יהודה באואר, מוֹת העיירה, מאנגלית: עתליה זילבר, יד ושם ירושלים, תשע"א 2011, 284 עמ'.

פורסם ב"האומה" 183, קיץ 2011

דומה שככל שחולפות השנים מאז מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים, השאלות והתהיות הקשורות לאירוע הרה גורל זה רק מתעצמות והרצון להבין, לדעת, לחקור ולכתוב עליו גובר. פרופסור יהודה באואר, מגדולי חוקרי התקופה, מציב במרכז ספרו החדש כמה שאלות ונושאים שהמחקר טרם היפנה אליהם תשומת לב מספקת. הוא מנסה כמיטב יכולתו למצוא תשובות, אך לא מהסס להודות לעתים כי רב הנסתר והבלתי מובן על הגלוי והידוע וכי לא לכל שאלה יש תשובה. הספר שופך אור ומנתח את השנים הספורות לפני שהישות המיוחדת הזאת – השטעטל  היהודית של מזרח אירופה – נהרסה וחוסלה לחלוטין. באואר מנסה להציל את הידע שנותר על שנות הגסיסה של העיירות במזרח פולין ודרך סיפורן המפורט של כמה מהן להשליך גם על השאר. כשליש מיהודי פולין חיו בעיירות קטנות לפני המלחמה, חיי דוחק ועוני בדרך כלל, שהיו בהם גם איים של יצירה תרבותית, בעיקר תרבות האידיש, בצד פעילות ציונית. רוב המחקר הקיים עוסק מטבע הדברים בערים הגדולות בהן התקיימו קהילות יהודיות תוססות שזכרן הונצח ונקבע בזכרון הקולקטיבי. מי לא שמע על המרד בוורשה, על המחתרת בווילנה או על חיסול גטו לודז'? ומי כן שמע על ראשי היודנראט בקוריץ ובדרצ'ין, שהתאבדו כי לא עמדו בלחץ הגרמנים או על הגטו בקרמניץ שסבל מרעב קיצוני ומהתפוררות קהילתית? באואר מתאר בצורה סיפורית ומרתקת את קורותיהן של כמה מן העיירות הללו בחבל המזרחי של פולין, שכיום  הוא מערב בילורוס ומערב אוקראינה, זהו אזור בו היוו הפולנים מיעוט אתני בין שתי מלחמות העולם ואשר היו בו קהילות יהודיות לרוב. מכאן יצאו דמויות כמו חיים וייצמן, ש"י עגנון, זיגמונד פרויד ואחרים. התקופה בה עוסק הספר מתחילה בשנות השלושים, עוברת דרך הכיבוש הסובייטי של 1939 והשפעתו ההרסנית, ומכסה את שנות המלחמה עצמן. באואר מפרט את שמות תריסר העיירות אותן בחן לעומק, וכמו מתנצל על שבאחרות יעסוק באופן כללי ושטחי יותר, שכן אי אפשר להקיף את כולן. "ידוע לנו שהיהודים נרצחו", הוא כותב. "אני יודע שמתו. אני מבקש לדעת איך חיו".

ואכן, הספר נפתח בתיאור מאלף של חיי העיירה בעשור שקדם למלחמה. אותה עיירה שזכתה לייצוגים ספרותיים מופלאים מלאי אהבה וחסד, אך גם ביקורת ולגלוג, בכתביהם של שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, י.ל. פרץ, בשביס-זינגר (שרק לאחרונה תורגם לעברית במלואו ספר זכרונות ילדותו "בית הדין של אבא") ואחרים. דמות העיירה ההיא איננה זרה על כן לקורא העברי בן זמננו, אולם שנות שירת הברבור שלה, שקיעתה וחורבנה אינן מוכרות דיין. מהי הגדרת ה"עיירה"? שואל באואר בפתח ספרו ומציע הגדרה המורכבת הן מנתונים מספריים והן מאופי החיים: "מקום ישוב שחיו בו 1,000 עד 15,000 יהודים והיוו לפחות שליש מן האוכלוסיה הכללית וחייהם התנהלו על פי לוח השנה היהודי ועל פי המנהגים שמקורם בפרשנות המסורתית של הדת היהודית" (עמ' 16) הוא בוחן את ההתפתחויות הקהילתיות הפנימיות, השינויים הכלכליים והחברתיים ואת השפעת המשבר הכלכלי העולמי על העיירה; סוקר את התפתחותן של התנועות הציוניות, בתי הספר העבריים ומקומן של אידיאולוגיות אחרות כגון זו של הבונד, וכן את האנטישמיות הפולנית החריפה של חוגים לאומניים, שלדבריו היתה קרובה מאד לזו של הגזענות הנציונל-סוציאליסטית הגרמנית. "פולין לא תוכל לעולם למצוא את מקומה ההולם בחברה האירופית והעולמית אם לא תקיא מקרבה את היהודים"  אמר הפוליטיקאי והאינטלקטואל הפולני רומן דמובסקי שהיה למרבה הפלא גם אנטי גרמני תקיף (עמ' 38).

