אוג 202011
 

הדוח שלפניכם פותח צוהר לחשיבה המשלבת שני נושאים מורכבים מאין כמותם – הסביבה ויישוב סכסוכים מדיניים, בדגש על הסכסוך הישראלי–פלסטיני. אלו נושאים שכל אחד מהם זוכה לעיסוק נרחב בפני עצמו, אך השילוב בין השניים, במיוחד באזורנו, הוא החידוש בו. הדוח נועד לעוסקים בפועל בשני התחומים, לחוקרים ולאלו המתעניינים בהם ורוצים לקבל סקירה כללית וראשונית על עשיית שלום באמצעות הסביבה (Environmental Peacemaking/Peacebuilding) וללמוד מעט על מורכבות הנושא המתפתח.

כתבתי אותו במרס 2009 יחד עם חברתי ושותפתי שחר שדה, במסגרת עבודתנו המשותפת  בפורום לסביבה וקיימות אזורית, במכון ון ליר בירושלים.

הדוח מתאר רק חלק קטן ממה שעשה הפורום בארבע שנות קיומו, פעילות עליה ניתן ללמוד באתר מכון ון ליר www.vanleer.org.il

לדוח המודפס מצורפים תקצירים בערבית ובאנגלית וכן הנוסח המלא של "קוד בחריין" בעברית ובערבית.

להלן נוסח הדוח בעברית:

סביבה ושלום: תיאוריה, פוליטיקה, אקטיביזם ומה שביניהם

 תוכן העניינים

 הקדמה

 חלק ראשון: חשיבה סביבתית ופעילות בינלאומית

 א.      התפתחות תפיסת הקשר בין שלום לסביבה

       וביטויו באמנוֹת ובהצהרות בינלאומיות

ב.      אימוץ שיח הקיימוּת בישראל

 ג.       פרסי נובל לשלום לפעילות סביבתית – ונזקי המלחמה

 ד.      הסביבה כשחקן בתהליכי שלום

 ה.      יתרונות הקישור בין סביבה, ביטחון ושלום

 ו.         חולשות ובעיות בשילוב נושא הסביבה בתהליך פתרון סכסוכים

 ז.       יוזמת אגן הנילוס: מניהול משאבים ליישוב סכסוכים

 ח.      סביבה חוצת גבולות במזרח התיכון: הדוגמה של קוד בחריין

 ט.      יוזמות והסכמים נוספים ברמה המדינית

י.         הקשר בין ארגוני סביבה, שלום וזכויות אדם

 חלק שני: הפרויקט במכון ון ליר בירושלים

א. על קבוצת הדיון

ב. פעילות קבוצת הדיון

 ג. סוגיות לדיון ורעיונות לפעולה

 רשימת מקורות

—————————-

 הקדמה

מכון ון ליר בירושלים משמש חממה לפיתוח רעיונות יצירתיים ואסטרטגיות חדשניות להתמודדות עם משברים חברתיים, לחיזוק החברה האזרחית ולטיפוח שיתוף פעולה חוצה גבולות. בראשית 2008 הוקם במכון "הפורום לסביבה וקיימוּת אזורית" תחת המטרייה "שכנים בים התיכון".[1] הפורום הציב לעצמו כמה מטרות: לפתח חשיבה אזורית על סביבה וקיימות (sustainability), מתוך הבנה כי נושאים אלה הם חוצי גבולות מטבעם ומחייבים שיתוף פעולה ותכנון אזורי; להביא את הנושא הסביבתי לקדמת המשא ומתן המדיני באופן שיתרום לקידומו בדרכים שונות; וליזום שיתוף פעולה אזורי בפרויקטים סביבתיים.

במסגרת הפורום פועלות קבוצות דיון שונות שבהן משתתפים יותר משמונים ישראלים ופלסטינים – אנשי אקדמיה מתחומי ידע מגוונים, פעילי שטח ואנשי ממשל. המגמה היא להרחיב את הדיון ולכלול בו גם מומחים מארצות אחרות באזור, ולהיעזר בחוקרים מרחבי העולם שעיסוקם הַקשר בין סביבה לקונפליקטים, לקיימות ולתהליכי שלום. מפגשי הקבוצות, כפי שהעידו חבריהן, הציבו למשתתפים אתגר אינטלקטואלי והביאו לשינויי תפיסה אצל רבים מהם.

בקבוצת דיון אחת, שבה מתמקד דוח זה, משתתפים נציגים מארגוני שלום, ארגוני זכויות אדם וארגונים סביבתיים ישראליים, במטרה לפתח דיון וחשיבה פנים-ישראליים על הקשר בין התהליך המדיני לבעיות סביבה ולקדם שיתוף פעולה בין הארגונים בתחומים אלו – בתוך הקו הירוק ומעבר לו. מדיוני הקבוצה התבררו מורכבותו של הקשר בין הנושאים והצורך לפתח חשיבה כוללת של ארגוני החברה האזרחית בשני כיוונים מרכזיים:

  1. שילוב נושא הסביבה בשיח המדיני-פוליטי, בהיותו גורם חוצה גבולות היכול לתרום ליצירת אמון ולקידום תרבות של שלום.
  2. קירוב התנועה הסביבתית-חברתית בישראל לנעשה בשטחים הפלסטיניים ויצירת שיתוף פעולה עם ארגוני סביבה הפועלים בהם.

 קבוצה שנייה בפורום עוסקת בהיבטים תיאורטיים של המושג "קיימות אזורית" ובניסיון לפתח חזון סביבתי אזורי משותף; קבוצה שלישית מורכבת מפעילים צעירים, אנשי שטח, והיא מבקשת לקדם פרויקטים סביבתיים משותפים; וקבוצה רביעית מפתחת ראייה אזורית בנושא הפקת אנרגיה חלופית ממקורות טבעיים. קבוצות דיון נוספות יתחילו לפעול בשנת 2010.

הדוח שלפניכם פותח צוהר לחשיבה המשלבת שני נושאים מורכבים מאין כמותם – הסביבה ויישוב סכסוכים מדיניים (ובפרט הסכסוך הישראלי–פלסטיני), נושאים שכל אחד מהם זוכה לעיסוק נרחב בפני עצמו. השילוב בין השניים, במיוחד באזורנו, הוא החידוש בו. הוא נועד לעוסקים בפועל בשני התחומים, לחוקרים ולאלו המתעניינים בהם ורוצים לקבל סקירה כללית וראשונית על עשיית שלום באמצעות הסביבה (Environmental Peacemaking/Peacebuilding) וללמוד מעט על מורכבות הנושא המתפתח.

            בחלקו הראשון של הדוח נציג את המסגרת התיאורטית והמושגית של הפורום לסביבה וקיימוּת אזורית. נתחיל במבוא המתאר את הקשר בין סביבה לשלום ולפתרון סכסוכים. זהו נושא חקר מתפתח בעולם, אך הוא עדיין בחיתוליו בארץ ובאזור; לאחר מכן נצביע על מקומם של נושאים סביבתיים בהסכמים מדיניים שהושגו בעשור האחרון במזרח התיכון, שחלקם מיושמים וחלקם נותרו על הנייר. בחלק השני יתוארו דיוני קבוצת ארגוני הסביבה, השלום וזכויות האדם, ויפורטו הסוגיות והתובנות שעלו מהם. נציין כמה נושאים שנדונו במפגשי הקבוצה ונפרט את המסקנות המרכזיות שעלו מהם.

חלק ראשון: חשיבה סביבתית ופעילות בינלאומית

א.      התפתחות תפיסת הקשר בין שלום לסביבה וביטויו באמנוֹת ובהצהרות בינלאומיות

 הקשר בין פעילויות אנושיות-חברתיות ובין הפגיעה בסביבה ובבני אדם נמצא כבר יותר ממאה שנה על סדר היום העולמי. גורמים רבים, בהם ארגוני סביבה ועמותות לשמירת הטבע, חוקרים, סופרים, עיתונאים, אנשי חינוך סביבתי וארגונים בינלאומיים, הצביעו על הקשר הזה ותרמו לפיתוח הבנתו ולהעמקתה.[2] עם זאת, פעולה בינלאומית מתואמת בנושא זה החלה רק בשנת 1972, בכינוס של האו"ם שכותרתו "הסביבה האנושית". אז הוכרה בפעם הראשונה זכותו של כל אדם לסביבה בריאה ונעשו צעדים ראשונים להבטחתה. בעקבות כינוס זה הוקמה ב-1973 תוכנית האו"ם לסביבה (United Nations Environment Programme) שמטרתה העיקרית היתה לסקור את מצב הסביבה העולמית, לפתח מדיניות להגנתה ולקדם שיתוף פעולה בינלאומי בתחום זה.[3]

כעבור עשור, בשנת 1983, הקימה גרוּ הארלם ברונטלנד (Bruntdland), ראש ממשלת נורווגיה דאז, את הנציבות העולמית לסביבה ולפיתוח (World Commission on Environment and Development – WCED) ועמדה בראשה. בדצמבר 1987 פרסמה הנציבות את הדוח "עתידנו המשותף" (“Our Common Future”) הידוע בשם "דוח ברונטלנד".[4] המסמך מכיר באחריות בני האדם למצבו הסביבתי הירוד של כדור הארץ ומצהיר על המחויבות המשותפת של כל יושביו לשינוי. הדוח הפך לאבן פינה לתנועות הסביבתיות בעולם ולמוקד התייחסות ראשוני לדיונים רבים שהתקיימו מאז על הצורך בשיתוף פעולה ובאיגום משאבים להצלת כדור הארץ. פרק מיוחד בדוח ברונטלנד (פרק 11) עוסק בקשר בין סביבה, פיתוח, ביטחון, שלום וסכסוכים פוליטיים. הפרק מדגיש מצד אחד את המצוקות הסביבתיות כגורם לסכסוכים בין מדינות, ומצד אחר את התוצאות ההרסניות לסביבה של מלחמות ושל השימוש שנעשה במסגרתן בנשק קונוונציונלי ובנשק להשמדה המונית  – אטומי, ביולוגי וכימי.

שנת 1992 היא נקודת ציון נוספת במאבק הגלובלי להגנת הסביבה. בשנה זו התכנסה בריו דה ז'ניירו שבברזיל ועידת הפסגה העולמית של האו"ם לסביבה ולפיתוח – "ועידת  כדור הארץ" –בהשתתפות יותר מ-170 ‎מדינות (בהן ישראל). נוסחו בה מסמכים ואמנות בינלאומיות בנושאים סביבתיים, ובהם "הצהרת ריו",[5] שהניחה את התשתית הרעיונית להחלטות הוועידה ולתוכניות מקומיות ובינלאומיות להתמודדות עם בעיות הסביבה. בהצהרה הובלטה ההבנה כי המשבר הסביבתי הפוקד את כדור הארץ נגרם במידה רבה מצריכה בלתי שקולה של משאבי טבע, צריכה העולה על קצב התחדשותם של משאבים אלו ובאה על חשבון דורות העתיד.

בריו נטבע המונח "פיתוח בר-קיימא" (sustainable development), כתשובה למצב המתואר. מדובר בפיתוח התואם את צורכי ההווה מתוך חיפוש דרכים לניהול נבון של משאבים – כלומר ניצולם בקצב המאפשר את התחדשותם בתהליכים טבעיים ובאופן מאוזן – כדי שלא לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים ליהנות מהם. פיתוח בר-קיימא מייצג תפיסת עולם כוללת; אין הוא נוגע רק למשאבי טבע אלא גם לחברה, לחינוך, לבריאות, לכלכלה, לתחבורה, לתכנון סביבתי, לחקלאות, לתעשייה ועוד. בכל התחומים הללו פיתוח בר-קיימא משמעו סביבה ואורח חיים שבכוחם לשרוד לאורך זמן, מתוך השארת מרחב פעולה רחב ככל האפשר לדורות הבאים.

אף על פי שהמושג פיתוח בר-קיימא נפוץ בעולם והפך למטבע לשון רווחת בדיון הסביבתי, יש הטוענים כי זהו מושג מעורפל ועמום, שמעבר להתייחסותו לשימור הסביבה מניח בבסיסו את המשך הפיתוח הכלכלי. אפשר לזהות שלושה טיעונים מרכזיים בביקורת זו (Jacobs 1999): האחד הוא כי המושג אמורפי וניתן לפרשנות מרחיבה שאיננה מחויבת למקור, עובדה העשויה לרוקנו מתוכן ולהופכו לקלישאה; השני הוא שעמימות המושג אינהרנטית לו, וכי אין הוא אלא מסך עשן שנועד להסוות המשך פיתוח מואץ. על פי טיעון זה המושג משמש בידי יזמים ובעלי הון בבקשם לטשטש את הקשר שבין פיתוח וצמיחה כלכלית לבין הרס אקולוגי וחברתי; הטיעון השלישי הוא תרבותי-אקדמי, ולפיו שיח הפיתוח אינו פתרון לבעיה כיוון שהוא שואב מאותם עולמות תוכן שהוא שואף לתקן, כמו ריאליזם, מודרניזם ופוזיטיביזם מדעי.

אל מול הביקורת נטען כי המושג פיתוח בר-קיימא, למרות עמימותו, מציע מודל חדש ליחסים בין כלכלה לסביבה. הוא יוצא נגד הנחת יסוד כלכלית קפיטליסטית הגורסת שאין גבול לצמיחה, ומניח יסודות עקרוניים בעלי השלכה מהותית על תפיסות עולם ועל התנהגות, וכן על הדיון הנוגע לאיכות החיים, לכלכלה, לצדק חלוקתי, לדורות הבאים וכדומה (שם, 29). אימוצו הרשמי על ידי מדינות העולם וחדירתו אל תוך השיח יוצרים לכל הפחות מחויבות כלשהי מצד מדינות וממשלות להביאו בחשבון בפיתוח מדיניות ולחולל שינויים נחוצים, ויש אף הרואים בו נושא להמשך פיתוח אידיאולוגי רדיקלי. 

בעקרונות שנקבעו בהצהרת ריו ישנה התייחסות פרטנית לנושאי מלחמה, שלום וסביבה, כפי שיודגם להלן:

  • עיקרון 23: "יש להגן על הסביבה ועל משאבי הטבע של עמים מדוכאים, נשלטים או כבושים".
  • עיקרון 24: "לחימה הרסנית לפיתוח בר-קיימא מעצם קיומה. לפיכך, בזמנים של עימות מזוין יכבדו מדינות את החוק הבינלאומי המספק הגנה על הסביבה וישתפו פעולה בהמשך פיתוחו כנדרש".
  • עיקרון 25: "שלום, פיתוח והגנת הסביבה תלויים זה בזה ואי-אפשר להפרידם".
  • עיקרון 26: "מדינות יפתרו את כל מחלוקות הסביבה שלהן בדרכי שלום, תוך שימוש באמצעים הולמים ובהתאם למגילת האו"ם".
  • עיקרון 27: "על מדינות ועמים לשתף פעולה מתוך אמון וברוח שותפות, כדי להגשים את העקרונות המובעים בהצהרה זו ולהמשיך לפתח חוק בין-לאומי בתחום פיתוח בר-קיימא.[6]

 בסיום ועידת ריו פורסמה "אג'נדה 21",[7] תוכנית שהציגה סדר יום עולמי לקראת המאה ה-21. התוכנית הרחיבה את העקרונות שפורטו בהצהרת ריו לכדי תוכנית פעולה מקיפה ומפורטת ליישום עקרון הפיתוח בר-קיימא. הפעולות והעקרונות המפורטים בה נוגעים הן לעשייה משותפת והן לעשייה נפרדת של המדינות.

עשור לאחר ועידת ריו, בשנת 2002, התכנסה ועידת כדור הארץ ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. לקראת הוועידה גובשה אמנה חברתית נוספת שנקראה "אמנת כדור הארץ" ( Earth Charter), והיא נחתמה במשרדי אונסק"ו בפריז בשנת 2000. האמנה דנה במפורש ובהרחבה בהקשרים החברתיים והפוליטיים של ההגנה על כדור הארץ ובקשר הישיר וההדוק בין סביבה לזכויות אדם, לצדק, לשלום ולביטחון אישי ומדינתי. גם אמנה זו משלבת סעיפים סביבתיים מובהקים עם סעיפים הנוגעים לערכים דמוקרטיים. החתומים עליה קראו להימנע מפעילות צבאית המזיקה לסביבה, לקדם תרבות של סובלנות, אי-אלימות ושלום, ולנקוט צעדים משותפים לניהולם ולפתרונם של סכסוכים סביבתיים ואחרים.

ואולם, אף על פי שהמודעות העולמית לנושאי הסביבה גוברת והולכת, ואף שהמושג "צדק סביבתי" הולך ותופס מקום בשיח על זכויות האדם והאזרח, נראה כי הקשר בין סביבה לשלום נותר ברמה ההצהרתית בלבד. הוא טרם חלחל לתודעה הציבורית ולא הוליד מאמץ נפרד לחשיבה אסטרטגית ויישומית בנושא. סביר להניח כי אינטרסים פוליטיים וכוחות כלכליים חזקים מונעים פעולה ממשית בתחום זה. 

 ב. אימוץ שיח הקיימוּת בישראל

 לקראת ועידת הפסגה ביוהנסבורג ב-2002 התבקשה כל אחת מן המדינות המשתתפות להכין דוח לאומי על יישום תוכנית אג'נדה 21. ממשלת ישראל, שראתה בתוכנית מסמך אקדמי ולא אופרטיבי, ושלא חל עד אז שינוי של ממש בהתייחסותה לנושאי פיתוח וסביבה, הכינה דוח חלקי ביותר.[8] אחת הפעולות המשמעותיות שנקטה הממשלה לפני הוועידה היתה הקמת "נציבות הדורות הבאים בכנסת".[9] במקביל הוקמה בישראל לקראת הוועידה קואליציה של ארגונים סביבתיים וחברתיים – "קואליציה לקיימות". הקואליציה הציבה לה למטרה לבחון ולנתח באופן בלתי תלוי את התקדמות ישראל בתחום זה בעשור שחלף מאז ועידת כדור הארץ בריו דה ז'ניירו. שיתוף הפעולה בין הארגונים הניב את דוח הצללים לדוח הרשמי של המדינה, וגם הוא הוגש בוועידת כדור הארץ.[10] בדוח מתחו הארגונים ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה ועל חוסר יעילותה למרות התחייבויותיה הקודמות. אחד הפרקים בדוח, שנכתב על ידי נציגי ארגונים המשלבים פעילות סביבה ושלום, עוסק בצורך לפתח אסטרטגיה אזורית של פיתוח בר-קיימא וקורא לקשֵׁר בין התהליך המדיני לסביבה.[11] בפרק נטען שבדוח שהגישה ממשלת ישראל אין נזכרים כלל הרשות הפלסטינית או הפלסטינים, ויש התעלמות מן העובדה שפיתוח בר-קיימא בישראל אינו אפשרי ללא ראייה חוצת גבולות. הכותבים הדגישו כי שיתוף הפעולה בנושאים הסביבתיים כפוף לתהליכים הפוליטיים ולהתקדמות תהליך השלום. לטענתם, בשל הסכסוך הפוליטי והיעדר תיאום בין הצדדים המצב הסביבתי מידרדר, בעיקר בכל הקשור לזיהום המים והאוויר. יתרה מזו, הכותבים טוענים שעל אף התחייבותה של ישראל לקדם את אג'נדה 21, לאמיתו של דבר אפילו בפיתוח הכלכלי הישראלי–פלסטיני המועט שנעשה (דוגמת אזורי תעשייה משותפים) היא נשענת על תפיסות כלכליות ניאו-ליברליות שאינן עולות בקנה אחד עם ערכי היסוד של פיתוח בר-קיימא.

לאחר ועידת יוהנסבורג הודיעה ממשלת ישראל כי היא רושמת לפניה את "תוכנית היישום" שהתקבלה בפסגה העולמית, והיא אף הגיבה במסמך רשמי על דוח הצללים של הארגונים: "כמדינה דמוקרטית ופתוחה, ישראל מקבלת בברכה מגוון דעות… דוח הצללים שהוכן על ידי ארגונים לא ממשלתיים ישראליים מהווה תרומה חשובה לדיון…".[12] בשנת 2003 קיבלה ממשלת ישראל החלטה בדבר פיתוח בר-קיימא כדלהלן:

מדיניות ממשלת ישראל תתבסס על עקרונות של התנהלות פיתוח בר-קיימא המשלבים: כלכלה דינאמית, שימוש מושכל במשאבי טבע, הגנה על מערכות אקולוגיות ומתן שוויון הזדמנויות לכל, על מנת לענות על הצרכים של הדור הנוכחי וצורכי הדורות הבאים… ההחלטה הושגה הודות לשיתוף פעולה בין-משרדי בין כל זרועות הממשל, תוך הסתייעות בידע המקצועי שנצבר אצל הארגונים הסביבתיים והחברתיים.[13]  נציין כי כיום, שנים מספר מאז התקבלה ההחלטה, שיח הקיימות רווח בקרב רוב ארגוני הסביבה בישראל ובתהליך אטי מוטמע גם ברשויות הממשלתיות והממלכתיות.[14]

 ג. פרסי נובל לשלום לפעילות סביבתית – ונזקי המלחמה

בשנים האחרונות קיבל הקשר בין שלום לסביבה ביטוי בלתי צפוי ברמה ההצהרתית – הענקת פרסי נובל לשלום לפעילים סביבתיים. בשנת 2004 קיבלה את הפרס ונגארי מאתיי ((Maathai הקנייתית, לשעבר סגנית השר לאיכות הסביבה בארצה, על תרומתה לדמוקרטיה, לפיתוח בר-קיימא ולשלום. מאתיי הקימה את "תנועת החגורה הירוקה", הפועלת להצלת הסביבה ולהעצמתן של נשים ברחבי היבשת, ובין השאר יזמה נטיעה של יותר משלושים מיליון עצים ברחבי אפריקה. בשנת 2007 זכה בפרס אל גור, לשעבר סגן נשיא ארצות הברית. גור עמל בשנים האחרונות להפצת המסר הסביבתי ולהגברת המודעות לתופעת התחממות הגלובלית מעשה ידי האדם ולסכנות הטמונות בה, בין השאר באמצעות הסרט שהפיק אמת מטרידה והופעותיו הפומביות שליוו את הקרנתו. את הפרס הוא חלק עם "הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים" (IPCC), ארגון הפועל ליד האו"ם. בנימוקיה ציינה ועדת פרס נובל כי שינויי האקלים בעולם משפיעים על הפוליטיקה ועל היציבות העולמית, והביאה לדוגמה את הסכסוך בדרפור: המדבּוּר המתפשט והבצורות הקשות, הקשורות להתחממות הגלובלית, הביאו לנדידת שבטים, ונדידה זו החריפה את הסכסוך האתני הקיים ממילא במדינה. 

הצד השני של מטבע פרסי השלום והקשר בין סביבה לשלום הוא התוצאות ההרסניות לסביבה של מלחמות ושל עימותים מדיניים אלימים. אלו הן שתי דוגמאות בולטות מאזורנו: האחת, מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. עקב המלחמה נשפכו כמויות עצומות של נפט לים, שגרמו לזיהום קשה, לפגיעה בבעלי חיים[15] ובצמחייה ולבעירת בארות הנפט בכווית – בעירה שנמשכה כשנה וגרמה לזיהום אוויר בקנה מידה שלא היה כמוהו; האחרת, מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. המלחמה גרמה נזק סביבתי חמור בשני צדי הגבול. בגליל נשרפו כ-750 אלף עצים בשטח של כ-52 קילומטרים רבועים, ואלפי בעלי חיים נשרפו למוות או נפגעו קשות. בצד הלבנוני היה הנזק לטבע ולצמחייה גדול הרבה יותר. נוסף על כך, חיל הים הישראלי הפציץ את תחנת הכוח ג'יה, ובעקבות זאת נשפכו עשרות מיליוני ליטרים של נפט לים ונוצר כתם נפט שקוטרו כ-150 קילומטרים.[16]

מאמצע שנות התשעים של המאה ה-20, במסגרת תוכנית האו"ם לסביבה (UNEP), פועל גוף המבצע הערכת נזקים סביבתיים בעקבות מלחמות (The Post-Conflict and Disaster Management Branch – PCDMB); מרכזו בז'נווה ויש לו סניפים באפגניסטן ובסודן. הארגון מדגיש את הקשר הישיר בין סכסוכים לנזקים סביבתיים וטוען כי יש לדאוג לניהול נכון של הסביבה לאחר כל קונפליקט כדי להשיג יציבות, ביטחון ושלום לטווח ארוך. הארגון דואג אפוא לחיזוק הגורמים המופקדים על הסביבה בכל מדינה מוכת סכסוכים ומקדם שיתוף פעולה אזורי בתחום זה.[17]

ד. הסביבה כשחקן בתהליכי שלום

 עד לאחרונה נתפסה הסביבה בעיקר כמקור לסכסוכים ולא לשיתוף ולשלום, ורוב המחקרים  בנושא עסקו בקשר בין הידרדרות הסביבה לסכסוכים אלימים. עם שינוי התפיסה התפתחו שני מושגים חדשים המשמשים לסירוגין בשיח המתרחב על פיתוח, שיתוף פעולה ויישוב סכסוכים בעזרת הסביבה: "עשיית שלום באמצעות הסביבה" (Ecological/Environmental Peacemaking) ו"בניית שלום באמצעות הסביבה" (Environmental Peace Building). הראשון מתאר את מערך הפעולות שנועדו להביא לסיומו של סכסוך פוליטי ומתייחס למשא ומתן ולהסכמים בין קובעי מדיניות; השני מתייחס לתהליכי יצירת קשרים ובניית שלום בין יריבים באמצעות הסביבה.

             עשיית שלום באמצעות הסביבה נוגעת לפתרון סכסוך שמקורו בין השאר במשאב סביבתי, באמצעות ניהול משותף של אותו משאב ומתוך הסתמכות על הסכמים ומנגנונים חוקיים מטעם המנהיגות המקומית והאזורית. לעומת זאת, בניית שלום באמצעות הסביבה נוגעת לפתרון סכסוכים פוליטיים או אחרים – גם סכסוכים שאינם נוגעים לסביבה – באמצעות הסביבה, בשיתוף המנהיגות המקומית לכל דרגיה וכן בשיתוף ארגונים ובעלי אינטרסים למיניהם. אחת המטרות של בניית שלום באמצעות הסביבה היא ליצור קשרים חברתיים בין הצדדים העוינים, להפחית את האלימות, לבנות אמון ולשנות תפיסות בעזרת זיהוי מטרות משותפות ופעולה למענן.

הבעיה היא שפתרון הסכסוך אינו תלוי כמובן רק בכך. שתי הגישות הן לרוב חלק ממהלך רחב יותר של יישוב סכסוכים, שכפוף לשיקולים פוליטיים ואחרים שאינם קשורים לסביבה. שהרי תהליך יישוב הסכסוכים הוא מורכב ביותר; הוא מושפע מן הנסיבות ומן הצרכים והתפיסות של המשתתפים בו, וגם משפיע עליהם. לכל סכסוך מאפיינים ייחודיים לו, ולכן התהליך צריך להיות שונה ממקום למקום.

אחד הדגשים בבניית שלום באמצעות הסביבה הוא המבט לעתיד. מבט זה מחייב שקיפות ויצירת מנגנונים המבטיחים את המשכיות התהליך בטווח הארוך – ובכלל זה בניית צפי לחודשים הקרובים ולשנים הבאות. מדובר בתהליך שאינו ליניארי אלא סיבובי באופיו, הדורש היזון חוזר בכל שלב שלו. סלים עלי (Ali 2005) מפרט כמה צעדים הכרחיים ביישוב סכסוך בעזרת הסביבה, ובהם שיתוף מידע על איומים סביבתיים, שיתוף פעולה להפחתת המתחים והעוינות, הכרה בשיתוף פעולה סביבתי כבונה אמון ושיתוף פעולה מתמשך על פי הצרכים הסביבתיים. ג'ון פול לדרץ' (Lederach; מצוטט אצל Harari 2008) מדגיש את חשיבותם של ההשקפות החדשות ושל הניסיון המשותף בפתרון סכסוכים. הוא מגדיר את יישוב הסכסוך תהליך המכוון להיבטים רציונליים של הסכסוך (פוקוס) והמתרחש במרחב נתון (לוקוס). במרחב זה צריכים להיווצר ניסיונות משותפים חדשים. עשיית השלום באמצעות הסביבה רואה בפוקוס ובלוקוס רכיבים חשובים בתהליך יישוב הסכסוך. שיתוף פעולה סביבתי משפר את אווירת השיחות בין הצדדים, יוצר פלטפורמה לדיאלוג, מפגיש השקפות שונות ויוצר מטרות משותפות המכוונות לשיפור המצב הסביבתי וחיי האדם. הפעולה המשותפת למען עתיד טוב יותר מביאה אפוא לפיתוח תפיסות, מחשבות וניסיון משותפים.

 ה. יתרונות הקישור בין סביבה, ביטחון ושלום

 בשנים האחרונות התפתחה והשתכללה החשיבה התיאורטית על הקשר בין שלום לביטחון. האיום על הביטחון הלאומי לא נתפס עוד במונחים צבאיים בלבד, אלא גם במונחים אזרחיים, כלכליים, הומניטריים וסביבתיים. אך למרות זאת, ועל אף ההסכמים שנזכרו לעיל, שמעידים על הכרה בינלאומית בקשר בין סביבה לסכסוכים מדיניים, האו"ם והמוסדות הבינלאומיים האחרים טרם הטמיעו ביעילות את נושא הסביבה ומשאבי הטבע אל תוך הדיון ביישוב סכסוכים ובהשגת שלום. במצב שלאחר סכסוך, האו"ם עוסק בראש ובראשונה בנושאים הומניטריים, בפירוק נשק, בהחזרת הסדר הציבורי על כנו ובחיזוק שלטון החוק, בעיקר כדי להשיג יציבות ולמשוך השקעות זרות לשם התאוששות כלכלית. על פי התפיסה המסורתית, הסביבה היא תחום שחשוב להתייחס אליו רק בשלב מאוחר יותר, ככלי לגישור, לפישור ולבנייה מחדש של יחסים בין מדינות (Bitterman et al. 2007). הסביבה אינה נחשבת בדרך כלל לחלק אינטגרלי מן המאמצים להשכנת שלום ולהשבת הסדר על כנו. לדעתנו זו גישה מוטעית שאינה צועדת יד ביד עם אופיין המשתנה של תפיסות הביטחון והיציבות הלאומית והאזורית (Matthew et al. 2009).

ליישוב סכסוכים ולתפיסת הקיימוּת קווים משותפים: שני התחומים עוסקים במצב מורכב ושניהם מצריכים פיתוח תפיסה מערכתית, כוללנית ורשתית; בשניהם ההחלטות מתקבלות לאור המטרות והשאיפות שהוגדרו; ובשניהם מודגש הצורך לאתר בסיס משותף ומטרות משותפות לשחקנים שונים בזירה. המבט הסביבתי הרחב והטיפול במשאבי טבע נוטים מטבעם להתעלם מגבולות פוליטיים, אתניים ולאומיים. ניהול משאבים יעיל ומיטיב עם הסביבה מחייב ראייה חוצת גבולות וארוכת טווח שמביאה לפיתוח תפיסות ורעיונות חדשניים לטובת האנושות כולה. לפיכך, השילוב בין סביבה ופיתוח בר-קיימא לבין יישוב סכסוכים ובניית שלום עשוי להביא תועלת מרובה. להלן נמנה כמה יתרונות בשימוש בנושאי הסביבה לשם יישוב  סכסוכים, יצירת שיתוף פעולה, גישור בין יריבים ובניית שלום:

 חשיבה חוצת גבולות. כאמור, נושאים סביבתיים אינם כפופים לגבולות פוליטיים. הם מורכבים ומחייבים חשיבה ארוכת טווח, ולכן צדדים יריבים החפצים להתגבר על מכשולים ומפגעים סביבתיים חייבים לפעול יחדיו, בהבנה שפעולות חד-צדדיות לא ישיגו פתרון לטווח הארוך.

