מאמר שכתבתי במסגרת פרויקט מחקרי על נשים ושינוי חברתי, שנערך במרכז שאשא באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2004-2006

"לא כמו אמי": נשים מעצימות את עצמן – המקרה של כפר קרע

הקדמה

בספרות המקצועית מוצעות דרכים שונות לבחינת הצלחת תכניות להעצמת נשים.

שולר והאשמי (Schuler & Hashemi, 1994) מציעים שמונה תחומים עיקריים שבאמצעותם אפשר לבחון תהליכים של העצמת נשים ולהבינם, ולהגדיר את ההקשר שבו מתבצעות היוזמות השונות בתחום זה:

• ניידות (מוביליות) ונִראוּת – יכולת לנוע מחוץ לבית;
• ביטחון כלכלי – בעלוּת על רכוש, על מזומנים או על חסכונות;
• יכולת לבצע עצמאית רכישות צנועות כמו חפצי בית, מזון ולבוש;
• יכולת לבצע רכישות גדולות;
• מעמדן ומידת מעורבותן בקבלת ההחלטות בתוך משק הבית;
• החופש מאלימות ושליטה בתוך הבית והמשפחה;
• מודעות פוליטית וחוקתית – הידע שלהן על הממשל, על חוקי נישואין וירושה וכדומה;
• השתתפותן בקבוצות לא-משפחתיות, כמו השתתפות במחאה ציבורית, קמפיינים פוליטיים וכדומה.

בתרבויות שונות, כפי שהדגימה קנדיוטי (Kandiyoti, 1988), נשים נוקטות אסטרטגיות מגוונות לשינוי מצבן, להעצמה עצמית ולניהול משא ומתן עם גורמים חברתיים, פנימיים וחיצוניים, לשיפור הישגיהן ולקידום האינטרסים שלהן. נשים בחברה הערבית-מוסלמית בכלל, ובחברה הערבית-מוסלמית בישראל בפרט, נזקקות לאמצעים נוספים לשם  תמרון ופילוס דרך בין הדת, המסורת, הפטריארכיה והשמרנות מצד אחד לבין המודרניזציה, ההשכלה והפתיחות לתקשורת ולחברה החיצונית מצד אחר.

אחת הדרכים לעקוף את שוליותן בממסד הפוליטי הארצי והמקומי הסגורים בפניהן כמעט לחלוטין, היא הקמה של עמותות נשים או הצטרפות אליהן. כך הן נכנסות אל ספירה ציבורית הנחשבת לגיטימית ופחות מאיימת, מכיוון שאיננה מחייבת מגע עם גברים זרים, והפעילות במסגרתה מתוחמת בדרך כלל למקום המגורים ולנושאים הנוגעים, כביכול, לנשים בלבד. אך גם צעד כזה מחייב בחירה אישית מצד האישה וניהול דו-שיח ומשא ומתן מתמידים עם הסביבה הפטריארכאלית הקרובה לה: עם בעלה, עם אביה, עם אחֵיה ואפילו עם בנֵיה. יתר על כן, היא מנהלת דו-שיח ומשא ומתן כאלה גם עם ראשי היישוב שהיא מתגוררת בו, עם אנשי הדת, עם השכנים וגם עם נשות המשפחה המבוגרות יותר – בעיקר החמות – שבדרך כלל מתגוררת בקרבת מקום אליה.

מיצוב האישה בתוך מסגרות חברתיות ויצירת היררכיה ברורה נעשים באמצעות כלים מכונני זהות רבים, ביניהם ספרות קנונית אך גם סיפורי עם, סיפורי מוסר, רכילות וקלישאות. דוגמה לכך אפשר למצוא בספר רשמי על תולדות כפר קרע שיצא לאור ביוזמת המועצה המקומית בשנת 1997. בעמוד הפותח את הפרק החמישי המתאר את החברה המקומית, מפורטות התכונות האידאליות של האישה כעקרת בית, כאם וכרעייה למופת, כמארחת מושלמת, כמנומסת וכנאמנה לבעלה. האישה מתוארת כאן כשנייה לא רק לאביה, לאחֵיה ולבעלה אלא גם לבניה הזכרים. היא מחויבת בציות לבעלה ובכיבודו גם בעת היעדרו – הזמני או המוחלט. אם היא מתאלמנת, חובתה להמשיך לגדל את ילדיה ב"כבוד" ולא להינשא שוב  (עראף, 1997: 84-83). המסר הסמוי העולה מן האמור לעיל הוא שהעול של כבוד המשפחה וכבוד החברה, של השמירה על המסגרות הקהילתיות, של שימור המסורת והעברתה מדור לדור – מוטל כולו על כתפי הנשים.

טקסט מכונן זה, הנקרא בידי רבים ובהם גם ילדים – בנות ובנים כאחד – כמורשת התרבותית של כפר קרע, מדגים כי מאמצי נשים לפרוץ את מעגלי הדיכוי כוללים רבדים שונים ומגוונים, וכל הישג שייראה בעיני האוכלוסייה ההגמונית כמזערי, הוא למעשה הישג עצום.

נשות הכפר חיות בלב הארץ, חשופות לרוחות השכלה ומודרניזציה המנשבות אל הכפר, נקרעות בין הדת והמסורת, בין חלומותיהן למציאות חייהן, נאבקות על מקומן בחברה, לחוצות בין דרישות ילדיהן המתבגרים, בעליהן התומכים (או לא), חמותיהן המשקיפות על כל צעד מצעדיהן, בנות משפחתו של הבעל, שהן תדיר גם השכנות והחברות, הצופות על דרכיהן. הן נמצאות בבדיקה מתמדת תחת "זכוכית מגדלת חברתית" הבוחנת כל צעד שהן עושות, כל בגד שהן לובשות וכל פעולה שהן יוזמות. זאת, נוסף להיותן חלק מן הקהילה הערבית-פלסטינית החיה כמיעוט מופלה בתוך מדינת ישראל ונאבקת על שוויון וזכויות אזרח.

למרות כל המכשולים, בשנים האחרונות ניכר שינוי משמעותי בתפיסה העצמית של נשים את עצמן ואת חשיבותן בחברה, כפי שביטאה זאת פעילה מקומית בשם אום עומר: "הנשים הן לא מחצית החברה, הן החברה כולה – כי הן יולדות את כולם, מגדלות את כולם, מחנכות את הבנים והבנות, לכן הן-הן החברה בשלמותה".

בשנים האחרונות הוקמו בכפר קרע ארבע עמותות נשים, נוסף על מועצת הנשים הפועלת ליד המועצה המקומית וחוגי נשים של התנועה האסלאמית המתכנסים בבתים פרטיים. פעילות נשית מסועפת ותוססת זו זוכה הן לתמיכה והן לביקורת. מאות נשים משתתפות בכינוסים, בטיולים, בצעדות, בקורסים ובהשתלמויות, אך מאות רבות אחרות עדיין נשארות בבית וקשה להגיע אליהן. "העצמה", "תמכִּין" בערבית, היא מילה שחוזרת בכל דיבור על מטרות העמותות ובחומרים המודפסים שהן מחלקות. הן מנסות בדרכים מגוונות לפלס את דרכן לסְפֵרָה החברתית הציבורית ולפרוץ את מעגל התפקידים המסורתיים.

מאמר זה מנסה לבחון האם אכן נשות קרע מצליחות במשימתן, ובאיזה אופן המקרה שלהן תואם את הנחות היסוד שניתן למצוא בספרות המקצועית ובספרות התאורטית הנוגעת להעצמת נשים. כמה מן השאלות הנוספות שיועלו להלן הן: מה הם המכשולים והחסמים העומדים בדרכן של הנשים? מה הם מנגנוני הדיכוי הגלויים והסמויים המופעלים כנגדן, או להפך, מי הם הגורמים התומכים בהן מבפנים? האם תורמת פעילות זו לשינוי חברתי אמיתי או דווקא מקבעת את הנשים במקומן המסורתי? בנוסף, המאמר מנסה להידרש לשאלות ארגוניות כגון כישורי הניהול של מנהלות העמותות, המקורות הכספיים שלהן, כיצד מתבצע הגיוס לפעילות וכיצד אפשר להרחיבה ולגוונה?

הנחת הבסיס המוצגת כאן היא כי אין חברה ומדינה בריאות ללא חברה אזרחית פעילה, בעיקר בתחומים שבהם אין המדינה יכולה להתערב, או שאיננה רוצה בכך. לכן, מטרה נוספת של מחקר זה היא לנתח את הממצאים ולהציע דרכים לייעול פעילות עמותות הנשים וכן, להתוות קווים למדיניות ציבורית שתקדם אותן.

 

נשים ערביות-פלסטיניות במדינת ישראל: תמונת מצב במספרים

במחקרים על קבוצת הנשים הערביות בישראל נוהגים לשייך אותן לשלושה ואפילו לארבעה מעגלי קיפוח: היותן נשים; היותן חלק ממיעוט לאומי מקופח; היותן נשים בחברה הערבית השמרנית; היותן נשים בחברה הישראלית הנושאת אופי גברי-צבאי (Ghanem, 2005).

נתונים עדכניים על הנשים הערביות בישראל מפריכים כמה מוסכמות ואמונות רווחות. אחד הממצאים המפתיעים של מחקר שהתפרסם בשנת 2006 (חיידר, 2006) נוגע לשיעור הרווקות בחברה הערבית ולעלייה בגיל הנישואין. המחקר מראה כי בקרב נשים בנות 19-15 – 91.7 אחוזים הן רווקות; בקרב נשים בנות 24-20 – 43.7 אחוזים רווקות; בקרב נשים בנות 34-30 – 17.4 אחוזים רווקות ובקרב נשים בנות 44-35 – 13 אחוזים רווקות (לעומת 7 אחוזים אצל היהודיות).

יש אמנם עלייה בגיל הנישואין אולם התופעה של נִשואי בנות בגיל צעיר חוזרת לחברה הערבית דווקא בשל החשש שיישארו רווקות, וכן בשל החרדה מפגיעה ב"כבוד המשפחה" בידי בנות צעירות שאינן נשואות. גם רצון הגברים הערבים להינשא לנשים צעירות הינו גורם מכריע בתופעה זו (Ganem, 2005: 22). תופעת הפוליגמיה נפוצה בעיקר בקרב הבדואים בנגב, אשר למרות החקיקה בנושא והעונשים הקבועים בחוק, מוצאים דרכים הלכתיות מוסלמיות או שבטיות לשאת יותר מאישה אחת ואף לקבל מענקים מן המוסד לביטוח לאומי בעבור אמהות חד-הוריות (כאלה שהתגרשו כביכול) וכמובן קצבות ילדים, תוך ניצול העובדה שהשלטונות אינם אוכפים את החוק (ראו לפידות-פירילה וחדד, 2006).

רמת הפריון של הנשים הערביות בישראל ירדה בשיעור ניכר ממה שהייתה בשנות השישים של המאה ה-20, אך היא עדיין גבוהה יחסית ליהודיות. נכון לשנת 2001 אישה ערביה בישראל צפויה ללדת במהלך חייה 4.3 ילדים בממוצע לעומת 9 בשנות השישים, ו-5 בתחילת השמונים. אישה יהודייה תלד רק 2.6 ילדים.

פערים גדולים בפריון ניכרים לפי דת. אישה מוסלמית תלד 4.7 ילדים בממוצע, נוצריה 2.6 ודרוזית 3.1. בולט שיעור הילודה הגבוה בנגב: 8.7 ילדים בממוצע (חידר, 2006: 30-28).

מנתונים רלוונטיים נוספים לענייננו עולה כי:

• שיעור האנאלפביתיות בקרב הנשים הערביות בישראל הוא הגבוה ביותר מבין כל קבוצות האוכלוסייה במדינה: 14.7% בהשוואה ל-4.5% בקרב הנשים היהודיות, 6.2% בקרב הגברים הערבים ו-2.5% בקרב הגברים היהודים.

• ממוצע שנות הלימוד של נשים ערביות בישראל הוא הנמוך ביותר: 10.9 שנים, בהשוואה ל- 11.2 שנים בקרב גברים ערבים, ו-12.6 שנים בקרב האוכלוסייה היהודית בשנת  .2003

• שיעור הנערות הערביות שנשרו מבתי הספר בכיתה ט ' עמד על 9.5% והיה בערך פי שלושה משיעור הנערות היהודיות(3.6%) .

• רק 32.7% מהנשים הערביות בישראל עמדו בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות, בהשוואה ל-% 52.2 בקרב הנשים היהודיות בשנת 2002.

•   מעט נשים ערביות לומדות במוסדות להשכלה גבוהה בהשוואה לקבוצות אוכלוסייה אחרות בישראל. רק  7.1%  מהן למדו 16 שנים או יותר, בהשוואה ל-19.0% בקרב הנשים היהודיות בשנת 2003 (חיידר, 2006).

הנתונים הללו מקבלים משמעות יתר נוכח ממצאי סקר עמדות מקיף שנערך בשנת 2005 על עמדות נשים וגברים בחברה הערבית כלפי מעמד הנשים הערביות בישראל. 95% מן הנשאלים אמרו כי יש לאפשר לנשים שוויון בנגישות לחינוך ו-84.7% סבורים כי ההשכלה הפורמלית היא הגורם החיובי הראשון במעלה להשפעה על מעמדן של נשים בחברה (Ghanem: 6). נחיתותן ההשכלתית של הנשים הערביות בישראל הינה אפוא בעלת השפעה ישירה על מעמדן בחברה ועל המוביליות שלהן.

גם בנושא התעסוקה המִספרים מדברים בעד עצמם:

w  שיעור הנשים הערביות המשתתפות בכוח העבודה בישראל עלה בצורה שולית בלבד בעשור האחרון,מ-22.3% בשנת 1998 ל-22.9% בשנת  2001, בעוד שיעור הנשים היהודיות המשתתפות בכוח העבודה עלה באותן שנים מ 51%- ל-77.3%.

w  בשנת 2001 השכר של נשים ערביות היה מתחת לשכר הממוצע של כלל הנשים (5,835 שקלים) והרבה פחות מהשכר הממוצע של כלל הישראלים (7,604).

גם כאן מעניין לבחון את הנתונים על רקע סקר העמדות: 77.8% מן הנשאלים, גברים ונשים גם יחד, ענו כי עבודתה של אישה נשואה תורמת לשיפור מעמד משפחתה, ואחרים ציינו כי לטווח הארוך תביא עבודת נשים מחוץ לביתן לשינוי בנורמות החברתיות והתרבותיות הפועלות נגדה. אולם ניתוח מדוקדק יותר של הממצאים מראה כי העמדות הללו מלוות בהתניות כגון – שהאישה תעבוד סמוך לביתה; שעבודתה לא תפגע בתפקודה ובחובותיה בתוך משק הבית; שהמקצועות ה"מקובלים" לנשים הם אלה שאינם מאיימים על הדומיננטיות הגברית ועל תדמית הנשים כ"אמהות ועקרות בית"; ושעבודתן לא תאלץ אותן להיחשף יתר על המידה במרחב הציבורי (Ghanem, 7-8: 7-8). כל אלה ועוד מעידים כי השיעור הנמוך של נשים עובדות קשור לא רק להיעדר היצע מתאים ולריחוק הפיזי ממקומות עבודה פוטנציאליים, אלא גם לסיבות תרבותיות עמוקות.

המחקר על ארגוני החברה האזרחית

בעשור האחרון של המאה ה-20 החלו אנשי מדעי החברה לחקור ארגונים לא-ממשלתיים ולכתוב על אודותיהם, והנושא הפך לחלק מזרם המחקר המרכזי. כיום, באיחור ובאיטיות מסוימת, גם היסטוריונים  מצטרפים לזרם זה. ואכן, במחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון מאז מלחמת העולם הראשונה, בולט היעדר התייחסות מחקרית רצינית לפעילות של ארגונים לא-ממשלתיים, לעומת ההתמקדות בפעילויות המדינית הממשלתית, הפוליטית והצבאית. פועל יוצא מהתעלמות החוקרים מן ההיסטוריה של ארגונים וולונטריים בשדה הלאומי ובשדה הבין-לאומי, הביא לדחיקה של נשים רבות – אשר שימשו כפעילות מרכזיות בארגונים לא-ממשלתיים רבים – אל השוליים, ולאי-התייחסות למקומן בהיסטוריה. חשיבות המחקר העוסק בארגונים לא-ממשלתיים נובעת מהאמונה כי בחברה חופשית, אזרחים וקבוצות מנהלים עצמאית אספקטים רבים של חייהם וללא קשר למוסדות המדינה. חברה אזרחית, אותו מרחב פעילות שיוזמים אזרחים ללא עזרה ממשלתית, הינה הבסיס לדמוקרטיה. אין היא נולדת בהוראה מלמעלה אלא נוצרת בתהליך הצומח מלמטה, מקרב האזרחים, ויש לה תפקיד מרכזי בבניית החברה ובהתפתחותה.

