וָלֶרִי (סיפור שקרה באמת)

תכופות אני נזכרת בו, בעיני האגוז העצובות שלו, בקולו המתנגן חרישית לקצב טלטולי הקרון, בהבטחתו לחזור. שנתיים חלפו מאז ואינני יודעת מה עלה בגורלו. ועכשיו, כשהכל השתנה, אני מבקשת למצוא אותו.

פגשתי את ולרי ברכבת הערב שחזרה מבודפשט לווינה. גבו אל המערב, ישב בקרון לבדו, מוקף בחבילות. התחנה הייתה אפורה ומאובקת, הצמדתי את פני אל הזגוגית הקרה ורציתי כבר לצאת משם. יומיים מעבר למסך הברזל היו מעמסה כבדה. לא ספגתי את יופייה המפורסם של העיר, רק את הענן התלוי מעליה. את כובדו של הפחד, את העלבון. בחצר בית הכנסת עצר אותי יהודי זקן וחשף את המספר על זרועו. באידיש חרישית ביקש קצת כסף כדי לקנות אוכל. נתתי לו חמישה דולר וברחתי בדמעות. עליתי לרכבת זמן רב לפני המועד ושמחתי כשסוף סוף נשמעה הצפירה.

שעה קלה נסענו בשתיקה. רצועה של תיק אדום, שהיה מונח על המדף מעל ראשו של ולרי, התנדנדה מונוטונית מול עיני ומבטי היה מרוכז בה כמהופנט. לפתע נכנסה בסערה אישה צעירה מדיפה ריח עז של בושם. היא הייתה רזה מאד, לבושה כולה בשחור. חגורה רחבה הידקה עוד יותר את מותניה הצרים. נעלי הלכּה השחורות שלה היו דקיקות עקב והגביהו את גופה ללא שום יחס לגודלו האמיתי. מכנסיים שחורים דמויי פעמון שיוו לה מראה של ציפור מרחפת בעל ציפורניים ענקיות משוחות באדום לוהט ואף מחודד כמקור. כל כולה נרגשת פתחה את הדלת, שערה סתור במקצת, לא הולם את הקפדנות הרבה של לבושה. בעודה עומדת בפתח החלה לדבר עם ולרי נוטה קדימה כמחשבת ליפול. רוח קרה נשבה מבעד לדלת והרצועה האדומה היטלטלה. היא דיברה עברית, עברית במבטא ייקי כבד, והוא ענה לה – כשיכול היה לענות – באותה שפה בסיסית ואיטית של מי שמזמן לא דיבר בה. מבטאו שלו היה ללא ספק רוסי. מצחי היה צמוד לשמשה, רק חושך ראיתי, חושך אטום, לאוּת נסוכה בכל איברי מלבד באוזני הלא-מאמינות שנדרכו לשמע שיח זרים בקרון רכבת.

חנה. זה היה שמה. גרה באוסטריה שנים רבות. בת שתים עשרה הייתה כשנעקרה לווינה מתוך ילדות הזכורה לה כמלאת שמש וחסרת דאגות. ההורים לא הסתגלו לחיים בישראל וחזרו לארץ מולדתם. למרות שעברו בה את תקופת המלחמה ואיבדו את משפחתם, התגעגעו לתרבות, לשפה ולדברים אחרים שילדתם לא הבינה. בבית הספר סבלה בדידות וזרות ורצתה לחזור. שנים רבות כל כך לא דיברתי עברית, אמרה בקול רועד. התחתנתי עם אוסטרי, נהג רכבת. אנחנו יכולים לנסוע חינם בכל הרכבות באירופה. זה נהדר, נכון? קופצים מדי פעם לקניות בהונגריה, הכל כל כך זול. כאן החלה לפרט את מחירי החפצים השונים שקנתה, תוך השוואה ליוקר הנורא בווינה. ולרי השפיל את עפעפיו כרוצה להימלט. לפעמים, אמרה חנה, כשאבא של בעלי שותה, הוא צועק עלי יהודייה מלוכלכת. לפעמים הוא צועק על בעלי למה הביא לו יהודייה הביתה. הרבה שנים לא יכולתי לבוא אליהם, אך במשך הזמן קיבלו אותי ואת הילדים. אתה יודע איך זה, אבל כשהוא שותה… לא, זה לא קורה הרבה. אני אפילו חושבת שהוא אוהב אותי, אתה מבין? ולרי הנהן בראשו. הסתבר כי כאשר הציג את דרכונו הישראלי למבקר הכרטיסים, הבחינה בו חנה ופתחה בשיחה בעברית. אחר כך חיפשה אותו בין הקרונות, חששה שאיבדה אותו. ומה אתה עושה כאן ברכבת הזאת? נזכרה לשאול. המשך…