  • דיאלוג ארוך טווח. שיתוף פעולה בנושאי הסביבה בונה קשר בין פוליטיקאים, מומחים, מדינות ואזורים. הללו חייבים להתגבר על יריבויותיהם לטובת העניין וכך נוצר שיח משותף, ולמעשה נוצרת פלטפורמה של דיאלוג (Conca and Dabelko 2002). בשלבים הראשונים הדיאלוג מתקיים בדרך כלל בין ארגונים לא ממשלתיים, ולא בין מדינות. אלכסנדר קריוס (Carius 2006) מראה את חשיבות שיתוף הפעולה הסביבתי לחיזוק התארגנויות אזוריות ומקומיות. לדידו, שיתוף פעולה כזה עשוי להוביל להטמעת נורמות משותפות וליצירת זהות אזורית ואינטרסים אזוריים משותפים. הזהות המשותפת קשורה לאופן שבו אנשים רואים או משייכים את עצמם למרחב אקולוגי-גיאוגרפי-חברתי מסוים. שיתוף הפעולה הסביבתי עשוי לדחוק הצדה תפיסות המדירות קבוצות אחרות מהמרחב (mutual exclusion) והשואפות להומוגניות חברתית בו. יצירת שיתוף פעולה מעין זה עשוי בסופו של דבר להביא הנהגות פוליטיות לפתור בעיות במשותף.  
  • סיוע במהלכים פוליטיים "גבוהים" ו"נמוכים". נושאי סביבה נתפסים בדרך כלל כשייכים לפוליטיקה נמוכה, אך עשויים להיות שייכים גם לפוליטיקה גבוהה. עובדה זו עשויה להועיל בניסיון ליישוב סכסוכים. נושאי סביבה "גבוהים", כגון מים, הכרוכים במשא ומתן מורכב ובשיקולים אסטרטגיים, יכולים להיכלל במשא ומתן על נושאים מדיניים סבוכים. לעומתם, נושאי סביבה "נמוכים" יכולים לשמש שדה לדיאלוג ולשיתוף פעולה במסגרת משא ומתן רחב יותר. הנושאים הסביבתיים אינם מאיימים ועשויים להיות צעד ראשון לעבר דיאלוג נינוח יותר, גם בנושאים קשים ומורכבים. עלי (Ali 2005) טוען שהממשלות תופסות את נושאי הסביבה כפוליטיקה נמוכה וכ"מותרות" שאין לעסוק בהן בשלב ראשון. אך כאמור, עובדה זו עשויה לא רק להיות למכשול אלא גם לשמש הזדמנות. תהליך השלום–סביבה הוא דיאלקטי מטבעו: הנושאים הסביבתיים עשויים לגשר בין יריבים וגם לחלץ אותם ממבוי סתום, בזכות אופיים הגלובלי והניטרלי לכאורה.
  • דה-פוליטיזציה של הסכסוך. אינטראקציה חיובית לנוכח איומים משותפים עשויה להוביל לדה-פוליטיזציה מסוימת של הסכסוך ולחיפוש מטרות משותפות חדשות (שם). הניהול המשותף של משאבים יכול להוביל לשיפור ברמת החיים ולריכוך סכסוכים, בעיקר אלו המוחרפים בגלל עוני ואי-שוויון בחלוקת משאבים (Debelko 2004). דוגמה שמצוטטת רבות בספרות היא יוזמת אגן הנילוס, המשותפת לכמה ארצות יריבות היושבות לגדותיו, בשיתוף האו"ם, הבנק העולמי וסוכנויות בינלאומיות (ראו על כך להלן).
  • חיזוק השלום. הכללת נושאי סביבה במשא ומתן מדיני תחזק את השלום ואת יציבותו כיוון ששיתוף פעולה סביבתי גם מבטיח את הקיימות הפיזית (ומכאן גם החברתית והכלכלית) של האזור וגם עשוי לחזק את הקשר בין הצדדים.
  • מניעת התמשכות הסכסוך והנמכת עוצמתו. מצד אחד, מחקרים מראים שדלדול משאבי טבע ולחץ סביבתי עשויים לגרום לסכסוכים, להגביר את עוצמתם ואת משכם של סכסוכים קיימים, לסבך את תוצאותיהם ולהקטין את הסיכויים לסיימם. משאבי טבע  בעלי ערך כלכלי גבוה (בדרך כלל משאבי כרייה), כגון יהלומים, עשויים לא רק לגרום לסכסוך פוליטי הנובע משאיפה להשתלט שטח מסוים, אלא אף לממן פעולות צבאיות (בדרך כלל של מיליציות הנשענות בלעדית על משאבים אלו) ולתרום להתמשכותו של עימות צבאי. לבעלי אינטרסים (בעלי מכרות וסוחרים) יש לעתים עניין בהמשך הסכסוך והם אינם חפצים בסיומו. לדוגמה, במלחמת האזרחים באנגולה שני הצדדים השתמשו במשאבי טבע למימון פעילותם – המורדים כרו יהלומים והממשלה שאבה נפט – והדבר גרם להתמשכות הסכסוך. מצד אחר, ניהול נכון של אותם משאבים עשוי להביא לבנייתה של כלכלה מחוזקת וליציבות: סיום הסכסוך באנגולה התאפשר בין השאר בשל חרם בינלאומי על היהלומים המקומיים, שהכרית את מקור ההכנסה של המורדים (Matthew et al. 2009). ההכרה שנושאי סביבה יכולים לתרום לפרוץ סכסוכים ולהתמשכותם מדגישה את הצורך לעסוק בהם במסגרת הטיפול בסכסוך ואת הפוטנציאל הגלום בהם ליצירת שיתוף פעולה.
  • הרחבת הקשרים וחיזוקם. הכללת רכיבים נוספים (לאו דווקא אקולוגיים) שדורשים שיתוף פעולה בהסכמים ליישוב סכסוכים מחזקת את הקשרים בין המדינות היריבות ומקשה על שבירת ההסכמים ביניהן.

 ו. חולשות ובעיות בשילוב נושא הסביבה בתהליך פתרון סכסוכים

על אף היתרונות הרבים שיש לשימוש בסביבה ככלי ליישוב סכסוכים, יש לכך גם חסרונות אפשריים שאין להתעלם מהם, ואלו כמה מהם:

  • לעתים ישנו קושי להרחיב שיתוף פעולה סביבתי למסגרות פוליטיות רחבות יותר, ולתרגמו לשינויים חברתיים משמעותיים ולדיאלוג שיחרוג מהנושא הסביבתי ויקיף תחומים נוספים.
  • מדיניות חוצה גבולות למען שימור הטבע עשויה לקדם את שיתוף הפעולה אך עלולה גם ליצור סכסוך ואי-ודאות. מדיניות כזאת מצריכה ניתוח מורכב וכולל של המציאות, דבר שאינו קל לביצוע.
  • גם אם מתקיים דיון על פיתוח בר-קיימא בתום הסכסוך, הדחף לפיתוח עלול להביא לתוצאה הפוכה מהמקוּוה. אמנם פיתוח כלכלי (משותף או נפרד) כפרי של שלום עשוי לתרום ליציבות אזורית; אך הלחץ לפתיחת שוק לתחרות ולפיתוח מהיר בעקבות חתימת הסכמים עלול להוביל לניצול יתר של משאבים ולהרס הסביבה. לפיכך, יש ליצור בעוד מועד מנגנונים לקידום תפיסת הקיימות, שיובילו לפיתוח מושכל ולריסון הלחץ הצפוי. כך כותבים למשל פרומקין ואחירון-פרומקין על השלום בין ישראל לשכנותיה:  

סביר להניח שפתרון מדיני ייצור לחץ של יזמים (פרטיים וממשלתיים) לקדם פרוייקטים… בהיעדר הערכות נאותה עלול לחץ אינטנסיבי כזה לפגוע בסביבה ובאיכות החיים של התושבים באזור… הגדלת מספר התיירים, כצפוי ממצב של שלום, תחייב תוספת תשתיות ושירותים… תוספת מקורות מים והגדלת כמות השפכים… פיתוח זה יחייב משנה זהירות. הרצון הטבעי לנצל את גל תיירות השלום להפקת רווחים גבוהים ומהירים עשוי לגרום נזק סביבתי לטווח ארוך שבסופו של דבר יהרוג את התרנגולת מטילת ביצי הזהב (פרומקין ואחירון-פרומקין 2003).

 אמנם חסרונות אלו ואחרים מאפיינים גם גורמים אחרים ביישוב סכסוכים, אך כיוון שתהליך עשיית שלום באמצעות הסביבה עוסק בסכסוכים שמקורם לאו דווקא הסביבה עצמה, החסרונות שתוארו עלולים לגרום לצדדים לראות בנושאי הסביבה פוליטיקה נמוכה, להמעיט בחשיבותם ואף להתעלם מהם.

 ז. יוזמת אגן הנילוס: מניהול משאבים ליישוב סכסוכים

  דוגמה לפעולה סביבתית הקשורה בפתרון סכסוך סביבתי ומדיני ארוך שנים היא יוזמת אגן הנילוס (Nile Basin Initiative – NBI; Kameri-Mbote 2007).[18] יוזמה זו אינה תולדת תהליך מובנה של עשיית שלום או בניית שלום באמצעות הסביבה אלא היא נועדה לפתור סכסוך חריף על מים. עם הזמן התפתחה היוזמה והפכה לכלי לדיאלוג בין מדינות ובין אנשים החורג מנושא המים ונסב על נושאים רבים נוספים, וכך מקדם את השלום והיציבות האזורית.

על גדות הנילוס שוכנות עשר מדינות: מצרים, אריתריאה, אתיופיה, קניה, רואנדה, סודן, טנזניה, בורונדי, אוגנדה וקונגו. כמחצית מתושבי מדינות אלו (יותר מ-160 מיליון איש) תלויים לחלוטין במי הנילוס לקיומם. צפוי שב-25 השנים הקרובות תוכפל אוכלוסיית האזור ועקב כך תגדל מאוד צריכת המים. הצריכה תגדל גם עקב הגידול הצפוי בחקלאות ובתעשייה, ענפים הצורכים כמויות מים גדולות.  זיהום מי הנהר בשפכים תעשייתיים, העובדה כי המדינות הללו הן מהעניות בעולם וכי הסכמי עבר הביאו לאי-צדק בחלוקת המים – כל אלו תרמו לצורך הדחוף להתמודד עם הבעיה.

בסוף המאה ה-20 הבינו המדינות השוכנות לגדות הנילוס כי יש צורך דוחק לשנות את אופן ניהולו של משאב המים, ולשם כך הן הקימו ב-1999 את "יוזמת אגן הנילוס". הכוונה היתה להקים פורום התייעצות בדרג גבוה, בעיקר לשם שיתוף מידע מדעי, אך כיום הפורום מסייע לשרים ולמקבלי החלטות לקדם "פיתוח כלכלי-חברתי בר-קיימא דרך הקצאה וחלוקה צודקת, ורווחים הדדים, ממשאב המים של אגן הנילוס", כפי שמוצהר בחזון המשותף (http://www.nilebasin.org/).

יוזמה זו פועלת בצורה מובנית בשני כיוונים מקבילים – "מלמעלה למטה" (top down) ו"מלמטה למעלה" (bottom up). הכיוון הראשון מעודד הידברות וקשירת קשרים בין המדינות והחברות השונות, שיובילו לפיתוח יחסים מתוך ראייה אזורית, ליצירת חזון משותף ולתכנון פרויקטים שיתופיים; הכיוון השני מקדם פרויקטים סביבתיים גדולים ובניית מוסדות, ושואף להעצים את החברה האזרחית ולהגביר את המודעות הציבורית לשם חיזוק התשתית שתאפשר את הפעולה בכיוון הראשון.

יוזמת אגן הנילוס שימשה זרז לשיתוף פעולה ולחיפוש מסגרות חוקתיות לניהול המשותף. עם הזמן התברר כי אין די במשא ומתן בדרגים הגבוהים, וכי יש צורך במעורבות של ארגוני החברה האזרחית (לאו דווקא ארגונים מקצועיים העוסקים במים), בדיונים ברמות ביניים ובשיתוף בעלי עניין שאינם הממשלות – קרי התושבים. שיתוף החברה האזרחית נעשה במסגרת היוזמה הכללית תחת הכותרותNBI’s Civil Society Stakeholder Initiative  ו-Nile Basin Discourse, היינו שיח ציבורי רחב בנושא. הדיון התקיים ברמות הלאומיות וסיפק זווית ראייה מקומית ליוזמה. הוא שימש במה לציבור להבעת דעותיו, ציפיותיו ותלונותיו.

השיתוף בנושא המים חיזק את הצורך בהמשך היחסים התקינים בין המדינות. יתרה מזו, הניהול הנכון של המשאב לא רק צמצם את העוינות ומנע מאבק אלים סביבו אלא גם שיפר את מצב התושבים: "ניהול משותף של מקורות מי הנילוס יכול לשמש זרז לשלום באזור מוכה סכסוכים. אם ננהל נכון את המשאב המשותף, נוכל לא רק להקל את המאבק היומיומי לחיים, אלא גם לעזור במניעת עימותים בין שבטים, חמולות, משפחות ושכנים", נאמר בחזון המשותף (שם).

