מרץ 012012
 

מארק אדלמן,  הגטו לוחם – צעירי הבונד בגטו ורשה, עריכה ומבואות: דניאל בלטמן, הקיבוץ המאוחד ומכון גוטאיינר לחקר הבונד ותנועת הפועלים היהודית, אוניברסיטת חיפה, 195 עמ'.

התפרסם בהארץ ספרים ב-2001

נדרשו  חמישים ושש שנים לתרגם לעברית את אחד המסמכים המקוריים החשובים המתארים את החיים בגטו ורשה ואת מרד היהודים בו. מדובר בדו"ח, שנכתב בשנת 1945 על ידי איש צעיר, לוחם שניצל מן התופת, אשר כל חטאו היה שהשתייך לתנועה הפוליטית ה"לא נכונה". לכן לא זכו דבריו עד כה לפרסום ציבורי רחב בישראל, אף כי היו מוכרים לחוקרים, ועתה הם רואים אור, כמה סמלי ואירוני, דווקא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ביתם האידיאולוגי של יריביו הפוליטיים (וחבריו האישיים) אנטק צוקרמן, צביה לובטקין ואחרים. מארק אדלמן, חבר ה"בונד", ארגון יהודי-סוציאליסטי אנטי-ציוני גדול, נשאר לאחר המלחמה בפולין, היה לרופא קרדיולוג ומאוחר יותר לאיש תנועת "סולידאריות", ביקר בישראל, ולא חסך ביקורתו מן הגירסה ההסטוריוגרפית הישראלית הרשמית למאורעות גטו ורשה. הוא עדיין  חי בפולין ומתראיין מדי פעם, בדרך כלל בבוטות, על ימי הגטו והמרד. בדו"ח שכתב אז, מתוך חוש נדיר לתעוד הסטורי ורצון להציב יד לחבריו לתנועה שלא שרדו, הוא מתאר בלשון חסכנית, מדוייקת, יבשה, צוננת ומצמררת, את הכיבוש הגרמני, המעבר לגטו,      חיי היומיום של היהודים ואחר כך את המרד ותוצאותיו: "העוני היה כל כך גדול, שאנשים גוועו מרעב ברחובות. מדי יום  ביומו, בערך בשעה 5-4 לפנות בוקר, אספו חברות הקבורה מהרחובות יותר מעשר גוויות, שעובר אורח מקרי כיסה אותן בעיתון, והידק באבן כדי שהעיתון לא יעוף טורים של עגלות עמוסות גוויות ערומות נסעו ברחובות. השלדים הגרמיים נערמו זה על גבי זה הראשים קיפצו על הכביש מלא המהמורות, היכו זה בזה, דפקו על קרשי העגלה" (עמ' 39). כך, במסמך צנום ומאופק, שהייתי ממליצה להדפיסו הדפסה חוזרת ונפרדת, ללא המאמרים והפרשנות של העורך, ולחלקו לכל הלומד על השואה ולכל הנוסע לפולין בנסיון להתחקות אחר העבר ולהבינו.