חוקרים שונים הצביעו על כך שבמאה ה-20, השילוב בין יצירתיות ואמונה בעשיית הטוב, ועִמן הנטייה להתארגן בקבוצות פרטיות יצרו את הפעילות של ארגונים חברתיים רבים במערב. בעקבות פעילות ארגונים אלה התגבשה תדמית של אדם אקטיבי חדש, שדרכו – הדרך האזרחית – נועדה להשיג את ייעודו באמצעות יצירת שפה תרבותית משותפת. איימי רוזנברג הוסיפה למחקר אספקט נוסף: האספקט המגדרי של פעילות ארגונים לא-ממשלתיים ((Rosenberg, 1999. רוזנברג הדגימה את הקשר בין ערכים מגדריים, תרבותיים ואסתטיים מסוימים לתפיסת התרבות והציביליזציה של החברה, והראתה כיצד בתפיסה המערבית נשים סימלו את התרבותי והאזרחי.

בניסיונן להקים חברה חדשה, מודרנית ושוויונית, תפרו לעצמן נשות הארגונים הלא-ממשלתיים תדמית עצמית נשית חדשה (לפידות-פירילה 2008).  בעולם המערבי כולו אִפשר השלטון את צמיחתם של ארגונים לא-ממשלתיים ואפילו עודד אותה, וראה בהם עדות לחברה בריאה ומשגשגת. במדינות מערביות אחדות הממשלה אף מקצה תקציב מיוחד לפעילות עמותות חברתיות. עמותות, מלכ"רים וארגונים ללא כוונת רווח הפועלים בכל תחומי החיים כדי לקדם את החברה, הם אכן סימנים המעידים שהמדינה היא דמוקרטית ומודרנית. פעילות העמותות מבוססת על ערכי התנדבות, תרומה, עזרה הדדית, שירות לכלל וסיוע במקום שהמדינה איננה מסייעת, ויחד הן יוצרות את "המגזר השלישי".

בעידן שיש המכנים אותו "קץ האידאולוגיה", סוף עידן המפלגות והגלובליזציה – האזרח נדרש ליטול חלק בעיצוב החברה שהוא חי בה ולכוון את חייו. אין הוא יכול להיות פסיבי ולהמתין (לימור, 2004: 6).

בעשרים השנים האחרונות אנו עדים למאבקם של ארגונים אזרחיים לא-ממשלתיים, לנגוס להם נתח מהעשייה הציבורית גם במדינות המתפתחות ובכלל זה גם בעולם הערבי. יש המברכים על פעילות ענפה זו, משום שהיא מעידה על מעורבות האזרח האינדיבידואל בחיים הציבוריים ומשום שארגונים אלה שמו להם בדרך כלל למטרה להילחם באי-הצדק בחברתם, בחוסר השוויון ולמען חלוקה צודקת יותר של משאבים. לעומת זאת, יש מי שמצביעים על כך שארגונים לא-ממשלתיים עלולים לתרום ליצירת אנרכיה בקרב חברות אשר אין בהן הסכמה על ערכים שוויוניים ודמוקרטיים. כמו כן ארגונים אלה עשויים לתרום להתנערותה של המדינה מחובותיה כלפי אזרחיה, משום שהמדינה תורגל שיש חלופה לא-ממשלתית לפתרון בעיות. נוסף על כך, יש לזכור כי בעוד הארגונים הלא-ממשלתיים הם ביטוי לדמוקרטיזציה של החברה – הם עצמם אינם בהכרח ארגונים דמוקרטיים ולחלקם אף יש אג'נדה פוליטית, לעתים פטריארכאלית, וחלקם מתנהל אף באופן בלתי דמוקרטי בעליל. טיעון נוסף כנגד ארגונים אלה הוא שחלקם הגדול נתמך וממומן בידי קרנות הפועלות במדינות מערביות, ויש הרואים בכך דרך להתערבות גסה של המערב וניסיון לכפות את ערכיו על החברות המזרח תיכוניות.

שתי תופעות בולטות בחקר הארגונים בשנים האחרונות הן חשיבותן של נשים ומרכזיותן הגוברת בפעילות זו וחשיבותם של הארגונים בזירה הבין-לאומית.

מחקר זה מתמקד כאמור בארגוני נשים המשתייכות למיעוט הערבי-מוסלמי באזור גאוגרפי פריפריאלי מובחן במדינת ישראל, מיעוט הנע בין השפעת העולם המערבי להשפעת העולם הערבי, בין החיים במדינת ישראל לבין ערכיו החברתיים הפנימיים.  זהו מיעוט המושפע מגורמים דתיים-מסורתיים מן הצד האחד ומן המודרנה וההתמערבות מן הצד אחר.

 

ארגונים אזרחיים בחברה הערבית כחלק מה"מגזר השלישי" בישראל

בספר חלוצי מפורט על המגזר השלישי בישראל מסבירים המחברים גדרון, בר וכץ את הגידול העצום בהיקף פעילותם של הארגונים החוץ-ממשלתיים, בין השאר, בירידת האמון בממשלות, בעליית חשיבות המעמד הבינוני המשכיל וגם בהשפעתן הגוברת של תנועות חברתיות ובהן תנועות נשים ברחבי העולם (גדרון, בר וכץ, 2003: 10).  הם מבחינים בין ההגדרה של "מגזר שלישי" הכוללת את "מכלול הארגונים ללא כוונת רווח במדינה", לבין המושג הרווח "חברה אזרחית", שהיא מרחב הפעילות הכולל לא רק את הארגונים אלא גם רשתות חברתיות, פעולות לא-מאורגנות של יחידים וארגונים בלתי פורמליים (שם: 13).

בשני העשורים האחרונים גדל בצורה דרמטית היקף הפעילות של הארגונים האזרחיים, וחלקם בכלל פעילות המשק הפך להיות משמעותי ביותר. בשנת 2002 פעלו בישראל 22,324 ארגונים, שהעסיקו עובדים בהיקף של יותר מ-236 אלף משרות מלאות, והוציאו למעלה מ-65 מיליארד שקלים. היקף התעסוקה במגזר השלישי הגיע ל-10.9% מכלל התעסוקה במשק והיקף הוצאותיה היה 13.3% מהתמ"ג. חלקה של הממשלה במימון המגזר היה 52% באותה שנה ומסתמנת ירידה מתמשכת לעומת השנים שעברו. במקביל חלה עליה מואצת בהיקף ההכנסות מתרומות ומהכנסות עצמיות (כץ ואחרים, 2006: 4). כיום רשומים ברישומי רשם העמותות לא-פחות מ- 40 אלף ארגונים, מהם כ-15 אלף פעילים, וכ-3000 מהם זוכים לסיוע ממשלתי (גלובס 21.8.2005).

ארגונים לא-ממשלתיים הוקמו בחברה הערבית בפלסטין כבר במחצית המאה התשע-עשרה, אז הם התאפיינו בעיקר בשייכות דתית – נוצרית או מוסלמית. בתקופת המנדט הבריטי חלה עלייה משמעותית במספר הארגונים ובהיקף פעילותם בנושאים פוליטיים וחברתיים כאחד. חשוב לציין כי נשים נשאו תפקיד חשוב בהם, בשל ההגבלות שהטילו הבריטים על תנועת גברים ממקום למקום (זידאן וגאנם, 2000: 8).

שני העשורים הראשונים לקיום המדינה אופיינו בטלטלות חברתית ופוליטית של האוכלוסיה הערבית כתוצאה ממלחמת השחרור והנכבה הפלסטינית. רק כ-160,000 ערבים נותרו בתחומי מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק, מנותקים מבני עמם ומן העולם הערבי אחרי תבוסה צורבת ותחושות הלם וחוסר אונים. המבנה הקהילתי התמוטט ואיתו גם מערך הארגונים ההתנדבותיים, ארגוני בריאות ורווחה וגם מנגנון הווקף – ההקדש הדתי שנוהל בידי הקהילה המוסלמית לרווחת חבריה – חדל להתקיים במתכונתו הקודמת (גדרון, בר וכץ 2003: 156). ישראל הטילה משטר צבאי על מרבית האזורים שבהם התגוררו ערבים, מה שמנע התארגנות חופשית שלהם ודיכא כל נסיון לארגון עצמאי או להצמחת מנהיגות מקומית.

נבילה אספניולי, פעילה ותיקה בארגוני נשים, מתארת את התקופה הזאת ואת השפעתה על הנשים במלים בוטות:

"העדרות הגברים מכפריהם לצורך עבודה, שליטת המוסדות היהודים בהם והחשפותם למנהגים המערביים של הנשים היהודיות, איימו על מעמדם וזהותם הגברית. באבדו את השליטה על אדמתו נותר לגבר הפלסטיני לשלוט רק במשפחתו ובאשתו, והמושג 'ערד' [כבוד המשפחה], קיבל משמעויות חדשות חשובות לאור פחדיהם ותחושת חוסר האונים שלהם. שימור מורשת העבר הפכה למשען ולדרך בה יכלו לשמר את זהותם. מסורות פטריארכליות ישנות קיבלו משמעות לאומית קדושה כמעט בתקופה החדשה. כיוון שהנשים נאלצו להישאר בביתן, הן לא יכלו יותר להשתתף בפרנסת המשפחה ואיבדו ממעמדן" (אספניולי, 1997).

החברה האזרחית הערבית עברה שינויים ותהפוכות רבים במהלך שנות קיום מדינת ישראל, שלא כאן המקום לפרטם. עד שנות השבעים היה מספר הארגונים האוטונומיים מצומצם לא רק בשל תוצאות המלחמה, אלא גם בגלל מדיניות מכוונת של המדינה, שחששה שארגוני מגזר שלישי אפקטיביים ישמשו בסיס לפיתוח ארגונים עצמאיים שיקראו עליה תיגר.

לענייננו, חשוב לציין כי התחייה בהתארגנות האזרחית בקרב הערבים בישראל החלה רק בראשית שנות השמונים, מאז החל רישום מסודר של ארגונים ועמותות בישראל בעקבות חקיקת "חוק העמותות" על ידי הכנסת. בין השנים 1981 ל-1998 הוקמו בישראל 1009 עמותות ערביות (גדרון ואחרים 1999), ומאז חלה עלייה מתמדת מדי שנה במספר העמותות הנרשמות (ראה לוח מפורט אצל זידאן וגאנם, 2000: 13). באותן שנים חל תהליך מקביל, ואף מואץ יותר, בקרב האוכלוסיה היהודית בישראל, כך שאפשר לראות את התופעה בקרב האוכלוסיה הערבית בקונטקסט הישראלי הכללי ולאו דווקא כמאפיין של קבוצת מיעוט. הסקטוריאליזציה של החברה הישראלית והעברת האחריות על אספקת שירותים מן הממשלה לארגונים שאינם ממשלתיים תרמו אף הם להאצת התופעה (גדרון ואחרים, 2003: 160).

העלייה ברמת החיים והיווצרות מעמד בינוני, בצד התפתחות התודעה הפוליטית וצבירת הכוח, הניחו תשתית לפיתוח המגזר השלישי בקרב הערבים. הוקמו ארגונים העוסקים בקידום חברתי ותרבותי, בהספקת שירותים וגם בערעור על התשתית האידאית ועל אופייה המוצהר של מדינת ישראל (שם: 167). סוג מיוחד של ארגונים הם אלה הרואים את תפקידם המרכזי בניהול מאבק פוליטי לשמירת זכויות האוכלוסיה שאותה הם מייצגים, ומתארים את עצמם כ"כלב השמירה" שתפקידו להתריע על שימוש לרעה בכוח המדינה כנגד אוכלוסיות בעלות אופי ייחודי וצרכים ייחודיים. כאלה הם ארגוני נשים למיניהם וגם ארגונים הפועלים לשיפור זכויות האדם וזכויות המיעוטים. הקמת קרנות ייעודיות התומכות בארגונים אלה העניקה להם תנופה ואִפשרה את פעילותם העצמאית (שם: 169). דוגמה בולטת היא ה"קרן החדשה לישראל", שהוקמה בשנת 1980. קרן זו מגייסת כספים בקרב יהדות ארצות הברית ומייעדת אותם לארגונים שמטרתם שינוי חברתי בישראל, זכויות אדם וצדק חברתי, ובתוכם ארגוני נשים וארגונים ערביים רבים (ראו באתר האינטרנט: www.nif.org.il). תמיכת הקרן מאפשרת פעילות רחבת היקף של ארגונים מקומיים וכלל ארציים. קרנות פרטיות אחדות תומכות אף הן בעמותות הערביות ומאפשרות את פעילותן. גם קרנות בין-לאומיות ושגרירויות זרות מקצות כספים למטרות אלו.

זידאן וגאנם מסבירים כי בקרב האזרחים הערבים גברה התודעה בדבר הכוח הטמון בעמותות והיכולת להיאבק לשינוי חברתי ופוליטי באמצעותן, מה שהביא גם להקמת קואליציות וארגוני גג דוגמת איתיג'אה – איחוד העמותות הערביות (זידאן וגאנם, 2000: 12). כרבע מן העמותות הן ארגונים דתיים – מוסלמיים, נוצריים ודרוזיים – אחרות עוסקות בתחומי תרבות ונופש (22%), שיכון ופיתוח (14%), רווחה (11%) חינוך ומחקר (10%) והיתר, באחוזים קטנים יותר, בבריאות, במסחר, בסביבה ועוד (שם: 15).

כיום, בולטים כמה ארגונים ארציים המקבלים מימון מקרנות בין-לאומיות ועוסקים בנושאים הקשורים לכלל החברה הערבית בישראל, ובכלל זה כמה ארגוני נשים שמרכזם בנצרת ובחיפה, הפועלים לקידום השוויון האזרחי ולשיפור מעמד הנשים הערביות בחברה. אחד הבולטים שבהם הוא  ניסאא דיד אל-ענפ (נשים נגד אלימות), הנתמך בידי קרנות בין-לאומיות ופועל נחרצות בתוך החברה הערבית עצמה למניעת אלימות נגד נשים (ראו באתר האינטרנט  www.wavo.org).

הארגונים הלא-ממשלתיים שצמחו בחברה הערבית בישראל מאתגרים את שוליותם במדינה בשתי רמות פוליטיות:

א. קידום אינטרסים ייחודיים להם, באמצעות פוליטיקה של שינוי;

ב. אספקת שירותים או שתדלנות כלפי המדינה כדי שתספק אותם – פוליטיקה של אינטרסים.

מרבית הארגונים נוסדו על פי המודל המערבי הליברלי הרואה בארגוני החברה האזרחית גורם הפועל לשינוי עמוק של החברה, כלי לדמוקרטיזציה ולפיתוח חברה אזרחית וגורם שיחולל מפנה ביחסי הכוח בין הרוב למיעוט, כלומר שינוי השיטה עצמה ולא רק פעילות בתוכה. מטבע הדברים, זהו תהליך איטי יותר וקשה לשפוט אותו כי הוא כולל שינוי בשיח הציבורי ובזהות הקולקטיבית וכן בחקיקה (4 Payes, 2005:). לזכות הארגונים נזקפים הישגים חשובים הן בתחום הפוליטיקה של האינטרסים והן בקידום אספקת השירותים, אולם הם לא הצליחו לגרום לשינוי פוליטי בשל שתי סיבות מרכזיות: גם הצלחותיהם וגם כשלונותיהם קשורים במבנה ההזדמנויות הפוליטיות בישראל. בחירתם להתארגן כקבוצות אינטרס מתאימה לשיטה הדמוקרטית הפתוחה להשפעת קבוצות, אולם בשל אופייה האתני של מדינת ישראל, נגישותם למערכת השלטונית פחותה בהרבה מזו של הארגונים היהודים והם חשופים לפיקוח הדוק יותר ולמגבלות על פעילותם. מכשול נוסף ברמת הפוליטיקה של השינוי הוא דרכי הפעולה של הארגונים עצמם, מכשול שאינו אופייני דווקא למקרה הישראלי. חוקרי ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs ) ביקורתיים הצביעו כבר על אי-יכולתם לאתגר את הסטטוס קוו הפוליטי, החברתי והכלכלי בכל העולם המתפתח. הארגונים אינם נבחרים ולכן הם חסרים תמיכה עממית. פעמים רבות הם נאלצים להימנע מטקטיקה לעומתית כדי לזכות בהכרת המדינה, נוכח התלות שלהם בהכרה זו המשפיעה על יכולתם לפעול בכלל ולקבל תרומות בפרט. כך, למרות שהארגונים מביאים לעתים לשיפור בחיי האוכלוסיה, יש להם גם השפעה על תיעול מאבק המיעוטים הרחק מן המחאה העממית. רבים מהם מציעים פתרונות טכניים ואינם מציבים דרישות לשינוי מעמיק יותר בשיטה הפוליטית (שם, שם).

