שרה אוסצקי-לזר
ראיון עם שניים מחברי קהילה ברודרהוף – "אחוות האחים" קומונה נוצרית בארה"ב
בימים שהתנועה הקיבוצית מאבדת עוד ועוד סממנים של שיתוף ורוב הקיבוצים עוברים הפרטות, מבקרים אותנו נציגים מקהילה שיתופית המונה כשבעת אלפי חברים, החיים בעשרים ושמונה יישובים רובם בארה"ב וחלקם באוסטרליה, אנגליה, גרמניה ופראגואי.
בורגל ומרטין ג'ונסון כבני שישים, היא גרמניה והוא אנגלי. מטפחת כחולה לראשה והיא לבושה בסרפן כחול ובחולצה לבנה כאילו יצאה מתמונה ישנה. אין זה ביקורם הראשון בארץ. לפני יותר מעשרים שנה שהו בקיבוץ יד מרדכי ואז גם התפרסם ראיון איתם בעיתונות הקיבוצית, שהם מעניקים לי עותק מצולם ממנו. אנחנו יושבים במועדון עין השופט, לאחר ששוחחו עם אלישע שפירא מראשי הזרם השיתופי ועודדו אותו במאבק לשימור הערכים שהם מאמינים כי הם משותפים להם ולקיבוץ – אחוות אחים ואחיות, וויתור על רכוש פרטי, עבודה למען הקהילה, עזרה לזולת, צדק, שלום ואי אלימות. בחדר הישיבות הצנוע תלויות תמונות מן ההסטוריה של עין השופט ומרטין מצביע עליהן ונאנח בנוסטלגיה, כאילו הוא עצמו מצולם שם.
תנועת הברודרהוף הוקמה בגרמניה ב-1920, מבלי שראשיה הכירו את הקיבוץ שהוקם עשור קודם לכן, אך באופן מפתיע ביססו את האידיאולוגיה שלהם על ערכים דומים מאד. אלא שהציר המרכזי שלהם בנוסף לשיתוף המוחלט הוא האמונה הנוצרית האדוקה, שלא התערערה עד היום. הקהילה תאמץ לחיקה בני אדם מכל מוצא, צבע וגזע, אבל בתנאי שקבלו על עצמם את הדת הנוצרית ואת האמונה בישו.
קורות התנועה נחקרו לעומק ותועדו בהרחבה בידי פרופ' יעקב עובד מפלמחים, חוקר מוביל בנושא הקומונות בעולם. לדבריו, מה שמציין אותם הוא נאמנות קנאית לערכים דתיים מסורתיים ופתיחות תרבותית רוחנית אל העולם המודרני.
תלאותיהם במאה העשרים מזכירות במשהו את גורלו של היהודי הנודד: עם עליית הנאצים לשלטון נרדפו אנשי הברודרהוף בידי הגסטפו וערב מלחמת העולם השנייה ניתנה להם ארכה של 48 שעות לעזוב את גרמניה. הם עברו לאנגליה והקימו בה חווה חקלאית, אך בעת שלונדון הופצצה בידי חיל האוויר הנאצי, השכנים האנגלים לא ראו בעין יפה את הגרמנים המסתובבים חופשי ביניהם והתלוננו. הקהילה שבאותה עת היתה כבר מעורבת – גרמנים ואנגלים יחד, קיבלה אזהרה מן השלטונות וניתנה לה ברירה – או שהחברים הגרמנים יושמו במחנות מעצר או שיעזבו את אנגליה. הקהילה החליטה להישאר יחד והמדינה היחידה שהסכימה לקבל אותה היתה פראגואי. ב-1941 התיישבו בג'ונגל וחיו בתנאים קשים, מסייעים לאוכלוסיה הילידית ברפואה ובחקלאות, אך סובלים בעצמם מתמותת ילדים וממחלות טרופיות. בראשית שנות החמישים עברו לארצות הברית ושם הקימו במשך השנים קהילות נוספות ומשגשגות.
איך אתם עומדים בפני הפיתויים מבחוץ, אני שואלת אותם. הרי אמריקה בנויה על תרבות של צרכנות, כסף ומותרות. איך אפשר לקיים קהילה בה כה צנועה ומסתפקת במועט?
זהו מאבק מתמיד, עונה מרטין בכנות. הרי הנטייה הטבעית של האדם היא לרצות עוד ועוד, אבל אנחנו מתאמצים שזה לא ישתלט עלינו, אנחנו מוכנים להרוויח בשביל הקהילה אך לא בשביל המשפחה הפרטית. איננו רוצים להיות עשירים, אבל רמת החיים שלנו באמריקה גבוהה באופן ובעי יותר מזו של הודו או בנגלדש. מפעם לפעם אנחנו מחליטים יחד להיפטר מדברים מיותרים שהצטברו בבית, ונותנים אותם לצדקה. תאמיני לי שמרגישים הרבה יותר טוב אחרי זה. לאחרונה, מספרת בורגל, החלטנו לוותר על ארוחת הצהריים. בבוקר כל משפחה אוכלת בבית, ובמרבית הערבים מתקיימות ארוחות משותפות בחדר האוכל לכל הקהילה. החלטנו שדי בכך ובצהריים רק הילדים אוכלים, המבוגרים לא.
איך אתם עושים קניות אם אינכם משתמשים בכסף?
ראשית, אנחנו מגדלים את רוב המזון שאנו זקוקים לו. שנית, יש לנו אנשים האחראים לקניות בחוץ ויש כלבו (הוא אומר בעברית) שמספק את הצרכים של כולם. אם זקוקים למשהו מיוחד נותנים רשימה לאחראי על הכלבו, ואני נזכרת בתפקיד הנחשק של רכז הקניות בקיבוץ של פעם שהיה נוסע ל"עיר" לעשות שופינג.
המשפחה היא מרכיב מאד מרכזי וחשוב בחיינו ולכל משפחה יש דירה משלה, והיא מקבלת דירה גדולה יותר ככל שמספר הילדים עולה, אבל לכל כמה משפחות יש מטבח וחדרי שירותים משותפים, וכמובן הכביסה והבישול נעשים במרוכז.
ובכל זאת, איך עומדים בלחצים מבחוץ?
בבסיס חיינו עומדת המחויבות לאידיאלים שאנחנו מאמינים בהם. אני הייתי סטודנט באנגליה והצטרפתי מרצוני לקהילת ברודרהוף, מתוך מחשבה שאני רוצה להקדיש את כל חיי לרעיון הזה ולהיות מחוייב לו. זה דומה לחברי הקיבוצים בעבר, הרי אף אחד לא הכריח אותם לחיות בקיבוץ, הם יכלו ללכת לתל אביב או לפתח תקווה, אבל האמינו בדרך החיים השיתופית והיו מוכנים לתת את חייהם עבור האידיאלים בהם האמינו, נכון? מרטין נועץ בי מבט חודר בעיניו הכחולות – אני בטוח שעד היום החברים הוותיקים בקיבוצים חושבים שזו היתה הדרך הנכונה. הם הרגישו מחוייבות וויתרו על הרבה דברים בכדי לקיימה, וזה בדיוק המצב אצלנו.
אבל המרכיב הדתי הוא החשוב ביותר בחייכם?
כן, ההשראה האמיתית שלנו היא מהנוצרים הראשונים ששיתפו זה את זה בכול. יש פסוקים בברית החדשה שמעידים על כך. בעת ההצטרפות לקהילה אנחנו מקיימים טקס בו אנו מתחייבים לתת הכול לקהילה, לחיות על פי ערכיה – וזו התחייבות לכול החיים.
אבל גם אתם בני אדם, איך פותרים בעיות ומחלוקות?
אם משהו לא בסדר – מדברים. אם מישהו רואה התנהגות או דבר שמפריע לו – הוא מעלה זאת בשיחה. אנחנו מקיימים אספות קבועות כל שבוע, לפעמים יותר, אפילו כל יום. בזמן ארוחת הערב המשותפת מעלים נושאים לדיון. מקבלים החלטות בדרך כלל בשיחה, בדיאלוג, בהסכמה, מנסים להגיע לקונצנזוס. אין אצלנו הצבעות. ואם יש התנגדות, אפילו של אדם אחד, דוחים את ההחלטה, חושבים על זה שוב ומנסים להגיע לפתרונות מוסכמים.
האם יש סנקציות שננקטות כלפי מי שחורג מן הכללים?
לפעמים אנחנו מגיעים למצב שצריך להרחיק משפחה מהקהילה. אנחנו לא מגרשים אותם אלא דואגים למצוא להם בית ונותנים להם לעבוד על עצמם ולהחליט אם ומתי הם חוזרים. לפעמים זה קורה למשל כשילד מתנהג לא כראוי. אבל לא עוזבים אותם, מקיימים קשר שוטף. זה לא דבר שכיח. כרגע יש שתי משפחות שחיות מחוץ לקהילה ואנחנו בקשר רצוף איתן ועוד משפחה שעברה לגור בקצה היישוב, הם משתתפים בחלק מהאירועים ובחלק לא. בסופו של דבר כולם רוצים לחזור.
ומה קורה עם הדור השני והשלישי? האם כולם נשארים או שאתם סובלים מעזיבות כמו הקיבוצים?
להערכתנו כשלושה רבעים מן הילדים שלנו נשארים, אומרת בורגל, אני עצמי דור שני, יש לי אחיות שהילדים והנכדים שלהם נשארו בקהילה. החינוך אצלנו הוא הדבר המרכזי ביותר. מגיל צעיר מאד אנחנו מחנכים את הילדים למחוייבות חברתית, לחיים של הרמוניה ביניהם, לדוגמה אין אצלנו ספורט תחרותי. אין לנו טלביזיות ומחשבים, הילדים נחשפים למחשב רק אחרי גיל 17! הם אמנם גרים עם המשפחה, אך מחונכים לשיתוף, המורים וההורים משתפים פעולה ביניהם., יש חינוך מוסיקלי, חינוך לאומנות ולומדים גם את ההסטוריה של הקהילה. המורשת היא דבר חשוב בעינינו.
הבנתי שבדומה לנהוג בקיבוצים אין אצלכם קבלה אוטומטית לחברות, אלא כל מי שמגיע לבגרות צריך לבקש להתקבל לקהילה.
נכון, אחרי גיל 18 ובדרך כלל בראשית שנות העשרים לחייהם הם מגישים מועמדות וישנה ועדת חברים המחליטה אם לקבלם. גם כאן אין הצבעה אלא דיון והגעה לקונצנזוס.
ומה בנוגע לפרנסה? איך אתם מרוויחים את לחמכם?
מרטין שולף בגאווה שני קטלוגים צבעוניים – באחד מוצרי עץ יפהפיים, צעצועים ורהיטים, רובם מעץ טבעי, ובשני עזרים לנכים. כבר חמישים שנה אנחנו מייצרים את המוצרים הללו ומוכרים אותם בכל העולם. מכירים אותנו. יש לנו מערך שיווק מקצועי, משתתפים בתצוגות ובתערוכות ומתפרנסים היטב. כל 28 הקהילות ברחבי העולם מחזיקות בחשבון בנק אחד משותף אליו נכנסים כל הרווחים.
ומי מנהל את הכספים, אני שואלת בהתפעלות? האם אתם בוטחים באלה שמופקדים על הכספים שלכם? לא הפסדתם כלום במשבר האחרון?
אמון – זו מילת המפתח. האחים והאחיות שלנו הממונים על הכספים יודעים איך לנהל אותם. אנחנו לא משקיעים בבורסה או במניות, לא הפסדנו כסף, להיפך, מצבנו הכלכלי איתן. ויתרה מזאת – כאשר מצטבר יותר מדי כסף בחשבון הבנק אנחנו תורמים אותו לצדקה. הקמנו קרן שמסייעת למטרות הומניטריות ברחבי העולם. לאחרונה סייענו להאיטי, תרמנו לארגונים כמו "רופאים ללא גבולות" ו"הצילו את הילדים". אנחנו לא צוברים כסף אך יודעים לשמור עליו, כי פעם יש יותר ופעם פחות וצריך לדעת להתנהל.
וכיצד מתקיימים הקשרים בין הקהילות השונות הפרושות במזרח ארה"ב ובארצות נוספות בעולם?
חברי הקהילות מרבים בנסיעות ובביקורים הדדיים, לפעמים שוהים תקופה מסויימת בקהילה אחות. יש לנו מעין "ועד מנהל" שנבחר על ידי החברים והוא אחראי על קבלת החלטות. למשל, אם קהילה רוצה לבנות או להתרחב – היא מגישה בקשה ומקבלת את הכסף לכך. בעינינו גודל אידיאלי של קהילה הוא 350 איש, כי אנחנו רוצים להכיר את כולם ולהיות בקשר עם כולם.
האם אתם שואפים לגדול ולצרף חברים נוספים? או שאשאל שאלה ישירה – האם אתם מסיונרים?
לא, עונים שניהם יחד. אנחנו לא מסיונרים. אנחנו בהחלט רוצים שאנשים יֵידעו עלינו, כי לדעתנו אנחנו מהווים מודל ודוגמא לכך שאפשר גם אחרת, שאפשר לקיים חיי שיתוף ואחווה אמיתיים המבוססים על צדק ושוויון. יש לנו המון מבקרים מכל העולם. מדי שבת בערב אנחנו עורכים ארוחה פתוחה לכל שכנינו בסביבה, אנשים באים, שואלים שאלות, אנחנו מסבירים על אורחות חיינו. מי שמתעניין ורוצה להצטרף צריך לקבל על עצמו את כל המחוייבויות.
ראיתי בתמונות שיש לכם חברים מקוריאה, אבל לא ראיתי שחורים.
נכון, יש התעניינות גדולה מאד בקרב נוצרים מקוריאה בקהילות שלנו ויש לנו כמה משפחות שהצטרפו, בעיקר באנגליה כי קשה לקוריאנים להשיג ויזה לארה"ב. את צודקת בעניין השחורים, יש לנו משפחות ספורות בלבד.
ומה עמדותיכם הפוליטיות? מה דעתכם על אובמה?
אנחנו לא משתתפים בפוליטיקה, לא חברים בשום מפלגה ולא מצביעים. הייתי אומר שאנחנו נוטים לדמוקרטים, אבל יש לנו ביקורת גם עליהם. אנחנו שמחים למדיניות החברתית של אובמה ועל רצונו לעזור לעניים ולחלשים בחברה, אבל מצד שני – הוא ממשיך במלחמות וזה דבר שאנחנו מתנגדים לו בכל תוקף.
אמרתם שאתם מחנכים את ילדיכם לאזרחות פעילה, אז איך זה שאינכם מצביעים בבחירות? הרי זו זכות אזרחית ודרך להשפיע.
אנחנו רואים זאת אחרת, אומר מרטין. אנחנו מרגישים שאזרחותנו מתבטאת בדרך שונה, בשאיפתנו להיות מודל ודוגמא. הרי אי אפשר להצביע בעד אחווה ושיתוף, צריך לחיות אותם. אנחנו גם לא משרתים בצבא כמוכם, קהילתנו פציפיסטית ומתנגדת לשימוש בנשק. אין לנו כלי נשק.
לא נתקלתם באלימות? איך אתם מתגוננים מהסביבה?
בוודאי שבהסטוריה שלנו זכורים מקרים של אלימות כלפינו, אבל אנחנו קהילה פתוחה. רק בלילה סוגרים את השער ומקיימים תורנות שמירה, אבל בלי נשק.
כיצד אתם רואים את עתיד התנועה שלכם?
הם מסתכלים זה בזו בתהייה.
מי יודע? הרי אי אפשר להתנבא. מה שברור הוא שלא נקבל הפרטה בשום צורה. זה מנוגד לאמונות שלנו. לא נרשה החזקת כסף פרטי ורכוש, כמו שקרה בקיבוצים ובקהילות אחיות לנו כמו ההוטרים למשל.
ומה דעתכם על השינויים שחלו בתנועה הקיבוצית? יש לכם איזשהו מסר להעביר לקוראי הדך הירוק?
הישארו שיתופיים ככל האפשר, אומר מרטין בתקיפות. שַמשו דוגמה לאחרים, הוכיחו שזה אפשרי, הַקריבו בשביל זה. אני אמנם מצטער על כמה תופעות בקיבוצים שראיתי בעת ביקורי כאן, אבל קיבלתי השראה גדולה דווקא מן הקיבוצים העירוניים. אני יודע שהם לא תנועה גדולה, אבל הם צעירים מעוררי הערצה והשראה. לדעתי, אין זה מקרה שהתנועה הקיבוצית נולדה דווקא בישראל, והיא חלק מן הבשורה היהודית. ישראל יכולה וצריכה להמשיך להיות מודל לעמים אחרים, והקיבוצים העירוניים שביקרתי הם בהחלט צעד בכיוון הזה. ובורגל מוסיפה: חינוך הוא הדבר הכי חשוב. זה מה שיבטיח את עתידכם.
למידע נוסף על קהילת ברודרהוף: www.churchcomminities.com
פורסם בדף הירוק, 3.7.2010
