שרה אוסצקי-לזר
סוף שבוע בטהרן
אלדד בק, מעבר לגבול, ארצות אסורות מסעות ומפגשים, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 350 עמ'.
עיתונאים ישראלים אינם מוצבים בקהיר או בעמאן למרות הסכמי השלום עימן ורק מעטים מהם כתבו בקביעות או שידרו במשך השנים באופן קבוע מתוך עזה או רמאללה. אין לנו גם עיניים ואוזניים, מצלמות ומיקרופונים בטהרן, דמשק, קראצ'י או דובאי (אם לא מחשיבים את ידו הטכנולוגית הארוכה של המודיעין הטוב בעולם). כך, מקבל הישראלי הממוצע את השכלתו המזרח תיכונית מכלי שני או שלישי, דרך מסננים של פרשנים ומומחים למיניהם, סוכנויות זרות או סרטים הוליוודיים. אלדד בק הוא אחד העיתונאים הישראלים הבודדים, בעלי דרכון זר, המעזים לחדור אל לב ליבם של השווקים, הרחובות, המסגדים ובתי הקפה במדינות ערביות ומוסלמיות, שהן כה קרובות אך כל כך מרוחקות. את רשמיו והגיגיו פרסם במשך השנים ב"ידיעות אחרונות" ועתה הוא מקבץ אותן לספר שיש לו אג'נדה: לפתוח חלון רחב לעולם הזר והאסור הזה, לשנות את הסטריאוטיפים והדעות המוצקות של הישראלים על שכניהם, שכן "הריחוק, הבידוד, ההתעלמות וחוסר הידע הם אויביו האמיתיים של השלום" (עמ' 16).
ישנם קטעים שרק בעבורם כדאי לקרוא את הספר, כמו הביקור הצבעוני במסגד השיעי בנג'ף, העיר הקדושה בעיראק (עמ' 148), השיחה עם זינאד הפקיסטנית העדינה והיפה בת העשרים, המסתתרת מאביה המבקש להרגה לאחר שנאנסה בידי בן דודה וילדה לו בן (עמ' 255), או הביקור באוניברסיטה בקטאר שיש בה רוב לסטודנטיות מכוסות בחג'אב ושוחרות השכלה גבוהה (עמ' 290). אך מאידך, ישנם פרקים שלמים המכילים רשימות עיתונאיות שנכתבו באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת שכבר אבד עליהן הכלח ולא ברור למה צריך היה ללקטם בספר עשר וחמש עשרה שנים אחרי. בק, המודע להתיישנות של חלק מהדברים, הוסיף בסיומו של כל פרק "פוסט סקריפטום" קצר המנסה לחבר בין העבר להווה. אך לא תמיד זה עובד ובמקרים רבים התפירה מגושמת ומשיגה תוצאות הפוכות מן המטרה המוצהרת לעיל. לדוגמה – הרשימות מעיראק שפורסמו בעיתון
ב-2000 תחת שלטונו של סדאם חוסיין ואחר כך ב-2003 עם הפלישה האמריקאית, מקבלות פרשנות מאוחרת של המחבר בשנת 2009 בה הוא מצדיק את הכיבוש האמריקני ומטיל על המנהיגות הסונית אשמה בלעדית להתדרדרות הבטחונית במדינה השסועה. בדרך הוא גם קובע כי "חברה שלא עברה תהליך של חינוך לדמוקרטיה אינה יכולה לקיים בחירות דמוקרטיות" (עמ' 180) ופוסל את השתתפותם של גורמים אסלאמיסטיים בבחירות. תמוהה ביותר אמירתו כי רבים במערב רצו לראות את המלחמה בעיראק כ"וייטנאם השנייה", ואילו במציאות המדינה "מתייצבת ונעמדת על רגליה" (עמ' 181).
גם בפרשנותו לפרק על פקיסטן ואפגניסטן מביע בק את ביקורתו על העולם המוסלמי השותק נוכח מעשיהם הנפשעים של אנשי אל-קאעידה וכותב כי "כל עוד לא תתפתח בעולם המוסלמי תנועה רצינית של נאורות וקידמה, והמוני המוסלמים ימשיכו להשלים עם אידיאולוגיה דתית של דיכוי ואלימות, האחריות המלאה לסבלו של העולם המוסלמי מוטלת עליו". באותה נשימה הוא מאשים את "השמאל הליברלי המערבי" אשר לדבריו, מתוך רגשות אשמה ותסביכים אוטומטיים מאשים את המערב בכל תחלואיו של העולם המוסלמי (עמ' 264).
