שכונת התקווה

אחוות עמים: שכונת התקווה

שרה אוסצקי-לזר

"שאלתי את עצמי, מדוע יצאתי מן הבית בשעת ערב ונסעתי לתל אביב לעוד מפגש שאולי יסתיים בלא כלום. וידעתי שאין לי ברירה, שהייתי מוכרחה, שאסור להפסיק לחשוב ולתכנן ולדבר ולהיפגש ולהחליף דעות ולחלום"

בשבוע, שבו זרם נחשול השנאה ברחובות המטרופולין תל אביב, התכנסה לה בבית הסופר בתל אביב חבורה קטנה אך מגוונת של אנשים, יש שיראו בהם תמימים, המנסה לקדם יצירת חזון לעתיד משותף ליהודים ולערבים בישראל. היוזמה, כמו ניסיונות דומים אחרים, נולדה בקרב ארגונים מהחברה האזרחית, שהרי אין לחשוד בממסד הפוליטי שיטריד את ראשו, ויבזבז את זמנו בעניינים זניחים שכאלה. גם כאן הופיעו רבנים, אבל כאלה שהציעו ליצור שפה ישראלית אזרחית חדשה ואף סברו, רחמנא ליצלן, שיש לדון שוב במשמעות הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כך שתכיל גם אזרחיה ה'לא יהודים'.
באותו שבוע שחור נעתי בין עבר לעתיד. כנס אקדמי במכון ון ליר הוקדש למיתוסים ולזיכרון של שנת 1948 בעיני יהודים וערבים, ונוכחנו לדעת כי עדיין מדובר בחומר נפץ. אחד הנוכחים הציע להשתחרר מעריצות העבר. היה זה פרופסור אלון קונפינו, ישראלי שחי כבר שנים רבות בארצות הברית, ואולי בשל כך הגיע לתובנה הפשוטה הזאת, ש"הזיכרון שלי יכול להיות הטראומה ההיסטורית שלך". לא, הוא אמר, אינני מציע לשכוח את העבר, אבל יש צורך להתגבר עליו ולא להשתמש בו כדי לכפות את זהותי על האחר. במרחב הציבורי הישראלי צריך לתת מקום לגיטימי גם לזיכרון הפלסטיני, הוא סבור, ודווקא כך יתאפשר לנו לזכור יותר.
 
נזכרתי בדבריו כשישבתי בדיון על העתיד. ככל שניסו הדוברים – ערבים ויהודים כאחד – לצייר תמונה של עתיד משותף, צץ לו העבר ועלה על פני השטח כעלוקה הנאחזת בגוף ואיננה מרפה, והיה ברור לכולם כי אי אפשר לדלג על השלב הזה של שיחה והקשבה לזיכרונות, לטראומות, לתחושות הקשות שכל אחד מאיתנו נושא, גם אם אינו מניף שלטים גזעניים ברחובה של עיר.
 
היה שם גם פרופסור שלמה שוהם, עד לאחרונה "נציב הדורות הבאים" בכנסת, תפקיד שנועד לבדוק את השלכותיו של כל חוק על העתיד. והרי מן המפורסמות הוא, שהעתיד של מחוקקינו מגיע בדרך כלל עד לכנסת הבאה, והשיקולים של טובת הדורות הבאים אינם על סדר יומם כלל. שלא במפתיע בוטל המוסד הזה לאחרונה, וחברי הכנסת יכולים להמשיך להתפרע ולהעלות רעיונות וחוקים שאינם לוקחים בחשבון שיקולים שוליים כמו העתיד. ובכן שוהם אמר אף הוא, שכדי ליצור עתיד משותף יש לאזור עוז לשכוח, לצאת מן המרחב הטראומתי שבו נמצאים כולנו, מרחב של הישרדות ושל תגובתיות אוטומטית, שמתוכו קשה עד בלתי אפשרי ליצור עתיד ולמצוא פתרונות לבעיות ההווה. ואילו ח"כ חנא סוויד דווקא הביע חשש, כי הדיבורים על חזון הם מעין בריחה קדימה אל העתיד, כאשר ההווה לוחץ, והזהיר מפני הזנחת הטיפול בבעיות העכשוויות.
 
פרופסור פרנסס רדאי, משפטנית, ניסתה לשכנע אותנו כי הדרך לחיים משותפים בחברות שסועה כשלנו היא לבסס את הסדר המדינתי על התפיסה של זכויות אדם. לדעתה, זהו בסיס אזרחי שוויוני מלכד, הכולל מלבד זכויות אינדיבידואליות גם הכרה בזכויות העמים היהודי והפלסטיני להגדרה עצמית, גם חופש דת וחופש מכפייה דתית וגם חירות. זה אולי נשמע מופשט ואוטופי, ומכותרות העיתונים נראה שפחות ופחות אנשים מאמינים במושג הזה, אבל נראה שהחברה שלנו אכן זקוקה למכנה משותף רחב שזכויות האדם יכולות לספק.
 
ישבתי שם בבית הסופר, הנקרא על שם המשורר ההומניסט הדגול, שאול טשרנחובסקי, שידע לשלב את המורשת היהודית עם תרבות העולם ואת יצירתו עם מקצועו – רופא ילדים. בית זה, שהיה פעם מקום מפגש מפואר לאנשי הרוח שלנו, הוא כיום מהוה ומאובק; בחדר סמוך נערכו חוגי ריקוד לאימהות ולילדים, ועל המדפים בכניסה היו מונחים באי סדר כמה ספרי שירה ישנים. תהיתי, האומנם מכאן תצא התשובה להתלהמות של הרחוב? האם אין זו עוד בועה של אנשים שוחרי טוב, אך מנותקים מן החברה הסובבת? שאלתי את עצמי, מדוע יצאתי מן הבית בשעת ערב ונסעתי לתל אביב לעוד מפגש שאולי יסתיים בלא כלום. וידעתי שאין לי ברירה, שהייתי מוכרחה, שאסור להפסיק לחשוב ולתכנן ולדבר ולהיפגש ולהחליף דעות ולחלום ולנסות למצוא דרכים אחרות. ניסיתי לנחם את עצמי בדבריה של האנתרופולוגית מרגרט מיד, שבקהילת אנשי השלום והשינוי החברתי המצטמקת אוהבים כל כך לצטט:
"לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; למעשה, זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי".

פורסם בדף הירוק, 30.12.2010

כתיבת תגובה