וָלֶרִי (סיפור שקרה)

תכופות אני נזכרת בו, בעיני האגוז העצובות שלו, בקולו המתנגן חרישית לקצב טלטולי הקרון, בהבטחתו לחזור. שנתיים חלפו מאז ואינני יודעת מה עלה בגורלו. ועכשיו, כשהכל השתנה, אני מבקשת למצוא אותו.

פגשתי את ולרי ברכבת הערב שחזרה מבודפשט לווינה. גבו אל המערב, ישב בקרון לבדו, מוקף בחבילות. התחנה הייתה אפורה ומאובקת, הצמדתי את פני אל הזגוגית הקרה ורציתי כבר לצאת משם. יומיים מעבר למסך הברזל היו מעמסה כבדה. לא ספגתי את יופייה המפורסם של העיר, רק את הענן התלוי מעליה. את כובדו של הפחד, את העלבון. בחצר בית הכנסת עצר אותי יהודי זקן וחשף את המספר על זרועו. באידיש חרישית ביקש קצת כסף כדי לקנות אוכל. נתתי לו חמישה דולר וברחתי בדמעות. עליתי לרכבת זמן רב לפני המועד ושמחתי כשסוף סוף נשמעה הצפירה.

שעה קלה נסענו בשתיקה. רצועה של תיק אדום, שהיה מונח על המדף מעל ראשו של ולרי, התנדנדה מונוטונית מול עיני ומבטי היה מרוכז בה כמהופנט. לפתע נכנסה בסערה אישה צעירה מדיפה ריח עז של בושם. היא הייתה רזה מאד, לבושה כולה בשחור. חגורה רחבה הידקה עוד יותר את מותניה הצרים. נעלי הלכּה השחורות שלה היו דקיקות עקב והגביהו את גופה ללא שום יחס לגודלו האמיתי. מכנסיים שחורים דמויי פעמון שיוו לה מראה של ציפור מרחפת בעל ציפורניים ענקיות משוחות באדום לוהט ואף מחודד כמקור. כל כולה נרגשת פתחה את הדלת, שערה סתור במקצת, לא הולם את הקפדנות הרבה של לבושה. בעודה עומדת בפתח החלה לדבר עם ולרי נוטה קדימה כמחשבת ליפול. רוח קרה נשבה מבעד לדלת והרצועה האדומה היטלטלה. היא דיברה עברית, עברית במבטא ייקי כבד, והוא ענה לה – כשיכול היה לענות – באותה שפה בסיסית ואיטית של מי שמזמן לא דיבר בה. מבטאו שלו היה ללא ספק רוסי. מצחי היה צמוד לשמשה, רק חושך ראיתי, חושך אטום, לאוּת נסוכה בכל איברי מלבד באוזני הלא-מאמינות שנדרכו לשמע שיח זרים בקרון רכבת.

חנה. זה היה שמה. גרה באוסטריה שנים רבות. בת שתים עשרה הייתה כשנעקרה לווינה מתוך ילדות הזכורה לה כמלאת שמש וחסרת דאגות. ההורים לא הסתגלו לחיים בישראל וחזרו לארץ מולדתם. למרות שעברו בה את תקופת המלחמה ואיבדו את משפחתם, התגעגעו לתרבות, לשפה ולדברים אחרים שילדתם לא הבינה. בבית הספר סבלה בדידות וזרות ורצתה לחזור. שנים רבות כל כך לא דיברתי עברית, אמרה בקול רועד. התחתנתי עם אוסטרי, נהג רכבת. אנחנו יכולים לנסוע חינם בכל הרכבות באירופה. זה נהדר, נכון? קופצים מדי פעם לקניות בהונגריה, הכל כל כך זול. כאן החלה לפרט את מחירי החפצים השונים שקנתה, תוך השוואה ליוקר הנורא בווינה. ולרי השפיל את עפעפיו כרוצה להימלט. לפעמים, אמרה חנה, כשאבא של בעלי שותה, הוא צועק עלי יהודייה מלוכלכת. לפעמים הוא צועק על בעלי למה הביא לו יהודייה הביתה. הרבה שנים לא יכולתי לבוא אליהם, אך במשך הזמן קיבלו אותי ואת הילדים. אתה יודע איך זה, אבל כשהוא שותה… לא, זה לא קורה הרבה. אני אפילו חושבת שהוא אוהב אותי, אתה מבין? ולרי הנהן בראשו. הסתבר כי כאשר הציג את דרכונו הישראלי למבקר הכרטיסים, הבחינה בו חנה ופתחה בשיחה בעברית. אחר כך חיפשה אותו בין הקרונות, חששה שאיבדה אותו. ומה אתה עושה כאן ברכבת הזאת? נזכרה לשאול.