21 חודשי שלטון סובייטי

שנת 1939 היתה מכרעת בקורות העיירה – פולין חולקה כזכור בין גרמניה לרוסיה בעקבות הסכם ריבנטרופ מולוטוב והאזור המדובר נמסר לשליטת ברית המועצות. ב-21 חודשי השלטון הסובייטי אפשר לראות את השלב האחרון בקיומה של העיירה היהודית, מצטט באואר מספרו של בן ציון פינצ'וק שחקר את התקופה (עמ' 67). היהודים קידמו את השלטון הסובייטי בהתלהבות, כי הוא היה בעיניהם חלופה לשלטון הפולני או הגרמני. הגרמנים כבר השתלטו על כמה עיירות באזור כמו לובומל, פשמישל, סוקל ואוגוסטוב, והחלו ברציחות ההמוניות בזמן הקצר לפני שאלה נמסרו לסובייטים במסגרת ההסכם. היהודים הכינו קבלת פנים נלהבת לחיילי הצבא האדום שתחילה היו ידידותיים ואדיבים. יהודים רבים אף קיבלו תפקידי מפתח בוועדים שהקים השלטון החדש כדי להגביר את השליטה בערים ובעיירות שבאו תחת חסותם. אלא שהצעדים השלטוניים המידיים שנקטו בהתאם לאידיאולוגיה הקומוניסטית, כפי שעשו כלפי קבוצות אתניות אחרות ברחבי ברית המועצות, הביאו לחורבן הקהילות. מפעלים הולאמו, מוסדות קהילתיים בוטלו, פעילות מפלגתית נאסרה, האליטות הישנות ה"בורגניות" הודחו, מנהיגים הוגלו לסיביר, מוסדות חינוך יהודי ומוסדות דת נסגרו ומשטר ההלשנות והפחד שרר בכול. "וכך, כמה שבועות אחרי השלטת משטר טוטליטרי, קרסה לה מסורת אתנית ודתית עשירה שהתפתחה לכלל תרבות ייחודית נפרדת במשך מאות רבות, כמו מגדל קלפים" כותב באואר, "לא היתה אפילו התקוממות אזרחית סמלית". והוא שואל את עצמו כיצד קרה הדבר, איך ניתן להסביר את "הקלות השערורייתית" בה הצליח השלטון הסובייטי להרוס תרבות כה עתיקה במהירות רבה כל כך? (עמ' 85). הסבריו מעניינים וכורכים יחד הן את האופקים החדשים שפתח השלטון הקומוניסטי בפני יהודים צעירים בתחומי ההשכלה והתעסוקה והן את הטרור, הדיכוי והפחד מהגליה וממעצר והמניפולציות שהפעיל סטלין על נתיניו בכל רחבי המדינה. תקופה זו מאופיינת בתופעה נוספת – כחצי מליון בני אדם הגיעו כפליטים לאזור הסובייטי מפולין הכבושה בידי הגרמנים. כאן החלה התופעה המוכרת גם מן השנים הבאות – היהודים לא האמינו לסיפורי הזוועות שסיפרו להם אחיהם הפליטים. לא זו בלבד, אלא שהם האמינו בכל ליבם כי הצבא הסובייטי יעניק להם שריון מגן שהגרמנים לא יוכלו לחדור בעדו. פרדוקס נוסף שיצרה תקופה קצרה זו היה – שדווקא אלה שגורשו לעומקי רוסיה ולסיביר – ניצלו בסופו של דבר מן הגרמנים. התברר כי ההגלייה היתה להם מפלט מן הרצח.

