הדף הירוק, נובמבר 2008

כמעט ליד כל קיבוץ ויישוב בארץ יש בוסתן קטן, טראסה או מעיין, בית אבן נטוש או בית קברות נסתר בין הקוצים. מי מאיתנו לא טיפס בילדותו על עץ תאנה זקן או קטף סבר'ס עסיסי, גילה נביעה בין השדות או שיחק מחבואים בין גלי אבנים מסותתות? ורבים רבים לא שאלו את עצמם ואחרים לא סיפרו – מי היה כאן לפנינו? מי נטע את העץ הנושא פרי או תחם את החלקה במשוכת צבר ואבן? "בצדי הדרך ובשולי התודעה" הוא על כן שם קולע לספר חדש מאת נגה קדמן, שכותרת המשנה שלו היא: דחיקת הכפרים הערביים שהתרוקנו ב-1948 מהשיח הישראלי. הפועל "התרוקנו" נבחר כאן בקפידה, קדמן איננה עוסקת בסוגיה האם גורשו או עזבו, נחרבו או פוצצו, היא מתחילה בשלב שאחרי – מדוע וכיצד הועלמו הכפרים מן הנוף ומן התודעה הישראלית, אילו מנגנונים הופעלו כדי למחוק את השמות, העקבות, המשמעות של היותם כאן רק לפני שישים שנה? אין חולק על כך שהתנועה הציונית ומדינת ישראל פעלו נמרצות, ועדיין פועלות לייהוד המרחב והטריטוריה. זהו חלק טבעי מתהליך "בינוי האומה" שדומה כי טרם הסתיים. תהליך זה כולל גם יצירת נרטיב לאומי "סיפור המציג את העבר המשותף של חברי האומה, נותן לגיטימציה והצדקה להווה, ומצדיק את שאיפות חבריה לעתיד משותף". לכן, הבחירה מה להנציח, מה לזכור, וגם מה לשכוח היא תרבותית-פוליטית, אומרת קדמן.

במחקר שיטתי שבדק עשרות אתרי טבע ותיירות ויישובים שהוקמו על חורבות כפרים פלסטיניים היא מראה כיצד נמחקו השמות כמעט בכפיה, כיצד שוּנה הנוף ואיך נוכס מה שנותר מן הכפר הערבי ליישוב היהודי היושב על אדמותיו. מטבע הדברים, חלק ניכר מיישובים אלה הם קיבוצים, שקדמן בדקה בארכיוניהם ושלפה מהם קטעים ישנים המתארים את רגשות החברים כלפי מי שהיו כאן לפניהם. היא מצאה כי גם אם לעתים חשים חברי הקיבוץ אי נוחות מסוימת מהעובדה שהם חיים בבתים בהם חיו אחרים לפניהם או אפילו צער נוכח הכפר המרוקן, הרי "לרוב אינם מבטאים תחושת אשמה או דילמה מוסרית בהקשר זה" (עמ' 100). לפי המחקר, קיבוץ סאסא הוא היחיד שבכתביו נמצאה אמפטיה לכאב העקורים והודאה כי ישנה סתירה בין עקירה זו לבין האידיאלים שלהם עצמם של יצירת חברה חדשה ושוויונית, אולם "אין אנו אחראים לסתירה האכזרית והכפויה הזו" כתבו, "עלינו להלחם על חיינו ועל חיי עמנו" ובמקום אחר נכתב (בשנת 1951) כי "הקיבוץ אשר בנינו בסאסא יוקדש לא רק לתחיית עמנו, אלא לכל המין האנושי ועתידו, וזה כולל גם את שכנינו הערבים" (עמ' 124). גם סיפורים משנים ראשונות על מפגשים עם אנשי הכפרים המקוריים או עם כאלה שחזרו אחרי 1967 לראות מה עלה בגורל בתיהם וכפריהם מופיעים בספר. קיבוץ ארז למשל יזם מפגשים עם פליטי הכפר דימרה וכך נכתב בעלון אחריהם: "הפגישות הראשונות עם התושבים הקודמים לא נעמו לנו. האויבים מאתמול מציצים לכל הנעשה מסביב ומצביעים על כל פינה ועל כל עץ כנכסיהם. יש בינינו שמתעוררים בהם רגשות אשם ואחריות כלפיהם. עם זה – מתעוררים גם יצרים הקוראים להרחקתם" (עמ' 116).

עיקר הספר מנתח כאמור את הדרכים הממסדיות שהפעילו ועדת השמות הממשלתית, מרכז מיפוי ישראל, הקרן הקיימת לישראל, רשות הטבע והגנים וגורמים נוספים בצורה שיטתית למחיקת זכרון העבר הפלסטיני. המדינה הפקידה בידי הקק"ל את תפקיד הייהוד, שכן היא ארגון של העם היהודי ואיננה מחויבת לכלל אזרחי המדינה.

נראה שמצב זה מקובל על מרביתנו ורבים יניחו בצד את ספרה הטורד של קדמן מבלי להעמיק בו. אולם כדאי להקשיב להרהוריה בסוף הדרך הארוכה שעברה בין הריסות הכפרים הללו ולהמלצתה להוציא את השלדים מהארון. היא קוראת לנו להכיר ולהבין את הסיפור הפלסטיני על מנת להיות מסוגלים להגיע בסופו של דבר לפתרון מקיף, אמיתי וארוך טווח של הסכסוך. קדמן מסיימת את הספר החשוב והאמיץ הזה בתקווה כי "הנכחת שרידי העבר יכולה לשמש לשפיכת אור על שורשי הסכסוך של ההווה ולסייע להתוות את הדרך לעתיד של פיוס". מי ייתן.