מירלה נפטרה במיטתה ב-1 באוקטובר 2013 כשלושה שבועות אחרי אירוע הפרידה המתואר להלן, ובדרכה המיוחדת ציוותה את גופה למדע. היא זכתה לקרוא את הדברים והתרגשה מאד. יהי זכרה ברוך.

***

צריך להיות מירלה כדי לארגן לעצמך מסיבת פרידה מהחיים. רבים דיברו במשך הערב על אישה ללא חת, והאירוע הזה היה הביטוי הנועז ביותר לאומץ הלב ולתכונה הידועה של מירלה לא לעשות חשבון עם אף אחד וללכת תמיד בעקבות האמת שלה. הפעם היא לא עושה חשבון עם המוות, לא נכנעת לו, מישירה מבט אל בני משפחתה האוהבים, ובתוכם הנכדים הצעירים שאולי אינם מבינים עדיין את משמעות הפרידה הצפויה מסבתא, אל חברותיה וחבריה הרבים ואל משהו גדול מכולנו שנקרא "גורל", "כוח עליון" או בפי אחרים "אלוהים", ומתריסה בפניו בדרכה המקורית: אני חזקה ממך, לא מפחדת! כל מילות התואר שאפשר להחיל על הערב הזה יהיו קטנות מכדי לתאר את עוצמתו: בלתי נשכח, נדיר, מרטיט, מצמרר, לא-ייאמן, מצחיק ואפילו שמח לרגעים.

מירלה ישבה עם בני משפחתה בחצי מעגל, רגליה היחפות מורמות על הדום שצביקה סחב מן הבית, היא שרה וצחקה והקשיבה לשבחיה בפנים מחייכות ובמבט נינוח. כמעט לא היו שם דמעות והסיפורים נשפכו בזה אחר זה. חברותיה לקבוצת "הגראציות של הים" – ניצה, רבקה, שושנה, ציפי, מרים ואחרות, נשים שכבר שנים מבלות יחד על החוף, בטיולים ובפסטיבלים, כיכבו מאחורי המיקרופון. כל אחת סיפרה אנקדוטה על מירלה, על דרכה המיוחדת להוביל את הקבוצה, על הנחישות שלה להשיג מה שהיא רוצה, לעתים על פיזור הנפש, כמו למשל אז, כשלא הצליחה להתקשר לצביקה מהטיול לאילת כי במקום הטלפון הנייד היא לקחה את השלט של הטלוויזיה… ובעיקר על ההרפתקנות, על האומץ לטפס למקומות גבוהים, להיכנס לכל מקום בו היא מוצאת עניין ולא להתחשב בשום מכשול העומד בדרך. האחיין שלה סיפר כי כשישב בכלא צבאי על סירוב לשרת בשטחים ניגשה דודה מירלה בתקיפות אל הש.ג. ודרשה ממנו לשחררו מייד! מירלה היא הרי חיה פוליטית, ותיקת הפגנות, עומדת במחסומים, משתתפת במפגשים עם נשים פלסטיניות, מאד ערה ומודעת לתהליכים ולאירועים המתרחשים סביב ויש לה דעות נחרצות על כיבוש ועל שלום. והיא כמובן גם אשת משפחה, הידועה בקינוחים המתוקים שהיא מכינה לכל ארוחה, כפי שסיפרה ניצה, שהנחתה את הערב כהרגלה, בכשרון רב. הסבתות שלהן היו אחיות והן הולכות יחד באהבה ובחברוּת מזה עשרות שנים, עוד מאז הילדות בצ'ילה. ואכן, מיטב העוגות של רמות מנשה נפרשו על השולחן ונאכלו בכל פה. ואחר כך הוקרנו תמונות משפחתיות בהן נראים מירלה וצביקה צעירים ומאושרים, וקטעי וידיאו שצולמו רק לאחרונה לקראת חגיגות ה-65, בהם היא מספרת על ימיה הראשונים בקיבוץ, על נישואיה לצביקה ועל עבודתה רבת השנים כמטפלת.

