דברים לזכרה של סופי אוסצקי

דברים לזכרה של סבתא סופי, רמות מנשה 31.8.2004

 

סופי אוסצקי

שפרה-סופי אוסצקי נולדה למשפחת כץ בקייב שבאוקראינה ב-13 בפברואר 1921.

ילדותה עברה עליה במשפחה יהודית חמה ואוהבת יחד עם שלושת אחיה. היא למדה בבית ספר במקום והצטיינה בשירה ובריקוד. תמיד אהבה לספר על הימים ההם, החיים ה"נורמליים" לפני שהמלחמה הגדולה הגיעה. בשלב מסוים עברה המשפחה להתגורר בסביר בעקבות עבודת האב, אך אחר כך חזרו לקייב ושם תפסה אותם מלחמת העולם השנייה.

שפרה שירתה כאחות בבית חולים בראשית המלחמה. היא הכירה את יהודה אוסצקי, נישאה לו ונולדה להם בת, אך הוא גוייס לצבא האדום ומרבית שנות המלחמה שהה מחוץ לבית. ב-1946 הגיעו לאחר השחרור הגיעו לגרמניה ושהו שם במחנה פליטים שנוהל על ידי הצבא האמריקאי, שם נולד בנם השני יורי.

המשפחה חיפשה דרך להגיע לארצות הברית או לקובא, שם היו להם קרובים שהיגרו עוד לפני המלחמה. כשהתברר שלא יוכלו להיכנס לאמריקה הפליגו ב-1948 במסע ארוך לקובא, שהפכה להיות ביתם השני. לאב יהודה היו שם שני אחים ואחות, בני דודים וחברים והם נקלטו במהרה.

השנים בקובא היו מן הטובות בחייה של סופי. היא למדה ספרדית במהרה, ושפה זו הפכה להיות שפת המשפחה במקום האידיש והרוסית. האב פתח עסק למכירת נעליים והמשפחה חיה ברווחה יחסית, הילדים למדו ובבית היתה עוזרת, כך שסופי יכלה להתפנות לחיי חברה ומשפחה. התמונות מאותה תקופה מראות אישה יפה, לבושה בבגדים אופנתיים, תמיד מחייכת ומרוצה מחייה.

אלא שגורל היהודי הנודד פגע גם במשפחת אוסצקי. המהפכה בקובא ועלייתו של קסטרו לשלטון הותירו את היהודים בחרדה, והוחלט לעזוב. ראשון נשלח יורי, שהיה אז בן ארבע עשרה, בעליית הנוער לישראל. תחילה הגיע לקיבוץ יחיעם ולאחר מספר חודשים, ב-1960 לקיבוץ רמות מנשה. שפרה וביתה סוזי עלו לארץ אחריו ואחרי נדודוים התיישבו בנתניה. האב, שנשאר לחסל את עסקיו לא הורשה לצאת מקובא במשך חמש שנים. באותה תקופה נאלצה סופי לפרנס את עצמה ואת ביתה ויצאה לעבוד בנתניה.

במשך שנים עבדה במקומות שונים – במטבח של מרכז הקליטה המקומי, בו קלטה היא, שהיתה עולה חדשה בעצמה, עולים נוספים שהגיעו מרחבי העולם. היא טיפלה בתינוקות ועבדה בעבודות שונות, ובעשר אצבעותיה קנתה דירה קטנה בה התגוררה עד לפני מספר חודשים ונשאה בעול הפרנסה.

כשהגיע האב לאחר מספר שנים הוא מצא עבודה במפעל בנתניה, אולם ב-1975 נפגע מתאונת עבודה ונפטר. שוב נשארה סופי לבד והמשיכה לעבוד ללא לאות.

היא היתה מוכשרת לכל עבודות היד והבית – רקמה וסריגה ותפירה, בישול נהדר, הריבות שלה היו שם דבר, עוד השבוע הכינה לנו ריבה מן הגויבות התותיות שיורי מגדל.

בגיל מבוגר יחסית גילתה את עולם הציור, שהפך במהרה להיות העיסוק המרכזי בחייה. תחילה בהיסוס וכתחביב ביתי, אחרי שעות העבודה המרובות, ולאט לאט התחילה לקחת שיעורי ציור בנתניה ולהתפתח. במשך שנים לא החמיצה את הפגישות השבועיות בחוג לציור ב"בוסתן" שבנתניה, עברה לצייר בשמן, והתמחתה  במיוחד בציור דיוקנאות – פורטרטים. כשהפסיקה לעבוד  ויצאה לפנסיה התמסרה כולה לציור.

במשך שעות ארוכות כל יום נהגה לשבת מול כן הציור ולשקוע בעולם המופלא של האומנות. ביתה הקטן היה צר מלהכיל את הציורים. היא הצטרפה לאגודת אומני נתניה והשתתפה בתערוכות רבות בעיר ומחוצה לה.

פעילות נוספת שעשתה במשך שנים היתה התנדבות בוויצ"ו בנתניה, שם השתתפה באופן קבוע במפגשים שבועיים, בפעילות במקום, בעריכת בזארים ומכירות לטובת נזקקים ובפעילות תרבותית.

לפני מספר חודשים, כשהתברר לנו שקשה לה לחיות לבדה בדירה בקומה השלישית ללא מעלית בנתניה הצענו לה לעבור להתגורר איתנו בקיבוץ. זו לא היתה החלטה קלה – לעזוב את נתניה, את חבריה ומכריה, את השכונה והשכנים, את הציור ואת ויצ"ו, אך לאט לאט שכנענו אותה.

במבצע קצר העברנו את כל תכולת ביתה ואת מאות הציורים לרמות מנשה וסידרנו לה דירה כלבבה. חשבנו, שעכשיו ייפתח שלב חדש בחייה, היא תחיה במקום שקט ושלו אותו כה אהבה. כי במשך למעלה מארבעים שנה היתה באה לקיבוץ באופן קבוע לכל החגים ולסופי שבוע. היא אהבה את הקיבוץ, את הנוף, את השקט ואת האנשים.

אלא שהגורל רצה אחרת. במשך החודשים האחרונים בהם התגוררה ברמות מנשה תקפו אותה מחלות ומחושים, היא סבלה מכאבים בלתי מוסברים והיתה מאד מדוכאת. מאז הגיעה לכאן לא נגעה במכחול – וזה היה עבורנו סימן שהמצב רע.

בלילה בין חמישי לשישי מתה בשנתה בלי להרגיש ובלי לסבול.

הותירה אחריה משפחה אוהבת, בת ובן, חתן וכלה, ארבע נכדות ונכד אחד ושתי נינות מתוקות.

יהא זכרה ברוך.