אני נמצא כאן, אמר ולרי, באופן זמני. שמונה שנים חייתי בישראל ועכשיו מחכה לוויזה לחזור לרוסיה. כבר תשעה חודשים אני מחכה והם לא נותנים. אני רוצה לחזור למשפחה, אבל אי אפשר. גם בשביל לחזור הביתה צריך ויזה. ובינתיים ממתינים בווינה. באמת?! קראה חנה, ופנתה אליו במלוא גופה הדק. אתה מוכרח לקחת את מספר הטלפון שלי, ניפגש. היא דיבר בהתלהבות ובמהירות, אצבעותיה הגרומות ולהבות ציפורניה משרטטות עיגולים דמיוניים בחלל שעמד ביניהם.

שני צעירים אוסטרים עליזים, גסי פנים וקולניים, עברו ליד דלת הקרון. בידי כל אחד מהם שני בקבוקי בירה. הו, הנה בעלי, קראה בקול אחר. הנֽס, הנס, בוא תכיר חבר מישראל. אבל הנס לא הסתכל לעברנו, רק משך את ידה בתנועה בלתי צפויה וצעק משהו לא מובן בגרמנית. חנה הלכה אחריו, הופכת פניה כאשת לוט, ולרגע ראיתי בעיניה ברק מוזר.

השתיקה הייתה זרה לקרון ורק הרעש הבלתי נלאה של גלגלי הרכבת הפריד ביני לבין ולרי. עוד שעה ארוכה שתקנו, מנסים לנמנם, כל אחד בפינתו, נתקלים מדי פעם במבט חטוף או במגע רגל. הרצועה האדומה סחררה אותי, רציתי לקום ולהחזירה למקומה. פתאום התחלתי לדבר, ללא סימן מוקדם פניתי אליו בעברית ומיד אמר בחיוכו העייף, ידעתי שאת מבינה. עצוב לשמוע סיפורים כאלה, אמרתי. באתי לווינה לפגוש משפחה שיוצאת מחר מרוסיה אחרי שנים של מאבק, ואתה רוצה לחזור לשם? למה? מה קרה? מה חסר לך בארץ? רציתי לשאול בבטחוני הצברי החצוף. אבל שתקתי. רק הבטתי בו בעיניים רכות ומכאן ועד שנפרדנו בלחיצת יד והבטחה בתחנת הרכבת של וינה, לא פסק ולרי לדבר.

הלכנו לקרון המזנון שהציע קפה מר והיה צפוף ומדכא. שם, תחת הניאון החשוף, ראיתי את הקווים שחרצו את פניו הילדותיים העגולים של ולרי. רק כשדיבר על בנותיו היה רטט בקולו. על כל השאר דיבר כמשלים עם גורלו, כמי שאינו נאבק עוד.

