פבר 242012
 

כריסטופר בראונינג, זיכרון של הישרדות במחנה כפייה בוויז'בניק-סטרכוביצה, יד ושם, המכון הבין-לאומי לחקר השואה, ירושלים. מאנגלית: מיכל אלפון, 397 עמ'.

ההיסטוריון האמריקני כריסטופר בראונינג, אחד מגדולי חוקרי השואה בימינו, נודע במיוחד בשני ספריו "אנשים רגילים" ו"הדרך אל הפתרון הסופי", אשר תרמו רבות להבנת המנגנונים הפנימיים שאיפשרו את ביצוע הזוועות על ידי הנאצים. ב"אנשים רגילים", שיצא ב-1992 והיה ספר פורץ דרך ושנוי במחלוקת כאחת, הוא חקר לעומק את יחידת המילואים 101 של אנשי "משטרת הסדר" הגרמנית, והגיע למסקנה כי רובם הרגו מתוך ציות ולחץ חברתי ולא מתוך תאוות רצח או שנאה ליהודים. מסקנתו האוניברסאלית ממקרה זה היתה, כי רוב בני האדם, אם וכאשר יעמדו במצבים דומים, יבצעו פקודות שיקבלו ממקור של סמכות ומרות, גם אם הן מעוררות ספק בעיניהם. לדבריו, בני אדם רגילים המשתייכים לקבוצה כלשהי – כאשר עומדת בפניהם ברירה להרוג ולהמשיך להשתייך לקבוצתם או לסרב להרוג ולהיות מוקעים מן הקבוצה – יבחרו בדרך הראשונה. בספר "הדרך אל הפתרון הסופי" חקר בראונינג את תהליכי קבלת ההחלטות בשאלה היהודית בצמרת הנאצית בין השנים 1939-1942 וניסה לברר, כמו חוקרים רבים אחרים, מתי בדיוק התקבלה ההחלטה לבצע רצח המוני ושיטתי של היהודים והאם בכלל היתה החלטה רשמית כזאת. מסקנותיו בשאלה זו אינן חד משמעיות. עתה יוצא לאור בעברית ספרו החדש והייחודי שאינו עוסק במחוללי הפשע אלא בקורבנותיו. בדומה למה שעשה בספרו הראשון, גם כאן בחר בראונינג "מקרה חקר" אחד, הן כדי לבחון אותו לעומק והן כדי ללמוד ממנו על מקרים אחרים ולצייר את התמונה הרחבה. בחירתו נפלה על מחנה כפייה קטן ולא מוכר יחסית, שהוקם במרכז פולין, בעיירות ויז'בֶניק וסטרכוביצה שהיו מחוברות זו אל זו. לא היה זה מחנה ריכוז אלא מכלול של שלושה מחנות עבודה שניצלו את היהודים לעבודת חינם במפעלים פרטיים שהיו קיימים במקום, וכשהוחלט שאין בהם עוד צורך – הם נשלחו למותם.

חשיבותן של עדויות

הבחירה לא היתה מקרית, כפי שמספר בראונינג מייד בפתח הספר: במהלך מחקריו הוא נתקל בפסק דין של שופט גרמני מ-1972 שמצא את השוטר בגמלאות ולטר בקר זכאי והוציאו לחופשי, למרות שהיו הוכחות חותכות לכך שאותו בקר עמד בראש משטרת הבטחון הנאצית בוויז'בניק-סטרכוביצה והיה אחראי לרציחתם ולשילוחם לטרבלינקה של אלפי יהודיה. אחד הנימוקים שבהם השתמש השופט להצדקת הזיכוי היה, שאי אפשר להסתמך על עדויותיהם של הניצולים היהודים, שכן הן אינן מהימנות דיין ומהוות ראיות חלשות ביותר מבחינה משפטית. "על העד האידיאלי", כתב השופט, "להיות צופה מנותק, קשוב ואינטליגנטי, הצופה באירועים באופן חסר פניות ומרוחק", תיאור שאינו הולם איש מהעדים שניצבו בפניו.

