פעילות משרד המיעוטים בתקופת מלחמת העצמאות

לא רבים זוכרים את קיומו של משרד מיוחד לענייני מיעוטים שפעל במסגרת הממשלה הזמנית מ-15 במאי 1948 ועד יולי 1949. בראשו עמד בכור שטרית שניסה ככל יכולתו לעצב מדיניות ליברלית ושוויונית כלפי האוכלוסיה הערבית הקטנה והמוכה שנותרה בגבולות הקו הירוק. הוא נאבק בממשל הצבאי וכתב עשרות דוחות והצעות מפורטות  לממשלה, אך לא נענה. להלן בקצרה על פועלו של המשרד בתקופת המלחמה מתוך הרצאה שנתתי בכנס ביד בן צבי, 9.3.2010.( פרק מיוחד על משרד המיעוטים נמצא בעבודת הדוקטוראט שלי).

מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, ותוך כדי המלחמה, הוקמו מספר מנגנונים ממשלתיים וצבאיים, שנועדו לעסוק בענייני הערבים, לנהל את חייהם האזרחיים בעת המלחמה מצד אחד, ולהבטיח את בטחון המדינה מצד שני. עיקר הנושאים בהם עסקו הרשויות בעת המלחמה היו אספקת מזון, תעסוקה, תנועת תושבים ממקום למקום, טיפול בפליטים שהתקבצו בשולי הערים וברכוש הנטוש, מניעת ביזה ופלישה של יהודים לבתי ערבים שננטשו, החזרת החיים האזרחיים ליישובים שנכבשו על ידי צה"ל ועניינים הומניטריים. השוד והביזה, כמו גם פלישה לבתים נטושים, היו נפוצים מאד והפתיעו והטרידו את שלטונות הצבא והממשלה, שהתקשו לעצור את התופעה. השנה הראשונה היתה מאופיינת בבלבול רב ובחוסר ודאות מצד הערבים באשר לגורלם תחת שלטון מדינת ישראל. תחושת ההשפלה, הבגידה וחוסר האונים בעקבות התבוסה ועזיבת המנהיגות הותירו קהילה מוכה ומדולדלת שהתקשתה להתמודד עם מצבה החדש.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח לא כללה קביעת גבולות למדינה החדשה. בשל כך, לא היה ברור מי מהתושבים הערבים ייכלל במסגרת המדינה היהודית ואילו מהם לא יישארו בתוכה בסופו של העימות הצבאי. בתקופה זו נקראו השטחים שנועדו להיות במדינה הערבית על פי החלטת החלוקה של האו"ם "השטחים המוחזקים", והסברה היתה שהם מוחזקים על ידי ישראל באופן זמני, רק לתקופת הביניים שעד לסיום המלחמה. בחודשים שחלפו מאז החלטת החלוקה של האו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 ועד להכרזת המדינה ב- 14 במאי 1948, חלו שינויים דמוגרפיים גדולים בשטח כתוצאה מבריחה, עזיבה וגירוש של תושבים ערבים מיישוביהם, במהלך ההתנגשויות האלימות והקרבות. בשלהי 1947 התגוררו בתחומי ארץ ישראל/פלסטין המנדטורית כ-  1,970,000 תושבים, שני שליש מהם, כ1.3 מליון, היו ערבים וכשליש יהודים. במרשם האוכלוסין הראשון לאחר הכרזת המדינה, שנערך ב- 8 בנובמבר 1948, נרשמו אמנם רק  69,000 ערבים, בשל  חוסר מודעות וסיבות אחרות, באפריל-יולי 1949, כתוצאה מהסכמי שביתת הנשק וסיפוח המשולש, נוספו עוד כ- 31 אלף (בנזימן ומנצור: 15). כמה אלפי ערבים נכנסו לארץ במסגרת איחוד משפחות וגם בהסתננויות שקיבלו אחר כך תוקף רשמי. המספר הכולל של ערבים שנותרו בשטח שבתוך גבולות הקו הירוק היה כ-160 אלף נפש, שהיוו רק כ- 20% מהערבים שהתגוררו בו קודם לכן.