להמשך קריאה וָלֶרִי (סיפור שקרה באמת)

ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-15, מאי 1999

אסעד גאנם ושרה אוסצקי-לזר

סקירות על הערבים בישראל מספר 24 , המכון לחקר השלום, גבעת חביבה,  אוקטובר 1999

רקע

הבחירות לכנסת ה-15 הוקדמו ל-17 במאי 1999, כשנה וחצי לפני המועד הרשמי המיועד. ההכנות לבחירות התקיימו בצל הקפאון המדיני והרצון המוצהר של המפלגות הערביות להחליף את ממשלת בנימין נתניהו בממשלה שתקדם את תהליך השלום ותפעל להגברת השוויון האזרחי של הערבים במדינת ישראל. מערכת הבחירות מהווה זירה סוערת לדיונים פוליטיים, בין-מפלגתיים ובין אישיים ולפעילות ציבורית ותעמולתית, הניכרת היטב בכל הישובים הערביים. להלן יוצגו בקצרה תנאי הרקע של הבחירות לכנסת ה-15 בקרב הערבים:

  1. הסמיכות לבחירות לרשויות המקומיות: הבחירות לשלטון המקומי נערכו ב-10 בנובמבר 1998, כשלושה חודשים בטרם התקבלה ההחלטה על הקדמת הבחירות לכנסת. הבחירות הללו ותוצאותיהן פגעו בדימוי, הירוד ממילא, של הפוליטיקה הערבית והעיסוק בה. תוצאותיהן העידו על העמקת תהליך הפרגמנטציה הפוליטית, על כוחם הגובר של כוחות מסורתיים ופרימורדיאליים ועל עלייה בולטת במעמדו של הפרט הנטול כל הקשר חברתי או לאומי, המוכן לגייס כל כוח פוליטי אפשרי, כולל כאלה הנחשבים "לא לגיטימיים" כמו החמולה והעדה, כדי להבטיח את בחירתו למשרה הנכספת.
  2. התגברות המתח העדתי: בשנים האחרונות גבר המתח העדתי, בעיקר בין מוסלמים לנוצרים, באופן משמעותי ביותר והגיע לכלל תגרות רחוב ושימוש באלימות, מילולית ופיזית, וגיוס מסיבי של כל חברי הקבוצה למען "הבסת" הצד שכנגד. בעבר הייתה מגמה של התגברות על הפילוגים העדתיים והתייחסות אליהם כשוליים, לעומת השיוך הלאומי הערבי והפלסטיני המאחד את כלל הפרטים והקבוצות לתנועה לאומית אחת. אולם הוצאתם של הפלסטינים בישראל מתהליכי הבינוי המחודשים של האומה הפלסטינית מצד אחד ואי התקבלותם לחברה האזרחית הישראלית מצד שני, הפרו את האיזון והביאו למצב של משבר ומצוקה. בהיעדרן של זהות לאומית או אזרחית מספקת – התחזקו זהויות משניות: עדתיות, דתיות, אזוריות או אופורטוניסטיות, שיכלו לנצח בתחרות על ליבם של רבים בקרב הערבים בישראל בשל היותן פשוטות ושלמות יותר. גם למפלגות הערביות העיקריות היה תפקיד משמעותי בתהליך הפירוד העדתי. הן התחרו ביניהן על קולות הערבים ובהרבה מקרים ניצלו את הפירוד העדתי למען האינטרסים הצרים שלהן, לעתים באופן בלתי מודע ומוצהר. חד"ש למשל נוקטת בשיטה עדתית להסדרת רשימת מועמדיה לכנסת, כך שהראשון ברשימה צריך להיות מוסלמי, השני נוצרי והשלישי יהודי וכך הלאה. ברור כי שיטה זו חייבה התארגנות בהתאם וגרמה לתחרות גלויה בין המועמדים בהתאם לשיוך העדתי שלהם. תופעה זו יצרה מרירות אצל אנשים שראו עצמם ראויים אך לא יכלו להתמודד על המקומות הריאליים בשל מוצאם הדתי או העדתי.

