אסעד גאנם ושרה אוסצקי-לזר

 סקירות על הערבים בישראל מספר 15, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, אוגוסט 1994

רקע

ההסתדרות היא הגוף הוולונטרי הגדול ביותר במדינת ישראל. בכמה מובנים מהוות מערכות ההסתדרות מערכות שלטוניות מול אלה של השלטון המרכזי, הממשלה. ההסתדרות הינה בעת ובעונה אחת ארגון המגן על זכויות העובדים מפני ניצול המעסיקים ומעסיק שבבעלותו רשת ענפה של מפעלים ומקומות עבודה. בנוסף לאלה, ההסתדרות אחראית לפיתוח מערכות בריאות (בתי חולים וקופת חולים), ספורט ותרבות (כגון קבוצות ספורט, מפעלי תרבות וחינוך, עיתונים וסניפי הנוער העובד) וכן מקיימת פעולות שוטפות במועדונים ובמרכזים הפרושים בכל רחבי הארץ – מועדונים ומרכזים קהילתיים, בתי ספר מקצועיים, מועדוני נעמ"ת ועוד.

פעילותה של ההסתדרות בקרב האוכלוסיה הערבית הינה ארוכת שנים, היא הייתה הארגון הציבורי הגדול הראשון שקיבל לשורותיו ערבים כחברים שווי זכויות. ב-1952 התקבלו פועלים ערבים כחברים מן המניין באיגודים מקצועיים ובקופות הגמל, ב-1954 התקבלו משוחררי צה"ל ואנשי מילואים ערבים ודרוזים להסתדרות ומ-1959 יכלו כלל הפועלים הערבים במדינה להצטרף כחברים מלאים (בן-מאיר, 1978). בנוסף לקופת חולים, שסניפיה פועלים במרבית הישובים הערבים, פועלת ההסתדרות בכל התחומים שנזכרו לעיל גם בקרב האוכלוסיה הערבית. החברים הערבים מהווים כיום כ-15% מכלל 1.5 מיליון חברי ההסתדרות ומספרם כמאתיים ועשרים אלף. למרות זאת, ניכרת אפליה בשירותים הניתנים להם כחברים בהסתדרות ובייצוגם באמצעות מועצות הפועלים. במגזר הערבי כולו קיימות רק ארבע מועצות פועלים נבחרות: בטייבה, בשפרעם, בנצרת ובמרכז הגליל. בחלק מן הישובים פועלות מועצות ממונות, דבר המבטיח שליטה של המנגנון ההסתדרותי בהן. במקומות אחרים משתייכים החברים הערבים למועצות פועלים בישובים יהודיים סמוכים וגם שם ייצוגם אינו משמעותי. הבחירות לוועידה ה-17 של ההסתדרות, שנערכו ב-10 במאי 1994, נערכו כשנתיים לאחר המהפך השלטוני שחל בעקבות הבחירות לכנסת ה-13 ביוני 1992 וכן לאחר הבחירות המוניציפליות שנערכו בנובמבר 1993. שתי מערכות אלה מהוות מבחינות מסוימות מוקד השוואה לבחירות להסתדרות.

אך תחילה נסקור בקצרה את תוצאות הבחירות הקודמות להסתדרות ואת התופעות שאפיינו אותן.

הבחירות לוועידה ה-16 של ההסתדרות, נובמבר 1989

תוצאות הבחירות לוועידה ה-16 של ההסתדרות היו כדלקמן (לפירוט מלא ראה אוסצקי-לזר וגאנם, 2-3:1989):

1. העבודה (אמת) זכתה ב-43% מהקולות לעומת 42% שקיבלה בבחירות ב-1985, בהן הייתה מפ"ם חלק מהגוש שלה.
2. מפ"ם רצה בנפרד וזכתה ב-8% מהקולות.
3. ר"ץ רצה בנפרד וזכתה ב-85 מהקולות לעומת 3.8% ב-1985.
4. הליכוד (מחל) קיבל 7% מקולות הערבים לעומת 4.1% ב-1985.
5. הרשימה המשותפת שהוקמה אד-הוק לקראת הבחירות להסתדרות ב-1989 וחברו בה חד"ש, הרשימה המתקדמת והמפלגה הדמוקרטית הערבית, זכתה ב-33% מקולות הערבים בהשוואה ל-35% שקיבלה חד"ש ו-9.7% שקיבלה המתקדמת ב-1985.