הדבר קומם את בראונינג במידה כה רבה, עד שהחליט לאסוף את כל העדויות הקיימות ממחנה זה, כולל את העדויות שהושמעו במשפט, ולספר את סיפור המקום כשהוא מסתמך עליהן כמעט באופן בלעדי. זה היה אתגר מתודולוגי, כותב ההיסטוריון, כיוון שכמעט לא שרדו מסמכים כתובים ותעודות מקוריות משם. מתוך כ-5,400 יהודים שהיו בגטו ויז'בניק לפני חיסולו הסופי שרדו כ-600-700 ולמעלה ממחציתם מסרו עדות. בראונינג הצליח לאסוף 292 עדויות כתובות ומוקלטות, חלקן כאלה שניתנו מייד לאחר המלחמה ואחרות שהצטברו לאורך השנים, עד 2008. במבוא גלוי לב הוא פורש בפני קוראיו את היתרונות ואת החסרונות של מתודולוגיה זו ואת הצורך להיות מאד ביקורתי וזהיר בעת השימוש בעדויות. גם בראיון שנתן המחבר ל"הארץ ספרים" (18.1.2012) עם הופעת התרגום העברי לספרו, התייחס לבעייתיות של השימוש בעדויות, אך שם אותה בפרופורציה לצד שאר המקורות ההיסטוריים: "כל תצהיר של עד ראייה – בין אם ניתן על ידי ניצולי שואה ובין אם על ידי אחרים – הוא בעייתי מיסודו, שכן הזיכרון האנושי עלול לשגות, וגם מפני שהאופן שבו אנשים מספרים את סיפוריהם כפוף להשפעות מאוחרות יותר. הזיכרון והתיאור של אירוע לעולם אינם משתווים לחוויית האירוע עצמו. מצד שני, כל ראייה היסטורית מגלמת בעייתיות כזו או אחרת, ויש לגשת אליה בגישה ביקורתית. חובה על ההיסטוריון להיות מודע לבעיות בנושא הראיות שמולן הוא ניצב".

נראטיב משותף

ובכל זאת – ספר זה הוא מלאכת מחשבת של סיפור, נורא ומזוויע ככל שהוא, שהכותרת "זיכרון של הישרדות" מגדירה אותו במדויק. כל אירוע – קטן וגדול – שאירע בימים ההם מתואר מתוך זיכרונם של העדים, אחרי השוואות מדוקדקות שעשה המחבר, הצלבת עובדות וניתוח המצבים המתוארים, התאריכים והסבירות של האירועים. לאור כל אלה יוצר בראונינג נראטיב משותף לכלל שורדי המחנה ההוא, המספר את קורותיהם – תחילה בעת הכיבוש הגרמני והמעבר לגטו ואחר כך במחנות העבודה, במחנות ההשמדה, בתקופת השחרור ולבסוף – בזמן החקירות והמשפטים שהיו אחרי המלחמה. בראונינג מעניק כאן קול לאנשים שהיו אלמונים עד כה. הוא נוקב בשמותיהם, מספר את קורות משפחותיהם, מדבר מגרונם. על אכזריותו של ולטר בקר שנמצא זכאי בידי בית המשפט הגרמני הוא מביא עדויות מצמררות. כך לדוגמה מתואר מקרה בו הורה בקר על תלייתם בפומבי של 16 פולנים בכיכר השוק של ויז'בניק: "כמו בכל מקרה שבו יש 33 עדים שונים לאותו מאורע, חזקה על העדויות שיתגלו בהן הבדלים הנוגעים לתאריך, לגורם, למספר הקורבנות ולפרטים אחרים", הוא כותב (עמ' 76), אבל ישנה הסכמה באשר למעשה עצמו. זו היתה מעין ענישה קולקטיבית, פעולת תגמול של בקר על תקיפת גרמנים בידי פולנים שלא נתפסו: ביום ראשון לאחר המיסה הקיפו הגרמנים את כיכר העיר והאנשים שיצאו מהכנסייה הוכרחו לעמוד ולצפות בתלייה. גרדומים גסים בצורת שערי כדורגל ניבנו במרכז הכיכר והקורבנות, בתוכם גם נשים ולפחות ילדה אחת, הועמדו על שרפרפים שהוצבו מתחתם. בקר עצמו נתן את הפקודה ויהודים צעירים חבושי מסכות אולצו לבצע את המעשה – לבעוט בשרפרפים ולגרום למותם של הנענשים. מהר מאד בררו הפולנים את זהותם וידעו מיהם היהודים הללו.