 ח. סביבה חוצת גבולות במזרח התיכון: הדוגמה של קוד בחריין

 בעקבות ועידת מדריד באוקטובר 1991, במסגרת השיחות הרב-צדדיות בין ישראל למדינות ערב, הוקמה קבוצת עבודה אזורית בנושא איכות הסביבה. הקבוצה עבדה כמה שנים והולידה, באוקטובר 1994, את "קוד בחריין להתנהגות בנושאי איכות הסביבה במזרח התיכון", שנכתב ברוח הצהרת ריו ואג'נדה 21.[19] המסמך הצנוע משתמש בעקרונות חוצי הגבולות שנקבעו במסמכים הבינלאומיים (ובעיקר עקרונות 23–27 מתוך הצהרת ריו שצוטטו לעיל) ומכיר "כי לבעיות סביבתיות רבות השפעה חוצת גבולות וכי על כל צד להתחשב בעת קביעת מדיניות הפיתוח ואיכות הסביבה שלו, בהשלכותיה האפשריות על הגורמים האחרים באזור" (ראו בנספח, עמ' 1; ההדגשות כאן ובהמשך שלנו). כמו כן נכללת בהקדמה ההכרה "בצורך להוריש לדורות הבאים באזור סביבה בטוחה, יציבה ובריאה, יחד עם פירות הפיתוח הכלכלי" (שם). במסמך נכתב במפורש כי "שלום צודק ובר-קיימא באזור, פיתוח והגנה על הסביבה, הנם תהליכים בלתי נפרדים התלויים זה בזה" (שם, עמ' 2).

ברוח הימים שלאחר החתימה על הסכמי אוסלו, המסמך שופע אופטימיות וכוונות טובות, והחתומים עליו מתחייבים "לתאם את המדיניות הסביבתית בין הצדדים באזור ולפעול תוך שיתוף פעולה להגנת הסביבה באזור מתוך כוונה טובה וברוח של שותפות" (שם, עמ' 3), וכן "לפתור מחלוקות סביבתיות ביניהם בדרכי שלום, תוך נקיטה באמצעים הולמים וברוח אמנת האומות המאוחדות ובהתאם להצהרות ולמשפט הבינלאומי הרלוונטיים" (שם, עמ' 6). כפי שמסכמים הכותבים, קוד בחריין הוא ציון דרך חשוב לקראת שיתוף פעולה אזורי במזרח התיכון משתי סיבות: ראשית, זהו המסמך הראשון שאושר על ידי קבוצות העבודה שהוקמו במסגרת השיחות הרב-צדדיות,[20] כלומר נושא הסביבה, שנחשב בדרך כלל לנושא "קל" יותר, זכה להסכמה שבאה לידי ביטוי בהצהרה משותפת. ניתן לראות בכך חיזוק לדעה כי שיתוף פעולה בנושאי סביבה יכול לקרב צדדים יריבים ולהקל עליהם להגיע להסכמות גם בנושאים אחרים. שנית, החותמים מביעים נכונות לפעול במשותף בנושא הנדון עוד בטרם הושגו הסדרים בתחומים אחרים: "קוד ההתנהגות, כהסדר האזורי הראשון, מהווה בסיס בטוח לשיתוף הפעולה המיוחל בנושאי שימור הסביבה" (שם, עמ' 7). 

למרבה הצער, קוד בחריין לא הגיע לכדי מימוש ונשאר על הנייר. הנושא היחיד שבו מתקיים שיתוף פעולה סביבתי משמעותי, שנמשך גם בימים אלו בין ישראל לפלסטינים ובין ישראל לירדן, הוא נושא המים (נושא שנדון בקבוצת עבודה נפרדת בשיחות הרב-צדדיות). בנושא זה נעשתה עבודה משותפת וחלוקת משאבים מסודרת (אף כי לא כל הצדדים חשים שהיא הוגנת), בשל ההכרח לטפל במשאב חיוני זה ולנצלו ביעילות מרבית באזור הסובל ממחסור במים.

ט. יוזמות והסכמים נוספים ברמה המדינית

 מאז תחילת תהליך השלום ועד לאינתיפאדת אל-אקצה נחתמו הסכמים דו-צדדיים נוספים בין ישראל לפלסטינים בנושאים הנוגעים לסביבה, חלקם תחת סעיף נפרד שעניינו נושאים סביבתיים וחלקם תחת סעיפים אזרחיים שונים.[21] ההסכם הסביבתי עם ירדן מומש בחלקו, אף שעד למועד כתיבת הדברים האלה (דצמבר 2008) הוא טרם אושרר. פעילות סביבתית חוצת גבולות ממשיכה להתקיים גם בתחומי החקלאות, המים וההדברה הביולוגית. להלן דוגמאות לפרויקטים ומיזמים שהוצעו בשנים אלו, רובם לא באו לכלל מימוש:[22]

  • נספחים בנושאי סביבה נכתבו ונחתמו במסגרת הסכם העקרונות של אוסלו (1993), הסכם עזה ויריחו (1994) והסכמי הביניים שבין ישראל לרשות הפלסטינית (1995).
  • בשנת 1996 הציעה ישראל להקים מרכז מזרח תיכוני לפיתוח בר-קיימא (Middle East Center for Sustainable Development), לשיתוף פעולה ולקידום הקיימות האזורית.
  • בשנת 1998 הוצעה יוזמת דרום מזרח הים התיכון (South East Mediterranean) בין מצרים, רצועת עזה וישראל, לפיתוח ולקידום תוכניות על קו החוף המשותף.
  • הועלה רעיון לבניית "הפארק הנמוך בעולם" בשיתוף פעולה של ישראל, ירדן ופלסטין, לשימור הטבע ולפיתוח תיירות אקולוגית בים המלח.

 בין ישראל לרשות הפלסטינית אין כיום דיאלוג רשמי בנושאי סביבה. הפעילות המתואמת של הצוותים הסביבתיים הופסקה בשנת 2000 והמצב הסביבתי, כמו האנושי-הומניטרי, ירוד ועגום.[23] עם זאת, ראוי לציין כי פעילות ישראלית רשמית לשימור סביבה, גם אם היא חלקית ולא מספקת, מתקיימת בשטח מתוך תיאום בעיקר עם הרשויות המקומיות הפלסטיניות בגדה המערבית. פיתוח תשתיות סביבתיות בשטחי הרשות הפלסטינית ממומן ברובו על ידי גורמים בינלאומיים, ולא על ידי ממשלת ישראל, ומתמקד בין השאר בטיפול בשפכים ובפסולת ובנושא המים. כך לדברי קצין המטה לאיכות הסביבה של המינהל האזרחי, בני אלבז: "קידום תשתיות תומכות סביבה ברשות הפלסטינית מתבצע אל מול הקהילה הבינלאומית. לפלסטינים אין יכולת לקדם, להקים ולקיים תשתיות תומכות סביבה, כגון רשתות איסוף שפכים, מתקני טיהור שפכים, אתרי סילוק פסולת, איסוף ופינוי פסולת רפואית ופסולת מסוכנת וכיוצא בזה".[24]

            ממשלת ישראל מעורבת בפיתוח סביבתי בשטחי ההתנחלויות באמצעות "איגודי ערים לאיכות הסביבה – יהודה ושומרון". חוקי המדינה ותקנות סביבתיות חלים על שטחים אלו, ובמידת מה גם על שטחי C. הפעילות הסביבתית מתבצעת על ידי קציני המטה לסביבה במינהל האזרחי ועל ידי רשות שמורות הטבע והגנים.[25]

מלבד הגורמים הרשמיים פועלים בשטח ארגונים אזרחיים לשיפור המצב הסביבתי. מדובר בארגונים ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים הפועלים בעקיפין או במישרין. כפי שיודגם להלן, ארגוני הסביבה הישראליים ממעטים לפעול מעבר לקו הירוק. מקצת ארגוני השלום וזכויות האדם הישראליים הפועלים בשטחי הגדה המערבית נוגעים בעקיפין גם בנושאי סביבה, אך בדרך כלל רק במסגרת הטיפול בבני אדם. הנושא הסביבתי מטופל רק אם יש לו השפעה ישירה על תושבי האזור או על הסכסוך המדיני. יתרה מזו, לארגוני השלום וזכויות האדם חסרה המומחיות הנדרשת לטיפול בנושאים הסביבתיים הסבוכים ולכן ברוב המקרים נושאים אלו נותרים יתומים, כפי שיתואר להלן.

 י. הקשר בין ארגוני סביבה, שלום וזכויות אדם

 בשנים האחרונות חל גידול עצום במספרם ובהיקף פעילותם של ארגונים חוץ-ממשלתיים במגוון זירות ברחבי העולם. גידול זה מוסבר בין השאר בירידה באמון בממשלות, בעלייה בחשיבותו של המעמד הבינוני המשכיל ובהשפעתן הגוברת של תנועות חברתיות (גדרון ואחרים 2003). גם בישראל גדל מאוד היקף הפעילות של הארגונים האזרחיים, וחלקם בכלל הארגונים במשק הפך להיות ניכר ביותר (חנין 2004; Tal 2002). חוקר החברה האזרחית אולריך בק טוען שנזקים הכרוכים במודרניזציה, בהם הפגיעה בטבע, מביאים להיווצרות של קבוצות היוצאות נגדה (Beck 1992, 77). לדידו, תהליך של חשיבה מחדש והפנמת הקשר שבין סביבה לחברה ובין בעיות סביבתיות לבעיות חברתיות הוא בלתי נמנע.[26]

אכן, הקשר בין סביבה לחברה הולך ומתהדק בקרב ארגוני הסביבה, ותחומי הפעילות שלהם חורגים מהחשיבה הקלאסית על סביבה וטבע ונוגעים בעניינים חברתיים מגוונים. בשלושת התחומים הנדונים במסמך זה – סביבה, שלום וזכויות אדם – פועלים מאות ארגונים הפרוסים ברחבי הארץ, המתמקדים, כל אחד בתחומו, בהיבטים ייחודיים להם ונוקטים שיטות פעולה מיוחדות. הארגונים יצרו מסגרות-על לתיאום ולהעצמה הדדית על פי תחום עיסוקיהם. כך למשל הוקמו ארגון הגג "חיים וסביבה", המשמש מסגרת תומכת לפעילותה של התנועה הסביבתית בישראל,[27] ופורום ארגוני השלום הישראלי–פלסטיני[28] – בכל אחד מהם מאוגדים עשרות ארגונים. ארגוני זכויות האדם אינם מקיימים רשת רשמית, אולם הם משתפים פעולה אד-הוק במאבקים למען מטרות נקודתיות.

באופן כללי ייאמר כי הדיאלוג והקשר הממשי בין רשתות ארגונים אלו – ארגוני הסביבה וארגוני השלום – מצומצם. רק מעטים מהם עוסקים בשני הנושאים גם יחד ומקיימים פרויקטים חוצי גבולות.[29] רוב הארגונים מתרכזים בתחומיהם המוגדרים וכמעט שאינם משתמשים בכלים ובידע שנרכשו בקרב ארגונים שעוסקים בתחומים אחרים.