יחס הציבור אל העמותות הממוסדות הוא אמביוולנטי, בעיקר בשל הישענותן על מקורות כספיים חיצוניים והתחושה כי אנשיהן מתרחקים מן השטח ומן הציבור ואינם מתנהלים בשקיפות ובצורה דמוקרטית. ממעקב אחר העיתונות הערבית מסתבר כי הביקורת על העמותות הארציות מופנית אליהן משני כיוונים: מחד גיסא נטען שהן מייצגות רק אליטה צרה בקרב האזרחים הערבים ואינן קשובות לצרכים ולבעיות המיוחדות של הציבור, ומאידך גיסא, מופנות אליהן האשמות בדבר אי-סדרים עד כדי שחיתות כספית בחלק מן הארגונים (זידאן, 2000).

ארגוני נשים בחברה הערבית-הפלסטינית בישראל

התיעוד הראשון של ארגון נשים פלסטיניות שהוקם למטרות חברתיות הוא של ארגון הנשים האורתודוקסיות בעכו, שקם בשנת 1904 ושנתיים לאחר מכן הקים סניף גם בירושלים (אבו בקר, 1998: 19). הארגון עסק בשני נושאים מרכזיים: שחרור נשים והשגת שוויון בינן לבין הגברים, ופעולות התנדבות למען החברה. בתקופת המנדט נשים פלסטיניות היו משולבות בפעילות פוליטית וכנס נשים גדול התקיים כבר בשנת 1929 בעקבות התנגשויות עם הצבא הבריטי. נשים פלסטיניות ממשפחות ומזרמים יריבים פעלו יחד "תוך התעלות מעל הפילוגים וחילוקי הדעות" (שם: 21), וכאמור פעילות אזרחית של נשים היתה קלה יחסית מזו של הגברים, שהיו תחת מעקב השלטון המנדטורי.

עקב ההבחנה הברורה בין התחום הציבורי לתחום הפרטי, ניתנו לנשים תפקידים מיוחדים במאבק הלאומי. האישה נחשבה למייצגת של המשפחה האותנטית המסורתית, אבל בשם החירות הלאומית היא נדרשה לקבל תביעות לשליטה על גופה ועל התנהגותה והוענק לה מעמד סמלי מיוחד – האישה נחשבה למסמנת גבולות הזהות של העם והלאום. למרות הדרתן מהזירה הציבורית, נשים פלסטיניות גויסו בפועל לפרויקט הלאומי, אך מנהיגים פוליטיים חזרו והדגישו כי המערכה לחירות לאומית ולעצמאות קודמת לענייני הקהילה וכי עד לסיומה יש להניח בצד עיסוק בעניינים משניים, כמו זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט.  כלומר, המאבק הפמיניסטי הושאר מחוץ לגבולות הפרויקט הלאומי והוקצה לו מקום נפרד (ח'מיס, 2005).

אחרי 1948, אובדן האדמה והכוח הפוליטי הותיר לגברים הפלסטינים שליטה רק במשפחתם (שם). קבוצות נשים ערביות התארגנו לפעילות פילנתרופית בקרב הפליטים והקימו שישה ארגונים למען מטרה זו. בנצרת קם ארגון נשים פוליטי בשם אל-נהדה אל-נסאאיה (התחייה הנשית) שחברותיו הפגינו נגד הממשל הצבאי ועסקו בפעילות פוליטית יחד עם נשות המפלגה הקומוניסטית. ב-1951 התאחדו שתי הקבוצות והקימו את "תנועת הנשים הדמוקרטיות" (תנד"י), הפעילה עד היום (אבו בקר, 1998: 21). מסלול פעילות נוסף לנשים הערביות פתחה ההסתדרות הכללית באמצעות ארגון נעמ"ת ונציגותיהן השתתפו ב"וועידת הפועלות" עוד לפני שערבים התקבלו כחברים בהסתדרות (קצב, 1998: 121).

בנסיבות חייהם של הערבים אזרחי ישראל כמיעוט במדינה, כל פן של פעילותם הנו בעל משמעות פוליטית. לפיכך, ההפרדה בין הפעילות הפוליטית הישירה של הנשים לבין תרומתן במסגרת פעילות חברתית היא הפרדה מלאכותית ומוטעית (אבו בקר, 1998: 158). נכון שארגוני נשים רבים נועדו לענות על צרכים תרבותיים וחינוכיים ולקדם פעילות חברתית וקהילתית בתוך החברה, אולם כל התארגנות כזו הנה פוליטית ביסודה. כמו כן, כל פעילות פוליטית משפיעה גם על חיי התרבות ועל חיי הקהילה ועל השכלת נשים וקידומן (שם, שם).

 

המחסומים החברתיים הפנימיים והמסורת המונעים מנשים ערביות להשתלב בפעילות פוליטית ציבורית ומתעלים אותן לפעילות החברתית. "נשים מנהיגות, אשר האמינו בכוחן ובזכותן לממש את כישוריהן, היו חייבות להתגבר על מכשולי מוסכמות חברתיות במישור האישי, המשפחתי והחברתי. העימות המתמיד עם המסורת היה לנשים סדנת הכשרה, שלימדה אותן לתרגם את נסיונן האישי למאבק חברתי לשינוי מעמדן של הנשים הערביות" (שם: 159). המודעות הגוברת והולכת של נשים ערביות למעמדן החברתי והחיפוש אחר דרכים לשפרו, יחד עם חסימת דרכן בפני פעילות פוליטית פורמלית, הביאו להעתקת מאבקן אל השטח ולהקמת ארגוני נשים העוסקים בכל תחומי החיים (הרצוג, 2000).

 

תנועת הנשים בישראל רואה במאבק לשוויון הנשים חלק ממאבק פוליטי על אופיים של ההסדרים החברתיים ועל דמותה של החברה. העובדה שאי-השוויון מתקיים גם בין קבוצות נשים לבין עצמן, הביאה לתודעה גוברת של הנשים שמאבקן לשוויון מחייב פתיחות ורגישות לצרכיהן של נשים ממעמדות שונים, מקבוצות אתניות נבדלות ומקבוצות לאומיות שונות (שם, שם). למרות הפתיחות הזאת של ארגוני הנשים הארציים וקבלת נשים ערביות לתוכם, הרי שגם בתוכם התגברה התחושה של חלק מהפעילות כי בשותפות עם נשים יהודיות נחסמה הדרך בפני הנשים הערביות, הצרכים הייחודיים שלהן לא באו לידי ביטוי והן סבלו גם שם מרגשות קיפוח ומתחושת חסות מצד הנשים היהודיות, שהתייחסו אליהן במקרים רבים כאל אוכלוסיה נחשלת ובלתי בשלה (אבו בקר, 1998: 162). תהליך היפרדות והקמת ארגונים נפרדים של נשים ערביות, ללא שיתוף פעולה עם יהודיות, מאפיין את שנות התשעים של המאה ה-20 ואת העשור הראשון של המאה ה-21. בשנים אלו הוקמו עוד ועוד ארגוני נשים ביישובים רבים, חלקם הגדול מקומיים-קהילתיים בעלי אוריינטציית שירות ורק חלק קטן מהם בפריסה כלל-ארצית. לעתים שותפים הארגונים הערבים והיהודים באותן רשתות כמו שדולת הנשים, בתי ספר קהילתיים, שתי"ל (שירותי תמיכה ויעוץ לארגונים) ואחרים. אולם ההכרה כי בעיותיהן ייחודיות וכי מאבקן ראוי שיתרחש בתוך החברה שלהן, בצד הרצון לדבר בשפתן ולנהל את פעילותן בערבית גרמו לתופעה זו, שאופיינית גם לעמותות העוסקות בנושאים אחרים.

 

נשים ערביות בפוליטיקה הארצית והמקומית

"האם לא אנחנו אחראיות תמיד על הנקיון?" שאלה בציניות עורכת הדין נאהדה שחאדה ביום עיון שהוקדש לייצוג הנשים בפוליטיקה הערבית בישראל. אם ניכנס לפוליטיקה, נדאג שתהיה זאת זירה נקייה, אמרה בהתרסה כלפי שורה של מנהיגים גברים שישבו מולה באולם (יום עיון בטמרה, 21 במאי 2005).

"דרישתנו לייצוג היא או בדיחה או זעם. אנחנו נעות בין שני הקטבים הללו ואין כל התייחסות עניינית לסוגיה", הוסיפה באותו מעמד עאידה תומא-סלימאן, אחת הנשים הפעילות הבולטות בחברה הערבית בישראל, ראש עמותת "נשים נגד אלימות" בנצרת. שנה לאחר מכן היא עצמה הציגה את מועמדותה למקום השני ברשימת חד"ש לכנסת וברגע האחרון הסירה אותה בשל התמודדות בין שני גברים על אותו מקום. "אין צורך במחקרים, העובדות מדברות בעד עצמן", אמרה תומא-סלימאן, "מאז 1948 היו רק 14 נשים חברות במועצות הערביות בישראל, ראש רשות אחת לתקופה של מספר חודשים [ויולט ח'ורי בכפר יאסיף ב-1974 (הערה שלי – שא"ל)] וחברת כנסת אחת [מאז נבחרה חברת כנסת ערביה נוספת – שתיהן במפלגות יהודיות (הערה שלי – שא"ל)] ואף אישה בוועדת המעקב העליונה. והרי בפועל יש נשים מנהיגות, יש נשים שיכולות, אז למה הן לא נכנסות לפוליטיקה?" שאלה תומא-סלימאן בפני אולם בו ישבו מאות נשים, שמחאו לה כף.

ראש ועד ראשי הרשויות וּועדת המעקב שאוקי ח'טיב טען מולה את הטענה המוכרת, כי הבעיה איננה רק אצל הגברים אלא גם אצל הנשים, שאינן מציגות עצמן לבחירות, שאינן משתתפות באסיפות ובאירועים פוליטיים ואפילו בעמותות רבות שבהן הנשים פעילות – גברים הם אלה שעומדים בראש ומנהלים אותן.

ואכן, הספרות העוסקת במגדר ופוליטיקה מצאה כי מידת השתתפותן הפוליטית של נשים ערביות נמוך מזה של גברים וכי ברוב המקרים יש זהות מוחלטת בין דעותיהן הפוליטיות לבין אלו של הגברים המשמעותיים בחייהן. הגישה המחקרית הקלאסית מסבירה זאת בשלושה גורמים עיקריים: ההפרדה בין הסְפרה הציבורית לסְפרה הפרטית; הקונפליקט בין התפקידים ה"מסורתיים" של הנשים לבין תפקידים פוליטיים; תהליכי הסוציאליזציה שעוברים בנות ובנים מאז היוולדם (יחיא-יונס, 2005: 42).

יחיא-יונס מראה כי ייצוג הנשים במפלגות וברשימות המקומיות איננו המדד היחיד לבדיקת מעורבותן והשתתפותן הפוליטית ומתארת את ההשתתפות שלהן "מאחורי הקלעים" כגורם מרכזי וחשוב לא-פחות. מסקנתה היא כי: "נשים נמצאות לאמתו של דבר במרחב החשוב של העשייה הפוליטית, במקום שבו מתנהלת המשיכה בחוטים" (שם: 48).  הנשים שותפות בשיחות ובדיונים סביב כל מה שנחשב פוליטי. "הן לוקחות חלק פעיל בשיח הפוליטי המקומי ההגמוני ברמת היישוב האחד וברמה של האוכלוסיה הערבית-פלסטינית בכלל. בה-בעת, שיח פוליטי שונה ואף לעתים מאתגר מתנהל בארגוני נשים… לכן, על סמך הגישה האלטרנטיבית אפשר לראות כי לנשים מעמד טוב יותר בפוליטיקה המקומית… משחשבנו על פי הגישה המסורתית" (שם: 51). מתיאור זה נראה כי הנשים אכן מעורבות פוליטית, אך משחקות תפקיד של "מכתירות" ולא של מנהיגות. הן פועלות מאחורי הקלעים למען בעליהן, או בעבור גברים אחרים ממשפחתן, המציגים מועמדות לתפקידים ציבוריים, אולם טרם פרצו את המחסומים המונעים מהן להשתתף בפועל ובגלוי בעשייה הפוליטית הכללית.

כפי שנראה להלן, לארגוני הנשים תפקיד מרכזי בניהול השיח המדובר, בהעלאת המודעות הפוליטית בקרב הנשים וגם בנסיונות לפרוץ את החסמים הללו באמצעות אִתגור העולם הגברי, בין השאר דרך הצגת מועמדות לרשימות הארציות לכנסת. בבחירות 2006 עשו זאת שתי נשים העומדות בראש שתי עמותות בולטות, אשר הגיעו לפוליטיקה וקנו את ניסיונן, מעמדן ופרסומן דרך עבודתן בחברה האזרחית: כאמור, עאידה תומא-סלימאן מנהלת עמותת "נשים נגד אלימות" הציגה מועמדות בחד"ש וחנין זועבי, מנהלת עמותת "אעלאם", מרכז תקשורתי לחברה הערבית-פלסטינית בישראל, התמודדה על מקום ריאלי ברשימת בל"ד לכנסת. שתיהן אמנם לא הצליחו להתברג ברשימות, אולם הפעילות סביבן, התגייסות נשים וגברים למענן והפרסום הרב שהתלווה למאבקן, מעוררים תקווה כי הנושא לא ירד מסדר היום, ולקראת הבחירות הבאות נשים נוספות יציגו מועמדות ואולי אף יצליחו להיכנס לרשימות ולהיבחר לכנסת.

נושא תת-הייצוג של נשים ערביות בישראל זכה אף להתייחסות במסמך של ועדת האו"ם לעניין ביעור כל אפליה נגד נשים (CEDAW) שפורסם ביולי 005 , תחת הכותרת: "מעורבות בחיים הפוליטיים או בחיים הציבוריים". הוועדה הביעה את דאגתה מ"רמת הייצוג הנמוכה של נשים ערביות אזרחיות ישראל בעמדות קובעות-מדיניות בגופים נבחרים וממונים בכל תחומי החיים הציבוריים, לרבות השלטון המקומי ושירות המדינה". הוועדה אף עודדה את ישראל "לנקוט אמצעים ארוכי טווח וכן אמצעים מיוחדים זמניים… ולקבוע יעדים ולוחות זמנים מדויקים להאצת הגידול בייצוגן של נשים, ובכלל זה 'נשים ערביות ישראליות'".

(UN Convention July 2005, article 31)

ארגוני נשים בכפר קרע

בכפר קרע פועלות כמה עמותות נשים, ארציות ומקומיות, מועצת נשים ליד המועצה המקומית וכמה מסגרות בלתי פורמליות המארגנות אירועים ופעילויות לנשות היישוב. זוהי תופעה שהתפתחה בשנים האחרונות והיא מתרחבת בהתמדה. אפשר להגדירה כמעין רחש ותנועה העולים מלמטה ועונים לצרכים שלא תמיד באים לידי ביטוי בקול רם. ניתן לראות מגמה זו בקונטקסט של השינויים המתרחשים בארץ ובעולם בקרב נשים מושתקות ופריפריאליות, אפשר לראותה ולנתחה כחלק מתהליך דומה הקורה לאִטו בקרב נשים בעולם הערבי, וראוי כמובן לבדוק גם את הגורמים המקומיים והייחודיים למקום המסוים הזה – כפר ערבי-פלסטיני-מוסלמי במדינת ישראל, שיש לו אופי ומאפיינים משלו. הכפר שוכן בפתחו המערבי של ואדי ערה, קרוב לדרך הראשית המובילה ממרכז הארץ לצפונה ובקרבה ליישובים יהודיים כפריים ועירוניים. שיעור גבוה מקרב תושבי הכפר אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. יש בו חברי כנסת בעבר ובהווה, פוליטיקאים ושני שגרירים ששירתו בשירות החוץ הישראלי. פרנסי המקום מתגאים ברמת החינוך הגבוהה ובהשקעה במערכת החינוכית והתרבותית. כפר קרע ידוע גם בפעילות נמרצת של אנשיו לשותפות עם השכנים היהודים בתחומי חיים שונים. מבחינה פוליטית הכפר מגוון ודפוסי ההצבעה לכנסת דומים לחלוקה הכלל-ארצית. המועצה המקומית נשלטת בדרך כלל בידי נציגי משפחות ורשימות חמולתיות ולא בידי המפלגות הארציות, אם כי בעבר השתייך ראש מועצה אחד לתנועה האסלאמית וראשי מועצה אחרים היו מזוהים עם חד"ש.