למרות המצב הנואש והידיעות שהחלו להגיע על ההמתות בגז ועל חיסול גטאות בערים אחרות בפולין, התקשו היהודים להאמין ולקבל את רוע הגזרה, זאת אנו יודעים גם ממקורות רבים אחרים: "האנשים שכנעו זה את זה והסבירו לעצמם ולאחרים, שאפילו הגרמנים אינם רוצחים ללא סיבה מאות אלפי אנשים, בייחוד בתקופה שבה נחוץ להם כל כך כוח עבודה. קשה לאדם נורמלי, בעל מבנה  נפשי נורמלי, להבין כיצד אפשר לרצוח אנשים, משום שיש להם צבע שערות ועיניים כזה ולא אחר, או משום שהם ממוצא שונה", כתב אדלמן וביטא במשפט כה פשוט וחסר פאתוס תמיהה אוניברסלית הנכונה גם כאן ועכשיו (עמ' 55). ריאליסטים וישירים במיוחד הם  תיאורי הסצנות באומשלגפלאץ, כיכר ה"משלוחים" הידועה לשימצה, ממנה יצאו הרכבות לטרבלינקה. הסלקציה שנערכה שם, הלכלוך, הרעב, הצמא, הישיש הנאחז בקדחתנות בזרים הסמוכים אליו, האם המחבקת את ילדיה,  האנשים העושים צרכיהם במקום, נאבקים על  עוד פת לחם, על עוד רגע של תקווה, הסרחון, המחנק, החום והקור. בהתבוננות חדה של מי שהיה בפנים הוא מתאר את רגע המעבר מעיוורון לפכחון:  "לכל העיניים היה אותו מבע של פחד פראי ומטורף ושל יאוש חיוור וחסר אונים. רק עכשיו באה ההארה הפתאומית, שבעוד רגע יקרה ללא ספק הגרוע מכל, הבלתי מתקבל על הדעת, זה שעד לרגע האחרון לא רצו להאמין בו. רק כאן, בכיכר  הדחוסה הזאת, התנפצו  האשליות והתקוות, שכל אחד טיפח עד עכשיו, שדווקא הוא יינצל מן ההשמדה וישמור מפניה על הקרובים לו ביותר. סיוט שחור קינן בחזה, העיניים בלטו, הפה נפתח לזעקה אילמת. (עמ' 69)

ולחשוב שכל זה נשלל מקוראי העברית בגלל פוליטיקה. בגלל  השתייכותו של האיש לתנועת הבונד’, בגלל הישארותו של אדלמן בפולין הקומוניסטית, והתבטאויותיו המתריסות במשך השנים כלפי אלה שניכסו לעצמם את הגבורה ואת המרד. בהקדמה מנסה בלטמן להמעיט מגודל תהליך הפוליטיזציה של השואה שהתרחש בארץ הן בחוגי האקדמיה, הן בקרב מעצבי הזכרון וכמובן בקרב התנועות הפוליטיות הציוניות הסוציאליסטיות. כל מי שלא היה שייך לזרם זה לא זכה להנצחה, הודחק, הורחק, נמחק והושכח. אף כי הבונד הצטרף לארגון היהודי הלוחם (אי"ל) ולמרות הקשרים האישיים הטובים שהמשיך אדלמן לקיים עוד שנים רבות אחרי המלחמה עם אנטק צוקרמן ורעייתו צביה לובטקין וחברים אחרים למחתרת – לא נמצא לו ולמסמך החשוב שכתב מקום בספרי הלימוד הישראליים ובמסכת הבנויה היטב של זכרון מרד גטו ורשה ומיצובו כאחד מסמלי הציונות הגאה. בדיוק כמו שלא נמצא מקום לאנשי הארגון הבית"רי ז.ז.וו., ציונים ללא ספק (אך לא סוציאליסטים), שהשתתפו באופן פעיל במרד והפגינו נועזות וגבורה, שלא היו פחותות מאלה של אנשי האי"ל.

צוקרמן מאזכר את אדלמן פעמים רבות בספרו המאוחר "שבע השנים ההן" (הקיבוץ המאוחד, ולוחמי הגיטאות) וחולק לו שבחים רבים: "מרק אדלמן התגלה כאדם אמיץ לב ביותר… ודייקן מאוד במילוי תפקידו… רחשנו לו הרבה כבוד, והידידות שלנו, שהיתה קודם רופפת, הפכה לידידות איתנה… השתדלנו שלא להתווכח ונמנענו משיחות בנושאים הפוליטיים שהבונד התייחד בהם" (שם, עמ' 251). התיאורים מימי המרד שמביא אדלמן בדו"ח מתרכזים, מטבע הדברים, בעיקר בחלקם של אנשי תנועתו. הם מתאפיינים בלשון חדה ומאופקת, אך חודרת ומרטיטה: "עמידת הלוחמים היתה כל כך נחרצת, שהגרמנים נאלצו לבסוף לוותר על דיכויים באמצעות נשק ומצאו שיטה אחרת, לכאורה בטוחה. הם הציתו את שטח המברשתנים מבחוץ מכל הצדדים. בין רגע אחזה הלהבה בכל גוש הבניינים, העשן השחור חנק את הגרונות, כרסם בעיניים. הלוחמים לא התכוונו להישרף חיים בתוך הלהבות. המרנו על כל הקופה והחלטנו למצוא בכל מחיר דרך לגטו המרכזי. בדרך אחזו הלהבות בבגדים, שתחילו לבעור, האספלט נמס מתחת לרגליים והפך לדייסה שחורה ודביקה, הזכוכית המפוזרת בכל מקום הפכה לעיסה נמתחת, נשפכת, שרגלי ההולכים נדבקו אליה. מחום הכביש הלונט נדלקו הסוליות לא היה איך לנשום, בקודקודים דפקו מאה פטישים לבסוף נחלצנו משטח האש. איזה אושר לעמוד במקום שאין בו שריפה" (עמ' 93).