התפלגות ההצבעה ב-1988 העידה על נסיגה בכוחן של "הרשימות הערביות" ועל עלייה משמעותית בתמיכה ברשימות ציוניות, אשר קיבלו ב-1989 כ-67% מקולות הערבים לעומת 54.7% שקיבלו

ב-1985.

אחוז ההשתתפות של הערבים בבחירות לוועידת ההסתדרות ב-1989 היה 58% לעומת 55% בקרב היהודים. אחוז השתתפות ער וגבוה יותר מאשר ברמה הארצית ניכר במקומות בהם התקיימו בחירות למועצות פועלים. זאת, בשל ההתעניינות בבחירת מנגנון או מוסד הדואג לאנשים באופן ישיר בתוך הישוב וכן בגלל יוקרה ותחרות מקומית בין גופים שונים השואפים לשלוט במועצות הפועלים.

תופעות אלו, שליוו את הבחירות ב-1989, ניכרו גם בהשתתפות ובתוצאות של בחירות 1994, כפי שיוסבר להלן. אך קודם לכן נתייחס בפרק נפרד לתעמולת הבחירות ולמסריה במגזר הערבי, בשל חשיבות הנושא בבחירות האחרונות בהן שיחקו התעמולה והחשיפה התקשורתית תפקיד מרכזי.

ההיערכות לקראת הבחירות: התארגנות ותעמולה

בדומה למגזר היהודי, גם בקרב הערבים החלה ההיערכות לקראת הבחירות להסתדרות כחודשיים לפני מועד הבחירות עצמן. נראה היה בתחילה כי המערכה במגזר הערבי תמשיך להיות בין תומכי העבודה, תומכי השמאל הציוני ותומכי הרשימה המשותפת או "המפלגות הערביות". אך הודעתו של חיים רמון הביאה לשינוי במערך זה.

לפני הודעתו של רמון היה מנוי וגמור כי חד"ש תלך יחד עם שרידי המתקדמת ותנסה להרחיק את המפלגה הדמוקרטית הערבית מן השותפות, במיוחד לאור העובדה שהנסיון הקודם של רשימה משותפת בין שלושת הגופים לא הצליח ב-1989 (ראה: אוסצקי וגאנם, 1989). ב-6 למרס 1994 הוציאו נציגי חד"ש והמתקדמת גילוי דעת בעקבות פגישה ביניהם, בו הדגישו את המשותף בין שתי המפלגות והאשימו את מד"ע בנטייתה ללכת לבחירות בנפרד מהן (אל-צנארה, 11.3.94). לפגישה זו קדמו מגעים בין נציגי שלוש המפלגות בהם הועלו רעיונות ראשוניים לשותפות אפשרית, רעיונות שנדחו על ידי הצדדים השונים. כאמור, הוחלט כבר בתחילת מרס שהרשימה המשותפת להסתדרות לא תכלול את נציגי מד"ע. חד"ש פנתה למרצ בהצעה להקים גוש שמאל חזק שיעמוד מול הליכוד ומול העבודה, אולם הפניה לא הניבה דבר (ד"ר אחמד סעד בסימפוזיון בתל אביב, 26.6.94).

