חיים בינינו

מי לא מכיר את זיאד? קולו נשמע מקצה היישוב עד קצהו כשהוא רץ לתקן צינור שהתפוצץ, ביוב שעלה על גדותיו, גג דולף, שער שנתקע או כל צרה אחרת. כבר ארבע עשרה שנים הוא כאן, כשהגיע היה רווק צעיר שבא לחפש עבודה אחרי שש שנים במספנות ישראל, שם עבד במסגרות על סאטילים ודאבורים. הוא פגש את אריכא ז"ל שנתן לו הזדמנות ועד פטירתו עבדו יחד, צמודים. "אריכא היה בוס קשה, אבל היינו מסתדרים. תמיד היינו ביחד. עכשיו אני לבד לגמרי אין לי עזרה". במשך השנים התחתן (הרבה אנשים מהקיבוץ היו בחתונה שלי…) ונולדו לו שלושה ילדים. הבת הגדולה כבר בת 8, הבן האמצעי בן 6 והקטנה עוד מעט בת 5. אשתו רביעה באה מכעבייה. היא מורה, אבל מתקשה למצוא עבודה מלאה, יש עודף מורים ערבים ומחסור במשרות הוראה באזור. אם הייתה מוכנה לעבור לנגב – היו מקבלים אותה מייד, אבל מה יעשה הוא?

הם גרים בעוספייה, בקצה הכפר לכיוון חיפה, בשכונת הבדואים. מוצא משפחתו מבלד אל-שיח' – תל חנן של היום. בתקופת המנדט נדד סבו לטירה, שהייתה כפר גדול דרומית לחיפה ושם גידל עזים, כבשים ופרות, אך אחרי 48  כשטירה הפכה לטירת הכרמל, עלו אל ההר לאזור האוניברסיטה של היום ואחר כך התיישבו בפאתי עוספייה. לדבריו, חיים כיום בכפר אלה לצד אלה דרוזים, נוצרים, מוסלמים ויהודים בשלווה ובנחת בשכנות טובה ובלי בעיות – כל אחד דואג לעצמו. כמובן ששכונת הבדואים לא נראית היום כמאהל, יש בה בתי אבן גדולים ומפוארים. זיאד מראה לי בגאווה תמונה של ביתו בטלפון. חלק גדול ממנו בנה לבד. "יש לי בית יפה, הכול בסדר. העיקר הבריאות".

–          אתה מבסוט מהעבודה ברמות מנשה?

–          תודה לאל! מבסוט. האנשים טובים, אני מסתדר עם כולם. יש ימים קשים בעבודה ויש פחות קשים, אבל אני חופשי. נכון שאני מקבל הוראות מלמעלה, אבל בשטח אני עצמאי. תמיד מקבל משכורת בזמן ויש תנאים טובים. אני משווה עם חברים שלי שעובדים במקומות אחרים ויש להם בעיות, כאן אני מאד מרוצה.

–          ובכל זאת, יש לך ביקורת כלשהי?

–          רק שהמשכורת נמוכה מדי והוצאות החיים גדולות. כדי לפרנס את המשפחה בכבוד אני נאלץ לקחת עבודות פרטיות אחרי שעות העבודה. אני אוהב ללכת, לרכב על אופניים, אוהב ספורט, כדורגל, אבל לא תמיד יש זמן.

זיאד אחראי על תחום המים והביוב ביישוב כולו, כמו גם על עבודות אחזקה כלליות – מסגרות, ריתוכים סורגים, מה שצריך, גם בבתים וגם בשטחים הציבוריים. הוא מספר כי רק לאחרונה סיימו פרויקט גדול של החלפת צנרת והתקנת מודדי מים באשקוביות: "מערכת שלמה בניתי שם. כל הקו היה רקוב".

הוא עובד 6 ימים בשבוע וכשצריך קוראים לו גם אחרי שעות העבודה ואפילו בשבתות, אם יש תקלות. "זה לא קורה הרבה, רק לפעמים – אבל אני תמיד בא".

–          אתה מרגיש שמעריכים את העבודה שלך?

–           אני מאמין שאני יכול לעשות הרבה יותר, אבל מעדיפים להביא קבלנים מבחוץ ולא קוראים לי. בחוץ אני עושה הכול – שיפוצים, נגרות, פרגולות – בהרחבה בניתי הרבה פרגולות באופן פרטי, גם שערים וסורגים, הכול. ופה מביאים מבחוץ וחבל, היו יכולים לנצל אותי לעבודות יותר רציניות.

כיוון שאחרי השבחים הרבים על רמות מנשה אני שומעת נימת ביקורת קלה בדבריו אני לוחצת יותר ומבקשת מזיאד להגיד מה הוא באמת חושב עלינו, כמי שמתסכל על היישוב גם מבפנים וגם מבחוץ. הוא לא מתרצה בקלות "הכול בסדר, חוץ מהמשכורת, אמרתי לך, העיקר הבריאות". אבל אחרי שאנחנו כבר נפרדים והוא עומד ללכת, הוא אומר לפתע: "האמת, הניהול לא הכי טוב פה. יכולים לקדם כאן הרבה דברים, לפתוח מפעלים חדשים, ליזום, להגדיל את ההכנסות. יש פה פוטנציאל גדול, יש לכם הרבה אופציות, אבל אני רואה שאנשים קצת אדישים, מנומנמים…"

–          האם אתה רואה הבדל בין הקיבוץ של פעם לבין מה שקורה היום?

–          כן, בטח. יש הבדל גדול בין עכשיו לבין התקופה שהקיבוץ היה קיבוץ, עכשיו השתפרו העניינים, המצב הרבה יותר טוב. אבל אני עדיין חושב שההתנהלות לא הכי טובה פה. כולם ישֵנים כאלה, אין אקשן. יש קיבוצים יותר קטנים שיש להם יותר פעילות.

לפעמים מעניין לשמוע זווית ראייה שונה דווקא ממי שחי בתוכנו. אולי נתעורר?!

פורסם בעלון קיבוץ רמות מנשה, אוקטובר 2013