משרד המיעוטים

הגוף האזרחי הראשון שהוקם במסגרת הממשלה הזמנית לעסוק בנושא הערבי היה משרד המיעוטים, שפעל בשטח מעט יותר משנה, בין מאי 1948 ליולי 1949. בראש המשרד הוצב בכור שטרית, שופט שלום מטבריה, שדיבר ערבית שוטפת והיה מקורב לאוכלוסיה הערבית. שטרית הגיש לממשלה הצעות מפורטות למבנה משרד המיעוטים, סמכויותיו והנושאים בהם יעסוק. הוא שאף לרכז בידיו את מלוא האחריות למכלול החיים של הערבים במדינה, כולל גם נושאי בטחון. שטרית הציע פריסה ארצית של סניפי המשרד וקיום קשר קבוע בינו לבין משרד החוץ ומשרד הבטחון. הוא ביקש לוודא הפרדת רשויות בין הגורמים האזרחיים לבין הצבא, תוך השארת רמה מסוימת של תאום ביניהם. עוד הציע לבטל את כל הוועדות והממונים השונים, שטיפלו בענייני ערבים, ולרכז הכל בידי משרדו. אשר לבעיית הרכוש הנטוש, המליץ שטרית למנות אפוטרופוס על הנכסים הללו, שיפעל על פי הקו שיקבע משרד המיעוטים. כאמור, אכן מונה אפוטרופוס, אך הוא הוכפף למשרד האוצר וכל ענייני הרכוש הנטוש, שהיו תקופה קצרה נתונים בידי משרד המיעוטים, הועברו לטיפול משרדי החקלאות והאוצר כבר ביולי 1948 והרכוש כולו הופקע לרשות המדינה.

להלן קטע מתזכיר שהגיש שטרית למנהלת העם בתאריך 10.5.1948 , ימים ספורים לפני ההכרזה על הקמת המדינה: הוא ראה עצמו כבר אז כמועמד טבעי לעסוק בענייני המיעוטים. התזכיר דן בשלוש סוגיות: חובת העם היהודי שסבל כמיעוט בשנות גלותו לקיים יחס אחר כלפי המיעוט היושב בתוכו; מחאה על התנהגות חיילים וביזה בתקופת המלחמה; פרוט מבנה מוצע למשרד המיעוטים, תפקידיו ויחסיו עם שאר הרשויות.

הנדון: הבעיה הערבית

רבות הכריזו מנהיגי העם העברי ודובריו בעבר הרחוק והקרוב על רצונו של עמנו לחיות בשלום עם בני ערב השוכנים בקרבנו ולהעניק להם זכויות אזרח שוות ללא הבדל דת וגזע ואפליה כלשהיא.

אנו מאמינים שעמנו, אשר סבל במשך אלפי שנות גלותו בארצות נכר מרדיפות, טביחות וגזלת זכויות אדם באשר הוא אדם, יידע להעריך זכויות אלה ויגשים את עקרונות החופש, שווי הזכויות, חופש הדת והאמונה בתוך מדינתו העצמאית המשוחררת.

בקרבנו שוכן מיעוט גדול וניכר של ערבים, ומדינתנו מוקפת ממלכות ומדינות ערביות וארצות מוסלמיות רחוקות, אשר בתוכן חיה אוכלוסיה יהודית רבת מניין ומשקל משקי וכלכלי. כלל גדול אמרו חכמינו: "באותה מידה שאדם מודד – מודדים לו", ואין ספק שאומות העולם יביטו על דרכינו בשבע עיניים וידונו אותנו ואת היהודים הנמצאים בתחומיהן לשבט או לחסד לפי יחסנו אל המיעוטים הגרים וחיים בתוך מדינתנו. הגיעה השעה שאנו נעבור מהכלל של "נאה דורש" אל הסיפא של כלל זה "נאה מקיים"… יש להוכיח בכנות שפנינו לשלום ולחיי אזרח שווים, פן יבולע לשמנו ולטוהר תחייתנו בראשית צעדי המדינה, ופן נאבד את ידידותם של אלה הרוצים לחיות איתנו בשלום ושלווה".

(ארכיון המדינה, משרד המיעוטים 2451/12)

בהמשך הוא קובל על "מעשים פליליים שנעשו במקומות שנכבשו על ידינו, העלולים להכתים את שמה הטוב של התנועה הציונית ולטמא את העקרונות אשר בהם היא דוגלת". הוא הציע שמשרדו ירכז את הנושאים הבאים: בטחון פנים; פינוי ישובים ערבים ושמירה על רכושם; קביעת התנאים לשיבת הערבים למקומותיהם; הסדרת יחסים תקינים הין יהודים לערבים; הסדרת היחסים עם הכפרים שלא היו מעורבים בלחימה; דאגה לאספקת מצרכים; דאגה לצרכיהם התרבותיים והחברתיים; שיתופם במוסדות המדינה ובמשק; טיפול בענייני דת ופולחן ושמירה על המקומות הקדושים. למרות מינוי האפוטרפוס לרכוש נטוש במשרד האוצר המשיך שטרית לעסוק בנושא ולכתוב תזכירים ובהם הצעות לשמירה על רכשו זה והקמת ועדה שתקבע מה לעשות בו. הוא אמר כי "המלחמה קובעת במידה רבה את גורל המיעוטים תוך זמן הלחמה ואחריה" ולכן דרש שימונה נציג של משרדו ליד שר הבטחון ויועצים מטעמו לכל חטיבה צבאית – המלצה שלא נתקבלה.

כמנכ"ל המשרד מונה גד מכנס והוא הוקם במתכונת צנועה ועם סמכויות מצומצמות:

מחלקה מנהלית, מחלקה לשיקום ולהסדרת היחסים בין יהודים לערבים בראשות משה ארם איש מפם

מחלקה לחינוך, לתרבות ולהסברה, בראשות יהודה בורלא

מחלקה משפטית בראשות עו"ד ישראל שוחט

המכון לחקר המיעוטים (שמעולם לא קם).

למשרד היו סניפים ברחבי הארץ – חיפה, צפת,גליל מערבי, גליל מזרחי,  יפו, רמלה לוד ובנגב. בחלק מן המקומות הם ישבו בתוך משרדי הממשל הצבאי.

עובדי המשרד נבחרו "מתוך ותיקי היישוב העברי בארץ השולטים בשפה הערבית, המכירים את ענייני המיעוטים, מעשיהם, מנהגיהם והלך רוחם מתוך מגע מתמיד, אישי וידידותי עם ערביי אותן נקודות יישוב בהן הם נקראו עתה לטפל".

ערבים פנו לסניפי המשרד בתלונות ובבקשות שונות. לדוגמה, סניף חיפה קיבל במשך 7 חודשים מ-1 ביולי 48 מועד תחילת פעולתו עד 31 בינואר 49 – 2100 מכתבים ו-773 בקשות לרשיונות תנועה.

רק מעט מן הרעיונות של שטרית ואנשיו לשיפור מצב הערבים והעמקת הקשר שלהם עם המדינה ומוסדותיה אכן יושמו בפועל. משרד המיעוטים הוקם במתכונת צנועה ועם סמכויות מוגבלות והוא נאלץ להסתפק  במעמד שולי מול הממשל הצבאי, שחיזק את אחיזתו בשטח תוך כדי המלחמה. מעמדו השולי של שטרית עצמו במפלגה ובממשלה, התפיסה כי נושא הטיפול בערבים הוא נושא בטחוני מעיקרו והעובדה כי המלחמה טרם הסתיימה, הביאו לכך שמרכז הכובד של העיסוק בענייני הערבים שנותרו תחת שליטת ישראל עבר לידיים צבאיות. עשרות סקירות שכתבו השר ועובדי משרדו על פעולותיהם, מציגות את גישתם כלפי המיעוטים בתקופת המלחמה, שלא תאמה במקרים רבים את גישתן של שאר הרשויות ובמיוחד של הצבא. במהלך ביקוריהם בשטח נוכחו אנשי משרד המיעוטים לדעת, כי בתנאי המלחמה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקיים את ההצהרות על שוויון אזרחי למיעוטים. הם ניסו, על פי עדותם, "לטהר, במידה מסוימת, את אווירת הפחד ואי האמון בו שרוי הישוב הערבי בתחומי המדינה וכיבושיה", (ארכיון המדינה, משרד המיעוטים 307/24) אך לרוב ללא הצלחה.

סניפי משרד המיעוטים ברחבי הארץ נטלו על עצמם תפקידים מגוונים ולעתים סותרים. מצד אחד, הם היו קשובים לתלונות התושבים הערבים, וניסו לפתור אותן במידת יכולתם, או להעביר את הטיפול בהן לרשויות המוסמכות; מצד שני, הם שימשו גם עיניים ואוזניים לשלטון הישראלי בקרב הערבים, ומתפקידם היה לאסוף חומר על הנעשה בקרבם ועל הלכי הרוח הרווחים בתוכם. נציגי המשרד ראו עצמם כמגני האינטרסים של המיעוטים, וכמגני הדמוקרטיה הישראלית בעת ובעונה אחת. הם ביקשו להבטיח יחס הוגן של מוסדות המדינה כלפי הערבים ובמקביל, לבנות אמון והזדהות של האזרחים הערבים עם מדינתם החדשה. לעתים הואשמו אנשי המשרד באהדת יתר לערבים, בגישה סובלנית ופתוחה יתר על המידה, והם הרגישו מבודדים בעמדתם ולא הצליחו לעמוד מול כוחות חזקים מהם בתוך הממסד הישראלי. החיכוכים עם רשויות המדינה האחרות, ובמיוחד עם הצבא, ליוו את עבודת אנשי משרד המיעוטים בכל הדרגים, והם הירבו להתלונן על כך. שטרית חש תסכול רב והתלונן בפני בן גוריון אישית, שנעשים דברים בלי ידיעת משרדו, עוקרים כפרים בלי שהוא יודע, והוא אינו מקבל דיווחים מהמושלים הצבאיים. שטרית חשש שהוא הופך ל"מקונן מקצועי" אשר כל הסעד הניתן לו "מתבטא במנוד ראש ואנחה", אך לא חדל.

המשרד ניסה ליצור מקומות עבודה עבור ערבים כמו נגריות ומסגריות ופעל לפתיחת מפעלים שנסגרו ולהקמת לשכות עבודה לפועלים ערבים מובטלים. מול משרד הבריאות פעלו לאפשר שרותי בריאות בכפרים הערבים ומול משרדים אחרים להבטיח אספקת מצרכים סדירה ומתן עזרה כספית ואשראי לחקלאים ערבים.  המשרד עסק גם בענייני חינוך ותרבות. הוא הציב לעצמו מטרה "להרים את דרגתם התרבותית של הערבים ולהתאימה לדרגת תרבותם של היהודים במדינה". הוקמה ועדה שבדקה בשטח את צרכי החינוך הן מבחינת התכנים והן בתקציבים ועמדה לכתוב הצעה למבנה החינוך הערבי במדינה. אלא שהממשלה החליטה באוגוסט 1948 להעביר את הטיפול בנושא למחלקת החינוך של הוועד הלאומי, ובכך שוב ניטלה סמכות ממשרד המיעוטים ואנשיו נאלצו להסתפק במעמד של יועצים. בשטח התרבות אסף המשרד רבבות ספרים ערבים מספריות פרטיות וציבוריות ובחנויות ספרים וריכז אותם בספריה שהוקמה לשם כך ביפו ונקראה "הספריה הערבית של המדינה" (לא ידוע מה עלה בגורלה) בשטח ההסברה נערכו הרצאות וחולקו ספרים לשבויים ערבים ולחיילי יחידת המיעוטים. בספטמבר 1948 נוסד העיתון היומי בשפה הערבית "אל-יום" (היום) ביוזמת המחלקה להסברה במשרד המיעוטים והוא הופץ ביישובים הערבים באמצעות סניפי המשרד. העיתון היה שופר למדיניות הממשלה והתפרסמו בו הודעות רשויות של רשויות השלטון והממשל הצבאי. העיתון נערך ונכתב בעיקר על ידי יהודים דוברי ערבית, העורך הראשי היה מיכאל אסף, איש מפא"י. היה ויכוח פנימי במשרד והיו שתמכו במינוי עורך ערבי אבל בורלא אמר שבתנאי מלחמה  זה בלתי אפשרי ומכל מקום הם לא מצאו אדם בעל כישורים מתאימים. העיתון הביא מידע על הנעשה בקרב הערבים בארץ ועל מהלכי המלחמה והמתרחש במדינות ערב. הוקדש בו מקום לתלונות של תושבים ערבים ולתשובת השלטונות עליהן כמו גם לדברי ספרות ושירה. במשך שנים ארוכות היה אל-יום העיתון היומי היחיד בערבית שהתפרסם בישראל. אנשי המחלקה תרגמו לערבית את יומני כרמל ודאגו גם להקרנת סרטים ערבים ביישובים ולהוצאת חוברות מאוירות על פעולות הממשל ועל "הווי המיעוטים במדינה".

המחלקה המשפטית ראתה את תפקידה בשמירה על כך שהערבים לא יקופחו ע"י הצעות חוק שיש להם קשר אליהם. היועץ שוחט גם חיבר מסמך בו ניסה להגדיר את חלוקת הסמכויות  בין השלטונות הצבאיים והאזרחיים בתקופת המלחמה ובו הצעה לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין הצבא לאוכלוסיה האזרחית הערבית ולנהל את כל היחסים עימה באמצעות גורמים אזרחיים, היינו משרדו. אולם ההצעות הללו לא התקבלו ע"י הממשלה.

סקירות רבות שנכתבו בידי אנשי המשרד הכילו נימות אפולוגטיות שהתגוננו מפני האשמתם בתמיכת יתר בערבים: "העקרונות שלפיהם נוהג המשרד מתבססים על רקע לאומי אנושי וסדר ממשלתי וטעות היא בידי אלה הרואים בדבר סימני פרוגרמה של ויתורים ומדיניות פרו ערבית". הם הירבו לחזור ולצטט את עקרונות מגילת העצמאות כבסיס לטיעוניהם ואמרו על הערבים בשנשארו במדינה: "אנשים אלה ספגו מכה קשה וחייהם זועזעו ונהרסו עד  היסוד. יש איפוא לגלות כלפיהם הבנה ולהגיש להם עזרה אנושית עד שיתאקלמו ויתערו בתוך המציאות הישראלית".  הם ראו עצמם כיצירה ייחודית במינה במזה"ת – משרד מיוחד המטפל בבעיות מיעוטים שאין לו אח ורע ואין לו למעשה ממי ללמוד.

משרד המיעוטים התכוון גם להקים מכון מחקר מיוחד לחקר מיעוטים ולאסוף חומר על בעיות מיעוטים במזרח התיכון ובעולם כולו, אך המכון מעולם לא הוקם. השר שטרית הציע גם להקים מועצה ארצית מייעצת ליד משרדו, שתכלול אנשי ציבור יהודים וערבים ותהווה צינור קשר בין האוכלוסיה הערבית למשרד ובאמצעותו לממשלה.  הוא קיווה כי גוף ציבורי רחב ייתן גיבוי למשרד המיעוטים ולחזק אותו בחילוקי הדעות עם הצבא. למרות שכבר הוכנה תכנית מפורטת ומרבית שרי הממשלה תמכו ברעיון, המועצה לא קמה בסופו של דבר, בעיקר בגלל התנגדות בן גוריון שאמר: "המצב לא ברור. ספק מלחמה ספק הפוגה; כל מיני כוחות עוינים חותרים תחת מדינת ישראל – ואיני רואה מהי הברכה שעלולה להביא מועצה ממין זה בשעה זו. יוקם מקודם השלום ונדע מי ומי הם אזרחי המדינה ומהם גבולותיה, ואז נברר את שאלת המיעוטים".