"מטרתו של הספר שלפנינו היא להחזיר את סיפורו של אדלמן ותנועתו להסטוריה אליה הם שייכים – תולדות יהודי ורשה בתקופת השואה, ולנתקם  מהוויכוח הפוליטי-אידיאולוגי של עשרים השנים האחרונות", כותב בלטמן בכוונה טובה, אך תמימה או שמא מתממת, שאיננה חושפת את כל הרקע של דחיקת הבונד מן ההסטוריוגרפיה הציונית (עמ' 9), תוך שהוא מציין, ובצדק, כי בדו"ח עצמו אין כל זכר לעמדות אנטי ציוניות ואין לו כלל אופי פוליטי. בעמודים האחרונים של הדו"ח אף כותב אדלמן כי "נדמה שמעולם לא היה שיתוף פעולה מוסכם ומתואם כל כך בין אנשים ממפלגות ומארגונים פוליטיים שונים, כמו בתקופה ההיא. כולנו לחמנו על עניין צודק אחד שווים נוכח ההסטוריה והמוות. לכל אחת מטיפות הדם שנשפכו היה ערך שווה (עמ' 100). לא הדו"ח היה הבעיה כל השנים אלא כותבו, לא המחיצות הפוליטיות בין הלוחמים עמדו כמכשול בהנצחתם, אלא המפלגות בארץ הן שהגביהו אותן עד כדי אטימות. כמה טוב שהגענו (תוך קשיים מרובים ועדיין לא לחוף מבטחים) לזמן ההסטוריוגרפי העכשווי בו מותר, לגיטימי ואף רצוי לערער על נראטיבים, לבקרם, להוסיף להם, לכתבם מחדש ולחשוף את הציבור הרחב, ולא רק את האקדמיה, לזוויות נוספות, לאמיתות אחרות, לנקודות מבט ופרשנויות שונות. ואין מדובר רק בפרשת המרד בגטו ורשה.