מקרה מזעזע אחר עליו גבה בראונינג אישית עדויות בעל פה מן הניצולים, היה של אונס ראווה שבוצע במחנה על ידי ולטר קולדיץ, לשעבר עובד בטחון במפעלי הרמן גרינג באוסטרוביץ, אשר מונה לפקד על אחד מהמחנות בסטרכוביצה בקיץ 1943.  קולדיץ פיתח יחס אובססיבי כלפי אישה יהודיה צעירה ואיים עליה שאם לא תיעתר לו יהרוג את בני משפחתה. הוא ביצע בה אונס פומבי ואלים לעיני האסירים, "היה זה גם טקס השפלה שנועד לבזות את אוכלוסיית המחנה כולה שנאלצה לעמוד מנגד אין אונים ולצפות במתרחש" (עמ' 263). בראונינג כותב כי שנים רבות לאחר מכן אנשים לא רצו לדבר על כך, שכן הקורבן נשארה בחיים. "האירוע הזה נותר בתחומן של זוועות שהניצולים אינם יכולים לשכוח אותן, אך גם אין להם מלים שיביעו אותן", ולכן אין למצוא תיאור שלו בכתובים או בראיונות מוקלטים. יש לציין כי אכן קשה למצוא עדויות מפורשות מפי ניצולים וניצולות על פגיעות מיניות שבוצעו בהם, זהו נושא שרבים נמנעו לדבר עליו בגלוי.