התנועה האסלאמית נקטה במודע ומתוך טקטיקה פוליטית גלויה באלמנט של שיוך העדתי-דתי. במצעה ובתעמולתה היה שימוש בולט בסממנים דתיים, מועמדיה היו בעלי אוריינטציה דתית מוסלמית מובהקת והתעמולה והגיוס שהתנהלו מבית לבית היו מבוססים ברובם על שימוש בקודים דתיים ואף אנטי דתיים (כלפי הנוצרים).

שתי המפלגות העיקריות הללו סברו כי הטקטיקות העדתיות-דתיות שנקטו בהן יוכלו לתרום לעלייה במספר המצביעים עבורן ובדרך זו הן גם ניזונו מהמציאות המפולגת וגם תרמו להעמקתה.

המתח העדתי שהתפתח בשנים האחרונות גבר גם לאור מציאות נקודתית שנוצרה בנצרת, העיר הערבית הגדולה בישראל, על רקע מאבק בין התנועה האסלאמית המקומית ועירית נצרת, בראשה עומד נוצרי, סביב השליטה בחלקת קרקע בלב העיר. המאבק שהתפתח היווה מקור עיקרי לליבוי המתחים העדתיים ואף גרם לתגרות רחוב אלימות בנצרת בין צעירים נוצרים ומוסלמים, מה שהוסיף למתח הכלל-ארצי בין מוסלמים ונוצרים בישובים הערביים המעורבים.

המשך…

להמשך קריאה ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-15, מאי 1999

שנה לאירועי אוקטובר – ומה הלאה? 2001

שרה אוסצקי-לזר ואסעד גאנם

סקירות על הערבים בישראל מספר 28, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, אוקטובר 2001

מבוא

השנה שחלפה מאז סוף ספטמבר 2000 התאפיינה במשבר עמוק ביחסים בין המיעוט הערבי לבין המדינה והרוב היהודי. משבר זה פרץ אל תוך השיח הציבורי והתודעה של כל הגורמים המעורבים, בעקבות ההתנגשויות האלימות בין מפגינים ערבים שמחו כנגד כניסתו של שרון לרחבת אל-חרם אל-שריף ואירועי הדמים שבאו בעקבותיהם בירושלים, ובהמשך כנגד הצעדים שנקטה המשטרה לדיכוי ההפגנות בישובים הערביים.

מספר אירועים שהתחוללו במהלך השנה העמיקו את הניכור בין הערבים, המדינה והציבור היהודי: טיפולה הכושל של ממשלת ברק בהתנגשויות עצמן ובתוצאותיהן; כישלונה של אותה ממשלה בהתוויית מדיניות אלטרנטיבית כלפי הערבים; הימנעות הערבים מהשתתפות בהצבעה בבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001; בחירתו של שרון והקמת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל; התבטאויות של שרים בממשלה כנגד הערבים בישראל; המשך העימות בין ישראל והרשות הפלסטינית והחרפתו; פעולות שנקטה ישראל כנגד הפלסטינים לדיכוי ההתקוממות העממית כנגד המשך הכיבוש; התבטאויות חריפות של חברי כנסת ערבים; המשך הפגיעה בישראלים ופעולות ההתאבדות של פונדמנטליסטים אסלאמיים בתוך ישראל; עליית מספר הערבים אזרחי ישראל שלוקחים חלק פעיל בפיגועים בתוך המדינה; כל אלה ועוד החריפו את מערכת היחסים והעמיקו את הפער בין שתי הקהילות.

הסקירה שלהלן תנסה לעקוב אחרי השינויים שחלו במשך השנה שחלפה מאז אירועי אוקטובר 2000 בקרב הערבים פנימה וביחסיהם עם המדינה והרוב היהודי, תוך התייחסות למכלול הגורמים שהשפיעו על עיצוב יחסים אלו. בחלק הראשון נתייחס ליחסים בין הממסד לערבים, בחלק השני נסקור את המאפיינים המרכזיים ביחסי הערבים עם הרוב היהודי ובחלק השלישי נדבר על התפתחויות פנימיות שחלו בקרב החברה והמנהיגות הערבית בשנה האחרונה.

לבסוף, ננסה להביט קדימה ולשער מה יהיו עמדותיהם ומצבם של הערבים בישראל לאור המשך המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי והמשך ההחרפה ביחסים הפנימיים. המשך…

להמשך קריאה שנה לאירועי אוקטובר – ומה הלאה? 2001

הבחירות לרשויות המקומיות הערביות, נובמבר 93 – תוצאות וניתוח

אסעד גאנם ושרה אוסצקי-לזר

סקירות על הערבים בישראל, מספר 13, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, ינואר 1994

מבוא

הבחירות לרשויות המקומיות בישראל נערכו ב-2 בנובמבר 1993 ותוצאותיהן הסופיות נקבעו לאחר שקוים ב-16 בנובמבר סיבוב שני במספר רשויות, בהן לא הייתה הכרעה בין המועמדים לראשות המועצה או העיריה.

יותר מאשר בעבר ליווה הפעם את מערכת הבחירות בכל המדינה ויכוח האם יש בתוצאותיהן משמעות כלל-ארצית, המעידה על העמדות הפוליטיות של הציבור, או שבבחירות מוניציפליות קודמים וקובעים שיקולים מקומיים. מועד הבחירות כחודש וחצי לאחר חתימת הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף, העצים את הוויכוח, והיו שראו בתוצאותיהן האפשריות הבעת אמון של הבוחר הישראלי בהסכם או שלילתו. דווקא בישובים הערביים לא בלט הנושא המדיני בתעמולה או בשיקולי הבוחר. הדיון נסב בעיקר על נושאים מקומיים-מוניציפליים ותהליך השלום לא היווה חלק ממנו. לבחירות המקומיות בישובים הערביים בישראל ממד נוסף, והוא המעורבות הגבוהה של התושבים בהן והקשרים האישיים והמשפחתיים של הבוחרים והנבחרים אלה באלה.

הבחירות התקיימו הפעם בחמישים ושישה ישובים ערביים ועוררו כבעבר עניין רב והשתתפות ערה של הציבור. בתוצאותיהן לא ניכרו שינויים דרמטיים, אם כי בלטו מספר מגמות שיפורטו להלן, אשר עשויות להצביע על המשך ההתפתחות הפוליטית בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל.

המשך…

להמשך קריאה הבחירות לרשויות המקומיות הערביות, נובמבר 93 – תוצאות וניתוח

ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-14, מאי 1996

שרה אוסצקי-לזר ואסעד גאנם

סקירות על הערבים בישראל מספר 19,  המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, יוני 1996

פתח דבר

בבחירות לכנסת ה-14 שהתקיימו ב-29 במאי 1996 הייתה לראשונה בישראל הצבעה נפרדת לראשות הממשלה ולכנסת. מבחינת הבוחרים הערבים הייתה לכך משמעות כפולה: ראשית, בשל התחרות הצמודה בין שני המועמדים הייתה הערכה כי הקול הערבי עשוי להכריע את המערכה לטובת שמעון פרס, מה שהביא לחיזור מוגבר אחרי הבוחרים הערבים לפני הבחירות, ואילו אחרי שנודעו התוצאות הם "הואשמו" בכשלונו של פרס. שנית, פיצול ההצבעה אפשר לרבים מהם להצביע "במצפון שקט" למפלגות הערביות המייצגות את האינטרסים הלאומיים, הקהילתיים והסקטוריאליים שלהם, בדומה למה שקרה במגזר היהודי.

ארבע רשימות ערביות התמודדו בבחירות אלה, שתיים מהן לא עברו את אחוז החסימה, ואילו השתיים האחרות הכפילו את כוחן. הייצוג הערבי בכנסת גדל משמונה חברים בכנסת היוצאת לאחד עשר בכנסת זו.

למרות אחוז ההצבעה הגבוה וההשתתפות הפוליטית המוגברת, וחרף הגידול בייצוגן של המפלגות הערביות, נחלש כוחם של הערבים בכנסת ה-14 בשל המהפך השלטוני, כפי שיפורט להלן.

הסקירה מתארת את ההתארגנות לקראת הבחירות ואת מאפייני ההצבעה הערבית ומביאה את פירוט התוצאות ומשמעותן.

בנספח לסקירה מובאות התוצאות הרשמיות של הבחירות בקרב הערבים, לפי ישובים ועל פי חתכים שונים, כפי שנאספו ועובדו מנתוני ועדת הבחירות המרכזית. כמו כן מובאים כנספחים קטעים ממצעי המפלגות הערביות החדשות, המציגים את דרישותיהן בנושא מעמד המיעוט הערבי כמיעוט לאומי בישראל ושינוי אופייה והגדרתה של המדינה.[i]

המשך…

להמשך קריאה ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-14, מאי 1996

תוצאות הבחירות לוועידה ה-17 של ההסתדרות, מאי 1994, בקרב הערבים בישראל

אסעד גאנם ושרה אוסצקי-לזר

 סקירות על הערבים בישראל מספר 15, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, אוגוסט 1994

רקע

ההסתדרות היא הגוף הוולונטרי הגדול ביותר במדינת ישראל. בכמה מובנים מהוות מערכות ההסתדרות מערכות שלטוניות מול אלה של השלטון המרכזי, הממשלה. ההסתדרות הינה בעת ובעונה אחת ארגון המגן על זכויות העובדים מפני ניצול המעסיקים ומעסיק שבבעלותו רשת ענפה של מפעלים ומקומות עבודה. בנוסף לאלה, ההסתדרות אחראית לפיתוח מערכות בריאות (בתי חולים וקופת חולים), ספורט ותרבות (כגון קבוצות ספורט, מפעלי תרבות וחינוך, עיתונים וסניפי הנוער העובד) וכן מקיימת פעולות שוטפות במועדונים ובמרכזים הפרושים בכל רחבי הארץ – מועדונים ומרכזים קהילתיים, בתי ספר מקצועיים, מועדוני נעמ"ת ועוד.

פעילותה של ההסתדרות בקרב האוכלוסיה הערבית הינה ארוכת שנים, היא הייתה הארגון הציבורי הגדול הראשון שקיבל לשורותיו ערבים כחברים שווי זכויות. ב-1952 התקבלו פועלים ערבים כחברים מן המניין באיגודים מקצועיים ובקופות הגמל, ב-1954 התקבלו משוחררי צה"ל ואנשי מילואים ערבים ודרוזים להסתדרות ומ-1959 יכלו כלל הפועלים הערבים במדינה להצטרף כחברים מלאים (בן-מאיר, 1978). בנוסף לקופת חולים, שסניפיה פועלים במרבית הישובים הערבים, פועלת ההסתדרות בכל התחומים שנזכרו לעיל גם בקרב האוכלוסיה הערבית. החברים הערבים מהווים כיום כ-15% מכלל 1.5 מיליון חברי ההסתדרות ומספרם כמאתיים ועשרים אלף. למרות זאת, ניכרת אפליה בשירותים הניתנים להם כחברים בהסתדרות ובייצוגם באמצעות מועצות הפועלים. במגזר הערבי כולו קיימות רק ארבע מועצות פועלים נבחרות: בטייבה, בשפרעם, בנצרת ובמרכז הגליל. בחלק מן הישובים פועלות מועצות ממונות, דבר המבטיח שליטה של המנגנון ההסתדרותי בהן. במקומות אחרים משתייכים החברים הערבים למועצות פועלים בישובים יהודיים סמוכים וגם שם ייצוגם אינו משמעותי. הבחירות לוועידה ה-17 של ההסתדרות, שנערכו ב-10 במאי 1994, נערכו כשנתיים לאחר המהפך השלטוני שחל בעקבות הבחירות לכנסת ה-13 ביוני 1992 וכן לאחר הבחירות המוניציפליות שנערכו בנובמבר 1993. שתי מערכות אלה מהוות מבחינות מסוימות מוקד השוואה לבחירות להסתדרות.

אך תחילה נסקור בקצרה את תוצאות הבחירות הקודמות להסתדרות ואת התופעות שאפיינו אותן.