עד מהרה התרוקן משרד המיעוטים מתוכנו והפך לסרח עודף לשאר הגורמים שעסקו בנושא המיעוט הערבי, ובמיוחד הצבא וכוחות הבטחון. כך צומצם בהדרגה כוחו, עד שב- 1 ביולי  1949, מספר חדשים לאחר תחילת פעולתה של הממשלה הנבחרת הראשונה, ולאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק והמלחמה נסתיימה למעשה, הוא פורק. הטיפול בענייני האוכלוסיה הערבית פוזר בין משרדי הממשלה השונים והממשל הצבאי הפך לגורם הדומיננטי בשטח, שעל פיו יישק דבר. הסברים שונים ניתנו לפירוק המשרד: באופן רשמי נטען, כי המיעוטים הם שווי זכויות ואין צורך בטיפול נפרד בהם, ולכן המשרדים השונים יטפלו בענייניהם לפי הנושא (רכס, 1990: 295-296). גירסה אחרת מייחסת את הביטול לסיבות פוליטיות וטוענת, כי אחד הדברים שהביאו לחיסול המשרד היה העובדה כי הוא אוכלס באנשי מפ"ם, שלפי הטענה ניצלו את קשריהם ועבודתם בקרב המיעוטים לחיזוק מפלגתם ולצרכיה. יש להזכיר כי מפ"ם לא היתה שותפה בקואליציה של ממשלת הקבע הראשונה, ולכן לא יכלה להשפיע על ההחלטה לפרק את המשרד (אמיתי: 85).  מאמרים בעל המשמר ניסו למנוע את הגזירה וטענו כי המשרד שאנשיו כונו לא פעם בלעג מגיני האסלאם או משמיצי הצבא ייזכרו לטוב בשל מאבקם לשמירת הדמוקרטיה בישראל. מאמר ב"נר" האשים כי המשרד נסגר כיוון שניסה באמת להגן על האינטרסים של המיעוטים.  אפילו תופיק טובי התנגד לסגירת המשרד ואמר כי יש עדיין עניינים רבים הנוגעים לערבים הדורשים טיפול נפרד.

למרות סגירת משרד המיעוטים וההצהרה כי הערבים יטופלו בצורה שווה לאזרחים היהודים, המשיכו מרבית משרדי הממשלה לקיים מחלקות ערביות נפרדות עוד שנים רבות. לצורך תאום, מונה יועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה. אך גם הוא, כדוגמת שר המיעוטים, נאלץ בדרך כלל להיאבק על סמכויותיו מול זרועות הביטחון ומשרדי הממשלה. בכור שטרית ניסה להיאבק נגד ביטול המשרד, אך ללא הועיל. הוא עצמו מונה לשר המשטרה. נראה שעם ביטול משרד המיעוטים בא גם הקץ על נסיון קצר ימים, בראשית ימי המדינה, לעצב מדיניות שוויונית וסובלנית כלפי אזרחיה הערבים. אף כי המשרד לא היה נקי מפגמים, הרי ניתן לומר, כי אנשיו גילו ראייה לטווח ארוך והבינו היטב את המשמעות של שוויון אזרחי לאוכלוסיה הלא-יהודית במדינת היהודים. זאת, למרות התקופה הקשה בה פעלו. מאבקי סמכויות וכוח בתוך המערכת הממשלתית והתגברות התפיסה הבטחונית, שראתה בערבים סיכון, הביאו לידי כך, שמשרד המיעוטים נושל כמעט מכל סמכויותיו ונסגר לבסוף.

מבוסס על הרצאה שניתנה ב"יד בן צבי"  ב-9.3.2010


כתיבת תגובה