הודעתו של רמון הביאה להערכה מחודשת של כוחה של מפלגת העבודה ברמה הארצית. שוב לא היה ברור שהעבודה, שזכתה תמיד בנתח הגדול ביותר מקולות הערבים בהסתדרות, תמשיך להחזיק בהנהגה ולא היה מובן מאליו שהיא תמשיך ותזכה במרבית קולותיהם. לרגע היה נדמה כי לערבים יהיה משקל משמעותי בהכרעה על המזכ"לות בהסתדרות בשל שוויון שהסתמן בתמיכה ברשימות אמת ורם בקרב היהודים. דבר זה גרם למחשבות בקרב גופים פוליטיים על צורך להיערכות מיוחדת במגזר הערבי. רמון הודיע לחבר הכנסת דראושה, בעקבות פניית האחרון אליו, שאינו חפץ בריצה משותפת עם מד"ע, מחשש לאיבוד קולות מהימין וקולות החרדים בסקטור היהודי (הארץ, 18.5.94). התוצאה הייתה הסכמה שהושגה בלחץ של זמן בין נציגי העבודה בראשות מזכ"ל ההסתדרות הברפלד ומזכ"ל המפלגה, חבר הכנסת זוילי לבין חבר הכנסת דראושה, יושב ראש מד"ע, על הליכה משותפת לבחירות.

בהסכם שנחתם כעשרים יום לפני הבחירות הדגישו שני הצדדים את המשותף ביניהם וסוכמו עקרונות שיתוף הפעולה. בנוסף לכך הוצגו תביעות מצד מד"ע והושגו הסכמות בדבר הצורך בהשוואת תנאי החברים הערבים בהסתדרות עם אלה של היהודים. מד"ע קיבלה לפי ההסכם ייצוג השווה ל-3% מכלל צירי הוועידה ה-17, דהיינו 45 צירים, והובטח לה גם ייצוג של 3% מחברי מועצת ההסתדרות והוועד הפועל שלה וכהונת נציג מטעמה בוועדה המרכזת. הסכם זה היווה מבחינתה של מד"ע הצלחה מובטחת מראש, במיוחד לאור העובדה שאפשרויות ההתמודדות העצמאית שלה וסיכוייה לזכות בייצוג בוועידת ההסתדרות היו אפסיות, בשל אחוז החסימה הגבוה העומד על 3% מהקולות. הגופים המוסמכים של מרכיבי מרצ (מפ"ם, רץ ושינוי) החליטו כזכור על הליכה משותפת עם חבר הכנסת חיים רמון וכך עשתה גם תנועת ש"ס. במגזר הערבי יש למרצ מאגר קבוע של פעילים בשטח, שהתגייסו יחד עם מספר פעילים שפרשו מן העבודה עם רמון לניהול משותף של מערכת הבחירות של רשימת רם במגזר הערבי. הודעת רמון צמצמה לחלוטין את אפשרויות הליכוד ורשימתו המשותפת עם צומת לזכות בכוח משמעותי בהסתדרות ודחקה אותם לקרן זווית בלתי נראית במגזר הערבי. כמעט ולא התנהלה כל תעמולה לליכוד בישובים הערביים ופעולות חבריו ואוהדיו לא הורגשה כלל, להבדיל מהתגייסותם המסיבית לקראת הבחירות האחרונות לכנסת.

אשר לתעמולת הבחירות: הרשימה המשותפת של חד"ש והמתקדמת הדגישה בתעמולתה את היותה המגנה הבלעדית על זכויות הערבים בהסתדרות וכן את היותה הלוחמת האמיתית על זכויות כלל הפועלים ובעלי ההכנסות הנמוכות במדינה (ראה למשל מאמרו של בנימין גונן, יושב ראש הרשימה המשותפת בהסתדרות: אל-אתחאד, 7.4.94). אנשיה תקפו את מד"ע ואת דראושה על התחברותם לרשימת העבודה והאשימו את חבר הכנסת דראושה שהוא חוזר למעשה למפלגת העבודה, ממנה פרש כזכור ב-1989 על רקע מאורעות האנתפאדה. כן תקפה תעמולת הרשימה המשותפת בחריפות את העבודה על האפליה שהייתה מנת חלקם של החברים הערבים בהסתדרות. רשימת רם הואשמה ב"נטיות ימניות הרחוקות מהאינטרסים של העובדים והפועלים" (ראה אל-אתחאד 29.4.94 ודבר המערכת באל-אתחאד 20.4.94).

מפלגת העבודה ושותפתה מד"ע התעלמו בתעמולתן בסקטור הערבי מן הליכוד ובמידה רבה גם מן הרשימה המשותפת. התעמולה התרכזה סביב השוני וההבדלים בינן לבין רשימת רם ומגרעותיה של האחרונה ביחס לערבים. סגן השר חבר הכנסת נואף מצאלחה, איש ההסתדרות הבכיר במגזר הערבי, התגייס כנגד חברו ל"שמיניה" במפלגת העבודה, חיים רמון, ותקף אותו ואת תכניותיו קשות. מצאלחה טען שתוכניות אלו מזיקות לערבים ולמעמדם בהסתדרות (ראה למשל מודעות בחירות: כל-אלערב 22.4.94, אל-צנארה 15.4.94). הוא אף הפנה קריאה למצביעים הערבים ואמר ש"מי שלא רוצה להצביע לעבודה – שיצביע לחד"ש" (אל-אתחאד 29.4.94). לפי עדותו, הוא פנה לאותו חלק בציבור הערבי שאינו מאמין בממסד, כדי שיצביע למפלגה היהודית-ערבית חד"ש ויהיה חלק מהנהגת ההסתדרות (סימפוזיון בתל אביב, 26.6.94). גם מזכ"ל ההסתדרות הברפלד ומזכ"ל מפלגת העבודה זוילי, שבשבוע האחרון לפני הבחירות הצטרפו אליהם ראש הממשלה ושר החוץ, הופיעו בתעמולת הבחירות של העבודה במגזר הערבי וכמו מצאלחה לא חסכו את שבט לשונם מרמון ומרשימתו (אל-אתחאד 6.5.94).

רשימתו של רמון ושותפיו ממרצ השתמשו במגזר הערבי בקאדר קיים של פעילי מפ"ם ורץ ונקטו במדיניות שונה מזו של העבודה והרשימה המשותפת בתעמולת הבחירות. בדרך כלל לא תקפו אנשי רם את יריביהם, אלא הדגישו את השינויים והחידושים שהם עומדים לחולל בהסתדרות ואת התוצאות החיוביות להן יזכו הערבים בשל שינויים אלו. בעתונות הערבית, כמו בעברית, כיכב רמון והוצג כאיש הלוחם למען צדק ויושר ונאבק במנגנון שקפא על שמריו אשר היפלה מגזרים שונים של חברי ההסתדרות. כמו בסקטור היהודי ואף יותר, לא היה ברור לבוחר הממוצע מהו טיב השינויים שרמון מבטיח לערוך, והדברים נשארו בגדר כותרות (ראה: אל-צנארה 15.4.94, 6.5.94 וכל אל-ערב 22.4.94). גם רשימתו של רמון התעלמה מהרשימה המשותפת במגזר הערבי והפנתה חיציה בעיקר לעבר העבודה והמגנון שלה, תוך הדגשת האפליה שהם נוקטים כלפי הסקטור הערבי.

לניתוח קווי התעמולה לעיל יש להוסיף כי הערבים, ברובם המכריע, חשופים גם לתעמולה של הרשימות השונות שכוונה למצביעים היהודים, כמו למשל שלטי דרכים, תשדירי טלוויזיה ורדיו ותעמולה בעיתונות העברית. יש לשער שגם מכאן הושפעו הערבים במידה שאינה פחותה מהשפעת התעמולה בעיתונות הערבית ובישובים עצמם.