המשך…

להמשך קריאה תוצאות הבחירות לוועידה ה-17 של ההסתדרות, מאי 1994, בקרב הערבים בישראל

נקודת ראות: רשימה לערב קיץ

יום שלישי לפנות ערב. רוח קלה מנסה להפוך את זעמו של גל החום הקשה ביותר זה שלושים שנה, אך לשווא. כל קיבוצניק ממוצע מבלה בשעה זו עם ילדיו על הדשא,…

להמשך קריאה נקודת ראות: רשימה לערב קיץ

ולדימיר ליפשיץ, יהודי מבעד למראה – זכרונות

 ולדימיר ליפשיץ, אשתו אניה ושני ילדיו בוריס/ברוך ומריה/מרים ואימה של אניה, הגיעו לארץ ב-1 בנובמבר 1987. הוא היה אסיר ציון, מסורב לעייה, שנאבק למען זכותו לעזוב את ברית המועצות ולהגיע לישראל. קיבוץ רמות מנשה אימץ אותו ובמשך חודשים ארוכים הפכנו עולמות כדי לשחררו. המאבק הצליח ואני נסתעי לקבל את המשפחה בווינה וטסתי איתם ארצה לקבלת פנים חגיגית ושמחה. מאד הם חיים בירושלים. המשפחה התרחבה – יש להם 8 נכדים ובהתקרבו לגיל שמונים החליט ולדימיר לכתוב את זכרונותיו, אך לא לפרסמם כספר אלא רק להעלותם לאינטרנט ברוסית ובעברית. 

הנה הפתיחה והסיכום:

על עצמי

 שמי ולדימיר ליפשיץ. נולדתי ב-24 באוקטובר 1941 בעיר סטאלינסק שבסיביר, ברית המועצות. גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות ארבעה חודשים לפני שנולדתי, והעיר לנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) בה גרו הורי, הייתה תחת מצור; אמי, שרה לבית מרקזן, הצליחה לצאת מן העיר בימים הראשונים של המצור הגרמני. אבי, בוריס ליפשיץ, היה פטור משירות צבאי מכיוון שהיה מהנדס מומחה, אולם הוא התנדב לצבא בימים הראשונים של המלחמה. הוא נלחם כקצין ארטילריה בחזיתות שונות, ונהרג ביולי 1944.

השורות האלה נכתבות בשנת 2017; בשלושים השנים האחרונות כל משפחתי חיה בישראל. אני בן 76 ובדומה לאנשים רבים בגילי, אני מרבה להיזכר בחוויות שונות שעברתי במהלך חיי. כעת החלטתי לנסות להעלות חלק מהן על הכתב. לנסות, כי אין לי שום כישרון כתיבה וגם אינני נהנה ממנה. מלבד זאת, כשהדברים עולים על הכתב הם נעשים "מוצקים", ועד כמה שאנסה להיות מדויק וכנה, הזיכרונות יכולים להיות שונים מהמציאות שיצרה אותם, ולכן אני מתנצל על כך מראש. זו איננה אוטוביוגרפיה, אלא אוסף סיפורים מפרקים מסוימים בחיי, שייתכן שיעניינו אנשים אחרים.

 הסבר לכותרת

 אני יהודי. עובדה זו השפיעה על חיי בכל שלב – לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל היא תמיד הייתה נוכחת בהם. לכן – הזיכרונות שאתם קוראים כעת הם זיכרונותיו של יהודי. בהקשר זה, מה פשר הביטוי "מבעד למראה"? אסביר. עִמדו מול מראה והסתכלו לתוכה. אתם מביטים כרגע בשני עולמות – באחד אתם עצמכם עומדים, נקרא לו "לפני המראה". השני, הוא העולם כפי שהוא משתקף במראה, נקרא לו "מבעד למראה". בשניהם קיימים אותם אנשים ואותם חפצים – אתם, הרהיטים בחדר, הקירות וכן הלאה, אך הכיוונים בשני העולמות הפוכים: מה שנמצא משמאל ממול למראה נמצא מימין מבעד למראה.

