שרה אוסצקי-לזר

 "אחוות עמים": שלום עם לבנון

 שנים אמרו לנו שלבנון תהיה המדינה השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל – חלשה מכדי להיות ראשונה אך מעוניינת ונחושה כדי להיות שנייה. זה לא קרה אחרי ההסכם עם מצרים וגם לא אחרי ירדן, בשל תערובת קטלנית של תהפוכות פנימיות והתערבויות חיצוניות, כולל  המלחמה בעלת השם המפואר "שלום הגליל". ועתה, דווקא בעקבות המלחמה ששום קופירייטר צבאי טרם מצא לה שם, ראש ממשלתה ה"חלש" של לבנון קורא לשלום בין שתי המדינות ואילו הנהגתה ה"חזקה" של ישראל מכינה אותנו לסיבוב המלחמה הבא, כאילו היה כורח טבע בלתי נמנע.

בשבועיים האחרונים אומר פואד סניורה לכל מי שמוכן לשמוע כי  "אני חושב שישראל למדה מהמלחמה שאלימות אינה הדרך להבטיח את שלומה. הדרך היחידה להשיג שלום היא באמצעות משא ומתן." גם הנשיא הלבנוני אמיל לחוד, איש אמונה של סוריה, מדבר לפתע על שלום, וכך גם שר החוץ של קטאר, ראשי הממשל הסעודי ומנהיגי הליגה הערבית, הדנים בהצעות חדשות להסדרי שלום. ואילו מכיוון ישראל נשמע רק קול צחצוח חרבות (נקווה שמצחצחים גם את הימ"חים באותה הזדמנות) ותופי מלחמה. ישראל, שמאז ומתמיד טיפחה את הדימוי העצמי של שוחרת השלום היחידה בתוך ים של שנאה ואיבה, הופכת עתה את היוצרות.

איך זה שאיש משרינו טרם התייחס להצהרות הערביות, ואפילו לא דחה או שלל אותן, לא כל שכן ניסה להבינן? האם תהא זו פרנויה לשער כי ממשלת ישראל במצבה הנוכחי מעוניינת "לשקם את ההרתעה" בדרך צבאית, ולו גם במחיר דמים נוסף, יותר מאשר לנסות את דרך הפשרה והמשא ומתן שתתפרש כחולשה רחמנא ליצלן? האם טחו גם עיני עמיר פרץ, "איש מחנה השלום" כביכול, מלראות כי ההרתעה הטובה ביותר היא ההסדר המדיני? ויעידו על כך מצרים וירדן הנאחזות בשיניים חשוקות בשלום הקר איתנו, למרות התנגדות עזה בקרב עמיהן.

ואפילו לשיטתם  של מנהיגינו הכושלים– הנה מגישים להם הלבנונים קרש הצלה בלתי צפוי. מה שהם צריכים לעשות כדי לדכא את קולות המחאה הפנימית הוא להושיט יד ארוכה לעבר בירות, מעל לראשו של החזבאללה, ויד קצרה יותר לכיוון רמאללה, ולהתחיל לדבר, להפנות את עיני הציבור העייף שלנו לעבר האופק המדיני וליצור לו תקווה חדשה. רק כך תוכל אולי השלישייה אולמרט-פרץ-לבני לדחוק הצידה את פשעי המלחמה הזאת – את היוהרה, ההזנחה, הבלבול, החובבנות, האטימות, האכזריות, קוצר הראות וקורבנות השווא.

אילו היתה לנו אופוזיציה ראויה לשמה, אילו היתה חשיבה יצירתית במחנה שלום המצטמק והשחוק, אילו ידע מישהו לדבר בלשון בהירה וחדה אל תושבי הצפון המפוחדים, אל חיילי המילואים הכועסים, אל הציבור המתוסכל שאינו יודע עוד להבחין הין אמת ושקר, בין עיקר לטפל, אילו התקשורת הפסיקה להציץ לחדרי מיטות הזויים, אילו היה קם מישהו וצועק המלך הוא עירום!  הבה נתעורר מחלום הבלהות המהביל של חום יולי-אוגוסט 2006 ונאמר די! בואו ניקח פסק זמן מן ההתנהלות המטורפת של העשורים האחרונים, נצעד צעד אחד אחורנית ונבחן באומץ מה השגנו בכוח הזרוע, לאן קידמו אותנו הסיקולים הממוקדים, החישופים והכתרים, החומות והגדרות, החד-צדדיות ופעולות התגמול, המרכבות, הטילים המתוחכמים, והמודיעין הטוב בעולם? איזו חברה התפתחה כאן בצל המיליטריזם העיוור והשליטה בעם אחר, ולאן נתדרדר עוד?

עיניהם של הצעירים יפי הבלורית והתואר שניבטו בנו מעל דפי ה"דף הירוק", העיתונות והטלביזיה, ודומה שכבר נשכחו, חייבות לחדור ולהבקיע את השריון הדטרמיניסטי האטום, האומר שאין לנו ברירה אלא לנצח לחיות על חרבנו, ולצעוק את השיר המוכר: "אל תגידו יום יבוא…"

 פורסם ב"דף הירוק" 31.8.2007