כמה מיוחד וחשוב היה להראות ולהגיד את כל הדברים הללו למירלה באופן אישי ולא, כפי שנהוג במקומותינו, לדבר בשבחו של אדם רק אחרי מותו, כשהוא כבר לא שומע. האווירה המיוחדת ששררה בצריף איפשרה לכולנו להשתחרר מאימת המוות, אולי אפילו להתייחס אליו כאל חלק טבעי והמשך של החיים. ניתן היה להבחין בהבדל בהבעת פניהם של האנשים בתחילת הערב ובסופו. כשנכנסנו, ניכרים היו החשש והמבוכה, רוב המבטים היו מופנים למטה, לא ידענו למה לצפות מן המסיבה המשונה הזאת. כשמירלה נכנסה, קטנה וצנומה בשיערה שהלבין ובשמלה פרחונית, היא פיזרה את החיוך המוכר שלה לכל עבר ובבת אחת הורגשה הקלה, שהלכה והתגברה עם השירה של "שחקי שחקי על החלומות" ו"בוא ואשק לך בני האדם" ועם פרצי הצחוק למשמע סיפורי מירלה שהתגלגלו בזה אחר זה. בסיום הערב נשפך אור על פני המשתתפים, הבנו שהיינו נוכחים באירוע חד פעמי וייחודי שאין דומה לו, שאפשר להגדירו גם כאירוע משמח, למרות הנסיבות העגומות. משמח – כי היתה הזדמנות לחגוג חיים שלמים ומלאי טעם, אהבה ומשמעות. משמח – כי היתה הזדמנות להיפרד ממירלה על פי דרכה ועל פי בחירתה, וגם – כי היתה תקווה שאולי האנרגיה שהצטברה בחדר תיתן למירלה כוח למשוך עוד, להחזיק מעמד ולקוות שאולי באמת יתרחש ה"נס של השנה" כמו בשיר שקראה ציפי.

שיא הערב היה בדברי הסיכום של מירלה, אותם קראה בקול חלוש משהו אבל בנחישות אופיינית.

היא הודתה לבני המשפחה ולחברים על הליווי והעידוד ולצוות הרפואה והרווחה ולמיכאל קאפמן על הטיפול המסור. "עכשיו אני מרגישה מה זאת עזרה הדדית", אמרה. ואז פנתה לדבר על מה שכנראה לא תספיק לראות ולחוות:

– לא אספיק לראות את סיום התשתיות, אמרה בצער, ומיכאל קרא קריאת ביניים שהצחיקה את כולנו "גם אני לא!"

– לא אספיק לשחות בבריכה המשופצת ולהנות ממנה. שכן ידוע שמירלה היתה במשך שנים משתמשת כבדה בריכה, ומזה זמן שהיא מנדנדת לגיורא שוב ושוב על הצורך החיוני בשיפוץ המקום המרכזי הזה שמשרת את כלל האוכלוסיה. "הוא הבטיח לי שבשנה הבאה זה באמת יתבצע", אמרה, והרגשנו בקולה געגוע לעתיד – כמה היתה רוצה לזכות לעוד שְחיית חסד אחת בבריכה החדשה.

ואחרון חביב ואולי הדבר שמסמל את מירלה יותר מכל:

– "השנה היתה פשלה" אמרה וקולה התחזק פתאום, "לא היתה ארוחת ערב בראש השנה וחברים בודדים נשארו בבית כי חדר האוכל היה סגור! אנחנו הרי קיבוץ ומחויבים לדאוג לחברים הבודדים" המשיכה והשאירה אותנו פעורי פה. גם במצבה הבריאותי הרעוע היא חושבת על האחרים, על אלה שלכבודם ובעבורם אירגנה במשך שנים וללא לאות ארוחות חג וסדרי פסח, כדי לשמר משהו מרוח הקיבוץ של פעם. ואילו השנה, כשכוחה כשל, לא היה מי שיעשה זאת במקומה.

זוהי צוואתה של מירלה אותה קראה קבל עם ועדה והיא תמשיך להדהד בחלל הצריף והקיבוץ עוד שנים רבות.

פורסם בעלון קיבוץ רמות מנשה, אוקטובר 2013