הגורמים המשפיעים על ההתנהגות האלקטורלית של הערבים

ניתן לאבחן שלושה מכלולים של גורמים המשפיעים ומנחים את התנהגותם האלקטורלית הכללית של הערבים (ראה: גאנם, 1994), התקפים גם לגבי הצבעתה להסתדרות: גורמים "פנימיים", גורמים "פלסטיניים" וגורמים "ישראליים".

הגורמים הפנימיים מתייחסים למכלול ההתפתחויות המתרחשות בקרב החברה הערבית, כמו תהליכי דמוקרטיזציה וסובלנות פנימיים, מעמד החמולה, המשפחה, האישה, יחסי עדות, רמת פיתוח, תהליכי מודרניזציה ועוד. החברה הערבית המסורתית היא חברה סגורה, נוקשה, בכמה מובנים חסרת סובלנות כלפי פנים וכלפי חוץ, מקפחת חלק מחבריה ובמיוחד את הנשים ונשענת על גופים חמולתיים ועדתיים, המשאירים את הפרט בעמדת נחיתות לעומת הקולקטיב. הערבים בישראל, שמצאו את עצמם כקבוצה וכפרטים במעמד נחות לאחר הקמת מדינת ישראל, עברו בתחומים הללו שינויים עמוקים המשפיעים בין השאר גם על התנהגותם האלקטורלית. במיוחד יש לציין בהקשר זה תהליכים של דמוקרטיזציה והפנמת ערכים ונורמות דמוקרטיים. לדוגמה, חל שינוי במעמד הנשים שיצאו לעבודה וללימודים במספרים הולכים וגדלים במשך השנים.

בבואם להצביע להסתדרות או לכנסת, מושפעים הערבים פחות ופחות משיקולים חמולתיים ומחליטים באופן פרטי ואישי על הצבעתם. זאת, בניגוד לבחירות המוניציפליות, בהן דווקא ההצבעה החמולתית מקבלת תנופה בשנים האחרונות (Rouhana and Ghanem, 1993 וגאנם 1994ב).

הגורמים ה"פלסטיניים" מתייחסים להשפעת ההתפתחויות הפוליטיות ביחסי ישראל והפלסטינים על הערבים בישראל ועל התנהגותם האלקטורלית. להכרה בין ישראל לאש"ף וליישום הסכם עזה-יריחו הייתה השפעה מסוימת על התנהגותם האלקטורלית של הערבים בבחירות להסתדרות. בתעמולה המופנית לערבים השתמשה מפלגת העבודה בתמונות המשותפות של רבין וערפאת והדגישה את הישגיה המדיניים של הממשלה. רמון ומרצ דיברו במהלך מערכת הבחירות להסתדרות על מחויבותם להמשך תהליך השלום, ואילו הרשימה המשותפת תקפה את העיכובים ביישום ההסכם. שלוש הרשימות תקפו את הליכוד על עמדותיו הנוקשות בתחום המדיני. נושאים אלה אינם שייכים לכאורה למערכת הבחירות להסתדרות, אולם כאמור המפלגות השתמשו בהם בהניחן כי יש להתפתחויות המדיניות השפעה על אופן הצבעת הבוחר הערבי.

הגורמים ה"ישראליים" מתייחסים למכלול היחסים של מערכות השלטון במדינה עם אזרחיה הערבים. במיוחד מדובר במדיניות הרשמית של הממשלה או הגופים השלטוניים האחרים וההסתדרות בתוכם כלפי הערבים. ההסתדרות הפלתה את הערבים באופן שיטתי ועקבי בכל תחומי השירותים שהיא מגישה לחבריה (חיידר, 1991). בתעמולת הבחירות של מפלגת העבודה היא הדגישה את קידום הערבים בהסתדרות, תוך הודאה בחסרונות הקיימים והבטחה ליישם מדיניות יותר שוויונית לאחר הבחירות. הרשימות האחרות, ובמיוחד הרשימה המשותפת ורשימת רם, תקפו את המדיניות המפלה של ההסתדרות כלפי הערבים ודיברו על הצורך בשינוי רדיקלי בתחום זה. שלושת המכלולים הללו, יחד עם שיקולים אישיים, קובעים את ההתנהגות האלקטורלית של המצביעים הערבים.

