ואף על פי כן

שרה אוסצקי-לזר

" אחוות עמים": ואף על פי כן

 בלילה בו נפלה עזה בידי החמאס חזרה לארץ במטוס אל על חכור קבוצה של כמאה ועשרים ראשי ארגוני שלום ישראלים ופלסטינים, שהתכנסו באיטליה למפגש רב משתתפים עם ארגונים אירופיים, בחסות ממשלת טוסקאנה וראש ממשלת איטליה רומאנו פרודי. "הצהרת פירנצה" עליה חתמו יחד קראה להכרה ביזמת השלום של הליגה הערבית כבסיס להסדר כולל באזור, למעורבות גדולה יותר של ממשלות אירופה בנסיונות התיווך ולהכנת כוח רב לאומי שיחצוץ בין ישראל לפלסטין בשנים הראשונות לאחר סיום הכיבוש הישראלי. קבוצות עבודה בנושאים שונים יצרו הסכמות על צעדים שיש לנקוט כדי להגביר את הקשר בין שני העמים ולהסיר את חומות החשדנות בתחומי החינוך, התקשורת, הכלכלה, בניית תשתיות, סביבה, בריאות ועוד ועוד. ארבעים שנה אחרי, רוב הנאספים שנולדו או התבגרו אל תוך המציאות המעוותת הזאת, החליטו שוב לעבוד יחד כדי להשפיע על כל המערכות – החברה האזרחית, המערכת הפוליטית, העסקית והקהילה הבין לאומית, במטרה להגיע לפתרון של קבע.

התחושה הכללית היתה ששעון החול אוזל וכי האופציה של הקמת שתי מדינות יציבות ועצמאיות זו לצד זו לשני העמים עומדת בפני קריסה, בעיקר בשל העובדות הפיזיות שישראל יוצרת בשטח ותת-התפקוד של הרשות הפלסטינית. והנה – המציאות עלתה על כל דמיון וטפחה על פנינו. חברינו העזתים לא הצליחו אפילו לחזור לבתיהם מפחד אמיתי לחייהם, והחלום הפלסטיני על הקמת מדינה בגבולות 67 ספג עוד מהלומה, אולי אנושה מתמיד.

לא כאן המקום לניתוח הסיבות ההסטוריות והפוליטיות להתדרדרות בעזה, שכן דחוף יותר להציע מה עושים עכשיו.

הצהלה המוקדמת בישראל על ההצלחה הבלתי משוערת של שיטת ה"הפרד ומשול" עלולה להיכנס לרשימת המשגים האורכה שלה ביחסיה עם הפלסטינים. ההסטוריה בעולם הערבי מוכיחה כי קרעים ושסעים מתאחים בעיקר אל מול אויב משותף, בזכות אינטרסים הגוברים על היריבות ועל הדם, וגם בשל קשרי זהות ושייכות עמוקים. כבר היום נשמעו קולות רמים המזהירים מפני הספד מוקדם של אחדות העם הפלסטיני, ואל לישראל ללכת שולל אחר המראות מעזה ולהאמין כי הם משרתים אותה. גם חיבוק הדוב שממשלי בוש ואולמרט כופים על אבו מאזן עלול לחזור אליו ואלינו כבומרנג. ישראל לא תוכל להתנתק מעזה ומשליטיה החדשים ותהיה חייבת לדבר איתם כפי שדיברה באיחור עם ערפאת.

החברים בפורום ארגוני השלום החליטו להמשיך לעבוד יחד חרף המשבר והקשיים העצומים, ולמרות העובדה שיש המזלזלים בכוחם של ארגונים אזרחיים להשפיע על הפוליטיקה הגבוהה. בסקירת מלאי מהירה שעשינו בדרך חזרה מפירנצה התברר כי רשימת ההישגים של החברה האזרחית אינה מבוטלת, וכי תמיד הקדימו הארגונים את הפוליטיקאים בראייה לטווח ארוך ובהצעות שנראו בזמנן הזויות ובלתי ריאליות והתבררו אחר כך כנכונות. כמעט כל תכניות השלום החלו בחשיבה של אזרחים, אוסלו וג'נבה גובשו לא במשרד החוץ אלא בתוך העמותות; כל המאבק המשפטי לשינוי תוואי הגדר נעשה על ידן; סיוע הומניטרי רחב היקף ניתן יום יום הרחק מעין הזרקורים לאוכלוסיה הפלסטינית הנזקקת; תכניות חינוכיות משותפות ולימוד הדדי; כלי תקשורת משותפים; עשייה אומנותית וספורטיבית בצוותא; קמפיינים נרחבים לגיוס דעת הקהל; מחקרים משותפים בתחומי בריאות וסביבה; מגעים אנושיים, מפגשים ודיאלוגים בין בני נוער ומבוגרים – כל אלה ועוד מתקיימים ברציפות לאורך השנים, גם בנסיבות הפוליטיות האיומות ביותר. הציניקנים יאמרו – והרי המצב רק הולך ורע, והיכן מורגשת השפעת הארגונים? נכון, אפשר היה לעשות הרבה יותר, הפריצה הגדולה אל הקהל הרחב לא ניכרת על פני השטח ועל כך יש ביקורת פנימית אמיתית אצל העוסקים במלאכה. אולם כדאי לבחון את השינויים העצומים שחלו בעמדות שני העמים זה כלפי זה, את התזוזה הענקית בעמדות הממשלות, ההכרה ההדדית, ההסכמה על שתי מדינות שרק לפני עשור וחצי נחשבה כמעט לטאבו בעיני שני הצדדים והיום היא נחלת הרוב בתוכם, גיוס גורמים בינלאומיים למעורבות בפתרון הסכסוך – כל אלה ועוד הושגו גם בזכות העבודה הסיזיפית נגד הזרם של מאות בודדות של אנשים. גם עכשיו לא אומר הפורום הזה נואש וממשיך בפעולותיו המשותפות ובדיונים מעמיקים כיצד ניתן לשנות את המציאות המטורפת בתוכה אנו חיים.

 פורסם ב"דף הירוק" 28.6.2007

כתיבת תגובה