אירוע מכונן בתולדות היישוב הוא פרשת עזיבת תושביו את בתיהם במאי 1948 לאחר יום קרב אחד וחזרתם המלאה לבתיהם ולכפרם כעבור אחד-עשר חודשים באישור שלטונות ישראל. אנשי הכפר מייחסים את ההיתר הייחודי שניתן לחזרתם, ליחסים הטובים שהיו להם עם היהודים ביישובים הסמוכים עוד בתקופת המנדט (אוסצקי-לזר, בדפוס). גם כיום מתקיימים בכפר קרע פרויקטים של "דו-קיום" ודיאלוג עם שכנים יהודים. קמו עמותות משותפות, ונערכים מפגשים שתוכנם עשייה אומנותית ופעילות חינוכית משותפת ועוד. בכפר הוקם גם בית ספר דו-לשוני משותף, "גשר על הוואדי", ובו לומדים יחדיו כמה מאות תלמידים ערבים ויהודים מיישובי הסביבה. על רקע זה בחרתי בכפר קרע כמקרה חקר לפעילות עמותות הנשים, בהנחה כי יימצא כאן כר נרחב ומגוון למחקר.

לפני שאסקור בהרחבה את פעילות הנשים בכפר קרע, ברצוני להצביע על מאפיינים אחדים של הנשים העומדות בראש העמותות והמובילות את הפעילות הנשית:

1. מקימות העמותות וחלק ניכר מן הפעילוֹת המרכזיות בהן, הן נשים שמוצאן מיישובים אחרים אשר התחתנו עם גברים בני הכפר. המונח "זרה" (ע'ורבה בערבית), הוא מונח טעון שיש לו משמעות שנעמוד עליה להלן;
2. לרוב המארגנות יש השכלה גבוהה או שהשתלמו בקורסים מיוחדים בנושא נשים וניהול עמותות;
3. כולן בשנות השלושים והארבעים לחייהן, נשואות ואימהות לילדים;
4. כולן הזכירו בראיונות עמן אב תומך, שעזר להן לצאת ללמוד ועודד אותן לפעילות, אם כי ברוב המקרים אירעו בהמשך דרכן היתקלויות עם האב או עם גברים אחרים במשפחה על רקע פעילותן. אימותיהן – רובן המכריע עקרות בית ללא השכלה פורמלית – לא שימשו להן בדרך כלל מודל לחיקוי, ולעתים אף להפך;
5. כל הנשים בחרו לצאת לפעילות ציבורית הן מתוך צורך פנימי בשינוי והעצמה עצמית וחברתית והן מתוך תחושת שליחות. למרות זאת, אסטרטגיות הבחירה שנקטו ודרכי הפעולה שלהן שונות זו מזו;
6. מרבית הנשים התלבטו במשמעויות הדתיות של פעילותן כנשים בסְפרה הציבורית וחלקן מצאו מודל מפשר לקבלת לגיטימציה דתית למעורבות נשים בקהילה: כיסוי ראש ולבוש צנוע בצאתן, או אף שימוש באסלאם, חוקיו ומנהגיו כדי להתדיין עם הפטריארכיה. יש כמובן כאלה שבחרו באורח החיים הדתי כבחירה אישית אמיתית, ואחרות שבחרו להתעלם כליל מן הנושא הדתי ולאתגר את החברה באורחות חיים הנחשבים חילוניים או מערביים, ורואות בכך הצהרה על בחירתן בחופש האישי ומודל רצוי לנשים אחרות;
7. כל הנשים הדגישו את המתח הקיים וההתלבטות המתמדת בין רצונן לפעול, לקדם את מטרותיהן ולהתקדם ברמה האישית, לבין חובותיהן כלפי הבית, המשפחה, הילדים והחברה. רק במקרים יוצאי דופן הבעל, אף כי הוא תומך ומעודד את אשתו בפעילותה, אכן חולק איתה באופן שוויוני את האחריות על מטלות הבית;
8. הנושא המשותף המעיק על כל העמותות הוא גיוס המשאבים. לרובן אין נסיון קודם בכך, חלקן עברו השתלמויות והדרכה בנושא, אחרות נעזרות בגורמים מקצועיים, וכולן חולמות על מצב שבו תהיינה משוחררות מדאגה זו ויהיה להן מספיק כסף כדי להגשים את תכניותיהן בעמותה;
9. גם בתחום הניהול חסר ידע מקצועי: רובן מנהלות את העמותות בעזרת כישוריהן האישיים והאינטואיטיביים ורק בשלב מאוחר יותר מחפשות דרכים להשתלם ולהתמקצע בניהול. חלקן נעזרות בייעוץ מקצועי שמציעים גופים שונים הפעילים לשינוי חברתי;

10. כל הנשים הפעילות מכירות זו את זו ולעתים משתתפות בפעילות של עמותה אחרת, בייחוד בפעולות הפתוחות לקהל הרחב. אולם אין שום תיאום ביניהן, אין למידה משותפת או ניסיון לקבוע אסטרטגיה ומטרות המשותפות לכלל הגופים העוסקים בקידום נשים בכפר;

11. ברוב עמותות הנשים אין ניכרת התייחסות מיוחדת למצב המיעוט הערבי בישראל ואין במטרותיהן דגש על יצירת קשר עם נשים יהודיות. מובן שהנושא נמצא ברקע הפעילות ומתקיימים קשרים אישיים ספורדיים עם נשים יהודיות ועם ארגונים יהודיים, אך זהו אינו נושא הנמצא בסדר עדיפות גבוה. עיקר ההתמקדות היא בנושאים החברתיים הפנימיים הייחודיים לחברה הערבית ובנושאים הנוגעים ישירות לחיי הנשים.

 

להלן תיאור של עמותות הנשים המרכזיות הפועלות בכפר קרע:

1. עמותת מן אג'ליכּי – "למענך למודעוּת":

העמותה הוקמה בשנת 2004 בידי קבוצת נשים מן הכפר, שלמדו יחד בקורס "נשים בקהילה" שנערך במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה. חלק מן הקורס כוון להתנסות מעשית של בוגרותיו, תוך ליווי מקצועי של עבודתן בשטח. הקבוצה מכפר קרע התגלתה כפעילה וכחדורת מוטיבציה כבר בתחילת הדרך, וחברותיה החליטו להקים את העמותה מתוך "אמונה בצורך לשינוי במעמד האישה בחברה הערבית בישראל, לקדם ולשפר אותו על ידי פעילות במישור האישי, המשפחתי והקהילתי" (מתוך ברושור העמותה)

הרעיון להקמת העמותה, הן אומרות, נבע מהצורך לחולל שינוי במצבן. הן לא היססו להעלות על הכתב את הדברים שלהלן, בפרסום רשמי, כהסבר רקע להקמת הארגון: "החברה הערבית כובלת את האישה במנהגים ובאמונות טפלות ושמה עליה מגבלות. זוהי חברה המקפחת את האישה בכל מובן שהוא, וגוזלת ממנה את זכויות האדם הבסיסיות שלה וגם את זכויותיה החברתיות. לכן, הקמנו את עמותת "מן אג'לכי", "למענך", כדי לעסוק בהגברת מודעות הנשים באמצעות הרצאות ופעילות במישורים שונים: בריאות, פסיכולוגיה, אמנות, מנהיגות, ומקום האישה בחברה, כל זאת, על מנת לחולל את השינוי במנהגים מקפחים כלפי נשים" (מתוך בקשת תמיכה לפרויקט של העמותה, 2005).

מייסדת העמותה והרוח החיה שלה היא אמנה כנאענה, שמוצאה מן הכפר הסמוך ערה. היא מספרת על הצעדים הראשונים:

ב-2004 ייסדנו את העמותה לאחרי שהתחלנו לקיים פעילויות עוד לפני הרישום הרשמי. הזמנו 90 נשים, הסברנו על מטרות העמותה 'מן אג'ליכי – למענך', ושאלנו מה חשוב להן. רשמנו את שמות המשתתפות במפגש הראשון ואחר כך פתחנו קורס ראשון על זכויות נשים.

אחר כך עשינו אספה לגברים, סיפרנו להם על העמותה ומטרותיה ושאלנו במה הם יוכלו לעזור. הלכתי לדבר עם ועד ההורים של בית הספר, היו שם 20 גברים – רופא, אנשי דת, מורים – אנשים בעלי השפעה. רציתי שידברו על העמותה ויתנו לה לגיטימציה. הם בירכו על מה שאנחנו רוצות לעשות וגם שלחו את הנשים שלהם לפעילות. אמרו שאנחנו לא מפריעות לאף אחד, לא נוגעות בדת ולא פועלות נגדה.

כי זהו אחד הקשיים בעבודת העמותה – החשש לפגיעה בדת, נסיעות של הנשים, יציאות שלהן מחוץ לבית לבד וכו'. אם ידברו עלינו בצורה טובה במסגדים אף אחד לא יחשוש לתת לאשתו לבוא. בדרך כלל הנשים אומרות לבעל שהן הולכות, לא בהכרח מבקשות רשות אבל מודיעות לו. לפעמים הוא אומר לה – מי ינקה את הבית? מי יטפל בילדים? יש אורחים… את לא יכולה ללכת. אני לא יודעת כמה נשים נתקלו בבעיה הזאת, אבל היא קיימת.

אחת המטרות המוצהרות של העמותה היא לדאוג להעצמה כלכלית של חברותיה, שרובן ככולן אינן עובדות מחוץ למשק ביתן ומשפחותיהן זקוקות לתוספת הכנסה ולחיזוק כלכלי. לצורך זה הן קיימו קורס ארוך בשם זית – זיתון (שמן – זיתים) שבו למדו הנשים כיצד להקים עסק משלהן לייצר זיתים כבושים ולשווקם. 22 נשים השתתפו בקורס בהיקף 300 שעות, בתמיכת עמותת הגג אל-אהאלי מנצרת. מסיבת הסיום החגיגית וחלוקת התעודות נערכה בבניין העמותה, בהשתתפות ראש המועצה המקומית, שהתחייב במקום כי המועצה תתמוך בפרויקט ותיתן לנשים מקום מתאים לעבודה, מה שאכן קרה זמן קצר לאחר מכן.

לא כל חברות הנהלת העמותה תמכו בפרויקט וטענו כי לא לשם כך קמה. המתנגדות גם לא השתתפו בתכנית בפועל ולא בייצור הזיתים, והדבר גרם למתח מסוים ביניהן. לאחר שנתיים של פעילות דעך פרויקט הזיתים ופינה מקומו לתכניות אחרות של העמותה. תוכננה תכנית שאפתנית להקמת "אוהל למענך" – אוהל רחב ידיים שבו יארחו הנשים מבקרים, קבוצות ויחידים שיבואו לכפר קרע וימכרו בו מתוצרתן וממעשי ידיהן. אותר שטח מתאים והעמותה מנסה לגייס סכום כסף ראשוני להקמתו. גם כאן הכוונה לשלב פעילות קהילתית וכלכלית שתסייע לנשים לצאת ממעגלי החיים הרגילים שלהן. מנהלת העמותה יזמה פגישה עם שר התיירות יחד עם ראש המועצה, והשר הבטיח סיוע לפרויקט שאחת ממטרותיו למשוך מבקרים ותיירים לכפר. בינתיים התחלפו שרי התיירות וההבטחה לא מומשה. גם גיוס הכספים מתנהל בעצלתיים ונראה כי התכנית תישאר בשלב זה על הנייר בלבד. פעולות אחרות של עמותת מן אג'לכי כוללות: קורסים, השתלמויות והרצאות פתוחות לנשים בנושאי בריאות האישה, פסיכולוגיה, גידול ילדים, חינוך ועוד. הן עוסקות לעתים רחוקות גם בענייני דיומא ובפוליטיקה – דנו בדוח ועדת אור, ב"תכנית ההתנתקות" ועוד. כמו כן נערכו כמה טיולים בני יום אחד למקומות שונים בארץ, וטיול לירדן לנשים בלבד. לטיולים מוזמנות גם נשים מן הכפר שאינן חברות העמותה ובאמצעותן מגייסים קהל נוסף לפעולות המתמשכות.

בין הפעילויות היתה גם סדנה בת 15 פגישות לנערות צעירות הלומדות בכיתות העליונות של בית הספר התיכון בעניין נִשואי בוסר. זהו נושא רגיש וכאוב והעמותה החליטה לטפל בו באמצעות חינוך הנערות למודעות בדבר ההשלכות שיש לנִשואין מוקדמים על חייהן. קורס בן 20 פגישות על בריאות האישה והפחתת משקל זכה להצלחה ולהשתתפות גדולה. במחצית 2006 נפתח קורס פופולרי לתכשיטנות, שבו לומדות הנשים לא רק לייצר תכשיטים כי אם גם למכור אותם. הפגישות סביב השולחן עמוס החרוזים הופכות ל"הפנינג" של ממש, כאשר הנשים מביאות גם את בנותיהן הצעירות שמשתתפות בהשחלת החרוזים, מדגימות את תוצרתן זו לזו, נותנות מתנות זו לזו ותוך כדי עבודה מדברות בלי הרף, מספרות סיפורים ומחליפות דעות . קורסי עבודת יד ואומנות נוספים מושכים נשים חדשות, המממנות מכיסן חלק ניכר מן ההוצאות. בתחילת 2008 זכתה עמותת מן אג'ליכי בפרס יושבת ראש הכנסת לאיכות חיים. הזכייה, שגם מענק כספי בצִדה, חיזקה את הביטחון העצמי של חברות העמותה שכחמישים מהן עלו למשכן הכנסת בירושלים כדי להשתתף בטקס החגיגי. הן החליטו להקדיש את הכספים לקיום קורסים ופעילויות להעלאת המודעות לנושאים הקשורים באיכות הסביבה ושמירתה בכפר.

מנהלת העמותה אמנה כנאענה, מאמינה בדרכה ומוכנה לשבור מוסכמות בדרך הדרגתית. אחד הדברים שמקוממים אותה הוא איבוד השם הפרטי של הנשים, שתמיד נקראות על שם אביהן, אחר כך על שם בעליהן ואחר כך על שם בנן הבכור, היא רואה בזה טשטוש זהות:

מאז שהגעתי לכפר קרע קראו לי מרת (אשת) פלוני או אום פלוני, ולא בשם הפרטי שלי. אחרי שנולד בני הבכור קראו לי אום… על שמו. כבר שכחתי את השם שלי. רציתי לחזור לעצמי. לא להיות ע'ורבה, זרה. רציתי לפעול בכפר, לא להיות תלויה רק בבעלי, אני לא אוהבת את השייכות והתלות בגברים. ככה אני גם אומרת לנשים בעמותה. תקראו לי בשמי ואני אקרא לכן בשמות שלכן, לא בשם של הבעל או הבן. נכון שבעלי תומך בי, אבל לא הוא עשה אותי, לא הוא חינך אותי, לא הוא שולט במנטליות שלי. בעלי אומר שאני צודקת.

 

למרות שהיא חיה כבר יותר מעשר שנים בכפר קרע, אמנה עדיין מרגישה שאין היא בביתה. חלק ניכר מן המוטיבציה שלה לפעילות נובעת מתחושה זו ומהרצון לתרום לכפר ולהיות מוכרת ומוערכת בו. הצד החיובי שבדבר הוא, שלאישה "חיצונית" קל יותר לפעול, מכיוון שאיננה נתונה לפיקוח מתמיד ולביקורת של משפחתה שלה, ואם בעלה תומך ביציאתה לסְפרה הציבורית אין מי שיגביל אותה.

"בזכות העמותות ישנה התקדמות בחיי הנשים בכפר" היא אומרת בבטחון.

 

1. אל-מדרסה אל-ג'מאהיריה ללניסאא – קהילת נשים לומדת

סניף של הארגון הארצי היהודי-ערבי, הפמיניסטי והרב-תרבותי הזה שהוקם ב-2002,  פועל בכמה יישובים בארץ וביניהם בכפר קרע. בכפר נמצא גם הבית הראשון של העמותה, והיחיד עד כה. מטרת העמותה כפי שמנוסח בבהירות בפרסומיה היא: "למגר אפליה על בסיס מגדר, לאום, גזע ובחירה מינית". חזונו של הארגון הוא בניית קהילות של מנהיגות נשים בפריפריה, המקיימות מסגרת קבועה של פעילות ציבורית לקידום נשים באזורן. קבלת ההחלטות בכל מסגרות העמותה נעשית בקונסנזוס, וגם המשכורות שוות, כלומר המנקה מקבלת את אותו שכר שמקבלות מנהלות העמותה (מתוך ראיון עם המנהלת היהודייה של העמותה שנערך ב-26.3.2007 ראו באתר האינטרנט: www.asimon.co.il).