חלק שני: הפרויקט במכון ון ליר בירושלים

 א. על קבוצת הדיון

 "הפורום לסביבה וקיימות אזורית", הפועל במכון ון ליר בירושלים, נועד ליצור זירה חדשה לחשיבה ולפעילות, לפיתוח תיאוריות, לרכישת ידע וכלים, לחילופי מידע ושיטות פעולה, לרישוּת וליצירת שדות פעילות חדשים בעבור הארגונים – וכן לשמש מקור לצמיחה אישית וללמידה בעבור המשתתפים עצמם. במסגרת הפורום התגבשה קבוצה ייחודית של חברים בארגוני שלום וזכויות אדם ובארגוני סביבה, שמטרתה היתה לפתח דיון וחשיבה פנים-ישראליים על הקשר בין התהליך המדיני לבין הסביבה ולקדם שיתוף פעולה בין-ארגוני. בקבוצה השתתפו נציגים של כעשרים ארגונים.[30]

הורתו של הפרויקט בהכרה שבדיון ובמחקר הנוגעים להסדרים מדיניים אפשריים בין ישראל לרשות הפלסטינית מתקיימים זה בצד זה השיח הסביבתי, אשר ברובו מתעלם מהדיון המדיני ומהשלכותיו הסביבתיות, והשיח המדיני-פוליטי, אשר מתעלם מההיבטים הסביבתיים של הסוגיות המדיניות. מטרת הפרויקט היתה לפתח דיון המשלב בין נושא השלום לנושא הסביבה ולממש את הפוטנציאל הגלום בשיתוף פעולה סביבתי ככלי לתיווך ולקידום הידברות ושלום. הפרויקט נסמך בהצבת מטרותיו על דוגמאות מרחבי העולם לשיתוף פעולה ולקואליציות חוצות גבולות בין ארגוני סביבה, ארגוני זכויות אדם ותנועות חברתיות, אשר הובילו למהלכים של הידברות ויישוב סכסוכים (Keck and Sikkink 1999).

אף על פי שבישראל גדל מאוד היקף הפעילות של הארגונים הסביבתיים, עדיין ישנו חסר משמעותי בהתייחסותם למתרחש מעבר לקו הירוק ולסוגיות ביטחוניות-מדיניות בעלות היבט סביבתי (פלד ואופיר 2001; ישי 2003). התנהגות זו של ארגוני הסביבה תואמת את התנהגותם של רבים מארגוני החברה האזרחית בישראל: הללו נזהרים מאוד בדרך כלל מלהתעמת ישירות עם "אתוס הביטחון", בייחוד בזמן משבר לאומי (בן אליעזר 1999). שיקולים סביבתיים מוכפפים אפוא לסדר יום לאומי-פוליטי, והדבר מוביל להימנעות מפעולה. על כך יש להוסיף כי הפעילות הסביבתית זוכה כיום להתקבלות רחבה בחברה הישראלית, ורבים מהארגונים חוששים שאימוץ סדר יום פוליטי מובהק יפגע ביכולתם לפעול לקידום הנושאים העומדים בראש מעייניהם. באשר לארגוני השלום וזכויות האדם הישראליים – רוב הארגונים האלה טרם הבינו את הפוטנציאל הגלום בנושא הסביבתי לקידום השלום ופתרון הסכסוך, והם רואים בסביבה פוליטיקה נמוכה, משנית לנושאים הפוליטיים הגבוהים שבראש סדר העדיפות שלהם.

בדיוני הקבוצה הסתמן בבירור הקשר בין הנושאים הללו, והתברר הצורך לפתח חשיבה כוללת בקרב ארגוני החברה האזרחית – הן על הדרכים לשימוש בנושאי הסביבה בשיח המדיני-פוליטי, כגורם חוצה גבולות היכול לתרום לקידום תרבות של שלום, והן על הדרכים לקרב את התנועה הסביבתית-חברתית בישראל לנעשה בשטחים הפלסטיניים. מטרות נוספות של הקבוצה הן יצירת מכניזם של עבודה משותפת בין ארגונים ישראליים לפלסטיניים בנושאי ההגנה על הסביבה, צדק סביבתי וזכויות אדם; כתיבת ניירות עמדה והגשתם לקובעי מדיניות בישראל ובפלסטין; בניית פרויקטים משותפים לארגוני שלום וסביבה בכל האזור; יצירת חזון סביבתי-אזורי משותף; ולבסוף – יצירת רשת של בניית שלום באמצעות הסביבה במזרח התיכון, שתשמש דגם ליישוב סכסוכים באזורי עימות אחרים.

כאמור, הסביבה, בהיותה חוצה גבולות פוליטיים, מעניקה הזדמנות לישויות פוליטיות מסוכסכות לפעול למען מטרה משותפת – ואולם הזדמנות זו כמעט שאינה מנוצלת בהקשר של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. הרחבת המבט והשיח הסביבתיים אל מעבר לתחום הפעילות הישראלי, שרובו ככולו בגבולות הקו הירוק, עשויה להוביל לשיפור מצבו הסביבתי הכולל של אזורנו.

ב. פעילות קבוצת הדיון

 הנחת המוצא לדיוני הקבוצה היתה כי חברי הקבוצה עצמם הם מקור לידע, וכי הם שותפים ליעדים ולמטרות. לפיכך אין מדובר בתהליך המוכתב מלמעלה, אלא בעבודה שמותאמת לצרכים ולציפיות של המשתתפים ושנוצרה על ידם. במהלך הפגישות עלו לדיון נושאים רלוונטיים, נשמעו סקירות מפי אנשי הקבוצה ומפי אנשי אקדמיה ומומחים, וכן נערך סיור שאפשר צפייה מקרוב במפגעים סביבתיים מעבר לקו הירוק.

בפגישות נדון בהרחבה הקשר המצוי והקשר הרצוי בין נושאי הסביבה לנושאים המדיניים, הן ברמה התיאורטית והן על פי ניסיונם של המשתתפים במסגרת עבודתם בארגונים שאליהם הם משתייכים. נשאלו שאלות הנוגעות לעצם פעולתה של הקבוצה, כגון מה היתרון של דיאלוג, מה עשוי לצמוח ממנו, מה המשתתפים מצפים שיקרה וכן הלאה. הקבוצה דנה גם בשאלות מהם מקורות המידע הלגיטימיים באשר לענייני הסביבה מעבר לקו הירוק ומול אילו רשויות ראוי לעבוד.[31]

בעקבות הרצאתו של פרופ' אבנר דה שליט ערכנו דיון תיאורטי על הקשר האפשרי בין פעילות שלום לפעילות סביבה; שמענו דיווח על הפעילות הסביבתית חוצת הגבולות של "ידידי כדור הארץ – המזרח התיכון" מפי המנכ"ל הישראלי של הארגון ד"ר גדעון ברומברג, ולמדנו על הקשיים, הבעיות וההצלחות בעבודת הארגון; כן שמענו סקירה מפי רובין טווייט, חבר הקבוצה, על "מרכז ישראל–פלסטין למחקר ומידע" (IPCRI) ועל פעילותו הסביבתית של הארגון, בדגש על נושא המים.

סקירות מעמיקות מפי חברי הקבוצה על פעילותם בשני עולמות התוכן הללו ועל התמודדותם עם קשיים למיניהם שימשו בסיס לשיחות פוריות ולוויכוחים סוערים:
ג'מילה הרדל ואכים, מנכ"לית שותפה ב"אזרחים למען הסביבה בגליל", עמדה על המורכבות של ארגון יהודי–ערבי שעוסק בצדק סביבתי, ותיארה את תחומי הפעילות של הארגון, את ההצלחות המקומיות שלו ואת הבעיות הנובעות מאופי הארגון ומפעילותו; חגית עופרן מ"שלום עכשיו" סקרה בעיות סביבתיות שבהן היא נתקלת בעבודתה כרכזת מעקב התנחלויות, ודנה בסוגיות תכנוניות-סביבתיות המשקפות את הכיבוש באופן בוטה. עופרן העלתה את השאלה אם טיפול של ארגונים ישראליים בבעיות סביבתיות נקודתיות בשטחי הגדה המערבית מבטא למעשה השלמה עם הכיבוש ומסיט את הדיון לשוליים; אלון כהן-ליפשיץ סיפר על עבודתה של עמותת "במקום" בנושא התכנון בשטחים, בדגש על המצב התכנוני בשטחי C, והדגים את העיוותים הבולטים לעין אשר הופכים את התכנון לכלי כיבוש ממדרגה ראשונה; ססיל רימר הציג את פעילותו האקדמית של מכון הערבה ללימודי הסביבה. במכון זה נפגשים סטודנטים ישראלים, פלסטינים, ירדנים ואמריקנים. הם לומדים יחדיו על הקשר בין האדם לסביבה ודנים בבעיות ובנושאים שכל הצדדים מתמודדים אתם, מתוך דגש על החיים באזורי מדבר; גרשון פלג, מנכ"ל החברה להגנת הטבע, נפגש עם חברי הקבוצה בעקבות מאמר בעיתון הארץ על פעילות החברה במאחזים לא חוקיים מעבר לקו הירוק (ראו רינת 2008). בפגישה התפתח דיון נוקב על פעילות החברה להגנת הטבע בשטחים למול רצונה להיות מוגדרת ארגון א-פוליטי.

ערכנו סיור בגדה המערבית שהתמקד בבעיות סביבתיות-פוליטיות, בהדרכת חבר הקבוצה נג'יב אבו רקייה מארגון "בצלם". בסיור צפינו במזבלה פיראטית אחת מני רבות, המדגימה את סוגיית האשפה כמקור הכנסה חלופי לפלסטינים אשר אינם יכולים לעבד את אדמתם בשל מחסור במים או אי-אפשרות למכור את תוצרתם החקלאית. המזבלות הפיראטיות מהוות מפגע בריאותי לתושבי היישובים הסמוכים ומקור זיהום לנחלי האזור. ביקרנו גם באזור התעשייה ברקן שמי הביוב שלו זורמים סמוך ליישובים הפלסטיניים. נפגשנו עם מושל סלפית בריגדיר גנרל מוניר עבושי, והוא סיפר לנו על בעיות סביבתיות באזורו. המושל תיאר את הניסיון הכושל לטפל במי הביוב של אריאל הזורמים לשטח, וציין את חוסר הרצון של הצדדים לשתף פעולה בנושאים סביבתיים בשל המצב הפוליטי, למרות נכונותם של גורמים בינלאומיים להעמיד לשם כך תקציבים מיוחדים. זו היתה דוגמה מוחשית למחסום שיוצר המצב הפוליטי בפני פתרון בעיה סביבתית הגורמת נזק רב לטבע ולתושבים משני הצדדים. כמו כן ביקרנו בשפך הביוב של ההתנחלות אלון מורה, ביוב הזורם אל השדות והכפרים הפלסטיניים הסמוכים, ולאחר מכן נפגשנו עם מאיר מילר, סגן קצין המטה לאיכות סביבה במינהל האזרחי בשטחים. מילר סקר את עבודת המינהל בנושאי הסביבה מתוך דגש על ביוב ופסולת וסיפר על שיתוף הפעולה עם הרשויות הפלסטיניות – אפילו עם תנועת חמאס – הנובע מן הצורך החיוני לשני הצדדים לטפל במפגעי הסביבה. בתום הסיור עצרנו ליד גדר ההפרדה בין ההתנחלות אלקנה לכפרים הסמוכים לה ולמדנו על ההשלכות הסביבתיות של הגדר בשני הצדדים.