תוצאות הבחירות לוועידה ה-17 של ההסתדרות בקרב הערבים

השתתפות בהצבעה: בהצבעה בפועל השתתפו כ-55% מבעלי זכות הבחירה לוועידת ההסתדרות מבין הערבים, פחות מאחוז ההשתתפות בבחירות לוועידת ההסתדרות ה-16 בנובמבר 1989 (58%) וגבוה מאחוז ההשתתפות הארצי אשר עמד הפעם על 51%. מספרים אלה הפוכים מן המגמה בבחירות לכנסת, בהן היהודים משתתפים בהצבעה באחוזים גבוהים יותר מן הערבים. מגמת הירידה בהשתתפות הערבים בהצבעה בשנים האחרונות אופיינית גם להצבעה לכנסת ומוסברת בסיבות מגוונות. לא מולאו ציפיות הבוחר הערבי להקמת כוח ערבי משותף והתגלעו חילוקי דעות ומאבקים קשים בין המפלגות הערביות. קיימת הרגשת שוליות של הערבים במערכת הפוליטית הישראלית ותחושה שהשפעתם על הפוליטיקה הארצית קטנה.

גם בבחירות להסתדרות משחקים שיקולים דומים, המרחיקים את הבוחר מן הקלפי. כללית ניתן לטעון כי נוצר חלל פוליטי בקרב האוכלוסיה הערבית, וכי המפלגות הקיימות אינן עונות על ציפיות הציבור. חד"ש נתפסת על ידי רבים כקופאת על שמריה מבחינה אידיאולוגית ומנגד חבר הכנסת דראושה מואשם כי מטרתו לחזור לחיק מפלגת העבודה; כך שמצביעים פוטנציאליים, המבקשים להצביע למפלגות לא ציוניות, מעדיפים במקרים רבים להימנע מהצבעה. תחושת השוליות במערכת הפוליטית הישראלית קיבלה תנופה דווקא לאחר הבחירות האחרונות, כאשר יצחק רבין וממשלתו סירבו לקבל את מד"ע לקואליציה או להציע לחד"ש שותפות מלאה והעדיפו להשתמש בהן כ"בלוק חוסם", המבטיח אמנם את המשך קיום הממשלה, אולם מעיד על היחס הבלתי שוויוני כלפי האזרחים הערבים. מצב זה הנמיך את הציפיות של האזרחים הערבים מההשתתפות בתהליך ההצבעה ככלי לקידום מצבם ומעמדם בישראל. גורם נוסף לאדישות היחסית של ציבור הבוחרים היה העובדה כי מערכת הבחירות הייתה פושרת ולא משכה תשומת לב מיוחדת בשל הורדת פרופיל המאבקים ההדדיים בין המפלגות הערביות. חד"ש מצידה בחרה שלא להחריף את המערכה בשל בעיותיה הפנימיות ומד"ע, שהתחברה לעבודה, השתלבה בתעמולתה של זו לקראת הבחירות.

לגורמים אלה ניתן להוסיף כי רבים בשטח, ערבים כיהודים, לא האמינו ששינוי בהסתדרות הוא בהישג יד וסברו כי למרות ההילה של רמון ורשימתו, העבודה תנצל את כוחו של המנגנון ותכבוש שוב את ההסתדרות. לכן ויתרו מראש על מאבק אבוד והעדיפו לעסוק בענייניהם במקום לעמוד בתור לקלפי.

התפלגות הקולות:

1. רוב מכריע של המצביעים העדיף לתמוך במפלגות יהודיות-ציוניות – 78%, עליה משמעותית לעומת הבחירות הקודמות (67%).
2. מפלגת העבודה, ובתוכה מד"ע, זכתה ב-50% מקולות הערבים.
3. רשימת רם קיבלה 26% מקולות הערבים.
4. הרשימה המשותפת של חד"ש והמתקדמת קיבלה 22%.
5. רשימת הליכוד קיבלה 3% מן הקולות בלבד.

