מרסל רייך-רניצקי – החיים והספרות

  "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם", גבריאל גרסיה מארקס,  מוטו לספרו 'לחיות כדי לספר'

 מבוא

 מכנים אותו 'האפיפיור' של הספרות הגרמנית, ה'פופ-סטאר', המאהב הגדול של המוזות הגרמניות, 'מוסד תרבותי של איש אחד'. כבר יובל שנים הוא קובע את טעמו ואת דעתו של קהל קוראי השפה הגרמנית, ממליך ומדיח סופרים, מטיל חיתתו על כותבים, מצוי בלב ליבה של כל התרחשות ספרותית בעולם דובר הגרמנית – והוא בסך הכול יהודי פולני ניצול שואה.

מרסל רייך-רניצקי, כמעט בן תשעים ועדיין שואג ובועט, מעורר יצרים ומבקר. בעיקר מבקר. מזה יובל שנים הוא האיש המשפיע יותר מכל אחד אחר על הסצנה הספרותית הגרמנית. לצורך זה השתמש בכל אמצעי התקשורת: ערך מדורים ספרותיים בעיתונים המובילים בגרמניה, יזם והגיש במשך שנים ארוכות תכניות רדיו ספרותיות פופולרית וכשלוש עשרה שנה צפו מליונים בתכנית הטלביזיה השבועית שלו "הקוורטט הספרותי" ששודרה בפריים טיים, הביאה את הספרות הגרמנית אל הסלון של האזרח הפשוט וסימנה כיוונים, הצלחות וכשלונות ספרותיים גדולים. הוא קיבץ אנתולוגיות של ספרות ושירה, פובליציסטיקה ודרמה וקבע מה ומי ישתייכו לקאנון הספרותי. הוא חיבר בעצמו ספרי מחקר וביקורת, ורק

בגיל שמונים התפנה לפרסם אוטוביוגרפיה שקרא לה "חיי",  ואשר תורגמה לעברית בשם קולע יותר: "החיים והספרות".

סיפור חייו, שאילו נכתב כרומן בדיוני היה אולי נדחה כ'בלתי מתקבל על הדעת' – מרתק ומפתיע, מתעתע ומושך. באוטוביוגרפיה שלו, כמו גם בחייו, אין רגע דל, הספר זורם ושוטף ומעניין ושובה את הדמיון, מעלה חיוך ודמעה ומותיר את הקורא סקרן לדעת עוד. דמותו העולה מן הכתוב מעוררת הערצה ודחייה גם יחד. כדרכו של אדם הכותב את חייו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, מתעכב על מה שחשוב לו ומה שנחרט בזכרונו וחולף ביעף על פרטים מביכים או שכוּחים. לעתים מתייחס אל עצמו ברצינות תהומית ולעתים באירוניה ובלגלוג קל.

זהו סיפור חייו של יהודי פולני שניצל בדרך נס מגטו ורשה ומרדיפות הגרמנים והפך להיות אינטלקטואל מוביל בקרבם. שזורות בו תולדות הספרות הגרמנית המתחדשת בתקופה שלאחר המלחמה. זהו סיפור של אדם רב-כוח ועוצמה, שעדיין טמון בו חשש מפני אנטישמיות, סיפור רווי פרדוקסים וסתירות, חוטים סבוכים שלא כולם נפרמים וסימני שאלה רבים.

אחת המבקרות כתבה עליו כי במחיר של ספר אחד מקבל הקורא שלוש יצירות: דוגמה מצוינת לכתיבה ספרותית על השואה; סיפור אהבה; ודיון מרתק על הסופרים והספרות הגרמנית בני זמננו[1]. ואכן יש בספר זה  כמה וכמה מעגלים: האוטוביוגרפי האישי והמשפחתי, ובתוכו סיפור אהבה המתמשך על פני שבעה עשורים בינו ובין אשתו טוסיה; סיפור על הישרדות בשואה; זרקור על יחסי גרמנים-יהודים; וסיפור עשיר, מרתק ובלתי אמצעי על העולם הספרותי בגרמניה בחמישים השנים האחרונות. ומעל כל אלה – הקשר הבל יינתק, ההיזון החוזר, היחסים הסימביוטיים בין החיים לספרות, שבמקרה שלו מגיע לשיאים ולאבסורדים דמיוניים.

מיהו מרסל רייך-רניצקי? כיצד עברו חייו בין העולמות הסותרים? מהי הספרות בשבילו? מה עשה אותו למי שהוא? הספר אינו מספק תשובות לכל השאלות, אך הוא פותח צוהר רחב לעולמו המיוחד של כותבו, כפי שיתואר להלן.

  החיים (הביוֹ)

 סיפור חייו של מרסל רייך-רניצקי יכול להוות דוגמה לכך שהחיים דמיוניים יותר מן הספרות. הוא נולד ב-2 ביוני 1920 בעיירה וולוצלאבק בפולין בשם מרסלי רייך, להוריו הלנה ודוד שניהלו חיי משפחה יהודיים זעיר בורגנים. סבו היה סוחר מצליח ואמיד ששלח את בנו ללמוד מסחר בשוויץ, אך הבן, אביו של מרסלי, לא סיים את לימודיו משום "שכבר בנעוריו היה חלש אופי, תכונה שלא השתנתה במשך השנים"[2]. האב היה יהודי מסורתי וציוני ואף השתתף בקונגרס הציוני השלישי בבזל ב-1905. הוא שלט בשפות רבות, כולל גרמנית. סבו מצד אימו היה רב עני כמו רוב הגברים במשפחתו שחיה בגרמניה, ואולם האם לא התעניינה בדת והפנתה עורף לעולם הרוחני של ילדותה. היא התגאתה בכך שיום הולדתה חל באותו יום של גתה, התגעגעה לברלין ודיברה גרמנית מושלמת, בעוד הפולנית והאידיש שלה היו דלות. לכן גם שלחה את בנה מרסלי לבית ספר ששפתו גרמנית. המשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929 פגע במשפחת רייך ועסקיו הקטנים של האב פשטו רגל. עקב כך נשלח הילד בן התשע לדודו, אחי אימו, שהתגורר בברלין והמשפחה הצטרפה אליו מאוחר יותר. בזכרונו שמור עד היום משפט שאמרה לו מורתו בעת הפרידה ואשר משמש אולי אליבי נסתר לכך שהוא חי בגרמניה למרות כל מה שעבר עליו ועל משפחתו: "אתה, בני, נוסע לארץ התרבות"[3]. בברלין סיים בהצלחה את בית הספר התיכון, אך בקשתו להירשם לאוניברסיטה נדחתה. השנה היתה 1937 ויהודים לא התקבלו לאוניברסיטאות בגרמניה. וכך נגזר כי לעולם לא ילמד לימודים אקדמיים. האיש שהגיע למעמד כה בכיר בעולם הספרותי נכנס לראשונה לשערי האוניברסיטה רק כשהוזמן להרצות במוסד אקדמי בשנת 1961. מאוחר יותר לימד באוניברסיטאות בגרמניה, בשבדיה ובארצות הברית מבלי שיהיה לו תואר אקדמי רשמי. "כאוטודידקט התחלתי ואוטודידקט נשארתי עד היום"[4].

ב-1938 גורשה המשפחה לפולין יחד עם אלפי בעלי אזרחות פולנית שהתגוררו בגרמניה. שנה לאחר מכן נכבשה פולין בידי צבאות הרייך השלישי ורייך ומשפחתו חיו בוורשה הכבושה ואחר כך הועברו לגטו. ידיעת השפה הגרמנית העניקה לו מישרה כמתרגם מגרמנית לפולנית בשרות היודנראט, מה שאולי הציל את חייו. בגטו פגש בנסיבות טראגיות  את אשתו בשבעים השנים הבאות תיאופיליה – טוסיה  – לאנגס, ביום בו התאבד אביה. אימו שלחה אותו "לדאוג לילדה" אחרי שגופת אביה התלוי במרכז הבית התגלתה לעיניה. תאור נוגע ללב של מפגש זה מופיע באוטוביוגרפיה בפרק 13 תחת הכותרת "המת ובתו"[5]. הם התקרבו זה לזו בתנאי הגטו הקשים "סיפרנו זה לזה את סיפור חיינו (ואף שהיינו בקושי בני עשרים, כבר היה לנו מה לספר")[6]. אשתו נראתה "ארית" ואולי יכלה להציל את עצמה, דודתה ניסתה לדבר על ליבה שתבוא איתה לצד הארי, אבל "היא אמרה בקצרה שלא תשאיר אותי לבד. נשארנו יחד", הוא כותב, "את המוטיב הזה, אישה המסכנת את חייה כדי להציל חבר, אהוב, בעל, הכרתי היטב – מהאופרה, מבלדות ומנובלות. אז, בגטו ורשה, חוויתי זאת בפעם הראשונה במציאות[7].

השניים הצליחו לברוח מן הגטו והסתתרו במשך מספר חודשים בבית בודד מחוץ לעיר של זוג פולני שסיכן עצמו בעבורם, עבדו שם בייצור סיגריות וחיו בתנאים קשים עד לשחרורם על ידי הצבא האדום. לאחר המלחמה  גויס רייך למודיעין הפולני ופעל באגף הריגול נגד בריטניה. במסגרת תפקידו נשלח ב-1948 ללונדון תחת כיסוי של סגן קונסול ושם ניתן לו השם מרסל רניצקי. מאז הוסיף שם זה לשם משפחתו המקורי. בלונדון נולד בנו היחיד אנדריי, כיום פרופסור למתימטיקה באדינבורו.

