"כשסיימתי ללמוד והראש התפנה קצת התחלתי לחשוב על העתיד והבנתי שבגיל שרוצים להתחיל לבנות משפחה – חוזרים לשורשים", אומרת מיטל. אנחנו יושבות בסלון המרווח והיפה בביתה החדש הצופה אל הוואדי, בית אותו בנתה בכוחות עצמה, עם קצת עזרה מאימא שוש ובהרבה הנאה וכיף. "החלטתי לחזור למקום בו גדלתי וצמחתי. חזרתי אל השבילים שלא צעדתי בהם יותר מעשר שנים. דברים קטנים כאן מזכירים לי את הילדות, מקומות שאז נראו לי ענקיים והיום הם קטנים. החלטתי לחיות ליד אימי ואחותי ואני מנסה כמה שאפשר, בצורה טבעית ולא מאולצת, להתערות כאן מחדש. ואם להיות חלק מהמקום – זה לא רק לצאת בבוקר לעבודה ולחזור בערב, אני רוצה להיות מעורבת וכבר נכנסתי לוועדת הקליטה החדשה, למשל. בן זוגי אוֹרי הוא עו"ד ועובד במרכז ועדיין לא גר פה. אנחנו על הקו", היא צוחקת.
אני זוכרת את מיטל הילדה, בתם של מאיר ז"ל ושל שוש, אחותה הבכורה של דר. והנה יושבת לפני אישה צעירה ומרשימה, בעלת מקצוע ונסיון, תכניות גדולות ומבט מפוכח על החיים. מיטל למדה פיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה ועובדת כיום בקופת חולים מכבי בטבעון ובזכרון יעקב. היא מתמחה עכשיו בטיפול בגב ובצוואר ומתכוונת להמשיך ולהשתלם בבעיות של סחרחורות וריצפת אגן. במקביל ללימודיה ולעבודתה היא התנדבה, ואחר כך עבדה בשכר כחובשת בכירה במשך תשע שנים, במגן דוד אדום. מיטל החלה בהתנדבות עוד כנערה בתיכון ואחר כך המשיכה מתוך תחושת שליחות. זו הייתה תקופה תובענית וקשה. המראות שראתה במהלך עבודתה במד"א ודאי גרמו לה להתבגר מהר. בשלב מסוים ביקשה שלא לצאת יותר לשטח ומונתה לקצינת מוקד – אחראית על קבלת הקריאות, ויסות האמבולנסים, מתן מענה לכל סוג של קריאה על פי הצורך – גם זו עבודה מתוחה ואחראית שכללה משמרות בלילות, בשבתות ובחגים, בנוסף לעבודתה הסדירה בקופת חולים. לא מזמן החליטה שהעומס כבד מדי והפסיקה לעבוד במד"א ועתה היא מתפנה לפתח גם קליניקה פרטית. בביתה החדש הוקצה מראש חדר טיפולים ומיטל מתחילה בימים אלה לתכנן את העבודה.
"יש אנשים שלא מקבלים מענה סביר בקהילה, מרגישים שלא מקבלים שרות מספיק מהקופה או שיש להם קשיים בנגישות – ובעבורם אני רוצה ליצור מקום זמין. רק התחלתי ויש כבר ניצני היענות. חשוב לציין שברמות מנשה קיים ביטוח משלים ויש החזר של 80% על הטיפולים. אני מטפלת בכל סוגי הפציעות, בעיות אורטופדיות שאנשים חווים באמצע החיים, שברים, שחיקה, מחלות כמו פרקינסון וטרשת נפוצה, בעיות שמתפתחות אצל ספורטאים ועוד ועוד. אני עוסקת בשיקום תִפקודי, החזרת האדם שנפגע לתפקוד מקסימאלי, וגם ב"תחזוקה שוטפת". אני גם מגיעה לבתים של אנשים שאינם ניידים ומתכוונת לעבוד בכל האזור. ראשית אני עושה אבחון מה גורם לכאב, מה יוצר את הבעיה ואז קובעת את הטיפול בהתאם. רוצה לפתוח גם קבוצה להתעמלות רפואית לנשים לחיזוק השרירים הפנימיים והיציבה בדרך שתמנע בעיות בעתיד. כרגע אני מנחה קבוצה בזכרון ויש ביקוש עצום לעוד. לפעמים אנשים אינם מודעים עד כמה חשוב לטפל בגוף ולתחזק אותו לפני שקורה משהו".
זוג אופני ספורט ניצבים בסלון ואני שואלת עליהם. "זהו תחביב אהוב מאד. אני רוכבת בסופי שבוע עם בן דוד שלי או לבד ולפעמים בקבוצת נשים. זה ניקוי ראש נהדר אחרי שבוע עבודה. אני רוכבת רק בשטח, לא על כבישים, ובאזור שלנו ישנם מקומות שלא האמנת שקיימים כל כך קרוב, יערות נחלים, אתרים ונופים שרק באופניים אפשר להגיע אליהם".
מיטל מספרת על קבוצה מיוחדת של נשים רוכבות אופניים ברמות מנשה הנקראת "בשביל האיילה". היא הוקמה בידי הדס וייס לזכר אחותה איילה יפרח שנספתה באסון הכרמל. זוהי קבוצה מגובשת של יותר מעשרים נשים, הרוכבות בכל יום שישי ולפעמים יוצאות לכמה ימים לדרום או לצפון. הדס עצמה היא רוכבת מחוננת והקימה ומארגנת את הפרויקט הזה במלוא המרץ. נוצרו הווי מיוחד ויחסי חברות בין הבנות שמחזקות ועוזרות אחת לשנייה. באביב הקרוב תתקיים פה תחרות ארצית לזכר איילה עם הפנינג ספורט ענק.
לקראת סוף השיחה אני שואלת מה הזכרון שלה מאבא מאיר. מאיר רפאלי, איש רחב ושמח, הזכור לוותיקי הקיבוץ ולילדיו כמי שתמיד עמד במרכז המעגל וניגן באקורדיון, כמי שמילא תפקידים רבים והיה דמות אהודה ופעילה. "הוא חלה כשהייתי בת 17. הוא זה שעיצב אותי ויש בי געגועים גדולים אליו. הוא היה אדם מרכזי ודומיננטי בחיינו. היה בו המון טוב לב, איש שיחה שאפשר היה לדבר איתו על הכול. זכינו לחוות איתו שנים מאושרות לפני שחלה ודעך. התגייסנו להתמודד עם המחלה ועברנו תהליך של הפנמה, הכרה והשלמה, אבל הוא תמיד ייזכר באהבה".
אני נפרדת ממיטל ויוצאת לסיור קצר בגינה היפה שכבר הספיקה לטפח סביב הבית. מאחלת לה הצלחה בכל תכניותיה ושאיפותיה האישיות והמקצועיות, והיא משיבה בחיוך: "הרי זה מה שמניע אותנו, לא?"