בראש הסניף בכפר קרע עומדת מירואת עומרי, מנחה ופעילת נשים ותיקה שמוצאה מנצרת והיא נשואה לבן הכפר עארה הסמוך. המשפחה מתגוררת בכפר קרע עם שלושת ילדיה. שני הילדים הבוגרים לומדים בבית הספר הדו-לשוני שנפתח בכפר בשנת 2004.

לעמותה הנהלה משותפת יהודית-ערבית, שחברותיה נפגשות ומתייעצות באופן שוטף, אך בהחלטות לגבי דרך הפעולה ביישובים הערביים, הצוות המקומי עצמאי והפעילות המקומית אוטונומית. מירואת איננה פוחדת מחשיפה ורואה בה חלק מן המאבק. לאחרונה השתתפה בסרט "בדל", שצולם בביתה של משפחה בכפר קרע, שבה אב אלמן הרוצה להינשא שוב ומחפש נשואי "בדל", דהיינו, ברצונו לשאת אישה שיש לה אח שיסכים להתחתן עם ביתו בת ה-19. היא דיברה בגלוי וללא חשש נגד התופעה הזאת, שמתברר כי היא רווחת בחברה הערבית גם בימינו אלה.

פעילות בית הספר הקהילתי מתמקדת בנשים מאוכלוסיות מוחלשות והתכניות מותאמות לכל קבוצת אוכלוסיה על פי מאפייניה וצרכיה. בכפר קרע ובאזור המשולש מתקיימות הסדנאות בשני תחומים: העצמה נשית באמצעות מפגשים מתמשכים ולימודי מחשבים. בקורסי ההעצמה לומדות הנשים את עיקרי הפמיניזם, זכויות האישה, נשיות, גוף האישה – כל זאת דרך סיפורי החיים של הנשים המשתתפות עצמן. המטרה היא להעביר את הידע הפמיניסטי לנשים שאין להן נגישות לאקדמיה והן חיות בפריפריה אומרת מירואת:

פיתחנו שיטה של לימוד המתחיל באישה עצמה, בחוויות שלה, בידע שלה. האידאל הוא, שכל אישה תעבור את שלושת השלבים: העצמה ולימוד מושגים פמיניסטיים; מנהיגות קהילתית ולימוד מעשי כיצד לחולל שינוי; ושימוש במחשבים – ככלי חשוב בהעצמתה. במציאות לא כולן עוברות את כל שלבי התהליך. אחד הדברים שאני שואפת אליו הוא לעבור קורס של כתיבה יצירתית וללמד את הנשים לכתוב את חייהן. דרך סיפור החיים הנשים יכולות ללמוד על עצמן. אני לא מאמינה גדולה בתאוריות, כי התאוריה האמיתית היא הסיפור שלהן, הדרך בה התמודדו ומצאו את עצמן.

 

הפעילות של הסניף בכפר קרע איננה רק בכפר עצמו אלא גם ביישובים סמוכים, זהו סניף אזורי לכל ואדי עארה והמשולש. בשנת 2005 נפתחו קבוצות גם בכפר זלפה, בכפר קאסם ובבאקה אל גרביה. חלומה של מירואת הוא ליצור תנועה נשית בכל אזור המשולש ולפתוח סניף של העמותה בכל כפר.

ניכר שההשתלמויות במחשבים הן אמצעי לקריאת תיגר על הנושאים הנשיים ה"מסורתיים" המקובלים ופתיחת צוהר לנשים לעולם בלתי מוכר להן. חלק מן הנשים מדווחות שילדיהן המתבגרים צמודים למחשב והן רוצות ידע בסיסי בטכנולוגיה החדשה, גם כאמצעי להתקרב לילדיהן. מדריכת הקורס אימאן עלימי, רואת חשבון ובוגרת החוג למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, מספרת:

נשים רוצות ללמוד מחשבים, רוצות לעזור לילדים שלהן בבית הספר, גם נשים מבוגרות. לאחרונה פיתחנו קורס ייחודי של לימודי מחשבים בהיבט פמיניסטי, בו מלמדים את הנשים מחשבים דרך חיפוש אחר מידע פמיניסטי באינטרנט. שלב א' כולל הכרת המחשב ותרגול השימוש בו, בשלב השני – כל משתתפת בוחרת נושא שקשור לאישה ומחפשת מידע באתרים בערבית. פיתחנו גם ספרייה של כל האתרים שיש בהם מידע כזה, נושאים כמו מיניות האישה, יחסים עם הגבר, היחס לאישה במערכת הדתית וכו'. כל אחת מחפשת חומר ותמונות על הנושא שבחרה ואוספת אותם בספרייה משלה, לומדת ומסכמת ומכינה מצגת על הנושא. תוך כדי כך פתחנו כתובת אי-מייל אישית לכל משתתפת, והיא שולחת את החומרים אליי ולנשים האחרות. זהו רעיון ייחודי שבנינו עם הזמן, הוא נותן הזדמנות להגיע להישגים.

 

בית הספר הקהילתי עשה צעד נוסף קדימה ובחר מתוך הנשים שעברו את קורסי ההעצמה, קבוצה קטנה בת עשר נשים בעלות פוטנציאל מנהיגותי ורצון להמשיך לפעול, להשתלמות בשלב ב' של מנהיגות קהילתית. השאיפה היא שהן תהפוכנה למעין "קבוצת תמיכה" או "קבוצת שיח מייעצת" כהגדרת המארגנות, לפעילות בית הספר. הן מחויבות להיות נוכחות בכל אירוע שקשור לנשים, לגייס נשים נוספות לעשייה המקומית: "כדי שיהיה שינוי גדול צריך להתחיל בקטן. אני לא מאמינה בדברים בומבסטיים", אומרת מירואת.

במגוון הפעולות של בית הספר הקהילתי השתתפו עד כה כמאתיים נשים מן הכפר והאתגר הוא להגיע למאות הנשים שאינן יוצאות מהבית. גם מירואת "הזרה", מודה כי סטאטוס זה מאפשר לה הרבה דברים שאישה בת המקום החיה בתוך משפחתה המורחבת אולי לא הייתה יכולה לעשות.

בניסיון להבין ולהסביר לעצמה ולי מניין שאבה את הכוח, היא מספרת על בית הוריה:

אמא בת 52 היום. היא ילדה אותי בגיל ממש צעיר. היא התחתנה כמעט ילדה. אני חושבת שזה אחד הדברים שעיצבו אותי, את הזהות שלי, כי אמא הייתה כל כך צעירה, היא השפיעה עליי רבות. היום אני יודעת שרציתי לא להיות כמוה, החלטתי שאני לא אהיה כמוה. בשלב הראשון האשמתי אותה, יותר קל להתחשבן עם אמא, כי אני מזדהה איתה כאישה, אבל אחרי שהתבגרתי התחלתי להתחשבן עם אבא ועם כל העולם הגברי, הפטריארכלי. אמא היא קורבן של החברה. אנחנו מדברות על זה, גם היא מרגישה היום שהיא קורבן ובוכה על דברים שהפסידה. היא הייתה תלמידה טובה, היא בוכה על זה שלא הייתה לה אפשרות ללמוד. היא קוראת, אינטליגנטית מאוד, אבל לא ניתנה לה אפשרות ללמוד. התחתנה צעירה ואחר כך ילדה 7 ילדים, לאורך 20 שנה. היה בי כעס על הפסיביות שלה.

המודעות הנשית היא משהו שגדל איתי. כילדה צעירה לא היו לי כלים לנתח את המצב, היו לי תחושות, כעסתי, רציתי במשהו אחר שלא ידעתי להגדירו. אחרי התיכון זה היה כבר שונה, אז התחלתי לעמוד מול המשפחה ומול הרצונות שלהם ושלי. הם ניסו לעצור אותי…

אבא תמך בי לאורך כל הדרך ועד הסוף [אביה נפטר לפני כשמונה שנים]. יכול להיות שבגלל זה אני לא מתחשבנת איתו. גם כשעשיתי הפסקות לימודים, גם כשעשיתי לו "בושות" כביכול, לאורך כל הדרך הוא תמך, כי הוא אהב אותי, הרי ההורים מנסים לראות בילדים שלהם את מה שהם לא השיגו. היה לו מאוד חשוב שאהיה אקדמאית, זאת הגאווה שלו.

 

"החלום שלי לחמש השנים הבאות", אומרת מירואת בעיניים נוצצות, "שבכפר קרע ובכל ואדי עארה יעלה רחש של עשייה נשית סביב קורסים, סדנאות, סיורים, מפגשים וכן עשייה מובנית ומכוונת של מעורבות נשית בכל המישורים – הפוליטי, החברתי, הכלכלי והחינוכי, הן ברמה המקומית והן האזורית. המגמה שהנשים בוואדי עארה יהוו כוח, שיכנסו לזירה הציבורית ויוכלו להשפיע על מהלך הדברים".

 

3.  עמותת ניסאא מובאדראת – נשים יוזמות

"יום אחד ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בהרצאה של דאעי [מטיף] מצרי בשם עאמר ח'אלד", מספרת ד'. "הוא דיבר על גיוס משאבים אישיים ואיך אפשר לנצל דברים שבדרך כלל אנחנו לא צריכים, לטובת אחרים. הוא נתן דוגמה פשוטה של בגדים ישנים שלא צריכים ואפשר לתת אותם למישהו אחר. חשבתי על זה, התחברתי לרעיון, סיפרתי לחברות והקמנו עמותה, בנובמבר 2004, שמטרתה לעזור לנצרכים". ד' היא ירושלמית, הנשואה לרואה חשבון בן כפר קרע, ועוזרת לו בניהול המשרד. בנוסף היא מנהלת בביתה חנות לבגדים ומתנות. מטרות העמותה לעזור למשפחות נזקקות, ובמיוחד לנשים, היא אומרת:

אנחנו מפתחות איתן קשר אישי. אני לא דופקת בדלת וזורקת מעטפה עם כסף, אלא נכנסת לבתים, רואה מה הצרכים. למי שאנחנו עוזרות – אנחנו באמת יודעות שהן זקוקות. היינו 12 בהתחלה, וכל אחת הכירה מישהו נזקק ומישהו שיכול לתרום. אנשים תורמים לנו בגדים ואנחנו מחלקות. לפני פתיחת שנת הלימודים אנחנו מגייסות כסף מבעלי עסקים בכפר ומחלקות תלושים של 300 שקלים למשפחה, כדי שיקנו ספרים וילקוטים. המועצה המקומית תרמה אף היא, כי אנחנו מטפלות באותו קהל יעד שמטופל על ידי מחלקת הרווחה במועצה. ראש המועצה עוזר לעמותות ועזר לנשים, עוד לפני שקמו העמותות.

ברמדאן ולפני חגים אנחנו עושות קמפיין לאוכל, אנחנו משמשות כתובת לאנשים שחוששים לתרום ישירות ועושים זאת דרכנו. יש לנו פרויקט של איסוף אוכל שנשאר מחתונות ובתי אבל וחלוקתו לנזקקים. אנחנו הולכות אפילו לכפרים אחרים לקבל את האוכל הזה, אנשים נותנים מכל הלב.

 

בנוסף לפעילות הצדקה והרווחה עוסקות פעילות העמותה גם בהעברת ידע. הן מארגנות פגישות הנערכות בבניין המועצה המקומית ועוסקות בנושאים כמו תזונה נכונה, היגיינה אישית ומשפחתית, תאונות בית, זוגיות ותקשורת ויחסים עם ילדים בגיל ההתבגרות. ישנן נשים שאומרות שהפגישות השבועיות הללו הן בשבילן "כמו שבת קטנה" והן מחכות להן כל השבוע. רוב המרצים עושים זאת בהתנדבות. מפעם לפעם מארגנת העמותה טיולים שמטרתם לאפשר לנשים לצאת, לדבר, להתפנות לעצמן, ללמוד, לשחק, להתבדח.

"הבעלים שלנו תומכים בפעילות זאת" אומרת ד' בגאווה, ואכן, זוהי עמותה העוסקת בעניינים "נשיים" לחלוטין שאיננה חורגת מן התחום המסורתי. מתן צדקה ועזרה לחלש ולעני הן ממצוות הקוראן, ואין בפעילות עמותה זו כל קריאת תיגר על הממסד המקומי – לא הדתי ולא הפוליטי. העובדה שאשת ראש המועצה היא ממנהלות העמותה מעניקה לה לגיטימציה נוספת. דווקא עמותה זו מצליחה להביא לפעילות נשים ממעגלים ומגזרים שלא היו מגיעות לשום פעילות אחרת – נשים ממשפחות נזקקות, נשים קשות יום שמודעותן לנושאים ה"גדולים" (למשל פמיניזם וזכויות חברתיות), נמוכה ביותר. יציאתן השבועית מן הבית, והסיוע החומרי שהן מקבלות מן העמותה הם צעד ראשון מצדן, המאפשר יציאה החוצה לסְפרה שמחוץ למשפחה ולשכונת המגורים, צעד הפותח להן פתח לאופציות אחרות. סוג עמותה שכזה משלים בתחומי הצדקה והסיוע את מה שהרשות המקומית איננה יכולה לעשות. זוהי עמותת "שירות" שכאמור אינה קוראת תיגר על המקובל בחברה ואינה מנסה לשנות את מעמד הנשים, אלא מספקת להן פעילויות נעימות ושמרניות שאינן מרגיזות איש, בצד סיוע ממשי לרווחת משפחותיהן.

מצד אחר, כאמור, עמותה זו מגיעה גם אל נשים הספונות בבתיהן, כאלה שאין סיכוי שייזמו הצטרפות אל העמותות האחרות, ומספקת להן דרך לגיטימית לצאת מן הבית, להרחיב את מעגל ההיכרויות שלהן ולהשכיל אותן בנושאים החשובים להן. מבחינה זו, יש לראות בעמותת "נשים יוזמות" כלי חברתי חשוב, שעליו אפשר לבנות בשלבים מאוחרים יותר פעילות העצמה אסרטיבית יותר.

 

4. אל-מג'לס אל-ניסאאי – מועצת הנשים

מועצת הנשים של כפר קרע קיימת מאז שנת 2000 והיא פועלת בחסות המועצה המקומית. בראש המועצה הנבחרת עומדת פוזיה עזב, בת הכפר, אם לחמישה וסבתא לחמישה, אישה פעילה ונמרצת המסבירה את הרציונל העומד מאחורי הקמת המועצה:

לנו הנשים לא היתה כל מסגרת בכפר. לפני כמה שנים נודע לי שכל מועצה מחויבת למנות יועצת למעמד האישה ומועצת נשים. פנינו לראש המועצה שלנו והוא הסכים לכך, וביקש שנביא שמות של נשים מומלצות. הבאנו 100 שמות והזמנו את הנשים ליום בילוי בזיכרון יעקב. הנשים שמעו על כך ובאו בהמוניהן. טיילנו, דיברנו, אכלנו. אחר כך חילקנו אותן לקבוצות עם מנחים לחשוב ולדון מה לעשות. כל קבוצה בחרה נציגה שתציג מה הקבוצה החליטה. אמרו לי לעלות. לא רציתי להיות ראשונה, לא רציתי בכלל לעלות על הבמה, אבל עליתי והיה מאוד טוב, דיברתי יפה וייצגתי את הקבוצה. אחר כך הוחלט לבחור כמה נשים שיקימו את המועצה. בחרו אותי, למרות שאני ממשפחה קטנה. אני, אם אני רוצה לעשות משהו, אני לא רוצה שזה יהיה בזכות המשפחה שלי, אלא בזכות עצמי. יש אנשים שהמשפחה עושה אותם ויש אנשים שהם עושים את המשפחה. אני מאמינה שאני עושה את המשפחה ולא להפך. ככה אני. נבחרתי בזכות עצמי. זה תפקיד בלי כסף, אנחנו מתנדבות, אפילו הטלפון על חשבוננו. אנחנו תשע חברות במועצה. אין תקציב לפעילות. יש תקציב צנוע הנמצא בשליטת המועצה המקומית, ואם מביאים למשל מרצה – הם משלמים, התקציב לא בידינו. אנחנו לא עמותה. פעם אחת קיבלנו מענק מקרן עיזבונות המדינה, חשבתי גם לפנות למפעל הפייס שיקימו לנו מועדון, מקום, אין לנו איפה להיפגש, אנחנו נפגשות בבתים פרטיים או בבניין המועצה.