לאחר שחזר לפולין, צעד שכינה אחר כך "קלות דעת", פוטר מהשרות החשאי, נעצר, שוחרר וגורש מהמפלגה הקומוניסטית בשל "ניכור אידיאולוגי". רייך-רניצקי פנה לעסוק בכתיבה והחל לפרסם בעיתונים ביקורות ספרותיות על ספרות פולנית וגרמנית. תחילה זכה לפרסום והצלחה, אלא שבמהרה הוטלו עליו הגבלות, צעדיו הוצרו והעיתונים חדלו לפרסם מפרי עטו. בשנותיו האחרונות בפולין התפרנס בדוחק מתרגומים. הוא ערק לגרמניה ב-1958 במהלך ביקור לימודים ונשאר בה עד היום.

הקריירה הספרותית שלו בגרמניה התקדמה במהירות. מייד עם בואו החל לפרסם  גם שם ביקורות ספרים בעיתונות וב-1960, רק שנתיים לאחר הגיעו למולדתו החדשה, מונה לעורך הספרותי בשבועון הנפוץ "די צייט", תפקיד שהחזיק בו שלוש עשרה שנה. מ-1973 עד 1988 ערך את המדור הספרותי של הפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג ואחר כך ערך והגיש עד 2001 את תוכנית הטלביזיה המצליחה "הקוורטט הספרותי"Quartet  Das literarische  ואת תכנית הרדיו "המועדון הספרותי". תכניות אלה הביאו לפרסומו הנרחב בכל שכבות האוכלוסייה בגרמניה והציבו אותו במעמד הבלתי מעורער של הדמות המשפיעה ביותר על הספרות הגרמנית בת זמננו. במשך שנים אלה פרסם ספרים אחרים, קבצי ביקורת (ביניהם ספר שעלל רק ביקורות קטלניות), וכן ליקט וערך אנתולוגיות רחבות היקף של סוגות ספרותיות שונות, שהפכו ל"קאנון" הספרותי של העולם דובר הגרמנית[8].

ב-1999 והוא כמעט בן שמונים,  פרסם את האוטוביוגרפיה "חיי" שעמדה במשך שנה בראש רשימת רבי המכר בגרמניה וזכתה לשבחים רבים. האוטוביוגרפיה תורגמה לעברית בשם "החיים והספרות" ויצאה לאור ב-2004, אך כמעט שלא עוררה כאן תשומת לב. באנגלית נקרא ספרו המתורגם: The Author of Himself: The Life of Marcel Reich-Ranicki[9] והוא התקבל בארה"ב בעיקר כ"ספר שואה".

רייך-רניצקי ממשיך לככב בעיתונות הגרמנית גם בימים אלה. ב-2008 סרב לקבל פרס טלביזיה יוקרתי כהוקרה על תכנית הקוורטט, ותקף מעל לבמה את רמתה הירודה של הטלביזיה הגרמנית. בשנה האחרונה מופק סרט באורך מלא על חייו. קתדרה לספרות גרמנית על שמו פועלת באוניברסיטת תל אביב מאז 2006 והוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מנשיא האוניברסיטה בטקס שנערך בפרנקפורט, העיר בה הוא מתגורר עם אשתו עד היום.

 הפרסונה והזהות (האוטו)

 איזו פרסונה יוצר רייך-רניצקי לעצמו כשהוא מתבונן בחייו לאחור ובוחן את תהפוכות הגורל, התהומות מהן נחלץ והפסגות אליהן הגיע? מהי האידיאה העצמית שלו, מהי זהותו כאדם וככותב? ומה היו מניעיו לכתיבת הספר?

כחוט השני עוברים באוטוביוגרפיה שני עניינים מרכזיים: האחד – שאלת הזהות שלו, בה הוא פותח מייד בעמוד הראשון וחוזר אליה שוב ושוב, והשני – הנסיון העקבי  לשזור את תפקידה המרכזי של הספרות בחייו כמעט מרגע היוולדו ועד לעמוד האחרון של הספר. 

"זה קרה בסוף אוקטובר 1958", כך פותח הפרק הראשון שכותרתו "מה אתה בעצם?" רייך-רניצקי שזה עתה הגיע לגרמניה, השתתף בכינוס של סופרים גרמנים שהשתייכו ל"קבוצת 47"[10]. גינתר גראס הצעיר שבעצמו נולד בדנציג, היא גדאנסק הפולנית, ניגש אליו ושאל: אז מה אתה בעצם, פולני, גרמני, או מה?" ותשובתו המהירה של רייך-רניצקי היתה: אני חצי פולני, חצי גרמני ויהודי שלם. "התגובה הספונטנית שלי היתה די יפה גם בעיני, אלא שהיתה יפה בלבד. שכן הצורה האריתמטית הזאת – ככל שהיתה מרשימה, לא היתה אמיתית; אף מילה לא היתה נכונה. אף פעם לא הייתי חצי פולני ולא חצי גרמני – ולא היה לי ספק שגם לא אהיה לעולם. בכל חיי לא הייתי יהודי שלם, וגם היום אינני…. אין לי ארץ אין לי מולדת ואין לי מכורה. ובכל זאת, פליט חסר מולדת, אדם ללא שייכות של ממש לא הייתי ואיני גם היום"[11].

כך מציב המחבר את שאלת זהותו המורכבת והיותו חסר מולדת מייד בקדמת הבמה. דומה כי הוא נהנה מן המורכבות הזאת ואינו חש כי עליו לבחור בין הזהויות השונות ואף הסותרות של אישיותו. הוא הושפע מתומאס מאן ומדמותו של טוניו קריגר "שסובל מאי השייכות שלו וחי כזר בביתו שלו". ובעת שקיבל את פרס תומאס מאן ב-1987 בחר לדבר בנאום התודה שלו על "מי שהספרות היא מולדתו היחידה"[12].

כבר בבית הספר בברלין הרגיש זר, פולני ויהודי, והבין כי כדי להשתלב בחברת הילדים הגרמנים ולהיחשב אחד מהם הוא צריך להצטיין בלימודים[13]. האם שבעים שנה מאוחר יותר הוא הפך להיות גרמני שלם או אפילו גרמני למחצה? לא כך עולה מן הספר. למרות מעמדו הרם בגרמניה הוא עדיין אאוטסיידר, מביט מבחוץ על המתרחש ומדי פעם מקבל מכה. כך קרה למשל במערכת יחסיו עם יואכים פסט הביוגרף של היטלר. פסט היה זה שפתח בפניו את העיתון החשוב ה'פרנקפורטר אלגמיינה', נתן לו בו במה חופשית והפך לידידו הקרוב. הם ניהלו שיחות יומיומיות כמעט על כל נושא שבעולם, כולל כמובן הרייך השלישי והמלחמה. אך ביוני 1986 פתח פסט את עיתונו לארנסט נולטה, ההסטוריון הגרמני הבולט שהיה שותף בוויכוח ההסטוריונים על יחסי היהודים וגרמניה. במאמר, שכותרתו "סוף עידן ההבלגה – עבר שאינו רוצה לעבור" טען נולטה כי סטאלין הרג יותר אנשים מהיטלר וכי רצח היהודים לא היה ייחודי ואפשר בהחלט להשוותו למקרי רצח המוני אחרים שבוצעו במאה העשרים. נולטה המעיט בפשעי הגרמנים וטען כי השואה היתה תוצאה של משטר האימים הבולשביקי, מעין אמצעי הגנה גרמני[14]. רייך-רניצקי כעס שפסט לא מצא לנכון להראות לו את המאמר לפני שהתפרסם בעיתון וציפה גם שה'פרנקפורטר אלגמיינה' יפתח את שעריו למאמרי ביקורת נגדיים ולפולמוס, אלא שהדבר לא קרה. כל מכתבי המחאה שנשלחו לעיתון נידחו על ידי פסט ללא הסבר והוויכוח התנהל מעל דפי עיתונים אחרים. הפרשה הביאה לסיום הידידות העמוקה ששררה בין רייך-רניצקי לפסט: "לא דיברנו זה עם זה שנים ארוכות. הקונסנזוס הפוליטי והמוסרי המשותף לשנינו בנושא הרייך השלישי והשלכותיו, הקונסנזוס שעמד בבסיס עבודתי ב'פרנקפורטר אלגמיינה', ואף ביסוד קיומי בגרמניה המערבית בכלל – את הקונסנזוס הזה הרס יואכים פסט ללא צורך, ובזדון. ידידות שהיתה מאד משמעותית בשבילי הסתיימה"[15]. הנה, תוך כדי תאור האכזבה העמוקה משרבב המחבר אמירה המרמזת מהו "יסוד קיומו" בגרמניה – ההנחה כי קיים מכנה משותף מוסרי בינו לבין האליטה האינטלקטואלית לגבי העבר. יותר מפעם אחת נוכח כי לא כך הוא, והוא מביא את הדוגמאות מבלי להסיק מסקנות אישיות. מה שמביא כמה מבקרים ישראלים של הספר, כמו גרשון שקד ואריאנה מלמד, לרגוז עליו על שאינו מזהה עצמו מספיק כיהודי. כך כותבת למשל מלמד בביקורתה המשבחת את האוטוביוגפיה:

"אינני יודעת מיהו יהודי שלם: האם לא די במסכת השפלות של תלמיד גימנסיה מצטיין בברלין? האם לא די בגירוש, בשהות בגטו, בהימלטות מפני אקציה ועוד אקציה, בעבודה בתרגום לצידו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט המתאבד – האם כל אלה אינם הופכים אדם ליהודי שלם? מה עוד צריך?"[16]

ומרחיק לכת שקד, הטוען כלפי רייך-רניצקי כי אצלו – ההוויה לא שינתה את התודעה ומאשים אותו כי "סבל מתלישות תרבותית וחברתית בחברה שתרבותה היתה לו כדבריו אחת ויחידה… הוא עסק בהישרדות והיה אופורטוניסט"[17]. ייתכן ששקד הושפע מן הפגישה היחידה והבלתי נעימה שהיתה לו עם רייך-רניצקי בכנס ב-1989. הוא התרשם שהוא מבריק אך בעל בטחון עצמי מופרז ו"בטוח שהאמת כולה טמונה בכיסו הקטן". כמבקר ספרותי הרגיש רייך-רניצקי, אליבא דשקד, כי הוא למעשה שופט עליון שיש בכוחו לבנות ולהרוס, לשבח ולקטול. "הוא נהנה יותר מהעמדה שלו כשופט מאשר מן היצירה הספרותית עצמה"[18], קבע שקד בבטחה, והתלונן כי רייך-רניצקי ממעיט בערכם של חוקרי הספרות לעומת מבקריה.