"ואז באו הגרמנים" (עמ' 101)

הפרק הרביעי בספר פותח בכיבוש הגרמני של האזור ביוני 1941, בעקבות מבצע ברברוסה. למרות נחישותם של חיילי הצבא האדום, קרס השלטון הסובייטי תוך פחות מיומיים ומאות אלפי חיילים נלקחו בשבי. בתוך כך, מסרו המפקדים הסובייטים לגרמנים מיהם החיילים היהודים ביחידותיהם, למרות שידעו מה צפוי להם (עמ' 114). צעירים יהודיים רבים מן העיירות ברחו מזרחה, היו שנתפסו בידי הגרמנים ונרצחו והיו שניצלו ושרדו בדרך לא דרך. חישוב של אחד החוקרים העלה כי בין 12-13 אלף יהודים ממחוז וולין הצליחו לברוח אל פנים ברית המועצות, לא כולם שרדו.

מכאן עובר באואר לתיאורים פרטניים של גורל שתיים עשרה העיירות אותן חקר לעומק ומביא סיפורים מצמררים המוכרים גם ממקומות אחרים, אלא שכאן היה התהליך מהיר הרבה יותר. רוב יהודי הספר המזרחי נרצחו בין מרס לדצמבר 1942, לעתים כמה אלפי בני עיירה ביום אחד, כמו למשל בנובוגרודק, בה נרצחו 4000-5000 יהודים ב-8 בדצמבר. חלק מן הקהילות הצליחו להתארגן נוכח האסון למרות התפוררותן בתקופה הסובייטית, אולם תוחלת החיים שלהן היתה קצרה ביותר – מקיץ 41 עד סתיו או חורף 42. "ככל שהלכו הקהילות וקטנו נהרס המארג הכלכלי, החברתי, המשפחתי והתרבותי שלהן – וחשוב מכל, המורל שלהן" (עמ' 133). באואר מנתח גם את תפקודם של היודנראטים, המשטרות היהודיות והמנהיגות היהודית בשנות ההשמדה ומביא דוגמאות לצורות שונות של תגובות והתנהגויות – מאותם ראשי קהל שלא יכלו לעמוד בלחץ והתאבדו ועד לכאלה שבלית ברירה שיתפו פעולה עם הגרמנים – או מתוך אמונה שהם מיטיבים עם אנשיהם או מתוך רצון להציל את עורם ואת הקרובים להם. סוגייה זו, שנדונה במחקרים רבים מובאת כאן לא כדיון אבסטרקטי אלא על ידי אזכור מפורט של שמות אנשים ומקומות ותיאור פעילותם בזמן אמת מפי עדים שהיו נוכחים.

העמידה

אחד הנושאים המרכזיים שבאואר מנסה לבחון הוא שאלת ה"עמידה". כיצד הגיבו היהודים בעיירות הללו נוכח פני האימה? הוא שואל את עצמו בין השאר, האם התרבות היהודית שהתפתחה והשתנתה במשך אלפי שנים השפיעה על תגובות היהודים בעת משבר קיצוני, או במלים אחרות – האם הם הגיבו אחרת מיהודים במקומות אחרים או מבני אומות אחרות שניצבו בפני רצח ואימה? המחקר לא מצא הבדלים משמעותיים. לדבריו, אנשים מגיבים לאסון בסדר גודל כזה באופן דומה: "בלבול, ייאוש, גבורה של יחידם וקבוצות, שיתוף פעולה עם הרוצחים בתקווה לשרוד, לכידות משפחתית – אבל גם זניחת ילדים והורים מפעם לפעם – והתנגדות, בעיקר התנגדות מזוינת" (עמ' 252).

לא נמצאה גם הוכחה לכך שלמסורת היהודית היתה השפעה מיוחדת על תגובות היהודים, לא בעיירות ולא בערים הגדולות. הדבר המיוחד שהוא כן מציין כאופייני ליהודים הוא ההתנגדות הבלתי חמושה. עמידה זו שכללה עזרה הדדית, חינוך, הברחת מזון, שמירה על חיי תרבות מינימליים, היאחזות בטקסים דתיים ותפילות (מה שמאפיין גם בני קבוצות אחרות) – כל אלה ועוד מהווים בעיניו "עמידה" מול השואה. בעיירות הקטנות היכולת לכך היתה פחותה מאשר בקהילות הגדולות והמאורגנות יותר, אך המחבר בוחן בפרטנות מקרים של עמידה שכזאת וגם של איים קטנים של התנגדות מזוינת באותן עיירות שבדק, כפי שנראה להלן.

לאזור הגיאוגרפי המיוחד לו מוקדש הספר היה מאפיין שאִפשר הצלת מספר מוגבל של יהודים – היערות הסבוכים שהיו בסמוך לעיירות, והפרטיזנים הסובייטים שפעלו בתוכם, אשר אפשרו ליהודים להסתתר ולשרוד. אך גם כאן – ההצלה לא היתה מובטחת, תנאי החיים הקשים ביער והאנטישמיות בקרב אותם פרטיזנים שקלטו אותם גרמו למותם של רבים.

חסידי אומות העולם

לא היו רבים כאלה, והתנאים בעיירות הקטנות והאינטימיות בהן כולם הכירו את כולם כמעט ולא אפשרו הסתרת יהודים בידי תושבי המקום. עם זאת, באואר מביא מקרים ספורים, אך מעוררי התפעלות והשראה, של הצלה. חלקם בידי פולנים, אוקראינים ובילרוסים ואחרים בידי בני מיעוטים דתיים קטנים כמו "כת המאמינים הישנים" שהאמינו בתנ"ך או הבפטיסטים. פולני בשם אדוארד הצ'ה מברנוביץ היה ממונה על בית הקברות בעיר ובמהלך המלחמה הציל למעלה ממאה וחמישים בני אדם על ידי הסתרתם בחדר המתים במקום. הוא היה איש פשוט שלא ידע קרוא וכתוב, בסוף 1943 נתפס ועונה בידי הגרמנים ונשלח למחנות ריכוז, אך שרד והיה מבין הראשונים שהוכרו ביד ושם כחסיד אומות העולם ב-1962. (עמ' 191). מתוך העדויות שבדק מגיע באואר למסקנה כי יש אמת בכך שהבילורוסים התייחסו ליהודים קצת יותר טוב מן האוקראינים, אם כי בכל צד היו יוצאים מן הכלל לכאן ולכאן. הפרק העוסק בסיפורים אישיים אלה, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו הוא מרתק במיוחד ומעורר מחשבות – מה היה עושה כל אחד מאיתנו בתנאים כאלה בהם עמדו בפני המצילים מצד אחד שיקולים מוסריים ומצד שני הפחד והסכנה המוחשית לחייהם ולחיי בני משפחותיהם.

התנגדות מזוינת

"בשביל היהודים היתה ההתנגדות המזוינת בעיירה בגדר מוצא אחרון", קובע באואר. התארגנו קבוצות קטנות, בעיקר של אנשים צעירים וקשה לקבוע להן דפוסים או להסביר מדוע במקום כלשהו זה קרה ובמקומות אחרים לא. בבוצ'ץ, למשל (עירו של עגנון) קמו שלוש תנועות התנגדות במהלך המלחמה, הגדולה שבהן היתה של בוגרי בית"ר, ביניהם פליטים שלא היו בני המקום אלא הגיעו מן העיירות טלומץ' והורודנקה. ראש הקבוצה ששרד – ע' בזן (וורמן) סיפר כי  עד מרס 1943 הם נמנעו מלפעול כדי לא לסכן את תושבי הגטו ורק אחרי שחוסל התפצלה הקבוצה. חלק מאנשיה ניסו לעורר התנגדות בגטאות אחרים אליהם הגיעו וחלקם ברחו ליער סמוך, התחמשו והתגוננו בעזרת בני כת "המאמינים הישנים". קבוצה אחרת באותו אזור, בראשות דוד פרידלנדר, בית"רי שהפך לקומוניסט, תקפה משתפי פעולה עם הגרמנים וכמה מאנשיה שרדו (עמ' 201). במקומות אחרים, אף כי התארגנו קבוצות יהודים שהצליחו להסתתר או לברוח לפרטיזנים, רבים מהם לא נשארו בחיים בשל האיבה האלימה של האוקראינים שרצחו גם נשים וילדים שברחו, כמו למשל בעיירה טוצ'ין. זו אולי הסיבה שבאזור זה לא היתה תנועה פרטיזנית יהודית, אומדנם הוא כ-2500 איש, פחות מאחוז אחד מקרב היהודים, ומהם שרדו כ-1500, גם מספרם של הפרטיזנים הסובייטים היה נמוך יחסית לאזורים אחרים, ובבדיקה שערך, לא מצא באואר שמות יהודים בין מפקדיהם. בפרק זה נעזר באואר במחקריו של שלום חולבסקי איש נישוויז', שמאז עלה לארץ חי בקיבוץ עין השופט ונפטר זה מכבר בגיל 97 כשהוא מותיר אחריו מחקרים חשובים וזכרונות אישיים על ההתנגדות באזור זה בה נטל חלק פעיל. גם משפחת ביילסקי וסיפורה המופלא – הקמת מחנה משפחות ביער והצלת מאות יהודים – פעלה באזור המדובר. מוצאם מכפר בילורוסי קטן בשם סטנקיביץ' והם הועברו על ידי הגרמנים לנובוגרודק בה החלו בפעולות ההתנגדות שלהם לאחר שהוריהם נרצחו (עמ' 220). כך צועד באואר בעקבות הסיפורים, נוקב בשמות אנשים ומקומות, מתעכב על פרטים קטנים המצטרפים יחד לתמונה גדולה ומרשימה.

עדויות

מחקרים הסטוריים כידוע, נבחנים בדרך כלל במקורות עליהם הם מתבססים, והנטייה היא לראות במקורות הכתובים, ובעיקר במסמכים רשמיים מקור סמכות מרכזי ומבוסס. במחקר הנוכחי עושה באואר שימוש נרחב ביותר בעדויות בעל פה ונותן בכך קול ולגיטימציה למאות אלפי ניצולי השואה שמסרו את עדויותיהם במשך השנים. ההסטוריה שבעל פה (הסטוריה אורלית) הכרחית במחקר על השואה, שכן התיעוד מן הצד היהודי מצומצם ביותר. המפעל הגדול של ספילברג, אך גם מאמצים צנועים יותר שנעשו על ידי אחרים, חלקם מייד אחרי המלחמה, יצרו מאגר ידע עצום שישרת עוד דורות רבים של חוקרים. אמצעים טכניים חדשניים המאפשרים חיפוש מהיר והצלבה של נתונים מקלים על המלאכה. וזה הדבר המיוחד בספר הנוכחי, כפי שהוזכר כבר לעיל – הפסיפס העשיר של סיפורים אישיים הבנויים על סמך עדויות של אנשים שהיו באותם מקומות ובאותו זמן וכל אחד מהם זוכר ומספר על ההתחרשויות מנקודת ראותו המיוחדת. חרף הבעייתיות של הזכרון, השכחה ולעתים אי רצון לזכור דברים מסוימים או להדגיש אחרים – זהו מקור בלתי נדלה לכתיבת הסטוריה, ובמיוחד הסטוריה מקומית. יהודה באואר, חוקר ותיק המנוסה בשימוש במקורות מגוונים, עושה כאן מהלך לדוגמה ומצליח להציג מחקר הנקרא בנשימה עצורה. מתוך המקומי והפרטיקולרי הוא שופך אור על נושא גדול וחשוב – תהליך מותה של השטעטל היהודית במחצית הראשונה של המאה העשרים.