לטעמי, במקומות בהם חורג בק מרשמיו כעיתונאי, משיחותיו המעניינות עם ה"איש ברחוב" ומתיאורי האווירה המיוחדים והופך לפרשן או למטיף בשער, הוא פוגם בחשיבותו של הספר ומחמיץ את מטרתו המוצהרת. הכריכה האחורית לא מציגה את המחבר רק כעיתונאי אלא גם כ"מזרחן" וככזה הוא תואם להפליא את הדפוס האוריינטאליסטי שיחסו למזרח נע בין רומנטיקה להתנשאות, בין משיכה עזה לצבעים ולניחוחות לבין תיעוב כלפי אורחות החיים והערכים התרבותיים.
דווקא המסגרת של הספר – פרק הפתיחה ופיסקת הסיום הם בעלי אופי חתרני משהו ואולי מעידים על האמביוולנטיות של אלדד בק עצמו כלפי מושאי כתיבתו והמסר שהוא מבקש להעביר לקוראיו הישראלים. הספר נפתח בסצנה המתרחשת בנתב"ג, בה מעוכב המחבר ומוגשת לו הזמנה לחקירה במשטרה בגלל ביקוריו במדינות "אויב". הוא מופתע ומתקומם שכן, בכל מסעותיו באותן מדינות מעולם לא נעצר ולא נחקר, למרות שמו הישראלי, ורק במולדתו החליטו להגביל את החופש העיתונאי שלו? ואילו בפיסקת הסיום של הספר הוא כותב דברים אופטימיים על איראן, למרות המשטר הנוכחי, שכן להתרשמותו יש הרבה מן המשותף לבני עמה ולעם בישראל: "אולי כדאי לראות את איראן כפי שהיא באמת – מורכבת ורבגונית – ולהתחיל לחשוב עליה כעל שותפה אפשרית בעתיד, ולא בהכרח כיריבה (עמ' 342), אכן ראייה מקורית ונועזת.
בק תוהה בקול רם האם הנימה האוהדת בה תאר את איראן הנוגדת את התדמית השטנית שישראל מבקשת לשוות לה בזירה הבינלאומית היא העילה לחקירה במשטרה? ומייד נסוג בו מן ההרהור הטורדני הזה ונותן הסבר אחר, בעייתי בלשון המעטה, התולה את האשם באישי הציבור הערביים שיצאו בשנים האחרונות למדינות עוינות "ועסקו שם בפעילות הפוגעת באינטרסים הלאומיים, ובמקרים מסוימים גם הבטחוניים של ישראל", ואחר כך היתממו ושאלו "למה לעיתונאים ישראלים מותר ולנו אסור?" (עמ' 13). האשמה גורפת כזאת כלפי נבחרים ערבים, מבלי לציין שמות, מועדים, מקומות והוכחות לאותה פעילות פוגענית כביכול היא מעשה שלא ייעשה בידי עיתונאי רציני, וחבל מאד שבק מועד בנקודה זו. מצד אחד הוא כותב בלהט כי "ישראל הדמוקרטית והתקשורת הפועלת בה לא יכולות להשלים עם הניתוק הזה… וצריכות להיאבק על זכותם של עיתונאים ישראלים לדווח ממדינות ערב כחלק מהצעדים בוני האמון של תהליך השלום" (עמ' 14) אך מצד שני מטיל רפש באזרחים ערבים המבקרים באותן מדינות ובטוח שמסעותיהם פוגעים במדינה.
כך מצאתי את עצמי קוראת בספר בעניין ובכעס ונעה בין שני הקטבים הללו – מחד, מרותקת למראה העיניים של עיתונאי ישראלי המסתובב כאחד האדם ברחבי המדינות השכנות, מצלם בתמונות ובמלים את המראות ה"אסורים" עלינו, ומאידך מתקוממת ומאוכזבת מן הפרשנויות המיותרות ומן ההערות המכלילות הפוגמות בהנאה שבקריאה.
פורסם בהארץ ספרים, 17.3.2010