הצד העוד יותר אפל של ההסטוריה

שרה אוסצקי-לזר

 הצד העוד יותר אפל של ההסטוריה

עיתונות בעין הסערה

 מוצטפא כבהא, עיתונות בעין הסערה, העיתונות הפלסטינית 1929-1939, יד בן-צבי והאוניברסיטה הפתוחה 286 עמ'.

 הלל כהן, צבא הצללים, משת"פים פלסטינים בשרות הציונות: מודיעין, התיישבות, התנקשויות, מדיניות, 1917 – 1948, עברית הוצאה לאור, 364 עמ'.

 ימי המנדט הבריטי בארץ היו כידוע עת מכוננת לציונות ולמדינת ישראל, אך גם הלאומיות הפלסטינית התפתחה והתגבשה באותן שנים במקביל.

התקופה הניבה ועודנה מאות מחקרים בתחומים מגוונים, שעסקו ביחסים המשולשים יהודים-ערבים-בריטים, בסערות ובתהפוכות שהתרגשו על הארץ וברקע לאירועים הדרמטיים של 1947-1949 שהוליכו להקמת מדינת ישראל והקפיאו את החלום הפלסטיני להקמת מדינה משלהם. הררי מסמכים מנדטוריים עומדים לרשות החוקרים – הבריטים הירבו לכתוב ולהתכתב, היהודים תיעדו ואצרו את מסמכיהם בארכיונים נגישים וידידותיים למשתמש, והערבים הותירו בעיקר עיתונות עשירה. עדיין ניתן למצוא גם עדים ומרואיינים שהיו שותפים לאירועים וגם ספרי זכרונות למיניהם המשמשים מקור ראשוני חי כמעט לכל המבקש לצלול אל אווירת התקופה.

שני הספרים שבפנינו הם עיבוד של עבודות דוקטוראט שניתחו שני היבטים מעניינים בתולדות החברה הפלסטינית בארץ ישראל/פלסטין המנדטורית: מוצטפא כבהא מתמקד בעשור הבוער בו התחוללו "המאורעות" בפי היהודים ו"המרד הגדול"  בפי הערבים. הוא בודק בדקדקנות את תכני העיתונות הערבית ומשרטט את תפקידה בעיצוב דעת הקהל ובגיבוש הסולידריות הלאומית. הלל כהן עוסק בהיבט כמעט  הפוך ומאיר בזרקור רב עוצמה את תופעה שיתוף הפעולה של פלסטינים עם התנועה הציונית, וחושף את המשת"פים הידועים לשימצה בתוך עמם.

כבהא מנתח את השפעת העיתונות הן במישור הפוליטי והן בתחום החברתי-כלכלי והתרבותי. הוא מגיע למסקנה חד-משמעית כי העיתונות היתה "מכשיר ציבורי ולאומי רב עצמה" (עמ' 258), וזירת שיח ראשונה במעלה על כל הנושאים שעמדו על סדר היום של החברה – הן היחסים עם היהודים, עם הבריטים ועם העולם הערבי והן המתחים הפנימיים, המחלוקות הפוליטיות והאירועים ההסטוריים. כך למשל הוא מרחיב בתיאור תפקיד העיתונות בתקופת ה"שביתה הגדולה" ב- 1936 וטוען, כי היא הכתיבה רבים ממהלכי השביתה, עודדה התנדבות וסולידריות חברתית, העיתונים ארגנו התרמות לנזקקים והטיפו לבניית כלכלה לאומית עצמאית (עמ' 260). בתקופת המרד הגדול שילהבה העיתונות את הרגשות הלאומיים ועודדה את הפעילות המזויינת נגד שלטונות המנדט (עמ' 220). לעומת זאת, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התדרדרה העיתונות הפלסטינית לשפל עד כדי שיתוק ותפוצתה והשפעתה דעכו כמעט כליל (עמ' 265). העיתונות לא היתה הומוגנית וייצגה קבוצות שונות וזרמים פוליטיים מנוגדים, אולם בנושא אחד "גילתה עקביות ואחדות דעים לאורך כל הדרך" (עמ' 180). המדובר ביחס ליהודים ולתנועה הציונית. היהודים הואשמו כמעט בכל – מקשר עם הקומוניזם העולמי ועד פגיעה במקומות הקדושים לאיסלאם, מחמדנות ורצון להשתלט על המרחב הערבי כולו ועד להישענות על הבריטים ומניעת התפתחות ואחדות בעולם הערבי. היהודים תוארו כגנבים, פחדנים וזייפנים, אך למרות כל זאת היו גם איים של קשרים מקצועיים ויחסים אישיים בין בני שני העמים (עמ' 181-182).

