העניין בבחירות המתקרבות אינו פוסח גם על האזרחים הערבים המהווים כ-14%מכלל בעלי זכות הבחירה בישראל. סקרים עדכניים מורים כי רק כמחציתם מתכוונים ללכת לקלפיות ומתוכם יותר מ-80% יצביעו למה שמכונה "המפלגות הערביות". מובן לכל כי גוש המרכז-שמאל לא יוכל להציב אלטרנטיבה של ממש לשלטון נתניהו-ליברמן ללא תמיכת הערבים, ועל אף זאת הם נעדרים כמעט כליל מייצוג במפלגות המרכז החדשות, מן התעמולה ומן השיח הפוליטי המתגבר ומפלגותיהם מעולם לא נלקחו בחשבון כשותפות של ממש בקואליציות הממשלתיות.
הריטואל החוזר מדי מערכת בחירות של נסיונות לפסול מפלגות ערביות ופסילתה של חה"כ זועבי מבל"ד לא יוסיפו ודאי מוטיבציה למצביע הערבי המיואש לממש את זכותו הדמוקרטית.
שני סקרים שהתפרסמו לאחרונה מצביעים על מגמות מדאיגות של ניכור מצד הציבור הערבי כלפי השיטה. ממחקר שיזמה קרן אברהם ונערך ע"י דליה שינדלין והישאם ג'ובראן, עולה כי הם מאוכזבים מיכולתם להשפיע על קבלת ההחלטות במדינה או על שינוי במעמדם. במחקר שיזמה העמותה הערבית לקידום הדמוקרטיה ונערך ע"י ד"ר אסעד גאנם וד"ר נוהאד עלי מאוניברסיטת חיפה התברר, כי כשליש מן המתעתדים להימנע או להחרים את הבחירות הסבירו זאת בכך ש"אין להם למי להצביע", כרבע אדישים, ו-8% אמרו כי ההצבעה מנוגדת למצפונם. ההחרמה או ההימנעות נתפסות כאקט מחאתי פוליטי. מה שיוכל לעודד אנשים להצביע הוא איחוד בין המפלגות הערביות –כשלושה רבעים מן הנשאלים בשני הסקרים תמכו באיחוד שכזה, דבר שכבר ברור שלא יקרה.
אבל הסיפור האמיתי של הבחירות הללו הוא הוויכוח הפנימי בשאלה מהם הנושאים החשובים לציבור הערבי. משני הסקרים וגם ממאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות הערבית והעברית עולה בברור כי נושאים חברתיים הם העומדים בראש דאגותיו. בסקר של חיפה אמרו 47% כי האבטלה, מצוקת הדיור, החינוך והבריאות חשובים להם ביותר, 26% הצביעו על הסכנה לדמוקרטיה ואי השוויון, 19% מודאגים מהאלימות ביישוביהם ורק 8% מן היחסים בין ישראל לפלסטין. בהתאם לכך הם מבקרים את הח"כים שלהם המרבים לעסוק בנושא הפלסטיני ומזניחים, לדעתם, את המצוקות החברתיות הפנימיות. במחקר של קרן אברהם הצטיירה תמונה דומה: רוב הנשאלים הביעו רצון להשתלב בחברה הישראלית ובכלכלתה, ואפילו בשרות האזרחי ובהתנדבות למשימות חברתיות, אם אלה יאורגנו בצורה אחרת מן הקיימת היום.
בכנס בו הוצג הסקר באונ' חיפה נשא ד"ר ת'אבת אבו ראס מאונ' בן גוריון דברים קשים נגד הנבחרים הערבים ועורר סערה של ממש, אך גם מחיאות כפיים עזות מן הקהל שרובו הורכב מסטודנטים צעירים. "אי אפשר להמשיך ללכת עם האזרחות הישראלית ולהרגיש בלי", התריס. לדבריו, מאז אירועי אוקטובר 2000, הח"כים הערבים לא חידשו דבר בעבודתם הפרלמנטרית. "החברה הישראלית היא חברה דינמית ואילו החברה הערבית, ובמיוחד הפוליטיקה הערבית, קופאת על שמריה… ההנהגה הערבית חייבת לקחת בחשבון את השינויים החברתיים והכלכליים שעוברים על האזרחים הערבים במדינה, ישנו מעמד ביניים ערבי שמתחזק ורוצה בשילוב והוא מצליח להבקיע חומות בכלכלה הישראלית". הוא המליץ למפלגות ולח"כים לאמץ אג'נדה אזרחית קונסטרוקטיבית, ולא להסתפק ב"פוליטיקה של מחאה וצעקות", להיות יוזמים ולא רק מגיבים.
ואכן, למרות שח"כים ערבים כן מקדמים חקיקה חברתית ועוסקים בביעות היומיום של בוחריהם, הרי בסקרים שנערכים לאורך שנים ניכרת אכזבה מהם ותכופות הם מואשמים בהיאחזות בכסא ובהבלטת עניינים לאומיים על חשבון אלה האזרחיים. אבל, מובעת גם הבנה לכך שהמפלגות הערביות בעצם אינן יכולות לשנות דבר במציאות הפוליטית ובמבנה המשטר הנוכחי.
מאגר הקולות הפוטנציאלי של המפלגות הערביות מוגבל רק לאוכלוסיה אותה הם מייצגים ולכן הן התגייסו לקמפיין משותף לעידוד ההצבעה. גם חד"ש הערבית-יהודית נסמכת בעיקרה על האלקטורט הערבי ומקבלת מספר זניח של קולות מקרב היהודים. המפלגה המובילה בסקרים היא רע"ם-תע"ל, שלפי הצפי תקבל כ-15% מקולות המצביעים הערבים, חד"ש כ-14.5%, בל"ד 8.5% והמפלגות היהודיות 12%. 23% טרם החליטו והשאר לא יצביעו.
בהמלצות המובאות בסיכום הסקר של קרן אברהם נכתב כי "המחקר מלמד כי האזרחים הערבים בישראל שואפים ל"עסקה הוגנת": השתתפות ממשית בחברה הישראלית בכל תחומי החיים… ושותפות ממשית בקבלת ההחלטות. גם מי שנסוג היום מהמרחב הציבורי מוכן לשוב ולהשתתף בו אם תהא ההשתתפות אפקטיבית ובעלת משמעות".
מישהו מוכן להרים את הכפפה?
פורסם ב"זמן הירוק" 27.12.2012