עיקר הפעילות של מועצת הנשים בראשית הדרך היה ארגון ימי בילוי לנשים, שכללו אירוח במלון (לפעמים כולל לינה), הרצאה או שתיים, בדרך כלל בנושאי בריאות, תצוגת אופנה או קוסמטיקה וארוחות טובות. מדי שנה בתחילת האביב נערך יום ספורט ובריאות לנשים בחסות קופת החולים הכללית. רופאים ואחיות עורכים בדיקות במקום ונותנים הדרכה בנושאי שמירה על משקל נכון, תזונה נכונה ואורח חיים בריא. ביום הספורט והבריאות הראשון השתתפו כחמש מאות נשים ורבות מהן החלו ללכת ברגל בעקבות היום הזה. ואכן בשעות אחר הצהריים אפשר לראות קבוצות קטנות של נשים, מלוות בדרך כלל בילדיהן, הולכות במרץ בדרכי העפר שבשדות המקיפים את הכפר. השנה נערך יום במתכונת דומה, אלא שהפעם נוספה לו גם צעדה ברחובות הכפר, וצעדו בה מאות נשים שנשאו שלטים בקריאה למודעות לצורך בשמירה על הבריאות ובפעילות גופנית. יציאה המונית של נשים אל המרחב הציבורי תחת סיסמת השמירה על הבריאות היא דוגמה לאסטרטגיית שימוש בנושא לגיטימי ומקובל שאיש אינו יכול להתנגד לו, כדי להעצים את עצמן, כדי לגרום לתחושה של כוח ואחדות נשית וכדי להשפיע על כלל הסביבה, שבדרך זו מתרגלת לראות את הנשים לא רק כעקרות בית וכאמהות אלא גם כפעילות חברתיות.

פעילות נוספת של מועצת הנשים:

• לפני רמדאן – איסוף מזון וחלוקתו למשפחות נזקקות;
• מפגשים עם נשים מיישובים סמוכים לפעולה משותפת;
• מפגשים עם נשים יהודיות במסגרת "מועדון נשות עסקים" משותף עם המועצה האזורית מנשה הסמוכה;
• פעילות בבתי הספר התיכון – שיח בין-דורי: סבתא, אם ובת ממשפחה אחת המספרות על חייהן כנשים ומדגימות לתלמידים את ההבדלים וההתפתחויות המתחוללים בין שלושת הדורות;
• "יום הוקרה לנשות כפר קרע" שבמסגרתו חולקו אותות הוקרה לנשים שהצטיינו בתחום כלשהו;
• מעגלי זהות והשתייכות: במאמץ לגייס נשים נוספות ולהפיץ את התודעה הנשית מארגנת מועצת הנשים מפגשים בבתים פרטיים בשכונות בכפר, תחת הכותרת "זהות והשתייכות".

בכל מפגש "זהות והשתייכות" משתתפות 30-20 נשים המוזמנות בידי בעלת הבית מבין שכנותיה, חברותיה ובנות משפחתה. מנחה מקצועית המגיעה מחוץ ליישוב  מנחה את הפגישות הללו. כל פגישה בת 3 שעות, ומכוונת לשיחה כללית וראשונית על הנושאים המעיקים על הנשים ומה היו רוצות לעשות כדי לשנות את מצבן. על פי הכותרת, הן עוסקות גם במעגלי ההשתייכות והזהות המגוונים שלהן – האישי, המגדרי, המשפחתי, הקהילתי, הלאומי, הדתי, המקצועי ועוד. גם כאן – ל"זרה" קל יותר לעסוק בנושאים רגישים ובעלי פוטנציאל קונפליקטואלי ולדובב את הנשים לדבר על עצמן, יותר מאשר לאישה מתוך הכפר.

מטרת המפגשים, כאמור, לעורר מודעות וליזום פעילות נוספת. הנשים התבקשו לרשום את שמותיהן ואת מספרי הטלפון שלהן וכל אחת שמוכנה לארח בביתה חוג כזה, תודרכה להתקשר עם יושבת ראש מועצת הנשים. בדרך זו נוספו לפעילות מועצת הנשים חברות חדשות מכל רחבי היישוב, משכונות שונות וממשפחות שונות.  פעילות מועצת הנשים שומרת על המסגרות המסורתיות המקובלות ונזהרות שלא לפרוץ גבולות ולא להרגיז. במקרה זה ישנה גם מגבלה ארגונית, שכן מועצת הנשים מסונפת לרשות המקומית וזו מעניקה לה חסות ומימון צנוע לפעולותיה. אחת מחברות ההנהלה נושאת גם בתואר "יועצת ראש המועצה לענייני נשים", מינוי המתחייב מן החוק הישראלי בכל רשות מקומית. במקרה של כפר קרע א' עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה קיבלה משרה חלקית בתפקיד זה. גם היא נחשבת "זרה" בכפר, ולדבריה:

זה עוזר לי שאני מחוץ לכפר. בעבודה סוציאלית במיוחד זה יותר קל, כי קל להם להיחשף יותר כשהם יודעים שאת לא יודעת את הרקע ולא מכירה את המשפחה ואין לך רגישות מיוחדת למשפחה שלהם. לפעמים אני מרגישה את הניכור כששואלים אותי מי אבא שלך, בת מי את. אני אומרת אני בת זה וזה מכפר זה וזה… ואת מרגישה שיש לך בעיה של שורשים. אפילו בקשר של עבודה סוציאלית תמיד שואלים על הקשר הפרטי, את מהכפר? את נשואה? מי ההורים שלך? רוצים לשייך אותי לקטגוריה. ככל שאת נכנסת עמוק יותר לכפר הזה את רואה שזה מאפיין אותו.

כשהיא מדברת על המטרות שהיא רוצה להשיג כיועצת לענייני מעמד האישה, אומרת א':

אני שואפת לעודד את הנשים לעזור לעצמן. אני רואה זאת גם על עצמי – לא קל לעשות דברים למען עצמך – לא למען הילד או הבעל, אלא למען עצמך. לזה אנחנו לא רגילות ואין לנו אפילו לגיטימציה לעשות את זה. היום, אם את מזמינה נשים להרצאה על חינוך לילדים הן יבואו, אבל אם זה כללי, משהו שקשור לעצמן, הן מתקשות. אני רוצה שנעבוד על פיתוח ה"אני" של האישה, על הגאווה שלה. כשאני רואה פעילות של נשים, זה עושה לי כל כך שמח. כשאני רואה 200  נשים בימי הבילוי שלנו שהפכו למסורת, זה עושה לי טוב על הנשמה והן כבר שואלות מתי היום הבא? זו הפעילות שהרבה נשים באות אליה. בקורסים ובהרצאות מספר הבאות, יחסית למספר ההזמנות, מעט מאוד. אם מגיעות 30 נשים זו הצלחה.

לציון יום המאבק נגד אלימות נגד נשים – הזמנו סרט ומנחה שעבדה עם הנשים על התוכן של הסרט. מדברים בגלוי על האלימות הכללית בחברה, אבל אם נזמין קבוצה לנשים מוכות – זה קשה, סטיגמטי, הן לא מגיעות. כשעשינו יום עם ארגון "אמנסטי" על אלימות, שמעתי אנשים שאומרים כאילו אנחנו מטיפות לכך שהאישה לא תציית לבעל, היתה תחושה שאנחנו פועלות נגד הגברים. אנחנו מאוד זהירות בקטע הזה, לא רוצות להיתפס כאילו אנחנו עובדות למען נשים נגד הגברים. השאיפה שלנו להגיע גם לגברים, אנחנו מתחילות עם הנשים שיש להן יותר נכונות, אבל השאיפה להגיע גם אל גברים.

המפגשים בנושאי הזהות וההשתייכות מזמנים אפשרות לשוחח על נושאים שנשים אינן נדרשות אליהם בחיי היום-יום שלהן, ומאפשרת למנחה ולנשים המשתתפות להכניס אל השיח הפנימי שלהן אפילו תכנים "חתרניים" ובלתי שגרתיים. נראה שהנשים צמאות לדיונים אלה ומדברות בפתיחות ובכנות על רגשותיהן, על תסכוליהן ועל תקוותיהן. השאלה היא האם מועצת הנשים תשכיל לתעל שיחות אלה לכלל פעילות ממשית לשינוי. ככל הידוע עד כה זה לא קרה.

מישור נוסף שאליו מתייחסת מועצת הנשים והיועצת לענייני מעמד האישה, הוא בתחום התעסוקה והמינויים והשאיפה לראות נשים בתפקידי מפתח. לדברי א':

יש בכפר 4 נשים מנהלות בתי ספר, וצריך להמשיך לשתול נשים בתפקידי מפתח. החוק של אפליה מתקנת כבר עבר במועצה, אם שני אנשים מועמדים לתפקיד מסוים והם העלי אותם כישורים יש העדפה לאישה. אני לא יודעת אם מקיימים את זה תמיד. אנחנו לא שומעות על כל המכרזים. ועד העובדים מספר לי לפעמים על מכרז ואז אני מתערבת.

 

5. עמותת ניסאא וא'אפאק – נשים ואופקים

הניסיונות לקרוא בקוראן ובטקסטים של הסונה  קריאה פמיניסטית,  החלו ברחבי העולם המוסלמי כבר במחצית שנות השבעים של המאה ה-20. הנשים הראשונות שעשו זאת, ניסו להראות כי הדבר אינו זר לאסלאם וכי יש לו שורשים בתרבות המוסלמית הקדומה. הנביא תמך בשחרור האישה וברכישת השכלה דתית בידי נשים, טענו, והיו נשים שתרמו למדע האסלאמי ולהלכה –  לעלם ולפקה. הן הדגישו כי נשים באסלאם זכו לזכויות ולחירויות גם בתחומים כמו ירושה, בעלוּת על רכוש, מעורבות בעסקים ושמירה על שמותיהן, הרבה לפני שעמיתותיהן במערב השיגו אותן ((Yazbeck Haddad, 1998: 7. דוגמה מקומית לעשייה פמיניסטית חשובה זו, החודרת למבצר השמור ביותר של הפטריארכיה הדתית, הבעלות על פרשנות ועל ידע הטקסטים הדתיים, היא עמותת ניסאא ואאפאק – "נשים ואופקים". העמותה הוקמה בשנת 2001 בידי עורכת הדין סאידה מוחסן-ביאדסי מבאקה אל-גרביה, שאביה היה שופט, ועודד אותה ללמוד משפטים:

"התודעה הפמיניסטית התגבשה אצלי אחרי שסיימתי ללמוד והתחלתי לייצג נשים בבתי דין שרעיים", אומרת סאידה. "הבנתי כמה חשוב לעבוד עם נשים וללמד אותן מה הן זכויותיהן. התחלתי לתת הרצאות על זכויות נשים ודת בצורה לא ממוסדת". מפגש שהתקיים בשנת 2000 בעזה עם ד"ר פארידה בנאני, משפטנית ממרוקו, אחת הנשים הבולטות בתחום הקריאה הפמיניסטית של הקוראן, עודד אותה להקים את הארגון. בנאני היא חלק מקבוצה קטנה של נשים מוסלמיות, אשר כתגובה למגמות הפטריארכליות החלה לקרוא את הקוראן וטקסטים מסורתיים אחרים ולתת להם פרשנות המשרתת את מטרותיהן. התוצאה היא "יצירת מרחב חדש לנשים בתוך המסורת והדת המוסלמית"  (Hatem, 2002) תופעה זו שייכת גם לזרם ה"אג'תהאד", ההגות העצמאית והפלורליזם הדתי הנפוץ בחלקים שונים של העולם המוסלמי. באותו מפגש בעזה, סיפרה פארידה בנאני כי החלה במסעה בעת שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה וחיפשה תשובה לשאלה מהי עמדת האסלאם כלפי עבודת נשים מחוץ לביתן. "היא גילתה שאין אסלאם אחד. יש פרשנויות רבות, שונות מגוונות ואף סותרות, ואפשר לבחור ביניהן" (סער, הארץ, 1.4.2005). בנאני פעלה מאז נמרצות ובהצלחה בארצה לשינוי דיני האישות ואיסור הפוליגמיה.

לאחר התייעצויות עם נשים וגברים באזור ואדי עארה, החליטה סאידה להקים את העמותה שמטרתה "שינוי חברתי במעמד הנשים מתוך המסגרת של הדת".  באפריל 2004 היא ארגנה קבוצת נשים מוסלמיות מישראל שנסעו לירדן לסמינר ארוך ומקיף בהנחיית פארידה בנאני. הנשים חזרו מחוזקות ברצונן ובמשימתן להרחיב את הפעילות ולהבהיר את ההפרדה בין מה שהן רואות כעמדתו החיובית של האסלאם כלפי נשים ומעמדן בחברה, לבין המנהגים והמסורת החברתית המגבילים אותן. העמותה מקיימת הרצאות חודשיות בנושאים אלה ומזמינה גם אנשי דת כדוברים וכמאזינים. בתחילת דרכן הייתה נוכחות גדולה במפגשים, אולם הקושי בפעילות העמותה גבר עם פרסום המאמר הנזכר בעיתון "הארץ" (סער 2005), שעורר סערה בכפר וגרר תגובות עוינות וביקורת קשה במסגדים. מנהלות העמותה מתנסחות בזהירות ואומרות כי אין להן כוונה לשכנע את המשתתפות לקבל פרשנות שלילית או מצמצמת של הכתוב בקוראן, אלא הן מנסות להציב אתגר כנגד המשמעות המסורתית של מקומה של האישה בדת.

העמותה נתקלה בקשיים לגייס משתתפות קבועות לקורסים שלה. היו נשים שהעידו כי הן חוששות שיראו אותן נכנסות לבניין שבו פועלת העמותה. בתחילת שנת 2006 הן נאלצו לפנות את הבית ששכרו, לאחר שבעל הבית טען כי הוא זקוק לו, אולם הנשים סבורות כי הוא פינה אותן כדי שלא יזהו אותו עם הפעילות ה"אסורה". למזלן מצאו בית מתאים אחר במרכז הכפר.

"אנחנו נמצאות בנקודה שאין ממנה דרך חזרה, לטוב ולרע", אומרת סאידה, "חדרנו לתודעה. אנשים מכירים אותנו ואת מה שאנחנו מייצגות וחושבות והדרך עוד ארוכה לשינוי של ממש. אולם", היא מסכמת, "ידע הוא כוח לשנות, ולכן אנחנו רוצות להגיע לנשים רבות ככל האפשר ולהעביר אליהן את הידע הזה."

בראשית 2007 השיקה העמותה קמפיין מתוקשר בנושא הירושה, במטרה להבהיר לנשים את זכויותיהן בעניין זה לפי הדת, ולמנוע מצב שבו הגברים במשפחה, ובמיוחד האחים, ינשלו את אחיותיהן מן הירושה. למתקפה של אנשי דת עליהן הן היו אולי מוכנות, אך הביקורת הגיעה גם ממקומות בלתי צפויים. במסיבת עיתונאים שבה הציגה עו"ד מוחסן-ביאדסי את הקמפיין ואת מטרותיו, התעורר ויכוח בין הנאספים. תגובות חריפות נשמעו דווקא מטעם פעילות פמיניסטיות, שאמרו כי נשים תובעות את זכותן בירושה לפי עקרונות הצדק, וכי אין להסתפק במקרה הזה בהוראות של הדת. אפילו בדת עצמה יש חילוקי דעות בקרב הבקיאים ובקרב מפרשי הטקסט הדתי, ובאסלאם יש מאות אסכולות. "אנחנו דורשות את הצדק, ללא קשר אם זה מבוסס על הדת או על החוק האזרחי," אמרה פעילה מרכזית בארגון פמיניסטי, והדגישה שיש לפנות לארגוני החברה האזרחית, התנועות והמפלגות הפוליטיות ולדרוש מהן לנקוט עמדה ברורה בהקשר הזה.

פעילה בולטת אחרת בתחום התקשורת, ציינה שיש לתמוך בקמפיין למרות החסרונות שבו ולמרות שעמותת "נשים ואופקים" מתבססת על הוראות הדת בלבד ומתעלמת מהוראות המשפט הבין-לאומי והאמנות לזכויות האדם. לדבריה: "הקמפיין מבוסס על הפרשנות השמרנית של הדת. אסור לנו להיכנע למונופול שכופים הגברים על פרשנות הדת. במסגרת הדת אפשר לדבר על מהפכנות. אל לנו להתעלם מהמשפט הבין-לאומי, האמנות לזכויות האדם ומהחוק האזרחי". עוד הוסיפה כי: "פרשנות שמרנית זו מזיקה לדת עצמה ומרחיקה את האנשים ממנה. הדת סובלת פרשנות מתקדמת ואף מהפכנית". מנכ"לית עמותת נשים ואופקים הודתה שאכן העמותה מסתמכת על הדת ועל הטקסט הדתי בלבד: "אנחנו בעמותה מאמינות שהדת מעניקה מרחב גדול לנשים ולהשגת צדק וזכויות". כנגדה טענו אחרים כי מגמה זו, הקיימת בקרב רוב התנועות הרפורמיסטיות של הנשים בעולם הערבי, נובעת מחששן לנקוט פרשנות מהפכנית ומתקדמת, ובכך הן מגבילות את עצמן למרחב שקובעת הדת. "לא חשוב כמה הנחות נעשה לדת. בשני תחומים לא יכולה הדת לעשות צדק: בהקשר של הנשים ושל המיעוטים או קבוצות דתיות אחרות. הדת האסלאמית מפלה ועושקת אותם" (ראו באתר מחסום, פברואר 2007 www.mahsom.com).