במקצועי אני מעבד פרוות, פתח את סיפורו. הגעתי מגרוזיה לישראל בגיל עשרים ושתיים עם אשתי הצעירה ממני ושתי בנות תינוקות. ירדנו מן המטוס ולא ידענו דבר על הארץ, לא היה לנו מושג מה מצפה לנו, לא הכרנו אף אחד ולא דיברנו עברית. כל אחד מאיתנו החזיק תינוקת בידו האחת ובשנייה תיקים וחבילות ככל שיכול. שלחו אותנו לבאר שבע. עוד באותו לילה מצאנו את עצמנו בדירה כמעט ריקה בעיר זרה שלא ידענו היכן היא על המפה. זה היה בלוק ענקי ובו עשרות דירות ריקות. בכניסה שלנו גרנו אנחנו לבדנו, בקומה רביעית, לא היה חשמל בחדר המדרגות, היה שקט מוזר, לא הייתה נפש חיה מסביב. במקרר היה מעט אוכל, לא היה חלב לתינוקות ולא היה את מי לשאול. אני זוכר איך ישבנו שם על המזוודות, בוהים אחד אל השני, התינוקת צרחה ואשתי פרצה בבכי מר.

המשפחות שלנו חשבו שאני מטורף. מעולם לא הייתי דתי, לא ידעתי מה זו ציונות. ההחלטה לבוא לארץ הייתה ספונטנית, תוצאה של כמה הערות אנטישמיות ששמעתי בעבודה וברחוב. אני פרוון בן פרוון, דור רביעי במשפחה, לא יודע לעשות משהו אחר. אבל אני טוב מאד במקצוע, אמר, ובפעם הראשונה התגנבה נימה חבויה של גאווה לקולו. את היום הראשון אני זוכר היטב. אי אפשר לשכוח. אחר כך החלו העניינים להתגלגל במהירות. למדתי קצת עברית, מצאתי עבודה, היה קשה אבל יותר טוב. המכתבים מן הבית היו כואבים, הפצירו בנו לחזור, הגעגועים רבים. אנחנו רגילים להיות מוקפים כל הזמן בבני משפחה, והנה כאן היינו לבד לגמרי, זוג ילדים מטופל בזוג תינוקות בעיר זרה וחמה. מי צריך כאן פרוות, שאלתי את עצמי כשיצאתי לרחוב בבאר שבע. לא יכולתי להסתגל לחום. כעבור כשנה חסכתי קצת כסף ועברנו להתגורר בפתח תקוה. התחלתי לעבוד במפעל לפרוות. סוף סוף חזרתי אל הריח המוכר והאהוב הזה, התחלתי לחיות מחדש. בעל הבית, שבחן אותי בחשדנות בתחילה, גילה עד מהרה שיש לו על מי לסמוך. מהר מאד הפכתי ליד-ימינו ובמשך השנים נכנסנו לשותפות. קניתי דירה, אוטו, הילדות הלכו לגן, הכרנו חברים, אפילו אשתי התחילה לאט לאט להשלים עם החיים החדשים. עד שהתהפך הגלגל. את יודעת איזה קשיים יש בארץ לעסקים עצמאיים, ועוד לייצוא. גם שוק הפרוות העולמי חלש. האמריקאים גילו שצריך להרוג חיות כדי ללבוש את פרוותיהן וזה כמובן אכזרי. עבדנו במלוא הקיטור ולא הצלחנו להרוויח. הביורוקרטיה הרגה אותנו. קודם לכן היו שנים טובות, השקענו הרבה, קנינו מכונות חדישות באשראי ומכרנו. הפרוות שלנו הגיעו לחנויות המפוארות ביותר בחו"ל. אבל אחר כך לא הצלחנו להחזיר את החובות. הבנקים רדפו אחרינו, קונים לא היו, העסק התחיל להתמוטט ואיתו גם אני. פשטנו רגל, זו הייתה מכה קשה עבורי. השקעתי במפעל הזה את נשמתי, ימים ולילות. מכרתי את הדירה ואת המכונית כדי להחזיר מקצת מן החובות. זה לא הספיק. חיי הפכו בלתי נסבלים. רבתי עם אשתי, צעקתי על הבנות שלא הבינו כלל מה קורה. המכתבים מהבית נעשו עוד יותר קשים. אבא חולה, אמא מזדקנת, האחים דורשים שאשוב. כמו שאמרתי לך, אני לא יודע לעשות משהו אחר. אני אמן של פרוות. תני לי פרווה מתה ואני מחייה אותה מחדש. יש לי שיטה מיוחדת שפיתחתי בעצמי לצבוע פרוות. איזה צבעים נפלאים אני נותן להן, איזו רכות, איזה יופי. אצבעותיו מוללו את שולי הטרנינג הדהוי שלו כאילו היה פרוות שועל.

הסתובבתי מובטל. לא הצלחתי לשלם את החובות, הרגשתי שחיי הסתיימו ואני בקושי בן שלושים. לא נותר לי מוצא אחר. החלטתי לחזור לרוסיה. למשפחה, לעבודה. שכחתי למה עזבתי, לא עניין אותי יותר. ממילא יהדות לא אומרת לי הרבה. אשתי מאד מתגעגעת לאמא שלה. את יודעת מה זה לגדל ילדים בלי משפחה? אצלנו זה לא ככה. רצינו שהילדות יראו את סבא וסבתא ויידעו שהן לא לבד. מכרתי הכל ובאנו לווינה. הגשתי בקשה לוויזה לרוסיה ועכשיו אני מחכה.

השטף נקטע במעבר הגבול. הגשנו לביקורת שני דרכונים ישראליים וכרגיל הפך אותם השוטר מצד לצד עד שהבין. בחן אותנו בסקרנות, הישווה את הפרצופים לתמונות והמשיך הלאה.

היה קשה לחזור לסיפור אבל רציתי לשמוע הכל. הייתי שבויה בקולו הרך, רתוקה לעיניו החומות. הייתה בו לאות גדולה, הוא דיבר לאט ובשקט כמספר על מישהו אחר. תשעה חודשים, אמר, תשעה חודשים בחדר שיש בו רק מזרונים. השירותים והמטבח משותפים לכל הקומה. לא כל יום יש מים חמים לרחצה. היה לנו מזל לקבל את החדר הזה מן הקהילה היהודית כאן. הם דואגים לנו מאד. הילדות התחילו ללכת לבית ספר כשראינו שהעניין מתמשך. אנחנו מקבלים סכום כסף קטן למחיה. בינתיים פגשתי כמה משפחות שכבר הספיקו לצאת בשנית מרוסיה. היחס אליהם שם היה משפיל, וילדיהם היו אפילו בסכנה. חשבתי שישמחו שאני חוזר, והנה מתברר שאנשים כמוני נחשדים בשיתוף פעולה, כאילו נשלחו בחזרה במכוון על ידי השלטונות בישראל. הם מוקעים מן החברה ולא מקבלים עבודה. עכשיו אני תלוי בין שני העולמות. כבר לא כל כך בטוח שרוצה לחזור, אבל מצד שני אין לי אפשרות לשוב לישראל. אני גם לא אשוב עד שיהיה לי הרבה כסף. אבל אני מתכוון הרבה כסף. את זה אני מבטיח – פתאום השתנה קולו – אם לחזור, אז רק בגדול.

ובינתיים? מה אתה עושה בינתיים? מה עשית בבודפשט? האצתי בו להמשיך, הזמן אוזל, עוד מעט ונגיע לתחנה.

בחודש האחרון התקשרתי עם מפעל הונגרי לפרוות. אני נוסע לבודפשט בתחילת כל שבוע וחוזר הביתה בשישי. התחלתי לעבוד אצלם לנסיון. זה מפעל גדול אבל המכונות והשיטות מיושנות. אני מלמד אותם דברים חדשים ונראה לי שהם רוצים אותי. השכר לא גבוה אבל יש סיכוי להתקדם. אני בעל מקצוע טוב, את יודעת, ובהונגריה עוד לובשים פרוות וגם מוכרים לארצות אחרות. קניתי מתנות לילדות שלי, הראה על התיק האדום הילדותי שקפץ מעל לראשו. אני קונה הרבה דברים בבודפשט, בווינה הכל יקר ואין לי כסף. הילדות לא התרגלו למרות שהן כבר מדברות גרמנית יותר טוב ממני ומאשתי. איך אפשר להשוות את החיים שלהן כאן למה שהיה בארץ. בווינה הן לא יוצאות החוצה אחרי הלימודים, אין להן חברות, אין לנו כסף לטייל או לבלות, אין כלום בבית. המצב מייאש אבל עכשיו יש אור קטן. אולי הכל ישתנה.

ולרי הזדקף על המושב ומתח את גבו. פתאום היה גבוה יותר. את עוד תראי, אני עוד אעשה כסף. אם ילך טוב אולי אשאר בווינה.

ותהיה כמו חנה, לא התאפקתי.

לא, אני לא כמוה. נכון, אצטרך שוב ללמוד שפה חדשה, להתרגל לחיים אחרים. גם כאן אני לא מכיר אף אחד מלבד כמה משפחות הרוצות כמונו לחזור לרוסיה. האמת, מה אומר לך, אני לא אוהב את האוסטרים. הם סגורים, קרים, לא חברותיים. ובכלל, וינה עיר זקנה, עיר מתה, אין לה שמחת חיים. כמו בית קברות גדול הזוכר את עברו המפואר, אבל אין לו שום עתיד. את יודעת מה הייתה וינה פעם? פריז התביישה לידה. תראי איזה רחובות רחבים, איזה בנייני פאר, איזה גנים נהדרים, ארמונות, מוזיאונים, הכל יש פה אבל הכל שייך לעבר. לא, כשאני חושב על זה, אני לא רוצה להישאר בווינה. נראה. אולי בודפשט, אולי מקום אחר.

היהודי הנודד, חשבתי בלבי. איזה מין עם אנחנו, חסר מנוחה.

חנה לא חזרה ולא נתנה לו את מספר הטלפון. כשירדנו מן הרכבת בווינה ראינו אותה מרחוק חבוקה בידיו הגדולות של הנס שלה, כמעט בלתי נראית בין הצרורות. היא נופפה לשלום ונעלמה. ולרי הניח את התיק האדום על רצפת התחנה. כאן בווינה היה הכל מצוחצח ונקי ומואר, מואר מדי. גשם קל טפטף בחוץ ואנחנו עמדנו זה מול זו יודעים שזו פרידה לתמיד ולא יודעים מה לומר. רציתי להאריך את הרגע ואמרתי, ולרי. ושמו התנגן ואמרתי שוב ולרי, אולי אתה רוצה למסור דרישת שלום למישהו בארץ? אני חוזרת ביום ראשון. לא, לא צריך, אני מתבייש. לא כתבתי ולא טלפנתי. לא רוצה שיידעו שאני עדיין כאן. ואולי, אולי בעצם תתקשרי למשה, השותף שלי, הוא גר בפתח תקוה, אני זוכר היטב את מספר הטלפון שלו. כל יום אחרי העבודה דיברנו בטלפון. תמיד היה לנו עוד משהו להגיד אחד לשני, היינו חברים טובים. כן, תתקשרי למשה ותגידי לו שהכל בסדר.

לחצנו ידיים, לחיצה רפה וארוכה. הסתכלתי בעיני האגוז החומות שלו, בשערו הדק הנופל על מצחו. בתיק האדום שרצועותיו נחו עכשיו. היה טוב לדבר, אמר. אני עוד אחזור, את תראי, לא עכשיו אבל אחזור. הסתובב פתאום ורץ לאוטובוס.

סתיו 1989

 

 

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email