אוקטובר הפסימי

 שרה אוסצקי-לזר

 אוקטובר הפסימי

 בעוד עמישראל יושב בסוכות ועולה בהמוניו לירושלים, ציינו האזרחים הערבים בשקט מינורי ותוך ויכוח פנימי, שבע שנים לאירועי אוקטובר 2000, שהוצתו כזכור בעקבות עליית אריאל שרון להר הבית בערב ראש השנה דאז. יש הרואים באירועים ההם נקודת מפנה דרמטית ביחסים בין המיעוט הערבי לבין המדינה, אחרים יאמרו כי ההתפרצות היתה תוצאה ולא סיבה, אך אין עוררין על כך שלמרות הזמן שחלף, הפצע נשאר פתוח וכואב והוא רחוק מלהגליד.

ועד המשפחות השכולות של 13 האזרחים שנהרגו באוקטובר נותר הגורם הפעיל ביותר בשטח. הוועד חוזר ודורש העמדה לדין של האחראים על הרג בניהם ומצהיר שלא יוותר ויפנה לבתי דין בינלאומיים אם המדינה לא תפעל. עד היום לא הוגש אפילו כתב אישום אחד ולא פורסם שמו של שוטר אחד החשוד בירי, זאת למרות העדויות המפורטות והחומר הרב שנאסף בנדון, חרף המלצת ועדת אור לחקור את הנושא עד תום ולמרות הממצאים שאסף ארגון "עדאלה" באופן עצמאי סמוך לאירועים. איש במימסד הישראלי אינו מזדרז למצות את הדין עם היורים או עם שולחיהם, והדבר גורם למרירות רבה בקרב כלל הערבים בישראל, החשים כי דמם הותר והופקר.

בשבע השנים הללו חלו תהליכים פוליטיים וחברתיים רבי משמעות בקרב המיעוט הערבי. ההתכנסות פנימה הולידה יוזמות עצמאיות והתארגנויות שמטרתן לבנות את החברה הערבית כקהילה אוטונומית הדואגת לעצמה ולחבריה, המגדירה את רצונותיה ומטרותיה ומדברת בקול אחיד מול המדינה והרוב היהודי. האירועים הטראומטיים של אוקטובר 2000 הולידו גם "גאוות יחידה" וזקיפות קומה, ובעקבותיהם היו עוד כמה גילויים של התגייסות קולקטיבית, כמו למשל החרמת הבחירות לראשות הממשלה ב-2001. הביטוי המובהק לשינוי זה הגיע בשנה שעברה, עם פרסום מסמך "החזון העתידי" בחסות הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות ומסמכים נוספים שניסו להציב מטרות ארוכות טווח והציעו סדר יום ציבורי חדש הן לערבים והן ליהודים.

אלא שבפועל יש תחושה קשה בקרב רבים כי "מה שהיה הוא שיהיה", וכי בעצם לא חל שינוי מהותי בתחום היחסים בין שני העמים ובמעמדם של האזרחים הערבים במדינה. המאמרים בעיתונות הערבית לציון יום השנה לאירועי אוקטובר מביעים כעס ואכזבה. שום דבר ממסקנות ועדת אור לא יושם באופן מעשי בשטח; ערבים ממשיכים להיות מופלים בכל תחומי החיים; למעלה משלושים ערבים נהרגו בידי המשטרה וכוחות הבטחון מאז שנת 2000 וגם ברוב מכריע של מקרים אלה לא הובאו האשמים לדין; יש תחושה כי השנאה והניכור גברו; לא נראה באופק פתרון לסכסוך עם הפלסטינים והמצב בשטחים מתדרדר ומחמיר; אהוד ברק, ראש הממשלה בזמן האירועים, הנתפס בעיני הערבים כאחראי מרכזי להם, חזר לזירה הפוליטית לתפקיד בכיר ומתכוון להתמודד על ראשות הממשלה, מבלי שאיש זוכר לו את חלקו בתבערה.

גם בחזית הפוליטית הפנימית המצב אינו מעודד. כל המפלגות הערביות סובלות מבעיות מבית. בל"ד, שאיבדה את מנהיגה הכאריזמטי עזמי בשארה, נאבקת על קיומה ומנסה להתנהל בשלט-רחוק מעמאן; בתנועה האסלאמית נתגלעו מחלוקות עמוקות על רקע סירובו של ח"כ עבאס זאכור לפנות את מקומו בכנסת ברוטציה, כפי שהוסכם. [בעלי הזכרון הסטורי יודעים כי בשנת 1981 נרצח השיח' הבדואי חמאד אבו רביעה שכיהן כחבר כנסת וסרב לפנות את מקומו לקראת סוף הקדנציה, בידי בניו של ג'בר מעדי הדרוזי, שהיה הבא בתור].

המחלוקות הפוליטיות לא פסחו גם על הנושא המשותף כביכול של ההנצחה והזכרון. ועדת המעקב שאירגנה עצרות וטקסים ביקשה לא להניף במהלכם דגלים של המפלגות, כדי לבטא את אחדות הכאב והמאבק, אולם לא נענתה, ואפילו בקרב המשפחות היה ויכוח כיצד ראוי לנהוג.

אם נוסיף לכך את המצב הכלכלי הקשה של חלק ניכר מן המשפחות הערביות ואת הייאוש נוכח מה שמתרחש בעזה וברשות הפלסטינית נמצא כי התמונה במלאת שבע שנים לאירועים קודרת ופסימית. 

 פורסם בדף הירוק,  11.10.2007 

כתיבת תגובה