 ספרו של כבהא עשיר במראי מקום רבים, מחולק היטב לתקופות ולנושאים, מספק נתונים מספריים על מספר העיתונים והיקף תפוצתם, ונותן תמונה מזווית בלתי מוכרת למרבית הקוראים היהודים על תקופה מעצבת זו בתולדות הפלסטינים.  יש לשבח את יד בן-צבי, העוסקת באופן מסורתי בתולדות היהודים בארץ ישראל, על שהוציאה לאור עבודה חשובה זו העוסקת ב"צד השני".

בין שלל הנושאים שהעסיקו את החברה הפלסטינית באותה תקופה היה גם המעקב אחר משתפי הפעולה עם הבריטים ועם היהודים, ובמיוחד בתחום הרגיש של מכירת קרקעות. לנושא נפיץ זה מקדיש הלל כהן את ספרו "צבא הצללים" בו הוא מבקש "לספר מחדש… את תקופת המנדט כולה מזווית ראייה של ה"בוגדים" ואנשי הקשר היהודים שלהם" (עמ' 9). בקטגוריה זו הוא כולל מיגוון רחב של סוכנים – ראשית אלה מן הסוג הקלאסי שמסרו ידיעות על בני עמם, אך גם סוחרי נשק, מתווכי קרקעות, תועמלנים ומתנקשים ואף רועים ערבים שקיימו קשרי ידידות עם אנשי הקיבוצים השכנים או בדווים שאירחו את שכניהם באהלי קידר.  אף כי הספר עוסק בתקופה רחוקה לכאורה, יש לו כמובן משמעות אקטואלית. ידידים פלסטינים קראו אותו בנשימה אחת וידעו להפנות אצבע מאשימה אל משפחות המוכרות גם היום. כל עם רודף ומנדה את הבוגדים הקמים מתוכו, בתולדות העם הפלסטיני זוהי נקודה כאובה המלווה אותו גם בימים אלה ממש וגורמת לחשדנות פנימית, לחוסר אמון ולהתפוררות חברתית.

תמונת הראי של המשת"פים היא מפעיליהם היהודים, ומתוך ספרו של כהן אנו למדים על שיטות פעולתם – ניצול של סכסוכים אישיים ומשפחתיים או מצבי לחץ אישיים בהם השתמשו המגייסים כדי ללחוץ על סוכניהם. כהן מדגיש כי ההסתייעות במשתפי פעולה היתה וממשיכה להיות מרכיב חשוב בתפיסת הבטחון הישראלית (עמ' 266), שכן היא מניעה תהליכים של פיצול בחברה הפלסטינית ונתק בינה לבין הנהגתה (עמ' 275), דבר שהישראלים מאז ומעולם סברו כי יפעל לטובתם.

בצע כסף הוא גורם אוניברסלי לשיתוף פעולה, אך גם הכרת תודה על סיוע בהעברת מים או בטיפול רפואי היו בין הגורמים לכך, וגם, במפתיע, הערכה ליהודים ולתרומתם לפיתוח הארץ כפי שסיפרו שיח'ים בדווים לנציב העליון (עמ' 69). המחבר מונה ארבעה סוגים של סייענים (עמ' 70) ומביא בפרוטרוט דוגמאות מוחשיות, כולל שמות מלאים של הסוכנים. מעבר לנזק המיידי ולפגיעה המורלית שבעצם תופעת המשת"פים, אומר כהן כי הם פגעו קשות במאבק הלאומי הפלסטיני בכללותו: "הגיוס למאבק לאומי מותנה בהכרה שאדם פועל למען האומה ומקבל ממנה גיבוי… עצם פעילותם של סייענים היווה הצהרה קבועה ובוטה בדבר אי קבלה של האתוס הלאומי והצהרה בדבר היתרונות האפשריים שבהפסקת הלוחמה וחבירה ליהודים (עמ' 258).

מטבע היות הספר מבוסס על מחקר אקדמי, הוא נשען על מראי מקום ומסמכים בשלוש שפות ומוכיח את טיעוניו בצורה משכנעת. הספר כתוב בעט רהוטה ונקרא לפרקים כסיפור מתח בלשי.

 השיח הפלסטיני הפנימי בנושא שיתוף הפעולה ממשיך להתקיים גם היום,  ותרגומו של הספר לערבית בוודאי ילהיט אותו ביתר שאת.

 פורסם בהארץ ספרים 20.9.2006

כתיבת תגובה