מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 לאבי, חיים לזר-ליטאי, במלאת עשור לפטירתו

אבי, חיים לזר

 

 בארבע בבוקר איבד אבי את הכרתו, בדיוק בשעה שהנסיכה דיאנה ובן זוגה המצרי התנפצו אל קיר הכביש המהיר בפריס ועלו בסערה ציבורית השמיימה. רדיו טרנזיסטור ישן היה צמוד, כתמיד, לאוזנו, הוא שמע חדשות ביום ובלילה, בבית ובבית החולים. אף פעם לא אדע אם הלך לעולמו לפני ששמע על התאונה ההיא או אחריה. הוא אהב נשים בלונדיניות ויפות. אמי, אהבת חייו, אותה פגש כנערה ביער ופרש עליה חסותו, היתה יפהפיה שחורת שיער וחוּמת עין. בשש בבוקר טילפנו מבית החולים וביקשו שנגיע כי המצב קשה. זה היה יום ראשון, עמדו לצנתר אותו שוב בשעה שמונה. הרופא הצעיר שהכיר את ספריו אמר שאין כבר מה לעשות והצנתור יהיה קשה, אולי יגרום לפיצוץ העורק. אבי בחר בסיכוי הקלוש להמשיך לחיות, כי תעוקת החזה הפכה בלתי נסבלת. בן שמונים ושלוש היה, צנום וקטן, דל גוף ובשר, משקל נוצה. מזה כמה שנים המעיט באכילה "כדי לא להכביד על הלב". רק הרוח האיתנה ורצון החיים העז שנולדו בגטו החזיקו אותו בחיים. במוצאי שבת ישבתי לידו עד שעה מאוחרת ב"איכילוב". מן החלון ניבטו השלדים של מגדלי עזריאלי שניבנו במהירות, נוצצים באלפי נורות. הוא אהב את הנוף העירוני הזה, תמיד ביקש מיטה ליד החלון. בידו החזיק את "הארץ" של יום שישי, אותו קרא מאלף ועד תו, כמו בכל שבת. דיברנו על מאמר שהופיע במוסף תרבות וספרות ועל תגובת דובר מע"צ שהתפרסמה באותו יום למכתב שכתבתי למערכת בעניין עילגות השלטים בערבית, ועל כך שאפשר לנסוע שעות בגליל מבלי להיתקל בשם של כפר ערבי אחד על שלטי הדרך הירוקים, כאילו באמצעות אי-השילוט אפשר למחוק את סח'נין ולהעצים את מצפה אביב. הוא לא אהב את המכתב, כפי שלא אהב את הדרך הפוליטית בה בחרתי, שהיתה בעיניו סטייה. אבל הוא אהב אותי, אותנו, בני משפחתו הקטנטנה, אהבה עזה שאינה תלויה בדבר וללא שיפוט.

כל ימיו כתב יומנים, בידו השמאלית, היחידה, באותיות מיוחדות הנוטות בחזקה דווקא שמאלה. את הימנית איבד כשפוצץ עם חבריו הפרטיזנים רכבת גרמנית עמוסת תחמושת שחלפה בשולי היער. יומיים עמד בטרמפים למוסקבה, וכשהגיע נאלצו הרופאים לכרות את אמת היד שנמקה. מאז ועד יומו האחרון נשך שפתיים בגלל "כאבי הצמיחה" בגֶדם, שגם הרפואה המודרנית לא מצאה להם מזור. בילדותי חשבתי שהוא טרומפלדור, אך כמה נסיעות לתל חי בי"א באדר הבהירו לי את ההבדל בין האבא החי שלצדי לבין האגדה החקוקה באבן. ערב ערב ישב בגבו אלינו, רכון על שולחן הכתיבה, כותב את אירועי היום הפרטיים והציבוריים בפרטי פרטים. בעיקר תעד את פעילותו הענפה בארגונים הרבים בהם היה חבר פעיל להנצחת זכר השואה ולמאבק בעבור אלה ששרדו אותה. למרות היותו איש נעים הליכות, רך דיבור ומבט, היו שני מקומות בהם הרשה לעצמו לפרוק את זעמו – מעל דפי היומן האישי שלו או כאשר עלה על בימת הנואמים וזעק נגד הסכם השילומים ונגד היחסים עם גרמניה. עשרות מחברות היומן מכילות הערות נוקבות ותובנות משעשעות על האנשים שסבבו אותו. הוא ידע להבחין בצביעות, ביוהרה, באי אמירת אמת – ובז להם.

"זכור את אשר עשה לך עמלק" היה אחד ההיגדים הראשונים שלמדתי בבית. בכיתה אלף הלכתי לקנות עפרונות בחנות המכולת השכונתית ביד אליהו, שבעליה היה תימני משכונת התקווה. חזרתי בגאווה ובאמתחתי עפרון צהוב ומחודד. אני זוכרת עד היום כמה רציתי כבר לכתוב בו, אך נשלחתי בבושת פנים להחזירו לחנות ולהסביר למוכר הנדהם כי אנחנו לא קונים שום דבר מתוצרת גרמניה. כך, הפינוק האין סופי ועטיפת החנק והחרדה המתמדת בתוכם גדלתי ככל בני דורי, ידעו גם גבולות ואיסורים שתחילה נִדמו בלתי הגיוניים אך במשך הזמן הפכו לטבע שני. שנים ארוכות סירבתי ללחוץ ידם של גרמנים, גם ידידים ושוחרי טוב, ונסעתי לברלין לראשונה רק אחרי מות הורי.

