פליטים על גבול ישראל, יום הנכבה 2011

פורסם ב"זמן היורק", מאי 2011

בחודש יוני 48 זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות ובעת שלמדינה לא היו גבולות ברורים, קיימה הממשלה הזמנית דיון ראשון בנושא הפליטים הערבים, אזרחים שנעקרו מבתיהם בעקבות הקרבות והתפזרו לכל עבר. בשלב ההוא היקף הבעיה עדיין היה מצומצם ואיש לא ציפה כי היא תהפוך לאחד הנושאים הקריטיים שיעמדו בין המדינה הצעירה לשכניה הפלסטינית בעשורים הבאים. שר החוץ משה שרת הנחה את משלחת ישראל באו"ם לומר כי "לא תהיה שום החזרה לפני גמר המלחמה" והוסיף כי "נחשול חוזרים עלול לפוצץ מחדש את המדינה מבפנים… החזרת  פליטים ללא שלום עם המדינות השכנות היא מעשה התאבדות במו ידינו". הסכמה ברוח זו שררה בין השרים והשר בכור שטרית, שהיה ממונה על משרד המיעוטים דאז, הציע כי "הסדר חילופי אוכלוסין יפטור אותנו ממיעוט גדול וגם ייתן לנו אפשרות להעלות יהודים מארצות המזרח". רק שר אחד העז להעלות מחשבות "כפירה" מנוגדות וטען כי יש לדון ברצינות בהחזרת הפליטים למקומותיהם. היה זה שר החקלאות, איש עין חרוד אהרן ציזלינג, שדומה כי מעטים זוכרים את שמו כיום. ציזלינג התנבא כי מאות אלפי הפליטים יגדלו לשנוא את ישראל ויהפכו בכל המזרח התיכון "לאלמנט שנושא את המלחמה נגדנו". הוא גם התנגד להצעה לשלם להם פיצויים וליישבם במדינות ערב באומרו כי הכסף לא יגיע לכיסם של הפליטים אלא ישתלשל אל כיסי המנצלים אותם "ומאות אלפי הערבים, הם ובניהם הצעירים, יהיו לנו לאויבים… הם ישאו בקירבם את שאיפת הנקם והשילם והחזרה, הם יהיו המעוררים את ההמונים למלחמה נגדנו". לא יכולתי שלא להיזכר במילות נבואה אלה כאשר חזיתי בתמונות הצעירים הפלסטינים המפילים את גדר הגבול ליד מג'דל שמס ובמראה אחיהם מדרום הצועדים לעבר הגדרות המקיפות את הכלא הגדול של רצועת עזה. שישים ושלוש שנים בדיוק חלפו מאז דיבר ציזלינג על הפליטים ובניהם הצעירים, והנה קמים בפנינו גם נכדיהם וניניהם והאש הבוערת בקרבם היא אש השנאה והנקם והרצון לחזור הביתה. לא בכדי אמר ה'סורי' בן ה-28 שהצליח להגיע בטרמפים לתל אביב, כי רצה לראות את המקום בו נולד ביפו. הרי ברור שלא הוא נולד פה, אלא סבו וסבתו, אולם בתודעתו – זהו בית  הולדתו. הסטוריונים לא נוהגים להתחייב ולומר "מה היה קורה אילו…", מה היה קורה אילו האזינה הממשלה הזמנית ביוני 48 לציזלינג, או אילו התייחסו ממשלות ישראל לדורותיהן לסוגיית הפליטים הפלסטינים בכובד הראש הראוי לה ולא מדחיקים ודוחים ומקווים שהיא תיפתר מאליה במדינות ערב. ייתכן אפילו, שאילו בשנים הראשונות היו מציגים ברצינות את בואם של היהודים ממדינות ערב כ'חילופי אוכלוסין'  המגובים בהסדר, בפיצוי ובחתימה על הסכמים לא היינו חוזים היום במראות שראינו השבוע ביום הנכבה. אך ההסטוריה נעה במסלולים אחרים וכיום ישנם מליוני פלסטינים הרואים עצמם כפליטי 48 ואליהם נוספו גם עקורי 67. מה שאמר שרת אז, מפחיד היום, ובצדק, את כולנו, ולכן אי אפשר יותר לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח או לעשות שרירים מול כל העולם ולהתבצר בצדקתנו ולא להציע פתרון. מה שראינו ב-15 במאי 2011 עלול להיות רק קדימון לדבר האמיתי – מאות אלפי בני אדם בלתי חמושים צועדים לעבר גבולות ישראל ומפילים את הגדרות. האם צה"ל יקבל פקודה לירות בהם?

מבלי להתעלם מחומרת הבעיה וממורכבותה – רק הסדר מיידי עם הרשות הפלסטינית הנוכחית, כן, זו שהגיעה להסכם  פיוס עם החמאס וכללה אותו בעל כורחו בכל הסכם עתידי, רק הסדר כזה יוכל לנטרל את פצצת הזמן המאיימת עלינו. הסדר הוגן שיסיים את הכיבוש ויעניק לפלסטינים עצמאות, יעביר אליהם את האחריות לפתור את בעיית הפליטים שלהם. אם נעיין בהסכמות שהושגו כבר במחצית שנות התשעים אחרי הסכמי אוסלו ניווכח לדעת, כי מרבית הפליטים הללו, בניהם ובני בניהם יעדיפו שיקום ופיצוי במדינות בהן הם מתגוררים כיום על פני שיבה אל הלא נודע. חלקם יחזרו אל המדינה הפלסטינית שתקום במידה שיוכלו למצוא מגורים ופרנסה, אך רובם מבקשים בעיקר הכרה עקרונית בזכותם, ובמסגרת הסדר כולל יישארו במקומותיהם, יבנו את עתידם ולא יצעדו אל עבר הגבול.