כך, חילוקי דעות פנימיים באשר לשיטות הפעולה הנכונות והשקפות עולם ואידאולוגיות מנוגדות, מונעות שיתופי פעולה גם בין נשים וארגונים שמטרת העל שלהן היא קידום נשים בחברה. הדת היא אחד הנושאים המרכזיים השנויים במחלוקת.

 

6. קבוצות נשים ללימוד הקוראן

חוגי נשים ללימוד קוראן מתקיימים בבתים פרטיים בשכונות שונות בכפר קרע ומושכים אליהן נשים צעירות ומבוגרות. לדברי המארגנות, אין הקבוצות שייכות פורמלית לתנועה האסלאמית, אולם נשים אחרות בכפר סיפרו כי התנועה התחילה לארגן חוגי נשים כמשקל נגד לפעילותה של עמותת ניסאא וא'אפאק ומתוך רצון לאפשר לנשים לקרוא בקוראן בדרך המסורתית.

המנחה, אום עומר, היא אישה צעירה שלמדה להיות טוענת שרעית (מוראפעה), אך איננה עובדת במקצועה. לדבריה, למדה את הקוראן ופרשנותו בכוחות עצמה,  בדרך האג'תהאד. היא ידועה גם כמגשרת ומפשרת בין בני זוג ובסכסוכים משפחתיים, שכן היא מתנגדת להליכה לבית המשפט, שבדרך כלל מאריך את משך זמן הסכסוך ופוצע את הלבבות. בתחילת הפגישה קוראת אחת הנשים בקול רם קטע מן הקוראן, לעתים אף שרה אותו במנגינה המסורתית ואחר כך אום עומר מפרשת את הדברים ומקשרת אותם לבעיות העכשוויות של הנשים ולאקטואליה, תוך כדי דיון עירני ופתוח.  אחת המשתתפות בקבוצה מספרת בלהט:

אני רוצה לדבר על עצמי, תמיד הייתי עצבנית, חסרת סבלנות, עצובה, הייתי כועסת על הילדים שלי, לא הייתי מרוצה. מאז שהתחלתי ללמוד קוראן ולקרוא בו, מצאתי שלווה. אני שקטה, סבלנית, מדברת עם הילדים בשקט, מלמדת גם אותם. אני לא קוראת רק לעצמי, אני מעבירה לסביבה שלי, משפיעה על כולם, על בעלי, על המשפחה. הקוראן נותן לי הכול.

 

אמנה כנאענה המשתתפת לעתים בפגישות אלו, סבורה שיש בהן משהו פמיניסטי. לפחות כך הנשים יוצאות  מהבית, מדברות על דברים אחרים, נפגשות. כל הנשים הללו אינן עובדות מחוץ למשק ביתן ונפגשות בדרך כלל רק עם בני משפחה, כמעט שאינן יוצאות את גבולות הכפר, בוודאי שלא לבדן. הפגישות הללו מעצימות אותן בדרכן. אם הן לומדות על מעמד האישה דרך הקוראן והדת זה יותר קל, גם הגברים מקבלים את זה, אי-אפשר להתנגד. אכן, האווירה בפגישות הללו פתוחה וחופשית, הנשים מרבות לצחוק, לספר סיפורים ולהקשיב זו לזו. הן יוצרות גם חוג חברתי חדש, מבקרות זו את זו בעתות לידה, שמחה או אבל משפחתי. אולם המרחק מפעילות זו להגדרה "פמיניזם" גדול מאוד. אפשר לראות בה סוג של אקטיביזם נשי, אך הוא מוגבל בתוך מסגרת מוגדרת של מותר ואסור.

יש כאן מקרה קלאסי של שימוש בלגיטימציה הדתית ובמסגרת – שלא רק שאינה מאיימת, אלא אפילו מוערכת בידי הגברים והם אף מעודדים אותה – כדי לאפשר לנשים יציאה מן הבית ומן המעגל המשפחתי, לעסוק בענייני רוח ולהתעלות מעל האפרוריות של חיי היום-יום, אך מבלי לפגוע המסורת ובמנהגים. כמה קבוצות מסוג זה פועלות ברחבי היישוב. אין אלה עמותות, אין הן "מנוהלות", אין בהן משרות ותפקידים והן אינן מגייסות כספים. הכול נעשה בצורה וולונטרית ומתוך רצונן של הנשים המשתתפות המארחות זו את זו ודואגות בעצמן לארגון המפגשים. 

חסמים לשינוי במצב הנשים

"המודרניזציה לא שינתה את תודעת האנשים" אומר מוחמד מרזוק, מנהל שלוחת שתי"ל במשולש המכיר מקרוב את פעילות העמותות. "המסורת לא השתנתה. הנשים באות מתוך החברה והן חלק ממנה". לדבריו, לדפוס ההתארגנות האזרחית והקמת ארגונים אזרחיים לשינוי חברתי אין שורשים בחברה הערבית, זהו תחום חדש יחסית שמחפש את מקומו, ולכן הדבר יוצר קשיים.

הדפוסים המשפחתיים המסורתיים וחלוקת התפקידים במשפחה, מקשים מאוד על פעילות הנשים אפילו בדברים טכניים וקטנים כביכול. מטבע אופייה של הפעילות האזרחית שהיא נעשית אחר הצהריים ובערב – שעות שנשים נמצאות בבית עם הילדים, צריכות לבשל ולהגיש ארוחת ערב. הפעילות מחייבת גם מגע עם גורמים חיצוניים, עם אנשים זרים, נסיעות מחוץ ליישוב ולעתים אף לחוץ לארץ. לעומת זאת, מורה או גננת למשל, עובדות בסביבה מוכרת ומוגנת יחסית ובשעות שהבעל ממילא איננו בבית, ולכן זה נחשב מקצוע "מתאים" יותר לאישה.

כל הנשים הפעילות בכפר קרע מתייחסות לפטריארכיה בין השיטין, מי במלים מפורשות ומי ברמז. למרות הרצון להֵראות חופשיות, הן נאלצות לתמרן בין החובות המשפחתיים לבין עבודתן בעמותות. פעמים רבות שמעתי משפטים כמו: "את רואה, הבית נקי, הכנתי כבר אוכל, עכשיו אני יכולה לצאת"; או "בעלי משלם עבור הפלאפון שלי… בעלי נתן לי את החדר הזה לפעילות העמותה… בעלי תומך מאוד, הוא נשאר עם הילדים כשנסעתי לירדן". ובמידה שונה של זהירות הן אומרות – "איך זה ייראה בחוץ? – בעל שעושה עבודה של נשים… אני לא רוצה שידברו עליו בכפר, הכבוד שלו… המעמד שלו… זה חשוב לי מאוד. מה תגיד חמותי, איך יסתכלו על זה האחים שלו, הגיסות?".

מה שקורה במשפחה הגרעינית אינו עניין פרטי של האישה בלבד, אלא נתון לבחינה מתמדת של השכנות, החברות, בנות המשפחה, שבמקרים רבים הן חופפות. אישה בת למעלה משישים, אם לחמישה וסבתא לכמה נכדים אמרה לי: "חמותי מסתכלת עליי בכל פעם שאני יוצאת מהבית, דווקא הבעל והבן תומכים בפעילותי, אבל היא מדור אחר. הבית חייב להיות נקי ומסודר והאוכל מוכן לפני שאני יוצאת, והיא תמיד שואלת לאן אני הולכת ומתי אחזור".

מחסום מסוג אחר הוא התחושה שאין הכרת תודה. אחת הנשים הפעילה בהתנדבות מבטאת את תסכולה:

אני אוהבת לעזור לנשים, לקדם אותן, אם אנחנו לא מקדמות את עצמנו אף אחד לא מקדם אותנו. אסור לשבת בבית ולא לעשות כלום. הנשים רוצות את זה אבל צריכות מישהו שימשוך אותן. אולי אני קורבן, אבל רק אני יכולה לעזור לעצמי. יש אנשים שלא מפרגנים, אפילו עוקצים. רק נשים, אני מדברת על נשים. יש אכזבה לפעמים. את עושה ועושה והן אפילו לא אומרות תודה.

לפעמים אני חושבת בשביל מה? בינך לבין עצמך את אומרת בסדר, את נותנת מהזמן שלך. נכון שאני עושה גם המון דברים גם בשביל עצמי, אבל כשאני מאוכזבת מהנשים, אני אומרת לעצמי, אולי במקום הפעילות הציבורית אעשה משהו לעצמי, למשפחתי, או שאעבוד ואביא יותר כסף הביתה?

מכשולים פנימיים רבים נערמו בדרכן של נשים שביקשו להתארגן ולפעול. השינויים שיזמו נתפסו לעתים כניסיון להפוך את החברה למערבית ולישראלית יותר ולפגוע כך בייחוד התרבותי של הערבים. הדואליות ניכרת גם בתחום זה – מצד אחד החברה רוצה להתפתח, להתקדם חברתית וכלכלית, להרחיב את השכלת בניה ובנותיה, להיות דמוקרטית ולהיאבק על שוויון אזרחי, ומצד אחר היא שואפת לשמור על זהותה, לא לאבד את ייחודה, את מסורתה ואת הקודים ההתנהגותיים שלה. בייחוד הדברים אמורים כשמדובר בנשים, הנתפסות כשומרות הקודים הללו וכאחראיות עליהם.

בתוך המערכת הזאת על ארגוני הנשים לנווט ועל הנשים הפעילות בהם למצוא את דרכן. לא נעדרים גם מאבקי כוח בין הנשים לבין עצמן, רכילות, תחרות והשמצות בדבר התנהגות שאינה הולמת, המשמשות כלי לניגוח פוליטי, עד כדי הרהורי פרישה מן החיים הציבוריים (אבו בקר, 1998: 164).

התלות הכלכלית היא חסם רציני. כל עוד נשים סמוכות על שולחן בעליהן ותלויות בהם לפרנסתן, יקשה עליהן להיות עצמאיות גם בפעילותן הציבורית. יציאת נשים לעבודה בשכר, הקמת עסק או רכישת השכלה גבוהה – ישמשו תמריץ ומנוע לשיפור יכולתן לפעול גם במישור החברתי.

אולם נראה שהדת היא עדיין המחסום הרציני ביותר. החשש מפגיעה בערכי הדת היא גורם מרכזי המעכב פעילות ומכתיב את אופייה. הצורך להצטדק ולהסביר שכל מה שהן עושות הוא לגיטימי ובסדר מבחינה דתית – מתיש. החשש ממה יגידו במסגדים משתק לעתים. מה שקרה לעמותת ניסאא וא'אפאק בעקבות מאמר אחד בעיתון (בעברית!), משמש תמרור אזהרה לשאר העמותות. במקרה זה הנשים "חצו קו אדום" מבחינת הממסד הדתי, בכך שהעזו לדרוש בעלוּת על הידע ועל פרשנות הקוראן והסונה ולמצוא בהם סימוכין והצדקה לדרכן. הן אינן מסתפקות בלימוד הפרשנות המסורתית, שכולה נכתבה כמובן בידי גברים, ולכן הן מאיימות על הפטריארכיה ועל הערכים החברתיים הנפוצים.

לעומת זאת, אפשר גם לטעון שנשים מוצאות דרכים מתוחכמות לשימוש בלגיטימציה הדתית כדי להעצים את עצמן ודווקא לעקוף מכשולים חברתיים, הן באמצעות לבוש דתי וצנוע, המאפשר להן חירות בסְפרה הציבורית והן באמצעות עיסוק בלימוד הקוראן, המאפשר להן יציאה משיגרת היום-יום ומפגש עם חברותיהן.

 

סיכום

נשות כפר קרע משתייכות בעת ובעונה אחת למעגלים נפרדים ומשיקים: מגדר ((gender על משמעויותיו האוניברסליות, החברה הערבית והמוסלמית הכללית והחברה המקומית של הערבים בישראל ובתוכה הלוקליות של היישוב עצמו. נשות כפר קרע גם משיקות לחברה המערבית, שרוחותיה מנשבות אל כל בית; חלקן בעלות השכלה אקדמית מערבית, ואחרות נחשפות אליה באמצעות התקשורת. הן חלק מן החברה הישראלית שבתוכה הן חיות, רוכשות את השכלתן וכפופות כמובן לחוקי המדינה, גם אם הם סותרים לעתים את חוקי הדת. הן נעות בין כבלי מנהגים ומסורות שנתקבעו בחברה, ואשר עליהן מוטלת האחראיות לשמרם ולהעבירם מדור לדור. בה בעת הן סקרניות ונמשכות אל החידושים שבחוץ, ורוצות למצוא את שביל הזהב בין שתי המגמות. זהו סיפורה של החברה המזרח תיכונית במאתיים השנים האחרונות, יחסי האהבה-שנאה עם המערב ומה שהוא מייצג, המתח בין המסורת והדת לבין המודרנה.

הדרך שבה בוחרות מרבית נשות כפר קרע ורצונן ב"העצמה", בתמכין, והיוזמות שהן נוקטות כדי לחולל שינוי בחייהן, שואבים מכל המסורות הללו. בדרכן  המיוחדת הן מצליחות להשיג הישגים ניכרים, תוך כדי משא ומתן עם סוכנויות (agencies) חברתיות שונות, מבלי להֵראות כפוגעות בערכים המוצקים של החברה. אולם במקביל, בדרך זו הן גם מחזקות את כבליהן, ואינן מעזות לפרוץ את המחסומים. רובן ממשיכות לשחק במגרש הביתי במסגרת הגבולות שהן עצמן מציבות סביבן ומקבלות את קיומם, גם אם הן מכחישות אותם בקול רם. רק בודדות מעזות לקרוא תיגר בגלוי כנגד הממסד הגברי הדתי והפטריארכלי, ומעוררות בכך טינה דווקא בקרב חלק ניכר מאחיותיהן הנשים.

השאם שראבי, מגדולי האינטלקטואלים הפלסטינים בני זמננו, שחי וכתב בארצות הברית, כתב כבר לפני למעלה מחמש-עשרה שנים על הניאו-פטריארכיה הערבית, והראה כי היא שינתה טקטיקות ואמצעים אך לא מהות. שראבי הצביע על השינויים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שחלו בעולם הערבי ובמדינות מתפתחות אחרות בעולם במאה ה-20, ואמר כי הם הובילו לא למודרניות אלא לניאו-פטריארכיה, צורה מודרניסטית של הפטריארכיה. הוא הראה כיצד שינויים אותנטיים נחסמו ובמקומם הוכנסו פרקטיקות מעוותות שהשתלטו על כל תחומי הקיום החברתי והפעילות, כמו למשל הפונדמנטליזם הדתי המיליטנטי – אידאולוגיה שהיא סימפטומטית לתרבות הניאו-פטריארכאלית. אולם במקביל ניבא שראבי כי: "תנועת הנשים… היא נפץ שיפוצץ את הניאו-פטריארכיה מבפנים. אם יאפשרו לה לצמוח ולהיות עצמאית, תוכל [תנועה זו] להפוך למגן חברתי קבוע כנגד רגרסיה פטריארכלית, ולהוות אבן פינה למודרניות בעתיד"  (Sharabi, 1992).

למרות שמאמר זה עוסק במקרה חקר מובחן ומוגדר, שיש לו מאפיינים מקומיים, אפשר לפרש ולנתח את מצבן של הנשים והעמותות שהוקמו בכפר קרע גם על רקע זה. הנשים קוראות תיגר על הניאו-פטריארכיה, ומשתמשות בטקטיקות מגוונות של משא ומתן איתה ובאסטרטגיות של בחירה אישית ובחירה קבוצתית לשינוי מצבן. למרות ההישגים הנראים בשטח, עדיין יש צורך במאבקים נוספים וארוכים כדי לשפר את מעמדן, הן בתוך המשפחה והן כדי להשיג מוביליות חברתית וייצוג פוליטי. גם נשים משכילות ופעילות זקוקות עדיין לגב ולתמיכה של הגברים במשפחתן כדי לצאת אל הסְפרה הציבורית ולנוע בה בחופשיות, ומרגישות שהדרך לשינוי עוד ארוכה.

תהליך דומה מתרחש גם במשא ומתן של נשות הכפר עם הישראליוּת ועם הממסד הישראלי. כאזרחיות המדינה הן מנסות, ובצדק, להשיג משאבים חומריים ורוחניים הנשלטים בידי המדינה, למשל: השכלה גבוהה, פנייה לרשויות השלטון (המקומי והארצי) ולקרנות ציבוריות, כמו גם אל תורמים יהודים וארגוני נשים יהודיות. אך במקביל מדגישות נשות הכפר את הפלסטיניוּת והערביוּת שלהן וחלקן הגדול מדחיקות את ההשתייכות הישראלית ועושות בה בעיקר שימוש אינסטרומנטלי.

בהליכה זו על חבלים דקים ומפותלים, מפעילות הנשים את כל כישוריהן וחושיהן כדי להתקדם ולא לצעוד במקום או אחורנית, אך זוהי דרך ארוכה ורבת מהמורות, שיש בה גם נסיגות וכשלים בצד ההצלחות וההישגים.

למרות האופי הפלורליסטי המובנה של החברה האזרחית והמגזר השלישי, נקודת חולשה בולטת היא חוסר יכולתן של העמותות לשתף פעולה, לתאם פעילות ומטרות ולהתארגן יחד, כדי להגביר את כוחן ואת השפעתן. תופעה זו אופיינית גם לעמותות הנשים הפלסטיניות הארציות, שם נוספת גם ההשתייכות הפוליטית-מפלגתית כגורם מפצל (אבו אל-עסל, 2006). חסם זה, בצד החסמים הנוספים שצוינו לעיל, מעכב את התפתחות תנועת הנשים בכפר קרע ואת הפיכתה לגורם חברתי משמעותי במקום.

הנשים הפעילות של היום משמשות מודל לחיקוי לבנותיהן ולנשים צעירות אחרות בכפר והעשייה הנשית ניכרת כבר בקרב תלמידות בתי הספר התיכוניים. בעת סיום כתיבת מאמר זה נכנסה אישה למועצה המקומית – לראשונה בתולדות היישוב – בהסכם רוטציה שנחתם בעת הבחירות האחרונות. בבחירות לוועד ההורים של בית הספר התיכון – קיבלו נשים לראשונה רוב בוועד, דבר שאין לו תקדים. אישה מתמודדת על תפקיד מנהלת המתנ"ס ההולך ומוקם ביישוב, תפקיד נחשק, וראש המועצה תומך בגלוי בפעילות עמותות הנשים בכל פורום שהוא מופיע בו. אלו הן אולי הסנוניות הראשונות המבשרות גם על שינוי פוליטי שיפעל לטובת הנשים בכפר קרע.

 

המלצות למדיניות ציבורית

ברמת הארגונים:

• לפני הקמת עמותה חדשה יש לבדוק את הפעילות הקיימת ביישוב, מי פועל כבר בתחום זה ביישוב או בקרבתו, מה הם הצרכים, מה היכולות הייחודיות של הקבוצה שרוצה להקים עמותה;
• יש להתכונן היטב לתהליך הרישום של העמותה, כדי לעמוד בקריטריונים של רשם העמותות (ישנם כמה פקידים ממשלתיים המוכנים לתת הדרכה מסודרת וייעוץ אישי);
• מומלץ להבטיח שיש קבוצה קוהרנטית בעלת מטרה משותפת ורצון לפעול יחד, אין די ב"משוגעת לדבר" אחת כדי להצליח, אלא יש צורך בצוות שהעול מתחלק בין חברותיו;
• להבטיח מקורות מימון התחלתיים ונגישות למשאבים בהמשך;
• יכולת לפרסם את הפעילוּת, לשווקה ולגייס אליה אנשים, ויצירת נגישות למוקדי כוח ביישוב;
• יצירת רשתות מקומיות וארציות של ארגונים בעלי עניין משותף. אין הכוונה לאיחוד, אלא ללימוד הדדי, להעצמה אישית וארגונית, הגברת התחושה ש"אנחנו לא לבד";
• אפשר להיעזר בשירותי ארגוני גג של החברה האזרחית המוצעים כיום בחינם או כמעט בחינם: שתי"ל, אל-אהאלי, אתג'אה ודומיהם;
• מומלץ לשלב בצד הפעילות החברתית גם תכניות להעצמה כלכלית ולהכשרה לעבודה.

 

ברמת היישוב והרשות המקומית:

• לפי החוק על כל רשות מקומית להעסיק יועצת לענייני מעמד האישה לראש הרשות. על התושבים לדאוג שביישוב שלהם אכן החוק מיושם בצורה אמיתית ולא פיקטיבית (כיום חסרות יועצות בשלושים יישובים ערביים בקירוב. ישנם מקומות בהם הוענק התואר לאחת מפקידות המועצה, לעובדת סוציאלית או לבעלת מקצוע אחרת רק בצורה סמלית). יש לדאוג לכך שבעלת התפקיד עושה את עבודתה נאמנה ומדווחת לציבור על פעילותה;
• מומלץ להעלות את עניין פעילות הנשים ומעמדן ביישוב בזמן מערכת הבחירות המקומית ולנסות לקבל התחייבויות של המועמדים לפתח את הנושא ולפעול לקידומו;
• לדאוג להצגת מועמדות של אישה אחת לפחות בכל מערכת בחירות, גם אם אין לה סיכוי סביר להיבחר. עצם המועמדות והקמפיין סביבה חשובים ליצירת מודעות;
• אם יש כמה עמותות הפועלות ביישוב, מומלץ ליצור לובי משותף ליצירת לחץ על הרשות לסייע בפעילותן ישירות בתקצוב, או  במצב של חוסר משאבים – המאפיין את מרבית הרשויות הערביות – בסיוע שווה כסף: איתור מקום לפעילות, פרסום הפעילות, חסות המועצה לאירועים ציבוריים של נשים, שיתוף ראש המועצה ובעלי תפקידים במפגשים ובאירועים חגיגיים מטעם העמותות, עידוד בעלי עסקים לסייע, מתן לגיטימציה לפעילות הנשים כדי לעודד את בעליהן לאפשר אותה ועוד;
• ייזום אירועים פתוחים אטרקטיביים לכלל הציבור, כולל לגברים, כדי לפרסם את פעילות העמותות, לפרק התנגדויות ולגייס תמיכה מקומית;
• לפעול בשיתוף מחנכים ומנהלים בכיתות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים להגברת המודעות לסוגיות הקשורות בנשים;
• לגייס משאבים מן האוכלוסיה המקומית, לאו דווקא בכסף אלא בתרומות "קטנות": מזון לאירועים, ריהוט, ציוד משרדי, סיוע בהסעות וכדומה, כפי שאכן נעשה במקרים רבים. לנצל קירבה של חגים כדי לבקש "צדקה", כמקובל;
• חשוב לשלב אנשי דת מקומיים בהרצאות או בפעילויות אחרות של העמותה, כדי לנטרל מתחים וחשדות אפשריים;
• לארגן פעולות מיוחדות ודיונים בנושא מעמד הנשים גם לגברים ולא להסתפק בעבודה עם נשים;
• לארגן סיורים ויציאת נשים מן היישוב אל רחבי הארץ וגם לחוץ לארץ – הן לשם לימוד והנאה והן כדי ל"הרגיל" את המשפחה להיעדרות של האם מן הבית ליום או למשך זמן ארוך יותר;
• לנסות להגיע לקהלים חדשים: לנשים שיושבות בבית, לכאלה שאינן שותפות בשום פעילות, ובהן לנשים רווקות שאינן עובדות ואין להן כל מסגרת מחוץ למשפחה.

ברמת הממסד הערבי בישראל:

• על ועדת המעקב של הערבים בישראל לכלול בין שורותיה נשים מבין ראשי העמותות ונשים בולטות אחרות;
• להקים תת-ועדת מעקב פעילה לענייני נשים, כפי שנעשה לגבי חינוך ורווחה;
• להרבות בארגון כינוסים וימי עיון בתוך היישובים, בחסות ועדת המעקב וּועד ראשי הרשויות המקומיות העוסקים בנושאים הקשורים לנשים: תעסוקה, השכלה, מעורבות פוליטית, מניעת אלימות במשפחה ועוד, בשיתוף עם מוסדות אזרחיים ואקדמיים;
• לפעול בקרב המפלגות הערביות לקידום נשים ולהתייחסות לכך במצעיהן הפוליטיים, כולל איום באי-הצבעה למפלגה שלא תתייחס לנושא הנשים ברצינות הראויה;
• לעודד הגשת מועמדות נשים בבחירות המקומיות והארציות וליצור להן קבוצות תמיכה;
• לפעול בקרב מנהיגי דת כדי שיעודדו קידום נשים ואת פעילותן, ויעניקו למאמצים אלה גם לגיטימציה דתית.

 

ברמת המדינה והממסד הישראלי:

• הגברת הפעילות של הוועדה לקידום מעמד האישה במרכז השלטון המקומי בנושא נשים ערביות, והקצאת משאבים מיוחדים לפעילות ביישובים הערביים;
• הענקת תשומת לב מיוחדת מטעם הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת לנושא הנשים הערביות ובדיקת קידום החקיקה בתחומים ייחודיים להן;
• הנהגת שנת מכינה לבוגרות תיכון המבקשות להתקבל לאוניברסיטה. בניגוד לבנות היהודיות שרובן משרתות בצבא או לוקחות פסק זמן לפני הלימודים הגבוהים, בחברה הערבית מופעל לחץ על הבנות להגיע לאוניברסיטה מיד לאחר סיום התיכון. רבות אינן מוכנות לכך נפשית ומעשית, אינן בטוחות בבחירת מסלול הלימודים ומתקשות להסתגל (הרעיון הוצע בידי ד"ר ח'אולה אבו בקר בכנס עמותת אקדמאים ערבים אל-קנדיל, בנצרת, במאי 2006 ומקוּדם בידי הפורום להסכמה אזרחית מול האוניברסיטאות ומכללות אקדמיות);
• הענקת מלגות לסטודנטיות ערביות במקצועות הטכנולוגיים והמדעיים;
• להנהיג אפליה מתקנת בהכנסת נשים ערביות למשרדי ממשלה, לדירקטוריונים, ובמינויים לתפקידים ניהוליים במערכות החינוך והבריאות;
• לפעול למניעת אפליה בקבלה לעבודה על רקע לאומי ומגדרי גם בשוק הפרטי;
• אכיפה ממשית של החוקים נגד נשואי בוסר וביגמיה.

 

רשימת המקורות בעברית ובערבית:

אבו בקר, ח'אולה (1998). בדרך לא סלולה: נשים ערביות כמנהיגות פוליטיות בישראל, המרכז לחקר החברה הערבית, רעננה.

אבו אל-עסל, ריהאם (2006). עמותות נשים פלסטיניות בישראל: אידיאולוגיות, אסטרטגיות ומכניזם, הרצאה שניתנה בכנס באוניברסיטת חיפה, ב-15 בנובמבר 2006.

אוסצקי-לזר, שרה (בדפוס) "כפר קרע 1948-1949: העזיבה והשיבה", בתוך: מרדכי בראון (עורך), עם במלחמה, יד בן צבי, ירושלים.

אוסצקי-לזר, שרה, גאנם, אסעד ופפה, אילן (1999). שבע דרכים: אופציות תיאורטיות למעמד הערבים בישראל, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה.

אספניולי, נבילה (1997) "הפרק ההיסטורי", בתוך: דו"ח לאו"ם על מעמד הנשים הפלסטיניות בישראל, ועד הפעולה בדבר מעמדן של הנשים הפלסטיניות במדינת ישראל כתגובה לדו"ח של ממשלת ישראל (פורסם ביולי 1997).

בנג'ו, עפרה (עורכת), נשים במזרח התיכון בין מסורת לשינוי, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, 2004.

בנזימן, עוזי ועטאללה, מנצור (1992). דיירי משנה: ערביי ישראל, מעמדם והמדיניות כלפיהם, כתר ירושלים.

גדרון, בנימין ואחרים (1999). בסיס הנתונים של המגזר השלישי: ממצאים ראשונים, המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

הרצוג, חנה (2000) נשים בישראל, מקסם. www.lib.civics.cet.ac.il

זידאן, אליאס וגאנם, אסעד (2000). תרומה והתנדבות בחברה הערבית-פלסטינית בישראל, המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

ח'מיס, סמר (2005). "קיפוח כפול – מעמד האישה הערבייה כפרט בקהילה וכחלק מהקולקטיב הלאומי הלוחם על זכויותיו", גיליון עדאלה האלקטרוני מס' 20  , נובמבר  .2005

יחיא-יונס, תגריד (2005). "'מאחורי הקלעים': נשים בפוליטיקה הלוקאלית של המיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל", בתוך: רכס, אלי ואוסצקי-לזר, שרה (עורכים), הבחירות המוניציפליות היישוב הערבים והדרוזי (2003): חמולתיות, עדתיות ומפלגתיות, אוניברסיטת תל אביב, מרכז דיין.

לימור, ניסן (2004). בחינת המגזר השלישי בישראל, המרכז לחקר המגזר השלישי, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוגוסט 2004.

מירון, יורם וכבהא ריאד (1999). אגדות הוואדי: מבחר סיפורי עם מוואדי עארה, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה.

משרד ראש הממשלה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2002). "האוכלוסיה הערבית בישראל", סטטיסטיקל 26, ירושלים.

סער, צפי, "הקוראן – הגירסה הפמיניסטית", הארץ 1.4.2005.

עקל, מוחמד (1999). אל-מפצל פי תאריח' ואדי עארה (פרקים בהיסטוריה של ואדי עארה), ירושלים  (בערבית).

פטריס, איבט (2000). אל-מראה אל-פלסטיניה פי אסראאיל – ואקע ותחדיאת (האישה הפלסטינית בישראל – מציאות ואתגרים) חיפה (בערבית).

קצב, נוזהת (1998). סנוניות השלום: עם הנשים הערביות והדרוזיות בישראל. מעריב, תל אביב.

רשימת המקורות בלועזית:

Abu Baker, Khawla. (1985). “The Impact of Cross-Cultural Contact on the Status of Arab Women in Israel”. In: M. Safir & AL (eds.), Women’s Worlds: From the New Scholarship (246-250). New York: Prager Publications.

Brooks, Geraldine (1995) Nine Parts of Desire: The Hidden World of Islamic Women. New York: Anchor Books.

Fernea, ElizabethWarnock (ed.) (1985) Women and the Family in the Middle East: New Voices of Change. Austin: University of Texas Press.

Ghanem, As’ad (1998). “State and Minority in Israel: The case of the Ethnic State and the predicament of its Minority”, Ethnic and Racial Studies 21(3) (428-448).

Ganem, Hunaida (2005). Attitudes Concerning the Status of the Palestinian Woman and Her Rights in Israel, The Association of Women Against Violence, Nazareth.

Iriye, Akira, (1999). “A Century of NGOs”, Diplomatic History, Vol. 23, No. 3 (Summer)

Hatem, Mervat (2002). "Gender and Islamism in the 1990s", MERIP 222, (44-47) Spring.

Kandiyoti, Deniz (1988). "Bargaining with Patriarchy", Gender and Society, vol 2, no. 3 September 1988 (274-290).

Kawar, A. (1996). Daughters of Palestine: Leading Women of the Palestinian National Movement. Albany: State University of New York.

Neu, Patricia (1993). Needs Assessment of Arab Israeli Non-Governmental Organizations for Inter-Agency Support Mechanism, The Galilee Society for Health Research and Services (unpublished).

Payes, Shany (2005). Palestinian NGOs in Israel: The Politics of Civil Society. Tauris Academic Studies: London & New York.

Rosenberg, Emily S. (1999). "Consuming Women: Images of Americanization in the American Century." Diplomatic History 23 (Summer 1999) (479-497).

Schuler, S.R. & Hashemi, S.M. (1993). Defining and Studying Empowerment of Women: a Research Note from Bangladesh, Working document JSI N° 3. Arlington, VA : JSI Research and Training Institute.

Schuler, S.R. Hashemi, S.M. (1994). "Empowering Women", Network Family Health International, Vol. 15 No. 1, August 1994.

Saharabi, Hisahm (1992). Neopatriarchy, A Theory of Distorted Changes in Arab Society, Oxford University press.

UN Convention on the Elimination of All Forms of Discrimination against Women, 22 July 2005, article 31)

Yazbeck Haddad, Yvonne & John L. Esposito (1998), Islam, Gender and Social Change, Oxford University Press.