ג. סוגיות לדיון ורעיונות לפעולה

 מסיכומי ביניים בעל פה ובכתב שנערכו בקבוצה עלה בבירור כי עבודת הקבוצה פתחה לרוב המשתתפים צוהר אל הצד ה"אחר" של פעילותם, ואפשרה להם להרחיב את החשיבה בנושאים שבהם הם עוסקים באופן יומיומי. מקצת המשתתפים הזמינו חברים מארגוניהם לפעילויות הקבוצה, ובפגישת הסיכום הם דיווחו כי השאלות שהתעוררו בקבוצה הועלו לאחר מכן לדיון גם בתוך הארגון שאליו הם שייכים.

 הקבוצה העלתה רעיונות רבים לפעילות בשטח, ללמידה, לכתיבה ולדיון – בהם כתיבת אמנה משותפת לארגונים, למידת מקרי מבחן, כתיבת ניירות עמדה, בחירת נושאים לפעילות משותפת, למידת מודלים מהעבר לניהול הסביבתי בשטחי הגדה המערבית, יצירת פורום ישראלי–פלסטיני לסביבה ולשלום, יצירת "חדר מצב" ישראלי–פלסטיני לטיפול בבעיות סביבתיות משותפות ועוד. חברי הקבוצה הסכימו בין השאר בסוגיות האלה:

  • יש לבחון לעומק את הסוגיה של מרחב גיאוגרפי משותף אל מול חלוקה פוליטית/לאומית וההשלכות הסביבתיות שלה.
  • ארגוני השלום נדרשים לחשוב ולגבש החלטה אם להגביר את מעורבותם בתחום הסביבה ובאיזו דרך, וארגוני הסביבה נדרשים להחליט אם להגביר את מעורבותם בתחום המדיני וכיצד.
  • מן הנמנע לנצל את יתרונות הסביבה כגורם מאחד ומקרב אם בוחנים כל פעולה מזווית הראייה של הכיבוש בלבד; יש לאמץ זווית ראיה רחבה יותר.
  • נחוצים לימוד מעמיק יותר של הנעשה בַּתחום בעולם ובדיקה כיצד אפשר ליישם לאזורנו ניסיונות באזורי סכסוך אחרים (למשל הקמת "שמורות שלום" –peace parks).

יש לציין כי הקבוצה ערכה שישה מפגשים בלבד. במפגשים אלו אין כדי לחולל שינוי של ממש ועבודת הקבוצה תימשך במסגרות אחרות.[32] שאלות רבות נשאלו, ורבות מהן נותרו בלתי מבוררות; לא בכל הסוגיות הוסקו מסקנות ברורות והושגו הסכמות, ומכל מקום יש להמשיך ולפתח את הדיון בהן:

  • מהי פעילות סביבתית ומהם אינטרסים סביבתיים? האם הסביבה עצמה עומדת במרכז הדיון או האנשים החיים בה? ואם אלו האנשים, האם מדובר באנשים החיים בה כיום או בדורות הבאים?
  • מהי המטרה ומהו האמצעי? האם הסביבה היא מטרה בפני עצמה או שמא אין היא אלא כלי להשגת דיאלוג ושלום? האם השלום הוא אמצעי לקידום אינטרסים סביבתיים או להפך?
  • כיצד לפתח את הגישות התיאורטיות בדבר הקשר בין שלום לסביבה ובמקביל לפעול בשטח? כיצד לחבר בין המקרו למיקרו?
  • האם נכון לקוות לדיפוזיה בין התחומים? האומנם צפוי שארגוני השלום ינועו לכיוון הסביבתי וארגוני הסביבה ינועו לכיוון המדיני? או במילים אחרות – האם ארגוני סביבה צריכים לאמץ תפיסה של קיימות אזורית ולא להתמקד רק בסביבה בתחום הקו הירוק, והאם על ארגוני שלום לאמץ שיח מקיים ולא להתרכז רק בפוליטיקה?
  • מהו שיתוף פעולה? מהן הפעולות המבטאות אותו ברמה הבין-אישית והבין-קהילתית? באיזו מידה עלינו לשתף פעולה עם פלסטינים במאבק במפגעים הסביבתיים? האם לגיטימי לפעול באופן חד-צדדי לטובת שני הצדדים? האם פעולה חד-צדדית היא פטרנליזם או קבלת אחריות?
  • האם האחריות לבעיות הסביבתיות בשטחים הפלסטיניים מוטלת כולה על כתפי ישראל? האם על התנועות הסביבתיות הישראליות לטפל בהן?
  • האם בסמכותם של ארגוני סביבה ישראליים לחצות את הקו הירוק? מהו אזור הסמכות האמיתי שלהם? האם פעילות מעבר לקו הירוק תצבע את הארגונים הסביבתיים בהכרח בצבעים פוליטיים, דבר שרובם ככולם חוששים ממנו?
  • האם פעילות סביבתית מעבר לקו הירוק איננה בגדר הכרה בכיבוש הישראלי ושיתוף פעולה אתו? האם אין פעילות כזאת, המשפרת את המצב המקומי, הופכת את הכיבוש ל"נוח" ול"נאור" יותר – ובכך תומכת בו?
  • מדוע הפעולות הסביבתיות הישראליות המעטות בשטחי הרשות הפלסטינית אינן עוסקות בצדק סביבתי, בתכנון ובקיימות אלא בעיקר בגורמי טבע (ציפורים, נחלים, מסדרונות אקולוגיים וכו')?

 אפשר לראות כי הסוגיות המרכזיות אינן נוגעות לסביבה כשהיא לעצמה אלא לאופן ההתייחסות והניהול הראוי שלה במצב של סכסוך. כמו כן, רוב הסוגיות נוטות לעשיית שלום באמצעות הסביבה ולנקודת מבט רחבה ו"מלמעלה" – להבדיל מפעילות וחשיבה "מלמטה", המציבה את הקשר האישי ופתרון הבעיות המקומי כנקודת פתיחה לשינוי. מקצת הבעיות שהועלו תואמות את הבעיות הידועות בספרות, הכרוכות בשילוב נושאי הסביבה בדיון המדיני – כגון מורכבותו של נושא הסביבה ואי-היכולת לתרגם פעולות והצלחות סביבתיות להקשר רחב יותר. אולם מעל הכול, הסוגיות הפוליטיות, ובעיקר הצורך לנקוט עמדה פוליטית, הם שעומדים בלב העניין. מצד ארגוני הסביבה, עשייה סביבתית חוצת גבולות תחייב אותם לזקק עמדות פוליטיות; ומצד ארגוני השלום וזכויות האדם, עשייה סביבתית תעמת אותם עם המשמעויות ארוכות הטווח של המשך מצב הכיבוש.

 ***

נושאי הסביבה והשלום משולבים יחד כמעט מתחילתו של השיח הסביבתי הבינלאומי, והדבר בא לידי ביטוי באמנות ובהצהרות למיניהן. גם במשא ומתן בין ישראל לשכנותיה הנושאים הסביבתיים זכו לביטוי; עם זאת, ההוצאה לפועל של ההחלטות, בצורה משביעת רצון והולמת את ההתפתחויות הגלובליות בנושא, היתה ועודנה רצופת קשיים. הסביבה, הקיימות, יישוב הסכסוכים והשלום הם נושאים מורכבים במהותם ומצריכים פעולה בהווה מתוך מבט לעתיד. הניסיון לשלב ביניהם – על אף היתרונות הנראים לעין ולמרות ההכרה כי זהו הדבר הנכון לעשותו – אינו קל, לא מבחינה מושגית ולא מבחינה מעשית. למרות זאת, יש חשיבות רבה לניסיון לשלב את הכוחות והדיסציפלינות בשני התחומים.

במפגשי הקבוצה נוכחנו ביתר שאת כי במציאות של הסכסוך הישראלי–פלסטיני הטיפול בנושא הסביבה אכן טבעי ומתבקש – אך הוא גם מסובך להפליא עקב המשמעות הפוליטית הגלומה ממילא בכל עשייה סביבתית, על אחת כמה כאשר מדובר בסכסוכים מדיניים. ראינו שגם ארגונים שעוסקים בנושאים סביבתיים מעבר לקו הירוק, בין שהם ישראליים ובין שהם פלסטיניים, משתדלים לדבוק בתווית ה"ירוקה", שמשמעה עיסוק בטבע, בבריאות ובנוף, ולא להרחיב את הגישה המקיימת, המציבה את האדם במוקד. לעומת זאת נוכחנו כי הלכה למעשה, ישנה התייחסות בקרב חלק מארגוני השלום וזכויות האדם לנושאים סביבתיים, גם אם היא אינה מפורשת, וחלקם אף מטפלים בנושאים אלו. הדיון התיאורטי והחשיבה הפתוחה במפגשי הקבוצה אפשרו את המפגש הראשוני בין הנושאים, אך הדרך עד לשילובם האמיתי עדיין ארוכה.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת נוכחותו של הנושא הסביבתי בסדר היום הציבורי בישראל, בכל גוני הקשת הפוליטית. למשל, לאחרונה הוקמה עמותה לטיפול בבעיות סביבתיות בגדה המערבית, עמותת "ירוק עכשיו", הפועלת במסגרת "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל".[33] העמותה רואה לנגד עיניה בעיקר את טובתם של המתנחלים היהודים באזור ואיננה מזכירה שיתוף פעולה עם הפלסטינים; ואילו תנועת "שלום עכשיו" ארגנה "סיור ירוק מעבר לקו הירוק" כדי להצביע על העיוותים הקשים בשטח. הנושא הסביבתי חוצה הגבולות מתחיל אפוא לחדור לחוגים רחבים שלא ראו "אור ירוק" קודם לכן.

אנו ממליצות להכליל את נושא הסביבה בליבת הדיון עם הפלסטינים על הסדרי הקבע. כפי שנטען לעיל, הדבר עשוי להביא לבניית אמון וליצירת מנגנונים של שיתוף פעולה בתחומים נוספים. החברה האזרחית, ובכללה ארגוני הסביבה וארגוני השלום וזכויות האדם, חייבת להמשיך בחשיבה ובדיאלוג במטרה להיות שותפה ביצירת ההסכמים; עליה להשמיע קול ברור וחדשני בנושא חשוב ומכריע זה. תקוותנו היא כי הדיון הציבורי בנושא, שקבוצת העבודה במכון ון ליר היתה לו רק אות פתיחה, ילך ויעמיק.

רשימת מקורות

 בן אליעזר, א', 1999. "האם מתהווה חברה אזרחית בישראל? פוליטיקה וזהויות בעמותות החדשות",  סוציולוגיה ישראלית ב(1): 51–97.

גדרון, ב', ואחרים, 2003. המגזר השלישי בישראל: בין מדינת רווחה לחברה אזרחית, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 10.

חנין, ד', 2004. צדק, סביבה ודמוקרטיה – הסיפור שטרם סופר: ארגוני הסביבה בישראל החלו לבחון את ההקשר החברתי של מפגעי הסביבה,

             www.sviva.net/filesystem/tzedeksvivademokratiadov2004.doc

ישי, י' 2003. בין גיוס לפיוס: החברה האזרחית בישראל, ירושלים: כרמל.

פלד, י', וע' אופיר, 2001. ישראל: מחברה מגויסת לחברה אזרחית? ירושלים: מכון ון ליר בירושלים.

