מלאומיות ללאומנות

שרה אוסצקי-לזר

 מלאומיות ללאומנות

זהויות ישראליות

 יאיר אורון, זהויות ישראליות, יהודים וערבים מול המראָה והאחר, רסלינג, 359 עמ'.

 מאז נזרקה לחלל קיומנו השאלה הרטורית מיהו יהודי? דומה שהעיסוק במהותן של הזהות היהודית והישראלית ממשיך ללוות את חיינו באובססיביות מטרידה. ככל שהחברה מתפוררת, נקרעת ומשוסעת לשבטים ולתת-זהויות, כך אנו ממשיכים לחפור, להתלבט ולתהות מהי אותה זהות אידיאלית שתהפוך אותנו לעם אחד, ולחפש את דבק הפלא שייצור את ה'ישראליוּת' המושלמת.

הצורך האנושי להשתייך לקבוצה הוא חממה פורייה לקליטת שטיפת המוח של הלאומיות והפטריוטיזם, אלה, בצירוף דחפים פרימורדיאליים שאינם ניתנים לשליטה הולידו מפלצות בדמות הפאשיזם, הגזענות, האתנוצנטריות ושנאת הזרים. מתברר כי הגלובליזציה, שתחילה נתפסה כתהליך המבטל זהויות פרטיקולאריות והופך את העולם לכפר אחד, יוצרת דווקא ריאקציה ומגבירה את החיפוש אחר זהות קבוצתית מצומצמת ואינטימית יותר – מקומית, אתנית, דתית וכמובן לאומית. התופעה לא פסחה כמובן על ישראל, שבנוסף לכל אלה גם מתמודדת עם בידודה ועם שונוּתה באזור ועם מתחים פנימיים וחיצוניים בלתי פוסקים, כולל המתח המובנה בין אזרחות לבין לאומיות והחשש התמידי לבטחונה ולעצם קיומה.

חוקרים הבודקים תופעות אלה עומדים לעתים חסרי אונים נוכח הסתירות בין מגמות מנוגדות שקשה להסבירן בכלים רציונליים. לא נותר להם אלא לסקור ולהשוות, לנתח, להתפלפל, להתפתל ולפרש את ממצאיהם, לרוב על פי נטייתם הפוליטית, לעמת את הציבור עימם ולהזהיר מפני השלכותיהם ארוכות הטווח.

כך עושה פרופ' יאיר אורון מן האוניברסיטה הפתוחה, המשווה בספרו החדש שני מחקרים רחבי היקף שערך ב-1990 וב-2008 בקרב פרחי הוראה וסטודנטים וממיין אותם סביב נושאי זהות מובהקים כמו היחס אל העם, המדינה, הדת, ה'אחר', השואה והנכבה.

אורון מחלק את החברה הישראלית היהודית לארבע קטגוריות זהותיות: חילונית-לא דתית; מסורתית; דתית-לאומית וחרדית, ולצידן גם הקבוצה הערבית, שזהותה שונה לגמרי. בהתאם לכך הוא מנתח את השאלונים ומגיע למסקנה כי משתנה הדת הוא המשמעותי ביותר בהתפלגות התשובות, וכי אפשר כמעט לנבא את עמדות הנשאלים בנושאים הנדונים, לפי מידת דתיותם. יש לציין כי אורון הצליח במקום שנכשלו אחרים – להעביר שאלונים גם בסמינר למורות חרדיות וכך יכול היה לקבל נתונים ממגזר זה, שאינו מרבה לשתף פעולה בסקרים ובמחקרים.

ממצא בולט העולה מן המחקר הוא שהשואה הפכה להיות המרכיב הדומיננטי בזהותם של יהודים מכל הזרמים, ולמעשה משמשת כיום כמכנה המשותף המרכזי, כמעט היחיד, שמלכד ביניהם, מעין "דת אזרחית" כהגדרתו. הממצאים מורים עוד כי הלקחים האוניברסאליים מן השואה הצטמצמו בשמונה עשרה השנים שחלפו בין שני המחקרים, וכי הנשאלים הדגישו בעיקר את הלקחים הציוניים והיהודיים הנובעים ממנה. מה שמזכיר את טענתה של עדית זרטל בספרה "האומה והמוות", האומרת כי השואה הפכה ל"הרשאה העליונה של הפעלת הכוח הישראלית".

העובדה שהחברה היהודית בישראל מסוגלת להתאחד רק סביב אסון קולקטיבי שהתרחש בעבר ולא מוצאת לה חזון מלכד לעתיד, היא כשלעצמה אסון בעיני. תחושה זו מתעצמת עוד יותר אל מול המכנה המשותף של הערבים בישראל – והוא הנכבה, האסון הלאומי שלהם. להרגשתם – בניגוד לשואה שהיא אירוע קטסטרופאלי שהיה ונגמר, הנכבה הפלסטינית טרם הסתיימה והיא מתמשכת יום יום בפעולותיה של ישראל כלפיהם וכלפי אחיהם בשטחים הכבושים. כך, שני הצדדים, שנקודות המגע ביניהם מועטות ממילא, מתכנסים סביב עברם וקורבניוּתם והופכים עיוורים לגבי הצד השני. זהויותיהם מתכוננות בדרך נגאטיבית ומתריסה מול האחר וכך הן הופכות ל'זהויות קטלניות', כהגדרתו של אמין מעלוף (ספרים, 7.9.2010)

פרופ' אורון התפרסם במחקריו אודות הג'נוסייד ברחבי העולם ובסִדרת הספרים המצוינת בנושא זה, שיזם והוציא לאור באוניברסיטה הפתוחה. מאבקו להכרה ישראלית ברצח העם הארמני ולהכנסת הנושא לתכניות הלימודים לא נשא פרי עד כה, אך הוא ממשיך בו ללא לאות. לדעתו, הכחשה או התעלמות מן הג'נוסייד שבוצע בעמים אחרים מחללת את זכרון השואה ולא מבטיחה את ייחודיותה, כפי שטוענים אלה החוששים מאובדן ה"בכורה" של השואה כאסון שאין דוגמתו.

הספר הנוכחי נפתח בהקדמה אישית בה מסביר אורון את התהליך שעבר הוא עצמו ביחסו לשואה ובהכרתו המאוחרת בסבלם של הפלסטינים. בשנים האחרונות הוא מתגורר עם משפחתו ביישוב המשותף נווה שלום, ואחת אל-סלאם, ו"מנסה לחיות את הדו-קיום ולהיאבק נגד עוולות", כדבריו. כמו רבים מבני תת-קבוצתו החילוניים-שמאלנים-הומניסטים-ליברלים גם הוא חרד אל מול המציאות הישראלית, ומזהיר כי "המשך הכיבוש והשלטון על עם אחר משמעותו קֽצָה ההדרגתי אך הבלתי נמנע של מדינת ישראל על פי החזון הציוני המקורי ועקרונותיה המכוננים" (עמ' 12). כך שלמחקרו יש אג'נדה בלתי מוסתרת. הוא מבקש להתריע באמצעות הממצאים הללו על ההתדרדרות בערכי הדמוקרטיה ובתפיסות הומניסטיות-אוניברסליות ועל התחזקות העמדות הסטריאוטיפיות עד גזעניות של סטודנטים צעירים, בעיקר כלפי ה'אחר' הערבי. הוא מזהיר כי הגלישה מלאומיות ללאומנות ולגזענות מהירה מאד, במיוחד בקרב הקבוצות הדתיות. יש בה ארס ופוטנציאל להרס ובמישור הממלכתי והחינוכי לא נעשה דבר כדי למנוע או לצמצם אותה. מאידך גיסא הוא מודאג גם מהתרחקותה של הקבוצה החילונית מן היהדות ומן העם היהודי בתפוצות ושואל "האם יהיה לנו העוז להיות יהודים חילונים?" הוא מציע לראות במורשת מקור השראה ולא מקור סמכות, לבחור מתוכה את המשמעותי והרלבנטי ולטפח את הקשר לעם היהודי ולא רק למדינה, שכן "מדינת ישראל נטולת שורשים וייעוד כלפי העם היהודי מגמדת את שיעור קומתה" (עמ' 324).

על תהיות קשות אלה ועל עוד רבות אחרות שהוא מציב לעצמו ולחברה כולה בעמדו מול המראָה, יש לאורון תשובה כללית וצפויה – חינוך! כאדם שעסק שנים רבות בחינוך הוא סבור כי רק בו טמון המפתח לשינוי: "עלינו לעסוק בצורה אינטנסיבית בחינוך משמעותי נגד גזענות, להודות שהיא מצויה בקרבנו ולהודות שאנחנו לא רק מושאי גזענות אלא גם נשאי גזענות…" הוא ממליץ ללמד את שתי התרבויות הגדולות אותן יצרו היהודים והערבים, תוך כדי דו שיח אמיתי עם הדור הצעיר. המטרה אינה צריכה להיות האחדה, כפיה או נסיון לבטל את הזהויות השונות, אלא הכרה ברב-גוניות ובפלורליזם של החברה הישראלית ומתן לגיטימציה לַשוני.

קריאתו הנרגשת של אורון לעיון ולדיון בשאלות החשובות שהוא מעלה נשמעת למרבה הצער כקול קורא במדבר בימים אלה, כשמשרד החינוך מעדיף לתגבר את החינוך ליהדות על פני לימודי האזרחות, כשהביקורתיות באקדמיה מותקפת, ארגוני החברה האזרחית מושמצים והשיח הציבורי משתיק ואלים. הבעיה, כך נראה, איננה נעוצה דווקא בילדים ולא הם שזקוקים לשינוי דחוף – המבוגרים הם אלה שמנהלים את המדינה, מובילים את החברה ויוצרים את המציאות המרה בתוכה אנו חיים, האם יש דרך לחנך גם אותם?

 פורסם בהארץ ספרים 12.10.2010

כתיבת תגובה