למעשה, אפשר לומר שחייתי בשני העולמות: בברית המועצות – ובישראל. שניהם כללו את המאפיינים הרגילים של כל המדינות: שלטון, ממשלה, בתי משפט ועיתונות, וחוץ מהם גם אותנו, האזרחים החיים באותה מדינה. שני העולמות זהים כביכול, אבל הכיוונים בהם הפוכים: בישראל, אנו חיים בידיעה שהמדינה והרשויות שלה קיימים בשבילנו, ושמטרתן לעשות את חיינו לטובים ובטוחים יותר. העיתונות מאפשרת לנו לראות את שגיאותיו של השלטון, ובתי המשפט מונעים מהממשלה לפעול באופן שרירותי. בברית המועצות אנו, כאזרחים, היינו מחויבים לפעול לטובת ענייניה של המדינה, מטרתה של העיתונות הייתה לחזק את המחויבות הזו, ובתי המשפט התקיימו כדי לסייע למדינה להשיג את מטרותיה. רציתי לחיות בישראל ומכאן שמבחינתי, ישראל נמצאה לפני המראה, וברית המועצות היא העולם ההפוך שמבעד למראה. בבחירה בין שני העולמות אין בחירה שתתאים לכולם, אבל יש לדעתי אפשרות שלא תתאים עבור אף אחד: מדינה שבה מונעים מאתנו את הבחירה מלכתחילה.

במקום אחרית דבר

החלק השני של הזיכרונות נכתב בשנת 2020, בזמן מגפת וירוס קורונה. אני בן 79. המגפה הזכירה כמה החיים שלנו לא צפויים, והחלטתי לנסח מסקנות מקדימות. כשכתבתי את הזכרונות, הרגשתי איך הזכרון שלנו שומר עלינו. אני כמעט ולא זוכר כלום משתיים עשרה השנים הראשונות בחיי. זאת הייתה תקופה קשה, הקשיים הכלכליים במשפחה התרחשו על רקע אנטישמיות עממית מעודדת על ידי השלטונות. כל כלי התקשורת דיברו על היהודים כגנבים ונוכלים, ולאחר מכן גם על רופאים יהודים רוצחים שפעלו לפי צווי הציונות העולמית. עם מותו של סטאלין, הקמפיין הזה נגמר והאנטישמיות חזרה למסגרת הרשמית של הגבלות בקבלה לעבודה ולמוסדות להשכלה גבוהה ואיסור על תרבות יהודית. לימודָי בכיתות הגבוהות, ולאחר מכן באוניברסיטה, התרחשו בשנות השישים, בהן הייתה תקופה קצרה של דמוקרטיה יחסית בברה"מ. השנים ההן העניקו  לי לא רק זכרונות  טובים, אלא גם חברים משמעותיים, שנמצאים בקשר קרוב איתנו גם 55 שנה אחרי סיום הלימודים.

במהלך חיי היו לי הרבה אשליות והחלטות שגויות, אבל שתי ההחלטות קיבלתי בצורה נכונה ביותר ואני שלם איתן – בחירת  אשתי וההחלטה לעלות לישראל. שנות הסירוב, שכללו גם חמישה עשר חודשים בבית הסוהר ובמחנה מאסר היו מתוחות  וקשות. אחרי שנים רבות, כשכבר הייתי בישראל, חלמתי שאני  שוב יושב בבית הסוהר הסובייטי ולא מצליח להיזכר איך הגעתי לשם. אבל השנים הקשות ההן הותירו אחריהן גם הרבה זכרונות טובים וחברים טובים. רק לאחר מעשה הבנתי, שכאשר נלחמנו על הזכויות של משפחתי ושל אנשים דומים לנו לצאת מבריה"מ, תרמנו במידה מסוימת לתהליכים היסטוריים, כגון פתיחת שערי ברה"מ ליציאה חופשית של יהודים, ולאחר מכן של כלל האזרחים. השנים האלה קירבו אותי לאנה ואיפשרו לנו להרגיש טוב יותר זה עם זו. הן הפכו אותנו לחזקים יותר. המשך…

להמשך קריאה ולדימיר ליפשיץ, יהודי מבעד למראה – זכרונות

ריאד כבהא, שתי גדות לוואדי: סיפור חיי – כריכה אחורית ותוכן

התחנות במסע חייו של ריאד כאמל כבהא מובילות את הקורא בדרכו של צעיר ערבי פלסטיני שנולד במדינת ישראל בכפר החצוי ברטעה שבלב ואדי עארה, והפך להיות פעיל חברתי בולט, מנהיג…

להמשך קריאה ריאד כבהא, שתי גדות לוואדי: סיפור חיי – כריכה אחורית ותוכן