מכלול של גורמים מביא את הערבים להצביע למפלגת העבודה בכלל ובהסתדרות באופן ספציפי. בעיקר ניתן למנות את כוחו של המנגנון ההסתדרותי במגזר הערבי, הכולל מערכת של מועדונים, מוסדות ופעילים הכפופים להסתדרות ולמפלגת העבודה. הישגיה של ממשלת רבין בתחום המדיני ופריצת הדרך בעקבות ההכרה באש"ף השפיעו אף הם על המצביעים הערבים. הצהרות הממשלה על תכניותיה לקידום השוויון של הערבים אזרחי המדינה והפעולות אשר כבר מבוצעות בשטח, עוררו תקווה בקרב המצביע הערבי שנתן קולו לעבודה. לכל האמור לעיל יש להוסיף את קולותיהם של מצביעי מד"ע, שתמכו ברשימת העבודה בעקבות ההסכם על הקמת רשימה משותפת בין שתי המפלגות בהסתדרות.

לחד"ש ולמתקדמת מצוקות פנימיות שנתנו אותותיהן עוד לפני הבחירות האחרונות לכנסת ה-13. מפלגות אלו סובלות מבעיות ארגון, מבעיות אישיות בגלל מאבקים בתוך ההנהגה וכן מעמימות המסרים האידיאולוגיים שלהן. למתקדמת אין למעשה תשתית וכוח אדם שיכולים לפעול בשטח ולגייס מצביעים (ראה: גאנם, 1994א). ההחלטה על הקמת הרשימה המשותפת התקבלה כנראה ברמה של המנהיגות, ואולי אף לא כל המנהיגות, לפחות במתקדמת. הדבר התברר לאחר הבחירות כשהחלו האשמות הדדיות בין קבוצה בראשה עומד חבר הכנסת לשעבר מחמד מיעארי לבין קבוצה אחרת בראשות מזכיר המתקדמת אחמד דרויש. מצב זה של הרשימה המשותפת מול האטרקטיביות של רשימת רמון, הארגון של מרצ על כלל מרכיביה והמסר של רשימת חיים חדשים בדבר הנכונות לשינויים רדיקליים ביחס לערבים, הביא לכך שרשימה זו הפכה למתחרה חשובה על קולות הערבים. רשימת רם קיבלה כאמור כ-26% מקולות הערבים וניצבה במקום שני לאחר מפלגת העבודה ולפני הרשימה המשותפת. זוהי למעשה פעם ראשונה מזה שנים רבות ששתי רשימות יהודיות ציוניות זוכות במרבית קולות הערבים.

בהתבטאויות לאחר היבחרו הבטיח חיים רמון לעשות שינוי יסודי במעמד החברים הערבים בהסתדרות, אשר סבלו לדבריו מאפליה מתמשכת (אל-צנארה, 24.6.94). כצעד ראשון חתם על הסכם עם הרשימה המשותפת להצטרפותה לקואליציה, דבר המקנה לה לראשונה בהיסטוריה של ההסתדרות ייצוג בוועדה המרכזת. כמו כן הבטיח רמון לפתוח מועצות פועלים נבחרות בישובים אום אלפחם, טירה ורהט בשלב ראשון ולהכין תכנית להקמתן בישובים ערביים נוספים.

סיכום

בהסתדרות כ-220 אלף חברים ערבים המהווים 15% מכלל החברים בה. למרות פריסה רחבה של שירותי קופת חולים, ההסתדרות ונעמ"ת בישובים הערביים, עדיין קיים פער ניכר בינם לבין רמת השירותים בקרב היהודים. כמו כן חשים הערבים אפליה בייצוגם במוסדות ההסתדרות ובמספר מועצות הפועלים הפועלות רק בארבעה ישובים. רק 55% מבעלי זכות הבחירה הערבים השתתפו בבחירות, ירידה המוסברת באדישות על רקע ציפיות נמוכות לשינוי של ממש במעמדו וביכולת ההשפעה של הבוחר הערבי.

הבחירות לוועידה ה-17 של ההסתדרות נערכו בסימן התארגנותו, התמודדותו ונצחונו של כוח חדש, רשימת רם-חיים חדשים, שבראשה עמד חבר הכנסת חיים רמון. 26% מן הבוחרים הערבים נתנו את קולם לרשימה זו והם מצפים למימוש ההבטחות להשוואת תנאיהם לאחר שנעשה הצעד הראשון בו נכנסה הרשימה המשותפת של חד"ש והמתקדמת לקואליציה, לראשונה בהיסטוריה של ההסתדרות. זהו ההישג המשמעותי העיקרי של החברים הערבים בבחירות אלה.

עלייה בולטת חלה בהצבעה למפלגות ולרשימות היהודיות-ציוניות, 78% בסך הכל. תמונה דומה התקבלה גם בבחירות לוועידת נעמ"ת. זהו המשך למגמה שהחלה באחוזים קטנים יותר בבחירות לכנסת ה-13, שמקורה הן בהתפתחויות המדיניות וגידול התמיכה בדרכה של הממשלה והן במשבר העובר על המפלגות הערביות, שזכו בעבר לשליש מקולות הערבים ויותר והפעם ירדו ל-22% בלבד.

בעת כתיבת שורות אלה עדיין מתבררים ערעורים על התוצאות בכמה עשרות קלפיות במגזר הערבי, אולם אין להניח שהתוצאות הסופיות ישנו מהותית את התמונה.

שיקולי הבוחר הערבי בבחירות להסתדרות שונים משיקוליו בבחירות המוניציפליות, שם הנטייה היא להצביע הצבעה חמולתית-עדתית-מקומית, וכן מן השיקולים בבחירות לכנסת, בהן יש משקל רב לנושאים המדיניים והאידיאולוגיים. בהסתדרות השיקול הוא יותר מעשי ונובע גם מקשר למנגנון, לקופת חולים ולמקומות העבודה. בבחירות 1994 נוספה לכך גם האכזבה מתפקודה של "הרשימה המשותפת" של חד"ש, מד"ע והמתקדמת שהוקמה לקראת הבחירות הקודמות להסתדרות והתפרקה למעשה במהלך הקדנציה.

חד"ש ושרידי המתקדמת רצו גם הפעם ברשימה משותפת, ואילו מד"ע הצטרפה לרשימת מפלגת העבודה והבטיחה לעצמה ייצוג של 3% במוסדות ההסתדרות, ייצוג שאין להניח כי הייתה זוכה בו אילו התמודדה באופן עצמאי.

מקורות

אוסצקי-לזר שרה ואסעד גאנם (1990), "ניתוח תוצאות הבחירות להסתדרות במגזר הערבי", סקירות 1, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה.

בן-מאיר דב, ההסתדרות, כרטא, ירושלים 1978.

גאנם אסעד (1994), "הפלסטינים בישראל חלק מהבעיה ולא מהפתרון: שאלת מעמדם בעידן של שלום", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים (טרם פורסם).

גאנם אסעד (1994א), "תוצאות הבחירות לכנסת ה-13 בקרב הערבים בישראל – היווצרותו של הבלוק החוסם", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים (טרם פורסם).

גאנם אסעד (1994ב), "המנהיגות המוניציפלית אצל הערבים בישראל: המשכיות ושינוי", המזרח החדש (טרם פורסם).

חיידר עזיז (1991), "אלערב פי אלהסתדרות" (הערבים בהסתדרות), שאון פלסטיניה, 221-222, אוגוסט-ספטמבר, ע"ע 20-48.