לחדור מבעד להכללות

בראונינג כמובן אינו ההיסטוריון הראשון שמשתמש בעדויות לצורך כתיבת ספר על תקופת השואה. רק לאחרונה סקרנו כאן (האומה 183) את ספרו האחרון של יהודה באואר "מות העיירה", שאף הוא מתבסס ברובו הגדול על עדויות של ניצולים וגם הוא מתרכז באזור ספציפי, אם כי גדול יותר מעיירה אחת, של הסֽפר המזרחי של פולין. ספר נוסף שהופיע לאחרונה "נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר"  מאת אביהו רונן (בהוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים) מכיל בתוכו פרק ארוך על ה"פונקט הגדול" – הגירוש והסלקציה של יהודי שלוש עיירות בזגלמביה בדרום פולין, באוגוסט 1942, שכתוב בצורה דומה מאד לזו של בראונינג. רונן מביא את תיאור האירוע ההוא שעה אחרי שעה, על סמך הצלבת עדויות וסיפור ההתרחשויות מפי אנשים שנכחו במקום ושרדו. כמותם ישנם ספרים נוספים שעיבדו את הזיכרון האנושי לכלל סיפור היסטורי. כך שספרו של בראונינג משתלב היטב במגמה של כתיבת מה שמכונה "מיקרו-היסטוריה": התעניינות פרטנית באנשים ה"קטנים" כביכול, במה שחוו וראו, במה שעשו ומה שזכרו, ולא רק בתהליכים רבי עוצמה של מלחמות וצעדים פוליטיים, המוכתבים על ידי מנהיגים וגנרלים מעל לראשם של אותם אנשים, ששימשו לעתים קרובות מדי כלים חסרי אונים במאבקים הגדולים. כפי שבראונינג עצמו מסכם, מספרן הרב של העדויות שליקט ועושרן מאפשרים להיסטוריון "לחדור מבעד להכללות". הוא מביא כמה דוגמאות לכך, שאולי יקוממו את הקורא היהודי מן השורה. כך לדוגמה, הוא מוצא בעדויות גם תיאורים של גרמנים "טובים", מקרים ספציפיים של חיילים גרמנים שסייעו, או לפחות העלימו עין, ואיפשרו ליהודים להבריח מזון, להסתיר בני משפחה ועוד. במיוחד מדובר בחלק מחיילי הוורמאכט אשר עד שהגיע הס.ס. לעיר לא גילו אכזריות מיוחדת כלפי היהודים. "רחמיל ניימן סיפר סיפור יוצא דופן על חייל ושמו "יואכים" מאוסטריה, "בן אדם מצוין", שנהג להחזיר את רחמיל הביתה מן העבודה בג'יפ שלו אחרי שעת העוצר בערבי שבתות. אחר כך היה מניח הצידה את הנשק בזמן שאימו של רחמיל הדליקה נרות שבת. הוא הודה בפניהם שהוא משרת בצבא רק משום שגויס, וכי הוא מתנגד להיטלר" (עמ' 66). אכן תיאור יוצא דופן וחריג מפי יהודי על חייל גרמני. בדומה, בניגוד לדעה הרווחת והמכלילה כאילו כל השומרים האוקראינים במחנות היו צמאי דם שלא החמיצו הזדמנות להכות ביהודים ללא רחם, וכאילו כל הפולנים הלשינו על שכניהם היהודים ובזזו את רכושם – הרי תיאורים פרטניים מגלים "קליידוסקופ של גוונים והבדלים המסתתרים מאחורי הסטריאוטיפים, והם מציגים תמונה מורכבת הרבה יותר של יחסים בין קבוצות אתניות במרכז אירופה ובמזרחה בזמן הכיבוש הנאצי, תמונה שאפשר לחשוף אותה ולגלותה באמצעות מחקר מיקרו-היסטורי על עיירה אחת ומערכת המחנות שלה" (עמ' 381).

יש לצפות שחוקרים נוספים ילכו בדרכו של בראונינג ויעמיקו חקור בקורותיהן של קהילות קטנות ונשכחות, יקראו שוב ושוב את עדויותיהם של ניצולים מאותו אזור גיאוגרפי או של אלה שהיו עדים לאותם אירועים יחידניים, ישוו ויצליבו, יבדקו ויִבררו מתוכן את האירועים ויכתבו את הסיפור כפי שהיה, או נכון יותר כפי שזכרו אותו העדים. כך, צעד אחר צעד, פיסה אחר פיסה, ייווצר פסיפס נרחב של הלא-ייאמן שהתרחש ברחבי אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כך יונצחו אנשים ששמותיהם אינם מוכרים ויועלו מן הנשייה אירועים שאינם ידועים. גם זו דרך להיאבק בהכחשה, בשכחה, באדישות ואולי בעייפות הצפויות בדורות הבאים כלפי זיכרון השואה.

האומה 185, אביב תשע"ב

 

 

 

 

 

 

 

  One Response to “זיכרון של הישרדות”

  1. שלום רב.
    אבי, יעקב שניר-שיינר ז"ל, שהיה במהלך שנים רבות יו"ר אירגון יוצאי וייזבניק סטרכוביצה, ערך והוציא לאור ספר הנצחה ליהודי ויזבניק. יש בידי מספר עותקים למסירה. האם יש ענין בעותק? האם יש לך רעיונות בשבילי – מי יהיה מעונין?
    בברכה
    נורית שניר
    0522-844988
    nuritsnir7 at gmail.com

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות