוא אמר להם כי עד גיל 70 בחר שלא לדבר על מה שעבר עליו בשואה, כיוון שרצה להפוך לצבר ישראלי ולהעניק לילדיו חיים נורמליים ומאושרים. אולם לאחר שבגרו ומאז שנתן עדות מפורטת במסגרת פרויקט איסוף העדויות של ספילברג, החליט שאסור לו יותר לשתוק. "עכשיו לא אפסיק לדבר", אמר לקהל הרב שהקשיב לו, "כי עוד מעט לא יישאר מי שיספר".

הטקס על המזח היווה שיא בביקורה משלחת גדולה מרמות מנשה שהגיעה ללה ספציה, על פי הזמנ

ת ראש העיר מאסימו פדריצ'י, לרגל הענקת פרס "אקסודוס" לשלום ולסובלנות לקיבוץ, פרס אותו קיבלו בעבר אנשים כמו יוסי הראל, מפקד אקסודוס (שבתו רונית מתגוררת ברמות מנשה) ולסופר דויד גרוסמן. הקשר בין שתי הקהילות נוצר מחדש לפני שנתיים והתהדק עוד יותר בעקבות ביקור

ראש העיר בקיבוץ בתחילת השנה.

בטקס הענקת הפרס השתתפו גם שגריר איטליה בישראל פרנצ'סקו טאלו, סגן שגריר ישראל באיטליה דן האזרחי, מושל מחוז ליגוריה אליו משתייכת העיר לה ספציה, רב הקהילה היהודית הקטנה ורבים רבים מנכבדי העיר ותושביה ביניהם תלמידים ומורים בני המקום. בבוקר אותו יום הוקרן באולם דאנטה אליגיֶרי בפני מאות תלמידי תיכון, סרט שנעשה על הפרשה לפני מספר שנים ובו רואיינו חברים מרמות מנשה, שחלקם כבר אינם עימנו היום. הייתה זו תחושה סוריאליסטית לראותם על המסך הגדול מספרים על אותם שישה שבועות גורליים בהם היו בעיר וזכו לסיוע חם מתושביה, שבעצמם חיו חיי מחסור ודחק אחרי המלחמה.

בנאומו בטקס הענקת הפרס אמר ראש העיר כי באמצעות הביקור שלנו הם לומדים מחדש פרק חשוב בהסטוריה של העיר ובעיצוב זהותה, שחלק מתושביה היום אינם מודעים לו. גיורא רץ, מנהל הקהילה של רמות מנשה הודה לתושבי העיר בשם הקיבוץ הן על הסולידריות שגילו אז והן על האירוח הלבבי ועל הפרס שקיבלנו היום, והבטיח להמשיך ולהדק את הקשר בין הקהילות. דן האזרחי משגרירות ישראל הודה ללה ספציה בשם מדינת ישראל כולה ואמר שהטקס מתקיים זמן קצר לאחר ציון יום השואה ויום העצמאות וחודש אחרי שחגגנו את חג הפסח שהוא סמל היציאה מעבדות לחירות. כותבת שורות אלה סיפרה לנוכחים כי הוריה ששהו באיטליה כשלוש שנים אחרי המלחמה ועסקו בארגון עלייה ב', ראו באיטליה מקום של חופש וחירות, ארץ שהחזירה להם את שמחת החיים ואת התקווה לאחר האובדן והסבל שחוו.

משה מרמלשטיין שוב ריגש את הקהל כשסיפר את סיפורו האישי ותאר כיצד תושבי לה ספציה התקינו שירותים ומקלחות על המזח הקטן, הביאו להם מזון והתחננו בפניהם שיפסיקו את שביתת הרעב כדי שלא יאונה להם כל רע. לאחר הענקת הפרס הפליאה מקהלת רמות מנשה, בניצוחה של מרב רביד, בשירה באיטלקית ובעברית וזכתה לתשואות רמות.

משלחת רמות מנשה שמנתה 19 איש זכתה לאירוח איטלקי נלהב, שכלל ארוחות, טיולים והיכרות עם העיר ולוותה משך שהותה בת שלושת הימים בידי לוקה בונדיילי, עוזרו האישי של ראש העיר שלא חסך כל מאמץ להנעים את שהותנו.