מיומו הראשון בארץ הציב אבי לעצמו מטרה לכתוב, לספר, להנציח, להיאבק בשגרת השִכחה. לכך נוספה מלחמה מקבילה וקשה לא פחות, נגד ההשכחה המכוונת של פעולת אנשי בית"ר בשואה ואחריה. ללא השכלה פורמאלית של הסטוריון הוא ליקט מכל הבא ליד, מסמכים ותעודות, צילומים דהים וחפצים מרוטים, גבה עדויות והעלה על הכתב זכרונות וסיפורים של אלה שרצו לשתוק, אך הוא הכריח אותם לדבֵּר. כבר ב-1947, מייד עם הגיעו לארץ, פירסם סידרת מאמרים בעיתון "המשקיף", שקדם ל"חרות", בה סיפר את קורותיו במחתרת בגטו וילנה, בשורות הפרטיזנים, בדרכי הבריחה לאחר המלחמה וכנציב בית"ר באיטליה, שם עסק בארגון שארית הפליטה וההעפלה, עד שעלה בעצמו על אחת האניות הרעועות, כדי שאמי, שהיתה בחודש התשיעי להריונה, תוכל ללדת את ילדה הבכור [אני] במולדת ולא על אדמת אירופה הרוויה בדם בני משפחותיהם.

ספרו האוטוביוגרפי הראשון "חורבן ומרד" שיצא לאור ב-1950 סתר את המיתוס שכבר החל להתגבש בארץ סביב דמותו של אבא קובנר ודבר המרד (שלא פרץ) בגטו וילנה. באותן שנים של שלטון מפא"י לא היה לקולו כל סיכוי להישמע מעבר לחוגים הפוליטיים המצומצמים אליהם השתייך, אך הוא לא נרתע. בספריו הבאים תעד את כיבוש יפו על ידי האצ"ל ואת הפריצה למבצר עכו, את עליית אף-על-פי ואת הארגון הבית"רי שפתח במרד בגיטו ורשה ועד היום נסתרות עלילותיו מן הציבור. לפרנסתו עבד כל השנים בקופת חולים לאומית, מקום שאיפשר לו עשיית חסד. משרדו היה אתר עלייה לרגל לחולים ונזקקים. מתן בסתר וסיוע שקט שלא על מנת לקבל תמורה איפיינו אותו. אחרי שהבנתי שהוא לא טרומפלדור חשבתי שאולי הוא אחד מל"ו צדיקים שירדו אל העולם. כשישבנו שבעה, באו עשרות אנשים ואמרו:  "אתם לא יודעים מי היה אבא שלכם. לא באמת הכרתם אותו".

באביב 1993 כשהוא כמעט בן שמונים, וחמישים שנה אחרי שהיפנה את גבו לארץ הולדתו לבלי שוב, נעתר לראשונה להפצרותינו לחזור לליטא שהרימה את מסך הברזל. היה זה מסע מכונֵן אל עבר שמעולם לא פסק להיות הווה. אחרי שיטוטים ארוכים בסמטאות וילנה, נסיעה ליער הסמוך בו שימרו הסובייטים את ה"זמלאנקות" – שוחות החפירה בהן הסתתרו הפרטיזנים, ומפגש מרגש עם עמיתיהם לפלוגה חיֶינה ואברמ'ל, שדבקו בקומוניזם בלהט ולא עזבו אחרי המלחמה, נסענו לפוניביז'. העיר השתנתה ללא הכר. כמה דולרים פוגגו את חשדו של ראש הקהילה היהודית בת 25 הנפשות שנותרה שם, והוא הוליך אותנו אל רובע היהודים ופתח שער לחצר שבמרכזה באר ואסם תבואה בנוי עץ. לכאן הביאו הגרמנים בלילה אחד עשרות גברים יהודים מבני הקהילה, ושרפו את המחסן עליהם. אולי שם הפך אביו אליהו לאפר ועלה השמיימה, מי יודע? מעולם לא הצליח לברר מה עלה בגורלו. כמה רחובות משם הצביע מלוונו על בניין גבוה ובו מאפייה, שריח משכר של לחם טרי עלה ממנה. מתחת לגג אפשר היה להבחין בסימני לוחות הברית השקועים באבן – זו היתה ישיבה ד'פוניביז' המפוארת, בה למד אבי בנעוריו. הוא החל לספור צעדים מן הישיבה לכיוון הנהר, ואחר כך מן הנהר אל העיר ולפתע עצר על כר דשא, מתחת לעץ עבות ואמר בקול חרישי ושנוק – כאן היה הבית! צילמתי אותו מכל עבר מצביע על הנקודה הירוקה באדמה שהיתה בית ילדותו. בשתיקה נכנסנו לבית הקפה הבודד והאפור שהיה שם, להירגע.

בשנותיו האחרונות נאלץ לבלות שעות ארוכות ביום בשכיבה. הוא בלע ספרים בִּמקום אוכל, רצה להספיק עוד ועוד. בעיקר ביוגרפיות, ולרוב באנגלית. ערמות של ספרים ועיתונים היו ליד מיטתו והוא היה צלול ועירני עד הסוף, לא החמיץ שום אירוע וידיעה, למרות חולשתו, והביע דעה נחרצת על כל דבר ועניין. תשע שעות לאחר שהכרתו אבדה הפסיק לנשום בשקט. הוא ניצֵל רגע קצר בו יצאנו אמי, אחי ואני לשאוף אוויר מחוץ לבית החולים ולידו ישב רק בן זוגי הדומה לו באופיו השקט, המופנם, זה שאינו רוצה להבהיל, להטריח ולהדאיג. הקו על המוניטור התיישר ונשמתו הטהורה התעופפה מן החלון היישר אל חיקנו.  

 

חיים וחיה לזר באירופה אחרי המלחמה

נכתב באוגוסט 2007

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות