"הארכיון הוא נכס של היישוב ונאסף בו ידע עבור הדורות הבאים", אומר אורי גיסר בהתרגשות. "צריך להשקיע בו כל הזמן ולהתקדם עם חידושי הטכנולוגיה", אי אפשר להחזיקו על אש קטנה. כבר חמש עשרה שנים הוא כאן, מלקט כל נייר וכל תמונה, ממיין, מקטלג, סורק וממחשב. כל ההסטוריה של רמות מנשה מצויה בתוך התיקים הללו.
מה מכיל הארכיון?
כל התכתובות של הקיבוץ מאז הקמתו לפני 65 שנה; תמונות מחיי המקום; תיקים אישיים של החברים ובהם דברים שכתבו ומה שכתבו עליהם;קלטות וידאו ושמע; ראיונות מצולמים, בעיקר עם ראשוני הקיבוץ; אלבומים שנוצרו במערכת החינוך; חומר על הקבוצות והגרעינים שהגיעו לכאן; כל העלונים – למעלה מאלף! כרוכים ומסודרים לפי תאריכים; חוברות, ספרים ופרסומים שיצאו לאור בידי הקיבוץ וחבריו ועוד ועוד. מתחילת הדרך אוסף אורי גם את כל החומר הקשור להרחבה ולתושביה ולאגודה. לאחרונה הוא מתייק כל מה שקשור למאבק נגד הקמת חוות הגז, למשל, אבל בינתיים הארכיון מוגדר כארכיון הקיבוץ ותקציבו בא מן הקהילה. מישהו צריך להחליט להפוך אותו לארכיון של היישוב כולו.
אורי גיסר הגיע לרמות מנשה מצ'ילי ב-1954. הוא מתקרב לגיל 90 וכוחו במותניו. יש לו שלושה בנים ושמונה נכדים, האחרון שבהם נולד השבוע. במשך השנים עבד בנוי, היה רועה צאן, עבד בארם ובארד וגם כתב שירים. כבר שלושה ספרי שירה הוציא לאור ועדיין כותב. הוא מנהל את הארכיון מאז פטירתו של דוד בן-חיים ז"ל ב-1997 ומזכיר לטובה גם את בלו ורנר ז"ל שהיה הראשון שהחל באיסוף מסודר של חומרים כתובים. אמנם אין לאורי הכשרה ארכיונאית רשמית, אך הוא שייך לאיגוד הארכיונאים הארצי, משתתף בהשתלמויות ובימי עיון ומקבל הדרכה מאנשי מקצוע שמגיעים מדי פעם לארכיון, ותמיד מציינים את המקום לשבח על הדייקנות והסדר ועל רמת אחזקת המסמכים. "אבל אנחנו חייבים להתאים את הארכיון לעידן המודרני", הוא אומר, "ולבד אינני יכול לעשות זאת". מדי שנים מוסרים לחברה חיצונית כמות מסוימת של מסמכים לסריקה ודיגיטציה, על פי מה שמאפשר התקציב, אבל עדיין לא מדביקים את הקצב.
כשאני שואלת האם הארכיון נגיש דרך האינטרנט הוא מספר שישנה כוונה לאגד את מכלול הארכיונים במדינה תחת קורת אתר אחד. עד שיגיע היום, כל מי שמחפש משהו בארכיון מוזמן לבוא ולמצוא את רשימת התיקים והנושאים במחשב ואורי ישמח לעזור.
ומיהם הלקוחות של הארכיון?
חיוך מתפשט על פניו כשהוא מספר כי ילדי הגנים מגיעים לארכיון עם הגננות והמטפלות והוא מראה להם תמונות מן הקיבוץ של פעם ומספר סיפורים. הוא עובד צמוד לוועדת התרבות ולקראת חגים, תערוכות ואירועים מספק חומר, בעיקר ויזואלי. גם חברים שמחפשים חומר בנושא זה ואחר מגיעים מדי פעם. "אני רוצה לשמור את המקום חי ולא כמוזיאון" הוא אומר, ומזמין כל אחד להגיע ולהתרשם. כדרך למשוך אנשים לארכיון הוא מציע את המקום לעריכת ישיבות, אפילו החזרות האחרונות להצגת חנוך לוין בבמוייה של ניצה נערכו כאן. אני מתפעלת מן המקום רחב הידיים, אחרי שהכרנו את הארכיון במקומו הצפוף הקודם, ואז מתכרכמות פניו של אורי והוא אומר: "יש כאלה שלוטשים לכאן עיניים ורוצים לצמצם את המקום, כדי להשכיר חלק ממנו".
והשאלה האחרונה והבלתי נמענת: האם יש דור המשך לארכיון? האם הכשרת מישהו שיעבוד לצדך וילמד את רזי המקום המיוחד הזה?
"לצערי לא", אומר אורי, "פניתי להנהלת הקהילה בבקשה שימצאו מתנדב/ת, זו עבודה מרתקת ומתאימה לפנסיונרים צעירים למשל". עדיין אין תקציב לשכר לעובד ארכיון, אבל אם יימצאו מתנדבים – הם ימצאו כאן עולם ומלואו. ובכן, אנחנו מצטרפים לקריאתו של אורי ומנצלים את במת העלון כדי לקרוא לכם – ראשית, בואו לבקר, לעיין, להתרשם ושנית – אם יש מתנדבים – הם יתקבלו בברכה וילמדו מקצוע חדש, חשוב ומעניין.
פורסם בעלון רמות מנשה, יולי 2013