פרומקין, ר', ות' אחירון-פרומקין, 2003. "האם שלום באיזור יביא לשלום בסביבה",  מ' בנבנשתי (עורך),  הבוקר למחרת, עידן השלום – לא אוטופיה, ירושלים: מכון טרומן.

רינת, צ', 2008. "קו ירוק – גם לירוקים", הארץ, 7.7.08.

Ali, S. H., 2005. “Conservation and Conflict Resolution: Crossing the Policy Frontier,” Wilson Center’s Environmental Change and Security Project (ECSP), issue no. 11.

Beck, U., 1992. Risk Society: Towards a New Modernity, London: SAGE.

Bitterman, M., V. Lopez, and F. Wright, 2007. “A Bridge To Peace: Strategic Sustainable Development as an Approach to Conflict Resolution,” M.A. Thesis, School of Engineering, Blekinge Institute of Technology (Karlskrona, Sweden).

Conca, K, and G. D. Dabelko (ed.), 2002. Environmental Peacemaking, Washington D.C.: Woodrow Wilson Center.

Carius, A., 2006.  Environmental Cooperation as an Instrument of Crisis Prevention and Peacebuilding: Conditions for Success, and Constraints, Berlin Conference on the Human Dimensions of Global Environmental Change (October).

Dabelko, G. D., 2004. “The Next Steps for Environment, Population, and Security,” Wilson Center’s Environmental Change and Security Project (ECSP), issue no. 10.

Harari, N., 2008. Environmental Peacebuilding Theory and Practice, EcoPeace / Friends of the Earth Middle East Report (January).

Jacobs, M., 1999. “Sustainable Development as a Contested Concept,” in A. Dobson (ed.), Fairness and Futurity: Essays on Environmental Sustainability and Social Justice, Oxford and New York: Oxford University Press.

Kameri-Mbote, P., 2007. Water, Conflict, and Cooperation: Lessons from the Nile River Basin, Washington D.C.: Woodrow Wilson Center.

Keck, M., and K. Sikkink, 1999. Activists beyond Borders: Advocacy Networks in International Politics, Ithaca: Cornell University Press. 

Matthew, R., O. Brown, and D. Jensen, 2009. From Conflict to Peacebuilding: The Role of Natural Resources and Environment, a PBSO Briefing Paper prepared in cooperation with UNEP, http://www.iisd.org/publications/pub.aspx?pno=1062

Tal, A., 2002. Pollution in a Promised Land: An Environmental History of Israel, Berkeley: University of California Press.

UNEP, 2003. Desk Study on the Environment in the Occupied Palestinian Territories, Geneva: United Nation Environment Programme (January). 


[1] "מטרייה" הוא מונח שאימץ מכון ון ליר לכינוי תחומי הפעילות הראשיים בו. על מטריית "שכנים בים התיכון" ראו בהרחבה באתר המכון, http://www.vanleer.org.il/heb/.

[2] ראו Environmental Milestones: A Worldwatch Retrospective, http://www.worldwatch.org/taxonomy/term/59.

[3] מתוך אתר נציב הדורות הבאים. ראו http://www.knesset.gov.il/sponsorship/future/heb/Main.asp.

[4] לדוח המלא ראו http://worldinbalance.net/agreements/1987-brundtland.php. הדוח תורגם לעברית מטעם מוסד שמואל נאמן בטכניון. ראו http://www.neaman.org.il/publications/publication_item.asp?fid=601&parent_fid=0&iid=2111..

[5] ראו ההצהרה באתר האו"ם, http://www.un.org/documents/ga/conf151/aconf15126-1annex1.htm..

[6] מצוטט מן הנוסח העברי. ראו אתר המשרד להגנת הסביבה,  http://www.sviva.gov.il/Enviroment/Static/Binaries/Articals/rio_decleration_1_1.doc.

[7] למסמך המקורי ראו באתר האו"ם, http://www.un.org/esa/sustdev/documents/agenda21/index.htm.

[8] ראו באתר המשרד להגנת הסביבה, http://www.sviva.gov.il/Enviroment/Static/Binaries/index_pirsumim/p0155_1.pdf.

[9] זה תפקידה המוצהר של הנציבות: "ישות תוך-פרלמנטרית שתהיה בעלת האמצעים לקבל תמונה כוללת ומקיפה של החקיקה… ולבצע בקרה לגבי השלכותיה העתידיות של החקיקה, ככל שיש בה כדי להשפיע על עתידם של הדורות הבאים שיחיו במדינה" (מתוך אתר נציבות הדורות הבאים, ראו לעיל הערה 3).

[10] לדוח המלא באנגלית ראו  http://www.foeme.org/index_images/dinamicas/publications/publ38_1.pdf.

לתקציר הדוח בעברית ראו http://www.sviva.gov.il/Enviroment/Static/Binaries/Articals/wssdfoeme_heb_1_1.pdf.

[11] הפרק נכתב בידי גדעון ברומברג, מנכ"ל ארגון ידידי כדור הארץ, ורובין טווייט, מנהל הפרויקט הסביבתי במרכז ישראל–פלסטין למחקר ומידע  ( IPCRI). ראו http://www.foeme.org/index_images/dinamicas/publications/publ38_1.pdf, עמ' 131.

[12] ראו תגובת ממשלת ישראל לדוח הצללים, 28.2.2002, http://www.foeme.org/index_images/dinamicas/publications/publ38_1.pdf.il.

[13] ‎ראו "תכנית אסטרטגית לפיתוח בר-קיימא בישראל", החלטת ממשלה מס' 246, 14.5.2003, http://www.sviva.gov.il/bin/en.jsp?enPage=BlankPage&enDisplay=view&enDispWhat=object&enDispWho=News%5El1487&enZone=gov_decisions&enVersion=0

[14] לפירוט בנושא זה ראו אתר "חיים וסביבה", http://www.sviva.net/.

[15] התמונות החקוקות בזיכרון הן של הקורמורנים הטובלים בנפט וגוססים על חופי המפרץ.

[16] להרחבה על נזקי מלחמת לבנון השנייה ראו אתר גרינפיס, www.greenpeace.org/israel/news/597220. כן ראו דוח שהכינו האקולוגים תמר אחירון-פרומקין ורון פרומקין, www.kkl.org.il/kkl/english/main_subject/war%20in%20israel/unesco%20report.pdf.

[17] ראו אתר הארגון, http://postconflict.unep.ch/.

[18] ראו http://www.nilebasin.org/. כן ראו http://www.worldbank.org/.

[19] ראו המסמך בנספח לדוח זה. לנוסח באנגלית ראו באתר משרד החוץ, www.mfa.gov.il/MFA/Peace%20Process/Guide%20to%20the%20Peace%20Process/Bahrain%20Environmental%20Code%20of%20Conduct%20for%20Middle%20E.

[20] קבוצות העבודה שהוקמו עסקו בתחומים אלו: בקרת נשק וביטחון אזורי, פיתוח כלכלי אזורי, פליטים, מקורות מים ואיכות הסביבה.

[21] לפירוט כל ההסכמים ראו באתר "ידידי כדור הארץ – המזרח התיכון", http://www.foeme.org/hebrew/.

[22] הפירוט שלהלן הוא על פי סקירה של ולרי ברכיה בכינוס "סביבה וקיימות אזורית" שהתקיים במכון ון ליר בירושלים ב-2 בדצמבר 2008. על התוכניות המפורטות אפשר לקרוא באתר המשרד להגנת הסביבה, http://www.sviva.gov.il/bin/en.jsp?enPage=BlankPage&enDisplay=view&enDispWhat=Zone&enDispWho=int_coop&enZone=int_coop

[23] למידע על המצב הסביבתי בגדה המערבית ראו לדוגמה דוחות היחידה הסביבתית של האו"ם (UNEP 2003).

[24] הדברים הובאו בכינוס "סביבה וקיימות אזורית" (ראו לעיל הערה 22).

[25] ראו לדוגמה דוח שפורסם לאחרונה מטעם רשות שמורות הטבע והגנים על מצב הנחלים בשטחי הגדה המערבית, www.parks.org.il/sigalit/nitur/5.pdf.

[26] בק טוען שהפגיעה בטבע הביאה להתאחדות בני אדם אשר מרגישים פתאום חלק מן הטבע הגדול והאוניברסלי. הוא קורא למודרניות חדשה המאופיינת בסולידריות של הדברים החיים ובמודעות אנושית לטבע. 

[27] ב"חיים וסביבה" חברים כמאה ארגונים הפועלים לקידום איכות הסביבה והחיים, בריאות הציבור ושינוי חברתי- סביבתי. הארגון פועל "לקידום מדיניות של פיתוח מקיים על בסיס של צדק סביבתי וחברתי, נגישות שווה למשאבי הסביבה וחלוקה שווה של נטל סביבתי, תוך הכרה באחריותנו כלפי הדורות הבאים" (http://www.sviva.net/).

[28] הפורום הוקם "מתוך שאיפה ליצור פלטפורמת עבודה משותפת אשר תשפר את התקשורת הבין-ארגונית, תיצור זרימה של אינפורמציה, ותעזור לארגונים להתמודד טוב יותר בסביבה פוליטית אשר משתנה תכופות" (http://www.peacengo.org/). חברים בו כ-130 ארגונים, כשני שליש מתוכם ישראליים. הפורום פועל להגברת מאמצי הפיוס בין העמים ברמה האישית והכללית, והוא מקיים בין השאר כינוסים ומפגשים פנים אל פנים בין ישראלים לפלסטינים כדי לעודד דיאלוג  בין הצדדים.

[29] לדוגמה ידידי כדור הארץ – המזרח התיכון, http://www.foeme.org/hebrew/; מכון הערבה ללימודי הסביבה, http://www.arava.org/; במקום, http://www.bimkom.org/; ומרכז ישראל–פלסטין למחקר ומידע (IPCRI),טיני  לפיתוח בר קיימא סוכים, לשימוש זה יש גם חסרונות,, http://www.ipcri.org/.

[30] אלו הם הארגונים: שתי"ל, מרכז השל, אדם טבע ודין, חיים וסביבה, גרינפיס, החברה להגנת הטבע, במקום, מגמה ירוקה, מכון הערבה ללימודי הסביבה, אזרחים למען הסביבה בגליל, פעולה ירוקה, הפורום הישראלי לאנרגיה, בני אברהם, בצלם, מרכז ישראל–פלסטין למחקר ומידע (IPCRI), נווה שלום, קרן התרבות האירופית (ECF), יוזמת ז'נבה, מרכז פרס לשלום, רופאים לזכויות אדם, עו"סים שלום, שלום עכשיו ופרופיל חדש.

[31] לאחר דיון הוסכם שמלבד מומחים ישראלים ופלסטינים תיפגש הקבוצה רק עם נציגים רשמיים של ממשלת ישראל בתחומי הקו הירוק – אף על פי שישנן נציגויות ממשלתיות אשר מקדמות את נושא הסביבה בהתנחלויות (לדוגמה "איגודי ערים לאיכות הסביבה – יהודה ושומרון"). 

[32] הקבוצה תמשיך להיפגש בחסות "פורום ארגוני השלום הישראלי–פלסטיני", שהמרכזת שלו, יעל פתיר, חברה בה. הדיון יורחב וישתתפו בו גם נציגים מארגוני שלום וסביבה פלסטיניים, במטרה ליצור שיתוף פעולה חוצה תחומים וחוצה גבולות.

[33] לפרטים ראו http://www.haforum.org.il/newsite/.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות