מקום המפלט האחרון

שרה אוסצקי-לזר

 מקום המפלט האחרון

 חגית לבסקי, לקראת חיים חדשים: ניצולים ועקורים בברגן-בלזן ובאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, 1950-1945, ספרי יד ושם והוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 254 עמ'

  התמונה בשחור לבן בעמוד 147 מסכמת את הסיפור כולו: חגיגת הולדתו של התינוק האלף (!) בברגן-בלזן, בראשית 1948. איך הפך מחנה המוות הידוע לשימצה למקום בו נוצרים חיים חדשים, מקום בו צומחות תקוות ונבנית בו קהילה מאורגנת ותוססת? כיצד התגברו עשרות אלפי ניצולי השואה על טראומות העבר הקרוב והקימו יחד מסגרות יהודיות-ציוניות, כשהם שוהים במחנות מעבר, מבלי לדעת מה ילד יום?

בסוגיות אלה ועוד עוסק ספרה החדש של חגית לבסקי, המצטרף לשורה ארוכה ומבורכת של מחקרים על "שארית הפליטה" – היהודים הניצולים והעקורים שסבבו על אדמת אירופה בשנים שבין סיום מלחמת העולם השנייה להקמת מדינת ישראל, ועד ראשית שנות החמישים. בימים ההם התערבבה חדוות השחרור עם אימת הלא נודע, ההכרה באובדן הכבד עמדה מול הצורך והשאיפה לבנות מחדש חיים, והרצון לצאת מאירופה נתקל בשערי הארץ הנעולים.

הספר מתמקד בגורלם של יהודים שהתרכזו בצפון-מערב גרמניה באזור הכיבוש הבריטי, רובם היו ממזרח אירופה, חלקם ניצולי מחנות ריכוז ואחרים פליטים שהגיעו במסגרת ה"בריחה" מפולין וברית המועצות, עשרות אלפים שברחו מן האנטישמיות הגואה בארצותיהם וביקשו למצוא דרך להגר לאמריקה או לארץ ישראל. "מחנות העקורים היו מקום המפלט האחרון למי שחיפשו דרך להסתלק מאירופה, והאוכלוסיה בהם הלכה וגדלה במהירות" (עמ' 24). באביב 1947 היה מספר העקורים היהודים בגרמניה כולה  כ-190 אלף נפש. למרות שהמלחמה הסתיימה רובם המשיכו להתגורר בין גדרות תיל ובתנאי צפיפות קשים. האחריות לגורלם היתה בידי שלטונות הצבא – הבריטי או האמריקני, שלא היו להם כלים להתמודד עם אוכלוסיה אזרחית ועם המצוקות האיומות שהותירה המלחמה. עקב לחץ ציבורי בארה"ב שלח הנשיא טרומן שליח מיוחד, ארל הריסון, שבדק את תנאי החיים במחנות באזור שהיה באחריות אמריקנית. לדו"ח הריסון היו תוצאות חיוביות לגבי היהודים, שהוכרו כקבוצה אתנית בעלת צרכים מיוחדים וזכו לתנאים משופרים. המחנות האמריקנים נפתחו בפני הפליטים שזרמו לגרמניה הכבושה, ואלפים מהם קיבלו גם היתרי כניסה לארצות הברית. אולם באזור הבריטי לא השתנה דבר, וכך קרה שאותם חיילים משחררים, שקראו ברמקולים ב-15 באפריל 1945 לשוכני ברגן בלזן "אתם משוחררים", ועשו מאמצים כבירים לסייע ולהציל כל נפש, הפכו במהרה למדכאים ומשעבדים.

לבסקי מתארת נאמנה את הקשיים האובייקטיביים שעמדו בפני הבריטים, שנאלצו למצוא פתרונות למליוני האזרחים הגרמנים שהיו תחת שליטתם ולהתחיל לשקם את המשק הגרמני כולו, כאשר המצב הכלכלי של בריטניה עצמה בעקבות המלחמה היה כידוע קשה ביותר. בתוך התמונה הגדולה, גורלם של כמה אלפי יהודים שהיו בשליטתם לא עמד בראש סדר העדיפויות. המדיניות הבריטית כלפי היהודים היתה תמוהה, בלשון המעטה, וגבלה כמעט בהתעלמות. העקורים סווגו לפי אזרחותם, כך שיהודים נחשבו לגרמנים, פולנים או ליטאים ולא היתה הבחנה בין סוגי הקורבנות. הבריטים לא נתנו היתר לארגונים יהודיים לפעול בנפרד למען אחיהם (עמ' 43). יש להניח כי הדבר היה קשור למדיניות המנדט הבריטי בארץ ישראל ולחשש שמא יפעילו ארגונים אלה לחץ על השלטון הבריטי לפתוח את גבולות הארץ בפני היהודים הניצולים. המחברת סבורה כי ביסוד המדיניות הבריטית עמדה גם עוינות בסיסית ואנטישמיות חבויה, למרות ש"במבחן התוצאה עשתה בריטניה למען היהודים יותר ממדינות אחרות" (עמ' 46). האם אין כאן סתירה? בכאוס של אותן שנים לא נדיר למצוא ניגודים וסתירות פנימיות וקשה למצוא הגיון ורציונליות.

ליבו של הספר הוא התיאור המופלא של החיים היהודיים בברגן בלזן, שהפך כאמור ממחנה ריכוז למחנה עקורים. הקורא נדהם מול תעצומות הנפש של אותם שברי אדם שאיבדו הכול וידעו להתעלות, להתארגן, להקים מוסדות חינוך וקהילה, להינשא ולהוליד ילדים, בקיצור – לחיות! רב צבאי בריטי, שהיה בין הכוחות שנכנסו למחנה סיפר לעיתון בריטי בלונדון רק עשרה ימים אחרי השחרור: "באמצע כל הזוועה הזאת… החיים נמשכים, והאומץ והנחישות לחיות מציתים אש חיים אצל הקורבנות הצעירים. עברית נשמעת בכל פינה. שירים עבריים… לפני יומיים פגשתי קבוצת ציונים צעירים מפולין, הם התגוררו באחד הצריפים המזוהמים ביותר שם, אך פינתם היתה נקייה מרבב… כאן נשמע קולה של ארץ ישראל, והערגה היתה עזה… דיברנו על תשוקתם לחופש אמיתי. עד השעות המאוחרות של הלילה דיברנו, וכשקמנו ממקומנו שרנו את 'התקווה': עוד לא אבדה תקוותנו, מלים אלה קיבלו משמעות חדשה שם…" (עמ' 55)

  ההתארגנות הספונטנית של היהודים במחנה קיבלה במהרה אופי של מאבק לאומי על זהותם ואורח חייהם הזמני על אדמת גרמניה. הם פעלו להקמת תשתית למרכזים תרבותיים, חינוכיים ומקצועיים, שיכשירו אנשים לקראת הגירתם. חיי הקהילה התפתחו בכמה כיוונים – הן פנימה, דרך הקמת מוסדות חינוך, הוצאת עיתונים באידיש ופעילות תרבותית, והן כלפי חוץ – נסיונות להצגת חזית מאוחדת כלפי הגורמים החיצוניים, ובמיוחד הבריטים. אפילו משטרה יהודית הוקמה בברגן בלזן אחרי המלחמה, בעיקר בשל הצורך בהגנה עצמית מפני עקורים אנטישמים בני אומות אחרות – פולנים , ליטאים או אוקראינים. המשטרה היהודית גם התערבה בשוק השחור של מצרכים שפרח באותם ימים במחנה והביא לחלוקה בלתי שוויונית של המזון (עמ' 112).  חיילי החי"ל ושליחים שהגיעו מן הקהילה היהודית בבריטניה הפיחו רוח ציונית, והחל מיוני 1946 הפך ברגן בלזן למחנה יהודי בלבד, לאחר שהעקורים הפולנים פונו ממנו. כך קמה לה אוטונומיה יהודית בזעיר אנפין בלב ליבה של גרמניה הכבושה, ואחד מן התחומים הראשונים בהם התפנו לעסוק היה הנצחת השואה. כבר אז הקימו דרי המחנה ועדה הסטורית שהחלה באיסוף עדויות של ניצולים והעבירה אותן לשימור בארכיון היהודי ייוו"א. לא רק חוש הסטורי הניע אותם לכך, כי אם גם הרצון להגיש עדויות למשפטים שנפתחו אז נגד פושעי מלחמה, לנסות לקבל רכוש בחזרה ופיצוי על אובדנו, וכן לחפש קרובים שאולי שרדו (עמ' 114). ביום השנה הראשון לשחרור המחנה, התקיים טקס מרשים של הסרת הלוט מאנדרטת זכרון שהוקמה במקום, ואחר כך נערכו צעדה והפגנה המונית, שקראו לשחרור הניצולים מן השעבוד הנוסף שסבלו במחנה המעבר. כבר ב-1946 החל מאבקם של היהודים להכרה בייחודיות השואה ולהכרה בהם כישות לאומית לכל דבר.  בכיכר המרכזית של המחנה שכונתה "כיכר החרות" התקיימו אספות עם  ופעילויות ציבור. הוצב בה אוהל תיאטרון ובו כאלף מקומות ונבנה אולם קולנוע שהציג סרטים. החגים נחוגו בצוותא, קונצרטים, הרצאות, תערוכות וטקסים אורגנו על ידי אנשי המחנה. להקה דרמטית מקומית העלתה הצגות שהקהל השתתף בהן באופן פעיל "בצחוק ובבכי, בזמרה ובשתיקה". ההצגות שימשו "מנגנון להתמודדות רגשית עם אסונם, להזדהות עם עברם ולנסיון להביט קדימה בתקווה, ואפילו במידה של הומור" (עמ' 155). טיפול פסיכולוגי לא היה מקובל באותן שנים, והדעה הרווחת היתה שיש להניח לעבר ולא לדבר עליו, כדי להביט קדימה ולחיות חיים חדשים, כך שהתיאטרון היה מעין תחליף להבעת הרגשות.

הוועד המרכזי של הניצולים בגרמניה, שהוקם באותה עת ובראשו יוסף (יוסל) רוזנזפט, זכה תוך זמן קצר להכרה מצד ארגונים יהודיים עולמיים, שראו בו נציג רשמי של השורדים, ושותף שווה ערך במאמצים הדיפלומטיים למען שארית הפליטה. לבסקי מקדישה מקום נרחב לדיון בחידוש הפעילות המפלגתית בקרב הניצולים. מצד אחד נראו המאבקים המפלגתיים שאפיינו את החיים היהודיים לפני המלחמה כלא רלבנטיים וחסרי משמעות עתה, לאחר שכולם חוו יחד את אימי השואה. אולם חברי תנועות הנוער הציוניות והשליחים מהארץ יזמו התארגנויות על רקע מפלגתי, שחידשו את הוויכוחים והלהיטו שוב מאבקים פוליטיים. למשל, הנסיון להקים חזית ציונית אחידה בפברואר 1946 לא צלח,  ובית"ר ופועלי אגודת ישראל הקימו ארגונים משלהן (עמ' 161). גם הבחירות לקונגרס הציוני  בסוף אותה שנה, העלו על פני השטח את המחלוקות הפוליטיות, שהגיעו לכדי התנגשויות אלימות של ממש בין הרביזיוניסטים להסתדרות הציונית האחידה (עמ'   194). ויכוח דומה התעורר כשהוקמה ועדה לקביעת מכסות העלייה בפברואר 1947 ורק לאחר מחאות קולניות קיבלו הרביזיוניסטים, שחלקם באוכלוסיה היהודית באזור הבריטי היה גדול, ייצוג הולם  בוועדה זו, וכך גם אנשי אגודת ישראל (עמ' 203). לבסקי דווקא מוצאת צידוק מסוים להתארגנויות הפוליטיות הנפרדות ורואה בהן מסגרות הזדהות תומכות שהיוו "אמצעי חשוב ליצירת מסגרת הזדהות אינטימית, מגדירה ומובדלת, ששימשה לטיפוח תחושת השייכות של הפרט, לעידוד המוטיבציה שלו, לפעילותו החברתית ולמאבקו קדימה, אל העתיד. היא סיפקה לפרט, ליחיד, את התחושה שלמרות הנסיבות הוא אדון לגורלו ובעל יכולת בחירה" (עמ' 215).

אך בצד התיאור המפורט של התהוות הסולידריות היהודית הלאומית, התחזקות הציונות והמאבק לעלייה לארץ ישראל, יש בספר גם לקח אוניברסלי הומניסטי הנכון למצבים אנושיים קשים בכל מקום. המחברת מסכמת כי "המהלך העיקרי שסייע להשתחרר מן הדכאון ומתחושת האבל היה הקמתן של משפחות חדשות, בנסיון לפצות על אבדן הקרובים ובני המשפחה ולבנות תשתית לחיים חדשים. התשוקה והצורך להשאיר את העבר מאחור ולהתרכז בבניין ההווה והעתיד הביאו לידי הקמתן המהירה של אלפי משפחות חדשות שנולדו בהן אלפי ילדים. נשים שעדיין לא החלימו מן הסבל שעבר עליהן בשנות השואה, הצליחו להרות, ללדת תינוקות בריאים, להיניקם ולטפל בהם – ולילדים אלה היה מקום מרכזי וחשבו בתהליך השיקום של הוריהם. הם ואימותיהם עמדו במוקד חיי החברה והציבור במחנה. סביבם ולמענם הוקמה מערכת ציבורית מעורבת ודואגת של מוסדות טיפול וחינוך" (עמ' 214).

כל אלה מאיתנו שהם בנים ובנות למה שמכונה ה"דור השני", יודעים על בשרם כמה נכונה קביעה זו. פעילות אידיאולוגית ומפלגתית סוערת ובונה ככל שתהיה לא יכולה להתחרות  ביצירת חיים חדשים, בהשקעה בגידולם ובחינוכם של ילדים ובקשר הרגשי העמוק שמספקת המסגרת המשפחתית. "חיי המשפחה היו בסיס חיוני לשיקום הנפשי והפיזי של הניצולים" וההתמודדות עם הטראומות נדחו לשנים מאוחרות יותר (שם). חינוך הדור החדש "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה" כפי שלימדונו הורינו, בנה בסיס איתן למעבר המהיר שלהם מן האובדן העצום והסבל הבלתי נתפס שהיה מנת חלקם בשנות המלחמה – אל חיים מלאים, בריאים ומשמעותיים. השילוב בין שני התחומים – האישי והציבורי העניק להם כוח רב לצעוד "לקראת חיים חדשים", כשמו של ספר מעניין וחשוב זה.

פורסם ב"האומה" 167, אביב 2007

כתיבת תגובה