איך זה שאינו מזכיר את הקמת מדינת ישראל ואת מלחמת 67? נזעק שקד ורואה בכך סימן להתכחשותו ליהדותו. הוא גם אינו מזכיר סופרים יהודים אחרים ניצולי שואה, מתעלם מ"בני שבטו" ומתהדר דווקא בפגישותיו עם הסופרים הגרמנים שהיו תלויים במוצא פיו. אולם האמת היא שהאוטוביוגרפיה רוויה ביהדותו של מחברה וישראל דווקא נזכרת בה פעמים מספר. באחת מהן כותב רייך-רניצקי על ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' ואומר: "תיאודור הרצל – מדינאי בלי מדינה ונביא שהאוטופיה שלו התממשה… הנה פרדוקס של ממש: מדינת היהודים של ימינו היתה פעם חלק מן הספרות הגרמנית. אמנם ערכו האמנותי של הרומן היה קטן אבל השלכותיו היו ממשיות"[19]. שקד סבור כי למרות מעמדו הוא עדיין אינו בטוח במקומו בחברה הגרמנית וכי זהותו היהודית שהוא מבקש להתעלם ממנה אינה מניחה לו[20]. אך בניגוד לשקד אני סבורה כי רייך-רניצקי אינו מתעלם כלל מיהדותו והראייה הבולטת לכך היא הנתח הנכבד באוטוביוגרפיה המוקדש לקורותיו בימי השואה והעיסוק הבלתי פוסק שלו בנושא היהודי החל מן העמוד הראשון. אלא שהוא רואה את הדברים בצורה שונה מישראלים ציוניים החיים בארץ, שרבים מהם לא יכולים להבין עד היום כיצד יכול ניצול שואה לא רק לחיות בגרמניה, אלא אף לעשות בה קריירה כה מרשימה כאיש תרבות. שקד אינו מסתפק בביקורתו ומוסיף לה גם אבחנה פסיכולוגית, שלדעתי הצנועה מקומה לא יכירנה, ולמיטב שיפוטי היא גם איננה נכונה: "במקצועו הוא אמנם חריף, בוטה וחסר מעצורים, אך כאדם דומה כאילו נשאר פליט שואה, יהודי פתטי החייב להוכיח יום יום ושעה שעה לאנשי ממסד אנטישמיים שהוא חריף ומוכשר מהם, ושהגיע לעמדת הכוח שלו לא בחסד אלא בזכות"[21].

הזהות הלאומית-האתנית, אמנם איננה מחודדת וברורה אצל מרסל רייך-רניצקי, וככל הנראה הוא אינו זקוק להגדיר את עצמו כשייך לעם זה או אחר, בעודו שוחה בקלות בין השפות והתרבויות ומרגיש נוח עם ההשתייכויות השונות שלו. זהותו והזדהותו עם הספרות מצוירות בקווים עזים ובולטים שקשה לערער עליהם. מה שעולה מבין דפי האוטוביוגרפיה הוא הנסיון הרצוף שלו לתאר את מהלך חייו כקשור קשר בל יינתק לספרות. הוא בונה לעצמו פרסונה ספרותית לעילא ולעילא, מקשר אירועים גדולים כקטנים בחייו לספרים ולסופרים, כולל במקומות הכי לא צפויים ובמצבים הכי אבסורדיים, כפי שאדגים להלן.  

רגע "משיחתו" של רייך-רניצקי כמבקר ספרות – כאיש קורא אך לא כותב, אירע כבר בכניסתו לכיתה א'. הוא ידע לקרוא היטב אך לא שלט בכתיבה, וכאשר הביאה אותו אימו לפגישה ולבחינה אצל מנהל בית הספר אמר לה זה שצריך להחליט מיד: "או שנכניס אותו לכיתה א' ואז ישתעמם בשיעורי הקריאה, או שילך ישר לכיתה ב', אבל אז תצטרכי את לדאוג לכך שילמד בבית לכתוב". האם לא היססה והטילה את מלאכת ההוראה על אחותו הגדולה. היום, כשהוא מספר את הסיפור הזה לסופרים גרמנים הוא מוסיף "והוא לא למד את זה [את הכתיבה – הערה שלי] עד היום"[22]. כך, באירוניה עצמית מציג עצמו רייך-רניצקי כיודע קרוא אך לא כְתוב. הוא מספר כיצד בלע ספרים בילדותו ובנעוריו, לא רק ספרי קריאה אלא גם אנציקלופדיות וספרי עזר למיניהם, זאת בצד אהבתו הגדולה השנייה – המוסיקה.

מתי החלה אהבתי לספרות? אינני יודע בדיוק, הוא כותב, אבל אין ספק שאימו הבחינה בכך בגיל מוקדם. ליום הולדתו השניים עשר קנתה לו כרטיס כניסה להצגה וילהלם טל בתיאטרון של ברלין ומאז החלה להתפתח אהבתו הגדולה לספרות גרמנית. תאור מפורט של השחקנים באותה הצגה שנכח בה ב-1932 ומה עלה בגורלו של כל אחד ואחת מהם מוביל את המחבר לאסוציאציות נוספות הקשורות בבקיאותו במחזה ובכתביו של שילר. בהיותו בכיתה ח' או ט' הירצה בשיעור ספרות על וילהלם טל ובמשך יותר מארבעים דקות היו המורה והתלמידים קשובים אליו ללא הפרעה. המורה אמנם אמר שדבריו אינם מבוססים דיים ובחלקם אף מוטעים, אך נתן לו ציון גבוה. "שני דברים למדתי אז: האחד, שהתבוננות ספרותית מחייבת לפעמים גם הסתכנות, והשני, שאין לפחד מקלסיקונים"[23]. זוהי אנקדוטה אחת מיני רבות הפזורות באוטוביוגרפיה זו, הבונה את הפרסונה של המחבר כמי שנועד להיות מבקר ספרותי בעתיד. בעוד סביר להניח שילד ישאף להיות סופר או משורר, מחזאי או שחקן, הרי נדיר למצוא אדם צעיר ששאיפתו הגדולה היא להיות דווקא מבקר. ייתכן שזהו באמת המקרה של רייך-רניצקי, אך ייתכן גם שממרומי כסאו האיתן כמבקר-על הוא בורר מתוך הזכרון את ההוכחות לכך שזה היה ייעודו מלכתחילה.

"מה יצא ממני? השאלה הזאת העיבה על כל תקופת נעורי… מובן שחלמתי על כל מיני מקצועות. מרצה או פרופסור לספרות גרמנית יכול להיות מקצוע נהדר, חשבתי לעצמי… אבל היעד שאליו נכספתי יותר מכל היה מקצוע שממנו הייתי מנוע ב"רייך השלישי: מבקר. אלה היו חלומות בהקיץ שהתביישתי בהם ולא העזתי לדבר עליהם עם איש"[24].  

כבר בתיכון החל לכתוב ביקורות ואחד המורים אמר לו בלחש, היתה זו שנת 1937: "אם תהיה יום אחד מבקר ספרות בפריז, אז תשלח לי גלויה"[25]. כשסיים את בית הספר התיכון ונמנע ממנו להיכנס לאוניברסיטה ידע  שיצטרך להדחיק את החלום הזה. במפגשיו עם אנגליקה הורוביץ, צעירה יהודיה בת 16 שהתעניינה בספרות ובתיאטרון רקמו השניים חלומות – היא רצתה להיות שחקנית והוא רצה ללמוד ספרות גרמנית ולהיות מבקר. "שנינו ידענו שתכניותינו מנותקות מן המציאות, שמדובר בחלומות חסרי שחר, הלא חיינו ב"רייך השלישי".  במקום שליהודים אסור היה ללמוד ושלא היה להם שום סיכוי מקצועי. אבל לרחף ולשגות בחלומות יכולנו בלי קושי"[26].  הגורל רצה אחרת, ולאחר המלחמה היתה הורוביץ לשחקנית מצליחה ומפורסמת. בפגישה מקרית ביניהם בשנת 1952 סיפרה לו איך ניצלה מתאי הגזים וכיצד התגלגלה מתיאטרון נודד ומתפקידי משנה אל תפקיד אמא קוראז' בתיאטרון של ברכט. כשאמר לה שהוא הפך למבקר ספרותי שתקה לרגע ואמרה: "במצב מייאש וחסר תקווה, דיברנו שנינו, שני מתבגרים יהודיים על עתיד שלא האמנו בו לרגע ברצינות. איך אפשר היה אז להאמין שיהודייה תהיה שחקנית ויהודי – מבקר? אבל את המותרות האלה, החלומות על חיים שיש בהם תיאטרון וספרות הרשינו לעצמנו על אף הכול. מן הסתם היו אלה החלומות שחיברו אותנו אז. וכמעט אי אפשר להאמין: החלומות שלנו באמת התגשמו. בעודם רוצחים את יקירינו, חסו עלינו: לא הרגו אותנו, לא רצחו, לא השמידו, לא הומתנו בגז. שרדנו מבלי שהיינו ראויים לכך. מודים למקרה בלבד. מסיבות שנשגבות מבינתנו אנחנו הילדים הנבחרים של הזוועה. אנחנו מסומנים, וכאלה נישאר עד יום מותנו. אתה מודע לכך, אתה יודע? כן, אמרתי, אני מודע לכך"[27]. כך שם רייך רניצקי בפי ידידתו את תחושתו האישית – הכול מקרי ויכול היה להיות אחרת. העובדה שהוא היחיד שנשאר בחיים מבני משפחתו והצליח להגשים חלום ישן היא לא רק הישג, אלא גם נטל ועול, הוא "מסומן". אולי בכך אפשר להסביר את הרבדים העמוקים יותר באישיותו, את הצורך והיכולת שלו למצוא נחמה בספרות, שהיא אוניברסלית וקוסמופוליטית, ולא בלאומיות, בדת, בהשתייכות לעם או למדינה מסוימים.

זוהר שביט מביאה אותו כדוגמה בדיון על סופרים מהגרים שהגיעו לישראל מגרמניה בשנות השלושים לאחר שנאלצו לעזוב את אירופה ובעיקר אלה שבאו מגרמניה. הם סירבו לקבל על עצמם את הזהות הארץ ישראלית החדשה אבל גם לא יכלו לדבוק עוד בזהות אירופית-גרמנית, שהקיאה אותם מתוכה .לכן הציגו את עצמם כבני העולם הגדול – בני אנוש הנמצאים בבית בכל מקום. היא מסבירה כי:

"רייך-רניצקי נתן ביטוי לשאלת הזהות של סופרים שהיו בכל מקום בו זמנית בבית ולא בבית וחשו שייכים ולא שייכים גם לביתם וגם למקום שאליו היגרו. את הזהות הזו ניתן לתאר כאמביוולנטית – מצב שבו המהגר אינו רואה את עצמו כפליט, אך גם אינו מבקש להיטמע במולדת החדשה. כאשר בוחנים את דגמי הזהות של הקבוצה הזו שזהותה אמביוולנטית מוצאים שהם מתאפיינים באימוץ אדוק של ערכי המקום שאליו הגיע המהגר, תוך תהייה מתמדת עליהם מנקודת מבט של מערכת ערכים אחרת…האמביוולנטיות מאפשרת את השיוך הבו זמני למערכות המוציאות זו את זו והיא אמצעי אסטרטגי לשיפור העמדות ולחיזוק העמדות של האובייקט האמביוולנטי במערכת הראשית שבה הוא פועל"[28].

ההופעה של סופרים וסיפורים בחייו אירעה גם ברגעים ובמצבים בלתי צפויים. שיאי הקשר בין החיים לספרות קרו בתקופת המלחמה. אציין כאן רק שלושה מקרים המתוארים כמובן ממרחק השנים, בהם כמעט כופה רייך-רניצקי את הספרות על גורלו:

באמצע ינואר 43 הובלו אלפים מיהודי גטו ורשה לאומשלאגפלץ – כיכר השילוחים הידועה לשימצה ממנה יצאו הרכבות לטרבלינקה ולאושוויץ. מרסל ואשתו הצעירה טוסיה היו בין ההולכים בשיירה. תוך כדי התקדמות המצעד השותק לחש באוזנה: "זכרי את האנקדוטה של דוסטוייבסקי", והיא ידעה בדיוק למה היתה כוונתו. בספרו של סטפן צוויג 'שעות הרות גורל'  מסופר כי דוסטויבסקי הובל לגרדום בשל סיבות פוליטיות, "כבר הלבישו אותו בחולצת הנדון למוות, וכבר כבלו אותו בחבלים לעמוד הקלון, וקשרו את עיניו, נשמעה פתאום צעקה: עצור! ברגע האחרון הגיע קצין ובידו מסמך: הצאר ביטל את פסק דין המוות, והחליפו בעונש אחר"[29]. וברגע האחרון ניצלו גם חייהם של מרסל וטוסיה, האסוציאציה לדוסטויבסקי שימשה קוד סודי בין השניים. הם ניצלו הרף עין של חוסר תשומת לב מצד החיילים הגרמנים וברחו מן הטור אל הריסות בית ברחוב מילה וממנו למרתף. למחרת הסתתרו עם חברים בבניין הנטוש של היודנראט וחסמו את הכניסה באלפי ספרים שהיו בו, מארכיון הקהילה היהודית "הספרים הצילו בעצם את חיינו"[30]. כך נבנה הסיפור שוב ושוב סביב הספרות והספרים ומגיע לשיאו בפרשת הסתתרותם של בני הזוג בביתם הכפרי של סדר הדפוס הפולני בולק ואשתו ז'ניה. השניים שסיכנו את חייהם בהסתירם יהודים, עשו זאת תחילה כהתרסה נגד הגרמנים: "זה יהיה נפלא אם תוכל לשרוד אצלנו את המלחמה האיומה הזאת" אמר לו בולק והוסיף:  "אדולף היטלר האיש החזק באירופה החליט ששני האנשים האלה ימותו, ואני סדר קטן מוורשה החלטתי שהם יחיו. עכשיו נראה מי ינצח"[31].

בבית היה רק ספר תפילות אחד ולא היו בו ספרים. בולק הביא לרייך-רניצקי את העיתון הנאצי "דאס רייך" שהיה ידוע במוסף התרבות המעולה שלו. "עלי להודות שלא רק קראתי, אלא גם נהניתי. אבל זה לא היה עיסוקי היחיד בספרות, קשה להאמין, אבל דווקא כאן, באופן לא צפוי לחלוטין, חזרתי אל הספרות, במיוחד אל הספרות הגרמנית"[32]. בלילות הארוכים והקרים היה מרסל מספר סיפורים לבולק ולז'ניה. במשך שעות, שבועות וחודשים סיפר להם כל מה שזכר "הצעתי למאזיני המסורים במטבח הקודר והעלוב רומנים, נובלות, מחזות, אופרות וסרטים בגירסאות משובשות ומקוצרות שאותן הפכתי לסיפורי מתח פשוטים"[33]. מעשה שחרזאדה הכניס למטבח את ורתר הצעיר, את וילהלם טל ואפי בריסט, את אאידה, המלך ליר וגיבורים רבים רבים אחרים ". מלאי הנושאים והסיפורים שלי היה עצום, כך התברר, והספיק לערבי חורף רבים וארוכים"[34]. המטרה היתה כמובן להבטיח את שהותם בבית, לרתק את מציליהם ולמנוע מהם להסגיר אותם.

"שמחתי שסיפורי מעניינים את שומעי, אך אותי הם דיכאו מעט. חשבתי שלנוכח הזמן החולף שאיפתי להפוך את הספרות הגרמנית למקצועי אבודה לנצח… צרות של עשירים"[35]. הסיפורים הליליים נמשכו עד יום השחרור בידי הצבא האדום ומשפחת רייך-רניצקי שמרה על קשר עם מציליה ואחר כך עם ביתם היחידה לאורך שנים. "לא הצפייה לכסף הניעה את בולק וז'ניה לפעול כפי שפעלו" מסכם מרסל את הפרק המרגש שכותרתו "סיפורים לבולק", "זה היה משהו אחר לגמרי – ואני יכול לתאר זאת רק במלים הגדולות והשחוקות: חמלה, טוב לב, אנושיות"[36]. ובלכ זאת, כחלק מבניית הפרסונה הפסרותית שלו הוא מדגיש את מקומם של הסיפורים בפרשת הצלה זו.

השאלה מדוע דווקא הוא נותר בחיים מעסיקה אותו כל ימיו, למה הוא ולא אחיו למשל, שהיה רופא שיניים, איש עדין ופירנס את המשפחה כולה. הוא צפה באביו ובאימו מובלים אל הרכבת וידע שזו הפעם האחרונה שהוא רואה אותם, חברים ובני משפחה אחרים נרצחו ולא שרדו. שוב ושוב הוא שואל, כמו ניצולי שואה אחרים, איך קרה שדווקא הוא וטוסיה נשארו. אך זו שאלה שאין לה מענה ותמשיך ללוותו כל ימי חייו:  "בעצם היתה זו שאלה אבסורדית שהיתה יכולה להישאל רק בתחילת הכיבוש… אז עוד לא ידענו שבמקום שבו נכרכים יחד ברבריות ואכזריות, מקריות ושרירותיות, החיפוש אחר משמעות והיגיון נעשה זר ובטל"[37].

הפרסונה שלו כאיש ששרד את התופת והוא מודה ומתפלא על כך תדיר, צצה פעמים רבות במהלך הסיפור. לכן, לומר עליו שהוא מתכחש ליהדותו או מנסה להסתירה – זו אמירה לא נכונה ואפילו אכזרית.

לדוגמה – כאות פתיחה לתכנית הטלביזיה הספרותית שלו בחר רייך-רניצקי קטע מוסיקלי מאת בטהובן אותו ניגנה תזמורת המיתרים בגטו פעמים רבות. "בכל פעם שאני שומע את הצלילים האלה בפתיחה ובסיום של הקוורטט הספרותי, אני חושב על המוזיקאים שניגנו אותם בגטו. כולם ניספו בתאי הגזים"[38].

האופן בו היה רוצה להצטייר בעיני קוראיו, וכנראה גם להיזכר על דפי ההסטוריה הוא של אדם שהספרות היא מולדתו, בתוכה הוא חי והיא פועמת בתוכו. כפי שהאוטוביוגרפיה פותחת במפגש שלו עם גינתר גראס ועם הסופרים הצעירים של גרמניה ה"חדשה", כך היא מסתיימת בתמונה פסטורלית ורגשנית החורגת מן הטון היבש והענייני של הספר כולו – תמונת רעייתו ביום הולדתה השמונים יושבת בחדר האורחים וקוראת ספר שירים של יוליאן טובים בפולנית, בעוד הוא עושה "את מה שעשיתי רוב חיי: קורא רומן גרמני". הוא חסר מנוחה, קם ויוצא אל המרפסת, מתבונן ביום השוקע, חוזר ומסתכל על התמונות המשפחתיות, עוצר ומביט שוב בטוסיה ושואל את עצמו האם היא מחפשת בשירה את נעוריה שאבדו, את נעוריהם? באותו רגע עולה בדעתו הרעיון כיצד לסיים את הספר והוא חולק אותו איתה: "בציטטה… שורה פשוטה של הופמנסטל… אני מהסס רגע ואומר: 'ובכן הספר יסתיים בשורות: 'אין זה חלום, מקסם שווא/שאת ואני עודנו יחדיו'[39].

ובכך הוא כורך את הספרות, השירה, החיים מלאי התהפוכות עם האהבה ששרדה את הכול, וכך שואף האיש הקשה, הרגזן המפחיד הזה שנזכור אותו – איש זקן, המביט לאחור אל חייו ומוצא שם את טוסיה, את השירה הפולנית, השירה הגרמנית ואת השמש השוקעת.

אשר לנסיבות שהובילוהו לכתוב את האוטוביוגרפיה בשלב מאוחר זה של חייו – רייך רניצקי אינו מפרט. בעמוד התודות הקצרצר הוא טוען כי לרוב אין עניין לציבור לדעת מה עומד מאחורי היווצרו של ספר. בכל זאת הוא משתף אותנו בכך שכבר לאחר שהצליחו לברוח מגטו ורשה, ב-1943 דחקה בו אשתו כי יכתוב את קורות חייו אולם הוא לא נענה. במשך השנים ביקשו זאת גם בנו וחברים נוספים, אבל, הוא מודה "פחדתי. לא רציתי לחוות הכול מחדש בדמיוני. יתר על כן חשבתי שהמשימה אינה לפי כוחי"[40]. חשש זה מזכיר את תחושותיו של חורחה סמפרון, הסופר הספרדי שהיה במחנה בוכנוולד ואחרי שנים פרסם את ספרו "הכתיבה והחיים"[41]. כשהתייחס לסיבות לשתיקתו הארוכה ואחר כך למה שהביאו לכתיבה אמר: "החיים, מכאן ואילך, הם השיכחה. הכתיבה היא חזרה למוות, סירוב לחיים. כמין סרטן זורח טרף הסיפור שעקרתי מזכרוני, פירור אחר פירור, משפט אחר משפט, את חיי… לא משום שלא הצלחתי לכתוב: אלא משום שלא הצלחתי לשרוד מן הכתיבה"[42].

ב-1993 החליט רייך-רניצקי לשרוד מן הכתיבה, ואינו אומר למה. ניתן לשער כי, כפי שקרה לאחרים שחוו את מוראות השואה על בשרם, בהגיעם לגיל מתקדם, הם חשים כי הם חייבים לספר את סיפורם האישי. למען ילדיהם, למען הדורות הבאים, בעבור אלה שלא זכו להישאר בחיים, נגד המכחישים, או פשוט מתוך דחף לדלות מן הזכרון ולהעלות על הנייר דברים שהסתירו ודחקו בתוך עצמם במשך השנים בהם היו עסוקים בעבודה, בהקמת משפחה ובנסיון נואש לחיות חיים 'נורמליים'. גם מי שאינם אנשי עט וספר מפרסמים את זכרונותיהם,  יש בהם הרואים בכתיבה גאולה, צורה של שיקום עצמם, אחרים רואים בו עדות לשמירה על צלם אנוש גם בזמנים הזוועתיים ביותר[43]. פרימו לוי כתב כי "באופן פרדוקסלי, מטען הזכרונות המבעיתים שלי הפך למקור עושר, לזרע מנביט, דומה היה עלי תוך כדי כתיבה שהוא גדל כצמח" ולעומתו סימפרון חש כי הוא שוקע שוב במוות "כל שורה שנכתבה דחקה את ראשי עמוק יותר לתוך המים, כאילו נמצאתי שוב בתוך האמבטיה בווילה של הגסטאפו… פרפרתי כדי לשרוד, נכשלתי בנסיוני לומר את המוות כדי להשתיקו"[44].

במקרה של רייך-רניצקי אני סבורה כי אחרי כמה עשורים של קריאה בספריהם של אחרים ואחרי שבנה את עצמו והגיע למעמדו הרם בעולם הספרות, הוא החליט שהגיעה שעתו להיות גם כותב ולא רק קורא, החליט כי הוא רוצה להנציח את סיפורו הייחודי החד-פעמי והרגיש כי הוא יכול לכתוב את קורותיו מבלי שהזכרונות ישתלטו עליו. יש בספר גם נקודות בהן מתחשבן עם כמה אנשים, אם כי לא בבוטות, יש בו הרהורים ותובנות על גורל, מקריות, ושבריריות החיים. עולה מבין דפיו הכרת תודה גדולה על המתנה שזכה בה בלי להבין למה דווקא הוא נבחר לכך, וכן מתת אהבה לטוסיה שתמיד היתה לצידו הגם שחייהם לא היו קלים ולא תמיד היה נאמן לה. אולי יש פה דחף נוסף של אדם העוסק בביקורת הספרות לנסות את כוחו כסופר, אף כי רייך-רניצקי כתב כאמור כמה וכמה ספרים, אסף את מאמריו באנתולוגיות וקיבץ דברי ספרות בכרכים עבים. אמנם אוטוביוגרפיה איננה "ספרות יפה" במלוא מובן המילה, אך הספר הזה המספר את חייו ודאי יקר לו יותר מכולם.

 הכתיבה (הגראפיה)

 כתיבתו יבשה ואירונית, לא מתלהמת, לא סנסציונית, לא בומבסטית, סרקסטית לעתים, אוהבת וחומלת בפעמים אחרות. גם כשהוא מתאר דברים מסמרי שיער הוא שומר על ריחוק ועל טון ענייני, גם כשחייו עמדו על חוט השערה הוא מספר את הדברים בדרך תיאורית ולא רגשנית. הוא בעל הבחנה דקה ועט מושחז כשהוא כותב על אחרים, מבקר ללא מורא, כפי שעשה לאורך כל הקריירה שלו. רייך-רניצקי יודע לכתוב, בזה אין ספק. בניגוד לתדמית עצמו כקורא בלבד אותה ניסה לצייר, באה כתיבתו ומוכיחה שגם בתחום זה אינו קוטל קנים.

הדבר המיוחד בספר הוא, שלמרות היותו מחולק בקפידה לחמישה חלקים לפי סדר כרונולוגי של שנים ואירועי חיים מעצבים, הרי למעשה אין בו כלל סדר רציף והוא נע בין הזמנים הלוך ושוב. הוא עושה זאת בצורה חלקה, אסוציאטיבית הגולשת מן העבר הרחוק לקרוב, מן ההווה לעבר וחוזר חלילה, כמו לולאות של זכרון.

כמבקר נהג רייך-רניצקי לומר כי לספר טוב דרושים שני תנאים – שלא יעלה על 300 עמודים ושיהיה כתוב בצורה מעניינת. בתנאי הראשון לא עמד המחבר – בספרו המקורי בגרמנית 650 עמודים (בעברית 410), אולם בתנאי השני – עמד גם עמד. אפילו אויביו נאלצו להודות כי הספר כתוב בצורה משובחת, מעניינת, אינטליגנטית ומעודנת[45]. הביקורות היללו ושיבחו אותו: "כתוב בצורה פשוטה לכאורה ובגרמנית יפהפהיה" נכתב בלוס אנג'לס טיימס, "ספר בלתי נשכח", החרה החזיק אחריו מוסף הספרים של הניו יורק טיימס. וה- Choice קבע: "הוא מסופר בצורה מושכת, בסגנון כאילו מובן מאליו, נמנע מרגשנות יתר, הספר הזה הופך את סיפורו של רייך-רניצקי למסמך בלתי נשכח של הזמנים המודרניים". ובוואשינגטון טיימס: "מעל לכול מר רניצקי מוערך בשל יושרו ובהירותו ואי אפשר שלא להבחין ולהאמין בתובנותיו הספרותיות"[46].

"סיפור חיים מרתק, סוחף, הנקרא לעתים כסיפור הרפתקאות בדיוני שאין בו מוקדם או מאוחר", נכתב עליו בעיתון 77 עוד בטרם תורגם לעברית[47]. "הוא מצחיק ומריר, ויש לו עין נפלאה לפרטים קטנים", כותבת מלמד[48], וקורא אחר מבחין כי: "רייך כמעט ואיננו נכנס לעולם הרגשי שלו. ייתכן שניתוק רגשי הוא זה שהחזיק אותו והצליח להציל אותו… ואולי הניתוק הרגשי הזה הוא שנותן הרגשה של קור וריחוק מהכותב כמעט לכל אורך הספר. אך מצד שני יתכן שזו עמדה שנקט בכוונת כותב"[49].

כפי שצוין לעיל מחולק הספר לחלקים כרונולוגיים לפי שנים. חמישה פרקי חיים ממוספרים לפי שנות ההתרחשות, המחולקים לארבעים ואחד תת-פרקים שלכל אחד ההם כותרת סיפורית.  הפותח בקריאת תוכן העניינים מצפה לסקירה שיטתית, כרונולוגית מן הילדות והנעורים, דרך שנות מלחמת העולם השנייה, החיים בפולין הקומוניסטית אחרי המלחמה, המעבר לגרמניה ובניית מעמדו מ-1958 עד 1973, והחלק האחרון – המתחיל עם התפטרותו מה"די צייט" וכניסתו לעבוד כעורך הספרותי של ה"פרנקפורטר אלגמיינה" ומסתיים ב-1999 שנת פרסום האוטוביוגרפיה. אולם הקורא יבחין מייד מן העמוד הראשון כי דרכו לא תהיה סלולה ורצופה. אמנם החלק הראשון מוקדש לשנים 1920-1938 אך הוא מתחיל במשפט : "זה קרה בסוף 1958…"[50]  מכאן ואילך מניח הכותב לעצמו להפליג עם הזכרון, האסוציאציות, הבחירה החופשית וחרות היצירה. המעברים כה חלקים וטבעיים, עד שלעתים יש צורך לחזור עמוד או שניים לאחור כדי להיזכר באיזו שנה מדובר והיכן פגש רייך-רניצקי לראשונה את האדם עליו הוא מדבר. "האוטודידקטיות העניקה לו חרות מיוחדת במינה – אינו כפוף לדיסציפלינות ואינו מפרסם כדי לשרוד אקדמית", כותב שקד[51], אך זהו אינו הסבר מספק. כמו כתיבתו, גם סגנון הביקורת שלו בהיר, מדויק, ושנון, בניגוד לעמיתיו הנוקטים לעתים בטון מוסרי, אקדמי ויבש[52]. ואכן הספר חף מכל דידקטיקה ומוסרנות, אף כי יש בו התבוננויות עמוקות על החיים ולקחים שנלמדו בהרבה כאב. מה שמפליא הוא הפער בין דמותו של האיש כפי שמוכרת מן הטלביזיה ומתיאורי מעריציו ושונאיו –  פיקח וערמומי, גס ובוטה, פרובוקטיבי להכעיס ולהצחיק המתנהג לעתים כבריון חצוף, מעליב את אורחיו לתכנית, בז לסופרים צעירים על חוסר ההשכלה שלהם ומתרפק על "הימים הטובים ההם, כשחינוך היה חינוך בארץ הזאת". (הערה שרק יהודי יכול להשמיע בגרמניה)[53] לבין סגנון הכתיבה המאופק, המעודן, אפילו הסלחני העולה מן האוטוביוגרפיה. אותם סופרים שלא היסס לקטול את כתיבתם הפומבי, מתוארים כאן בשפה רזה ואינפורמטיבית. קורותיו המזעזעות בתקופת המלחמה נמסרות כדיווח צונן. ישנם גם פערים ברצף הסיפורי, אותם הוא מניח לקורא למלא. ראשית, מי שאינו בקיא בספרות הגרמנית החדשה יתקשה לעתים לעקוב אחר מכלול השמות שהוא מזכיר והיחסים ביניהם, והוא אינו טורח להסביר. אולי כי מלכתחילה מכוון הספר לקהל קורא הגרמנית, זה שקרא לאורך שנים את הביקורות, האזין לתכניות הרדיו וצפה בקוורטט הספרותי בטלביזיה. להם לא צריך לפרש ולהסביר מיהו מי ומה כתב, את מי אהב ואת מי שנא. שנית, וזה יותר משמעותי בכתיבת אוטוביוגרפיה, פרטים משפחתיים רבים אינם מופיעים או שהם רק נרמזים. יחסיו עם אשתו, המאופיינים באהבה רבה ובמסירות של שבעה עשורים ידעו מעלות ומורדות, על פי עדותו שלו, אך הוא אינו נכנס לפרטים אינטימיים, אינו מספק את יצר המציצנות של הקורא שאולי קרא עליהם במקום אחר. גם בחלק המוקדש לשנות מלחמת העולם השנייה לא מסופר הכול, וניכר שהוא חוסך מאיתנו תיאורים מפורטים של סבל ואובדן. "הדברים הכי חשובים בספרות נמצאים בין השורות", כתב, "בספרות אפשר למצוא משהו שאין להפריז בחשיבותו – אפשר למצוא את עצמך, את רגשותיך ואת מחשבותיך, את התקוות ואת המעצורים"[54]. דווקא הפערים הללו יפים בעיני ומקרבים את הספר לז'אנר של רומן, בו הקורא אינו "מואכל בכפית" והכותב מותיר לו מרחב גדול לדמיון. שהרי, הנושאים המעסיקים את האוטוביוגרף הם הנושאים שהשאירו בו חותם, ובאמצעות ההסכם האוטוביוגרפי, הברית בין הסופר לקורא – אין הכותב מתחייב לדיוק מקסימלי, אלא להבנת חייו. לדעתי – רייך-רניצקי עומד בהסכם זה בכבוד.

 סופרים וספרות

 כפי שעולה משמו של הספר בתרגום לעברית – האוטוביוגרפיה הזאת איננה מכילה רק את סיפור חייו המרתק של מרסל רייך-רניצקי אלא גם נותנת במה נרחבת לספרות הגרמנית בעידן של אחרי מלחמת העולם השנייה, מנקודת ראותו כמובן.  שמות ידועים כמו גינתר גראס, היינריך בל, זיגפריד לנץ ומרטין ואלזר בצד אחרים המוכרים פחות, לפחות לקורא העברי, כאינגבורג בכמן, אילזה אייכינגר, הנס מגנוס אנצנסברגר ואחרים מוזכרים לכול אורך הספר כשהם מצטלבים בחייו האישיים והמקצועיים של המחבר. דווקא כאן הוא מרשה לעצמו לפתוח אשנבים של הצצה לאופיים, לחייהם האישיים, לחולשותיהם כבני אדם, לא כרכילות אלא כאבחנות דקות שלו כמי שהתחכך בהם מקרוב. הוא מצביע על קטנוניות, אנוכיות, "אנשים קשים בעלי נטיות אינדיבידואליסטיות בולטות ולעתים קרובות אנרכיסטיות. כל נסיון לסווגם בקטגוריה אחת לא יצלח בדרך כלל"[55]. רוב מפגשיו האישיים איתם היו מאכזבים[56]. מטבע הדברים הוא מתעכב על חברי קבוצת 47 שהיתה למעשה הפתח הראשון דרכו נכנס הוא לחיים הספרותיים של גרמניה. הוא ראה בה תופעה חשובה ביותר בחיי הספרות המערב גרמנית, במה נסיונית ו"תצוגת אופנה שנתית". הסופרים חברי הקבוצה נהגו להתכנס ולהקריא טקסטים פרי עטם בקול רם ולהעמידם לשיפוט חבריהם. מה רב היה אושרו כאשר קיבל הזמנה רשמית להשתתף בכינוסם ב-1959, הזמנה אישית מאת הנס ורנר ריכטר, שעמד בראש הקבוצה אף כי מעולם לא נבחר, ושלט בסופרים ביד רמה. שנה בלבד אחרי בואו לגרמניה, בעודו מרגיש עדיין בודד וזר שש רייך-רניצקי לקרוא במכתב כי ריכטר מפציר בו "לבוא בכל מחיר"[57]. הוא פירש זאת בתמימות כקבלה לחוג אקסלוסיבי זה וחשב אז כי מצא בו מעין מקלט, אולם הוא מודה: "לא הבנתי את מצבי כהלכה: רק לאחר שנים רבות הבנתי שרגשותי ומחשבותי היו משאלות לב"[58]. עשרים ושמונה שנים אחר כך פירסם ריכטר את זכרונותיו בספרו "במועדון הפרפרים", וציין כי מצא טעם לפגם בכך שרייך-רניצקי השתמש במילה "אנחנו" כאשר התייחס לקבוצת 47 "הזמנתי אותו וחזרתי והזמנתי… אבל איכשהו הוא נשאר תמיד בחוץ, שייך ובכול זאת לא לגמרי שייך. איני יכול להסביר מדוע זה היה כך", כתב[59], מבלי לרמוז כמובן על יהדותו של המבקר כסיבה אפשרית.

עניין מיוחד יש בתיאור היחסים המורכבים שהיו לו עם סופרים עימם קיים קשרי ידידות אישיים, אולם ביקר אותם קשות על יצירותיהם. הוא חוזר ומדגיש כי לא הירשה לידידות להשחית את הביקורת ודאג להפריד בין התחומים, מה שאי אפשר לומר על כמה מן הסופרים שביקורתו פגעה בהם. הוא השתדל לא להתחבר עם הסופרים שנפגעו מביקורתו ולעתים ויתר על ידידות בעבור יושרה מקצועית[60]. דווקא סיפור אחד נוגע ללב על המשוררת אינגבורג בכמן מראה גם את ההיפך. בכמן אותה הכיר היטב ונדמתה לו מעורערת ושבירה, פירסמה ספר סמי-אוטוביוגרפי בשם "מלינה" בערוב ימיה, כאשר היתה כבר חולה. הוא החליט לא לפרסם את ביקורתו על הספר והתנצל בפני העורך. זמן קצר אחר כך מתה והוא התבקש לכתוב דברים לזכרה: "בסוף ההספד התוודיתי ששירים אחדים מהקבצים "הזמן המושהה" ו"קריאת הדובה הגדולה"  הם בעיני מן היפים ביותר שנכתבו בגרמנית במאה הזאת. מודע לאשמתי אני שואל את עצמי, מדוע לא אמרתי זאת מעולם לה, לאינגבורג בכמן"[61]. זהו קטע בהחלט יוצא דופן העומד בניגוד לתדמיתו כמבקר נוקשה וחסר מעצורים המסיר כל נימוק ומכשול מדרכו ומבטא את דעתו כפי שהיא מבלי להתחשב בהשלכותיה על האנשים בהם מדובר. בפרק אחר הוא מספר על ידידות שנמשכה שלושים שנה עם הסופר ולטר ינס. היו תקופות בהן שוחחו בטלפון יום יום: "בהתחלה טלפנו פעם בשבוע, אחר כך לעתים קרובות יותר, ולבסוף לפי הצורך, לפעמים כל יום. השיחות ארכו עשרים או שלושים דקות, ומדי פעם שעה או יותר. לדיאלוג, שנפרש על פני עשרות שנים היו סיבות כבדות משקל: שנינו, ינס ואני, נזקקנו לשיחה, שנינו היינו תלויים בהחלפת המידע והדעות, ובוויכוח, כמובן מסיבות שונות, סיבות שהיו קשורות באורח החשיבה שלנו ובנסיבות השונות של חיינו"[62]. השיחות היו על ספרים וספרות ולא על חייהם האישים, שניהם סברו כי דבר לא יוכל לידידות הזאת, האמינו שהיא תעמוד בכל הסערות. "היו תקופות ששיחות הטלפון עם ולטר ינס היו רגעי השיא בחיי", הוא כותב.  אלא שלא כך היה. הידידות הסתיימה ורייך-רניצקי אינו מפרש מדוע, הוא רק רומז שאחרים היו מעורבים בכך ופרידו ביניהם ברוע לב "והם יצטרכו להסתדר עם מצפונם"…[63]

בששת החודשים הראשונים לשהותו בגרמניה כתב שלושים ושמונה מאמרים, ביניהם לעיתונים החשובים דאז ולרדיו. בתחילת 1959 הציע לעיתון "די וולט" לכתוב סדרת כתבות דיוקן על סופרים ממזרח גרמניה, רעיון שנחשב אז, בשיא המלחמה הקרה, לנועז ביותר ולא כולם אהבוהו.  כפי שנכתב שנים אחר כך בידי הסטוריונים, היה זה צעד חלוצי בתהליך ההפשרה בין הגרמניות. בשנת 1960 כבר התייחסו אליו כ"אחד ממבקרי הספרות המובילים"[64] ומכאן ואילך דרך כוכבו והוא אף הפך למבקר הספרות היחיד בגרמניה שהיתה לו באותה עת מישרה קבועה וקיבל משכורת רק עבור כתיבת הביקורות ב"די צייט"[65]. בנסיון לא צנוע, אך גם לא מתנשא, הוא מנסה להסביר את סוד הצלחתו ותולה אותו בסגנון כתיבתו הביקורתית, הממשיך לדעתו את המסורת של הרומנטיקנים הגרמנים הגדולים שכתבו אף הם לעיתונים כמו היינה ופונטאנה. בניגוד לחוקרים שכתבו בעבור חוקרים – הוא כתב לציבור, לקוראים ולא "לחבורה המקצועית", השתדל להיות מובן וברור, לפשט את הדברים כדי שקוראיו יבינו ללא קושי האם הוא ממליץ על הספר או דוחה אותו. וכאן חוזר רייך-רניצקי לעיצוב הפרסונה שלו באומרו: "אבל קיים גורם נוסף , שונה לגמרי, שתרם אולי להצלחתי כמבקר. על אף הסיכון שיאשימו אותי ברגשי גדלות, חשוב לי לומר כאן משהו שאני בטוח בנכונותו: הספרות היא תמצית חיי… בסופו של דבר הרי זו האהבה לספרות, לפעמים אפילו התשוקה המפלצתית, שמאפשרת  למבקר לעשות את עבודתו ולמלא את חובתו… אפשר לחזור ולומר זאת שוב ושוב: באין אהבת ספרות אין ביקורת"[66].

תקצר היריעה מלהביא כאן את עשרות האנקדוטות וסיפורי המפגש שלו עם הסופרים הגרמנים הזרועים לאורך הספר, ומתרכזים במיוחד בחלקו הרביעי, המוקדש לתקופת השיא והפריחה שלו כמבקר. הוא מודע לתדמית השלילית שלו כ"תליין ספרותי", כאיש תוקפני ודעתן, יודע כי מי שזורע רוח סופו לקצור סופה ולא יוכל להימלט מביקורות קטלניות נגדו, אחרי שהוא מרשה לעצמו לקטול אחרים. אך דומה כי הוא שלם עם עצמו ועם דרכו וכמעט אינו מביע חרטה על שום דבר. בשנת 1996 קיבל במתנה ספר שיצא לאור לכבוד יובל העיתון "די צייט" בו עבד שנים ארוכות. הוא נחרד לגלות בו "פיסת מידע קצרה ויבשה שהפליאה אותי". התברר כי בשנות עבודתו בעיתון, שהיה לו כבית, התקיימו דיונים רבים האם להעסיק אותו במערכת. עורכי הספרות פקפקו אם "יוכלו לסבול במחיצתם איש כל כך בטוח ביכולתו. רבוליסט. נחרדתי. למילה רבוליסט אין צליל נעים. משמעותה בערך "סילוף דברים", וכיום כמעט שאין משתמשים בה. אבל היא הופיעה פעמים רבות בתעמולה הנאצית, בעיקר במאמריו של גבלס. הוא השתמש בה כמעט תמיד בתוספת שם תואר – רבוליסטיקה יהודית"…[67]  שוב, הנקודה היהודית ממנה אינו יכול להימלט.

אחד משיאי הניכור כלפיו בא לידי ביטוי ברומן שפירסם מרטין ואלזר בשם "מותו של מבקר". הכול ראו בגיבור הראשי של הספר את דמותו של רייך-רניצקי. הספר נמכר ב-75 אלף עותקים ביום יציאתו לאור, אך גם זכה להתקפה רבתי ומחברו הואשם בגזענות ובזדוניות ועיתונים מובילים לא הסכימו לפרסם ביקורת עליו[68].  יש הרואים גם בדמות הראשית בספרו של גינתר גראס "מיומנו של שבלול", דמות שנכתבה בהשראת מרסל רייך-רניצקי. כך, ממבקר הפך גם לגיבור ספרותי. גם כמה ביוגרפיות נכתבו עליו בנסיון להבין את סוד הצלחתו המטאורית של יהודי ניצול שואה בגרמניה אחרי המלחמה ואת יחסיו המורכבים עימה.

בשנים האחרונות בהן אינו נושא כבר מישרה רשמית בשום אמצעי תקשורת, זקנתו של רייך-רניצקי אינה מביישת את נעוריו. הוא ממשיך להביע דעות נחרצות על כל דבר ואינו מסתיר את תעובו מן הרמה התרבותית הנחותה של הדור הנוכחי ושל הטלביזיה, ואת געגועיו לקלאסיקה ולתרבות כפי שהוא מכיר. באוגוסט 2008 הוזמן לטקס חגיגי כדי לקבל פרס מן הטלביזיה על מפעלו הספרותי הגדול בתכנית ה"קוורטט". הוא עלה לבמה ונשא נאום נוקב נגד התכנים המופיעים בטלביזיה, נגד הרמה התרבותית הירודה וכינה את הטלביזיה הגרמנית "איומה ונטולת איכות". מבקריו התנפלו עליו בטענה כי הוא ניצל את המדיום הזה ובעצמו השטיח את הדיון הספרותי בתכניותיו המתלהמות. הוא אמנם לקח את כספי הפרס, אך סרב לחזור בו ועורר שערוריה. שבוע לאחר התקרית הוזמן לדיון בן חצי שעה ששודר ברשת ZDF ביום שישי בערב, בו הציע להציב את שיקספיר וברכט בפריים-טיים… והנה כמה מההצעות הנוספות שהעלה בשידור: לא חייבים לרצות את כל הצופים כל הזמן; צריך ואפשר להציב דמויות כמו ברכט, שילר, תומאס מאן ושיקספיר בפריים-טיים; מנהלי הערוצים צריכים להבין טוב יותר מה המטרה של המדיום ולחשוש לעתידם המקצועי ולמקום עבודתם, אם לא יספקו את הסחורה; ולשאלה  מהו שידור טוב ענה: "מבדר, אך רציני"[69].

סרט בתקציב של למעלה מ-5 מליון אירו, השקעה עצומה במונחים של גרמניה, מופק בימים אלה על חייו וצפוי לעלות לשידור בטלביזיה הגרמנית ב-19 אפריל השנה, יום השנה למרד גטו ורשה. הבמאי הישראלי המתגורר בגרמניה דרור זהבי התלהב להצעה לביים את הסרט. לדבירו, כשקיבל את הפנייה "התלהבתי מאוד לנוכח דמותו המורכבת של רייך-רניצקי… כמו כל אדם שמעורה בתרבות הגרמנית, הכרתי את דמותו מהביקורות שכתב, מתוכנית הטלוויזיה שלו ומהופעותיו הציבוריות, וכמו רבים אחרים, גם אצלי נוצר רושם שמדובר באדם נוקשה, מתנשא ולא סימפטי במיוחד. אבל בהדרגה התדמית הזאת נשברה לגמרי – אחרי שקראתי את האוטוביוגרפיה ובעיקר אחרי שהתחלתי לעבוד על הסרט, גיליתי את האיש שמאחורי המסכה הציבורית, וכאדם פרטי הוא התגלה כאיש נינוח וחם מאוד, פתוח, עם הרבה הומור וביקורת, גם ביקורת עצמית"[70]. רייך-רניצקי הבטיח לזהבי כי לפחות ביחס לסרט העוסק בחייו שלו, הוא ירסן את שוט הביקורת, לא יתערב בהפקה ויעניק לבמאי חירות אמנותית מלאה. לדבריו, הוא יהיה שבע רצון אם הקהל יוכל להבין מהסרט את התחושה הכללית של עולם הנמצא תחת חורבן. למרות זאת, אומר זהבי, כי הוא מרבה להיוועץ בו, בניסיון להבין טוב יותר אירועים מסוימים בחייו. הבמאי סבור כי סצנת הבריחה מהאקציה בגטו מגלמת במלוא עוצמתה את התשוקה הספרותית, שליוותה – וממשיכה ללוות – את רייך-רניצקי, במשך כל חייו. "הקושי העיקרי בסרט הוא להראות אותו בסיטואציות שמחברות בין שני המישורים, המציאותי והספרותי, ולהמחיש מבחינה ויזואלית את אהבת הספרות שמניעה אותו", אמר[71]. קושי זה אינו קיים בספר, כיוון שזה בדיוק מה שרייך-רניצקי עושה לכל אורכו – מחבר בין המציאותי לספרותי.

סיכום

מרסל רייך-רניצקי הוא מבקר ספרותי, לא סופר. ובכל זאת אפשר לשייך את האוטוביוגרפיה שלו "החיים והספרות" לז'אנר האוטוביוגרפיות הספרותיות, גם בשל הקשר ההדוק בין גיבור הסיפור לספרות וגם בשל סגנון הכתיבה הספרותי במובהק שלו. "סיפור שאדם מספר על עצמו יכול להיות מתנה מדהימה, מתנה שכמוה כהתמסרות או כדומה לה"[72], הוא כותב, ואכן לאורך כל דפי הספר ניכרת הנאתו מן הכתיבה, ההתמסרות שלו לזכרונות, הנסיון לשלב בין האישי להסטורי ולשרבב תובנות, הרהורים ולקחים שלמד בחייו הארוכים ומלאי התהפוכות.

 מן האוטוביוגרפיה עולה דמות מורכבת ורבת פנים של אדם בעל זהויות אחדות – פולני, גרמני ויהודי, אשר בחר בספרות כמולדת וכזהות-על. הוא אינו מתכחש לשייכותו היהודית, כפי שמבקרים אחדים ניסו לציירו, שכן היא אחראית לפרק המשמעותי ביותר בחייו – שנות מלחמת העולם השנייה והשואה, שנים שעיצבו אותו ושמעולם לא הצליח להשתחרר מהשפעתן עליו ועל משפחתו. הזהות היהודית גם עולה וצצה בהזדמנויות רבות בחיי היומיום שלו אחרי המלחמה, גם אם נדמה לעתים שהוא בוחר רוצה שלא כך יהיה. "היהודים לא בנו היכלות וארמונות, לא הקימו קתדרלות ומגדלים, לא ייסדו ממלכות. הם רק חיברו מלים. אין בעולם דת שמוקירה את המילה ואת הכתב יותר מתורת משה", כך הוא זוכר כבר מבר המצווה שלו[73].

יחסו לגרמניה ולגרמניוּת אמביוולנטי – מצד אחד נותר בו הפחד מן המקל הגרמני, ממחנות הריכוז, מתאי הגזים, היינו – מסימני הברבריות הגרמנית. ומצד שני התרבות, הספרות, המוסיקה הסבו לו אושר עילאי, עליו הוא עדיין מודה לגרמנים[74].

גם בשנים הקשות והאפלות לא חדל מלאהוב ספרים וספרות. בגטו העתיקה עבורו אשתו ספר של אריך קסטנר  ואיירה אותו "מעולם לא קיבלתי מתנה שהושקעו בה יותר עבודה ויותר אהבה"[75]. הספרים הם גם אלה שהצילו את חייו, כפי שסיפר.

רייך-רניצקי עשה מעבר נדיר ומפותל מברלין של שנות השלושים תחת ציחלו של היטלר, דרך גטו ורשה ופולין הקומוניסטית ועד להפיכתו למבקר הספרותי החשוב ביותר בגרמניה של היום, עמוד תווך תרבותי בחייה ואדם מוכר ומשפיע דווקא בארץ שהוקיעה אותו בנעוריו. ישנם מבקרים הרואים באוטוביוגרפיה זו חשיבות הסטורית יותר מאשר אישית וטוענים כי משקלם של האירועים ההסטוריים המתוארים בה מסיט את תשומת הלב מן הגיבור אליהם[76]. אני לא התרשמתי כך. הביו משתלב כאן היטב במהלך הכרונולוגי החיצוני ומשמש ציר מרכזי סביבו מתפתחת ה"עלילה". בולט לקורא כי רייך-רניצקי בונה לעצמו פרסונה מיוחדת במינה והודף כל פרשנות וביקורת. הוא תמיד רצה להיות מבקר ספרות, הגורל הציב בפניו מכשול ענק בדרך להגשמת החלום, אך אותו גורל גם הפך את הגלגל, בלי להבין מדוע ולמה והעניק לו את חייו במתנה כדי שיוכל לממש את משאלותיו ובצורה אופטימלית.

אימרתו המפורסמת של אדורנו כי אחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירה, לה הוסיף מאוחר יותר קביעה הפוכה כי רק דרך האומנות יכול הסבל למצוא את קולו ולהינחם מבלי לבגוד, באה לידי ביטוי באוטוביוגרפיה של רייך-רניצקי[77]. דומה האיש הזה שלא הפסיק ולדבר ולהתווכח ולבקר כשישים שנה, מוצא דווקא דרך כתיבת סיפור חייו קול ייחודי ונוחם. הוא לא מנסה להתנצל ולהצטדק, לא להסביר או ללמד לקח. הסיפור נקרא כרומן שעיקרי העובדות בו ודאי נכונים, אך לא בהכרח מושלמים, מובהרים ומדויקים – וזוהי הספרות במיטבה.

 ביבליוגרפיה

 רייך-רינצקי, מרסל, החיים והספרות, דביר 2004.

 גולדברג, עמוס, "הזהו (הטבע של טבע) האדם? דמות האדם בכתיבה האוטוביוגרפית וההסטורית בתקופת השואה ולאחריה", יד ושם: קובץ מחקרים ל"ג (33), תשס"ה, 2005, ע"ע 305-342.

 גינזבורג, שי, "שאול פרידלנדר: בין הסטוריה לאוטוביוגרפיה", תיאוריה וביקורת 17, 2000 ע"ע 217-222.

 טריגר, צבי, "האוטוביוגרפיה של כל אחד" מסמרים 2, 2006 ע"ע 141-147.

 כהן, אדיר, "החיים כיצירה: לספר את חייך", כן: כתב נפש, רבעון לטיפול ולחינוך יצירתי, 1, 1993 ע"ע 2-14.

 לחמן, דן, www.e-mago.co.il

 מלמד, אריאנה, "מלים כדורבנות",  ynet31.1.2005 

 סימפרון, חורחה, הכתיבה והחיים, הספריה החדשה 1997.

 פז, מירי, "מאה אחוז יהודי", גלובס 12.8.2004.

 שקד, גרשון, "מרסל רייך-רניצקי, מבקר-על בגרמניה", קשת החדשה 10, 2004, ע"ע  90-96.

 רפאלי, צבי,  "המאהב הגדול של המוזות הגרמניות", עיתון 77, 241 , מרץ 2000, ע"ע 28-27.

 – "החיים והספרות, סיפורו האוטוביוגרפי המרתק של מרסל רייך רניצקי, הופך כעת לסרט בגרמניה", הארץ, גלריה 4.8.2008

 Birnbaum, Marianna D. , "Welch ein Leben: Marcel Reich-Ranickis Erinnerungen — Stimmen, Kritiken, Dokumente", World Literature Today,  Spring, 2001. in: http://findarticles.com/p/articles/mi_hb5270/is_2_75/ai_n28876358/pg_3?tag=artBody;col1

Jacobson, Howard, To kill a critic; In Germany, unlike here, the novel is still a matter of life and death. The Evening Standard (London, England) September 23, 2002.

 Meltzer, FRANCOISE, "Writing from Disaster – Two Autobiographies", THE JEWISH QUARTERLY REVIEW, Vol. 95, No. 1 (Winter 2005) 107–117.

 Schütt, Julian, "Marcel Reich-Ranicki – A short biography of Germany's most popular literary critic", in:                                                 http://www.signandsight.com/features/9_Literature.html

 Shavit, Zohar, "Une science de la culture: une approche dynamique et multidimensionnelle",Colloque université Paris IV-Sorbonne / Université de Tel Aviv. "Le tournant culturel dans les sciences humaines". 18 – 19 Février 2005.

 

---