ואם נחזור אל הספר – מובא בו מסמך נוסף,  אולי לא פחות חשוב מן הדו"ח של אדלמן והוא – תרגום יומן מקורי ופרוטוקולים של ה"צוקונפט", ארגון הצעירים של הבונד, שנכתבו באידיש במחתרת בין ינואר 1941 ליוני 1942 בתוך הגטו. היומן מתאר במינימליזם מופלא את פעילות הקבוצה: 2.1.1941: "נפתח מועדון תה בשביל צ[וקונפט]. כל ערב מגישים קפה ולחם עם ריבה. נהנים מזה 100 צעירים. הצ[וקונפט] מבלים את הערב במשחקים שקטים למיניהם. מזמן לזמן  נערכות שיחות במועדון" (עמ' 132). וכאילו אין מלחמה סביב, וכאילו החיים אינם הולכים וסוגרים עליהם, מתעד חבר ועד הארגון חנוך רוס את ערבי העיון הספרותיים, הופעת עיתוני המחתרת, הופעות המקהלה, ההרצאות (בנושאים כמו הקומונה הפאריסאית, יסודות המארכסיזם, או כלכלה מדינית), התכניות המיוחדות לילדים ועוד כהנה וכהנה זוטות כביכול. רק לעתים הוא מרשה לעצמו לכתוב על המתרחש ברחובות הגטו, על הפחד או על מותם של חברים בארגון, אולי מטעמי זהירות מחתרתית, ואולי כי מטרת היומן מלכתחילה היתה להותיר עקבות בכתב על קיומו של הצוקונפט ועל פעילותו החינוכית גם בתנאים הבלתי אפשריים ההם. בין השיטין עולה הד הוויכוח – האם יש לפתוח במרד אם לאו. כך למשל, בדיון שנערך  ב- 15.4.1942 "דובר על מצבה הטראגי של  האוכלוסיה היהודית באזורים הכבושים. תפקידנו הוא לקרוא לנוער… לא להתייאש  וללכת גם לקראת המוות  בגאווה אנושית, אך לא לתת שיובילו אותם כשוורים אל השחיטה. לקרוא היום להתנגדות פעילה כפי שעושות  קבוצות אחרות חסרות אחריות פירושו לקרוא לנוער   להתאבד. על כן אנו אומרים: נהגו בכבוד ובגאווה. אם נגזר למות צריך למות כאדם גאה" (עמ' 174).

שני המסמכים הללו, המתורגמים לראשונה לעברית, מלווים בהערות שוליים מקיפות, מבהירות ומאירות של העורך דניאל בלטמן, שחקר את תולדות הבונד ואף פירסם בעבר ספר מקיף על תנועה זו בפולין של שנות המלחמה (למען חירותנו וחירותכם – הבונד בפולין 1949-1939, יד ושם והאוניברסיטה העברית, 1996). אלא שבלטמן החליט, אולי כדי לעבות את הספר הדק, לצרף אליהם גם שני מאמרים פרי עטו מלבד ההקדמה. מאמר אחד מופיע לפני הדו"ח של אדלמן, ומהווה למעשה מבוא, והשני אחריו, המרחיב את היריעה על השתתפות צעירי הבונד בלחימה בגטו ורשה. התוצאה מבלבלת. אפילו מבחינה גרפית וחזותית אין אבחנה בין המסמכים המקוריים החשובים כל כך לבין מאמריו של בלטמן,  (בעמ' 102 אפילו לא מצויין שמו כמחבר המאמר וניתן לחשוב שזהו המשך הדו"ח של אדלמן). מה עוד שהשם שניתן לספר כולו הוא שמו המקורי של המסמך של אדלמן "הגטו הלוחם". זוהי בחירה מוזרה שמקשה על הקורא ומגמדת במידה מסויימת את הטקסט המרכזי של  הדו"ח. חולשה נוספת של הספר היא העדר מפתחות וביבליוגרפיה. אחד הדברים הגדולים שעשה אדלמן בדו"ח שלו היה  איזכור שמם של חברי הבונד שנפלו במרד. בלטמן מוסיף בהערותיו פרטים רבים עליהם, וכך נוצר כאן ספר זכרון לאנשים ששמם אינו אומר דבר למרבית הקוראים, אך הם ודאי ראויים להנצחה. מפתח שמות היה מקל על ההתמצאות ועל השימוש החוזר בספר. כך גם רשימת מקורות מרוכזת,  כנהוג בפרסום אקדמי.

אולם פגמים טכניים אלה, הניתנים לתיקון במהדורות הבאות, אינם גורעים מן החשיבות הרבה של הספר ומתיקון העיוות המתמשך של אי פרסומו בעברית.

וכך מסיים  אדלמן את הדו"ח שכתב ב1945:

"אלה שנפלו, מילאו את משימתם עד הסוף, עד לטיפת הדם האחרונה, שנספגה ברחובות גטו ורשה.

אנחנו, שניצלנו, משאירים לכם את הצוואה כדי שזכרם לא יאבד". (עמ' 101)

ואכן, צוואתו התקיימה, באיחור אמנם, אבל היא כאן.

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות