סיפור חייו של ריאד נכתב יחד איתי, בראיונות ושיחות אין ספור, התלבטויות, טיוטות ותיקונים ואישור של כל בנות ובני המשפחה.

הנה הפתיחה:

קצת אחרי יום הולדתי השישים ישבנו סלמה ואני ביום שישי אחד אחר הצהריים כהרגלנו במרפסת האחורית הרחבה, שלא מזמן כיסינו אותה בפרגולה ענקית מעץ. רוח קלה נשבה ממערב והביאה רסיסי אבק מן המחצבה הסמוכה ולרגע שרר שקט מוחלט. שתינו תה צמחים, יושבים בנינוחות על הכסאות הרכים, נחים משבוע עמוס. לא היה צורך במלים. ואז הגיעו בזה אחר זה כמה מנכדינו ומילאו את האוויר בקולות צחוק וצהלות ילדים. נוּר התרפקה על ברכי סבתהּ ואדם רץ להראות לי בגאווה משהו חדש שכתב היום במחברת בית הספר.  אחר כך הגיעו ילדינו, לילא ומחמוד ואחמד ואמיר והשיחה הפכה לשיחת מבוגרים. סלמה מזגה עוד תה, לא יכולנו לאכול כלום אחרי הארוחה הגדולה שאכלנו אצל אמא לפני שעתיים. כל יום שישי אחרי התפילה אנחנו מתכנסים בבית אמי – כל האחים והאחיות והנכדים ואוכלים יחד, ארוחה שהיא בין צהריים לערב, מאכלים שתמיד ממלאים אותך להתפוצץ. כך מדי יום שישי במשך שנים. אמא בת 82 ולא מוותרת על המפגש השבועי הזה. שואלת לשלום כולם, מתעניינת בכל אחד ואחת, נותנת עצות, מספרת.

באותו ערב חשבתי על זה. בשישים שנותיי ראיתי וחוויתי כל כך הרבה. יש לי ארבעה ילדים ושמונה נכדים, משפחה מפוארת שהיא המשך של משפחת אבי המפוארת לא פחות, שהיא חלק מחמולת כבהא המונה עשרות אלפי אנשים וחלק מן הכפר המיוחד במינו שאין שני לו בעולם – ברטעה. ראיתי הרבה ועשיתי הרבה, פגשתי אלפי אנשים, ארחתי בביתי אורחים מכל העולם, נסעתי ודיברתי בפני כל כך הרבה קהלים שונים ומגוונים, מבתי כנסת רפורמים בארצות הברית ועד מחנות פליטים בעזה. כתבתי, אספתי סיפורים, ערכתי סולחות, הייתי מוכתאר וראש מועצה וכמעט ארבעים שנה אני עובד בגבעת חביבה, המוסד הראשון בארץ שניסה בכל כוחו, ועדיין לא מתייאש, ליצור שותפות בין יהודים לערבים. הייתי מורה לערבית ולאזרחות למאות רבות של תלמידים בכפר קרע, לימדתי אותם לשמור על הזהות שלהם ועל האזרחות שלהם ולמצוא איזון ביניהן, נאבקתי ועודי נאבק, למען חיים יותר טובים לבני משפחתי, לעמי, לכל תושבי הארץ הזאת.

חשבתי על כל זה ואמרתי בלבי – הרי יש לי סיפור לספר! אמנם שישים שנה הן רק מחצית החיים, אבל מי יודע מה ילד יום. הייתי רוצה שילדי ונכדי יקראו ויידעו ויפנימו, ילמדו ממני וילכו בעקבותיי. הייתי רוצה שהציבור היהודי הרחב שאינו מגיע לכאן – לברטעה, לוואדי עארה, לגבעת חביבה, אותו ציבור שאני לא מגיע אליו בחיי היומיום – הייתי רוצה שישמע ויקרא וילמד שיש דרך אחרת, שאפשר לחיות יחד בהרמוניה ובשלום, שאפשר להתגבר על המחלוקות העמוקות בינינו. הייתי רוצה שהציבור הערבי, שלא כולו הולך בדרכי, ויש בו זרמים שונים ודעות מגוונות,  יקרא גם הוא את ספרי ויצית דיון וויכוח באשר לטיב יחסיו עם המדינה ועם היהודים וכיצד נבנה את עתידנו במדינה. ואני רוצה להגיע גם אל קהל בינלאומי, אל כל אלה שמתעניינים בסכסוך הבלתי נגמר שלנו, אלה שבדרך כלל לא יודעים הרבה על האזרחים הערבים  הפלסטינים בתוך ישראל.

החלטתי לעשות זאת דרך סיפורי האישי, לנסות להגיע ללבבות לא בדרך של הרצאות ונאומים, לא בקלישאות ריקות מתוכן ולא בהצהרות פוליטיות מתלהמות, אלא מתוך הלב, מתוך החיים עצמם. כך חשבתי באותו יום שישי אחר הצהריים על מרפסת ביתי. התאהבתי ברעיון, גלגלתי אותו ביני לביני, דיברתי עליו עם בני משפחתי שעודדו אותי מאד והתגייסו לסייע, שיתפתי כמה חברים טובים ואחר כך את עמיתי לעבודה והתיישבתי לכתוב.                            אני מסתכל סביבי על בני גילי ועל יותר מבוגרים ורובם לא עברו את מה שעברתי. אני רוצה לספר על החיים הפרטיים שלי כצעיר ערבי שחווה תקופות סוערות ותהפוכות: מן הממשל הצבאי, תקופה בה לא היו לנו בבתים חשמל ומים זורמים, בה מצבנו הכלכלי היה קשה והיינו זקוקים לרשיונות כדי לצאת מן הכפר ולנוע ממקום למקום; דרך שנותיי כתלמיד תיכון בטירה וכסטודנט באוניברסיטת תל אביב, בהן עוצבה תודעתי הפוליטית; ההחלטה שלי להצטרף לכוחות הנאבקים למען "דו-קיום", מילה שכבר הפכה שחוקה ואפילו מתועבת בעיני רבים והוחלפה ב"חיים משותפים"; המבחן הקשה של האינתיפאדה הראשונה והשבר של אירועי אוקטובר 2000; ועד ימינו אלה בהם רמת ההשכלה והמודעות שלנו עלתה פלאים, רמת החיים השתפרה לאין שיעור. אחרי כל זאת עדיין לא ייצבנו את מקומנו בתוך החברה הישראלית ואנחנו סובלים מאפליה בכל תחומי החיים ומנסיונות לדחוק אותנו לשוליים. זאת, למרות שאני, כמו אזרחים ערבים רבים אחרים, מרגיש חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, מרגיש שאני תורם לה בדרכים רבות גם אם אני וילדי לא משרתים בצבא, דבר שלצערי הפך מדד לאזרחות טובה או ל"נאמנות". כאזרח אני מעורה בנעשה בישראל, כמובן דובר עברית שוטפת ומעורב בחיים הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים במדינה ויש לי חברים יהודים רבים מאד. בה בעת אני  פלסטיני בהשתייכותי הלאומית ומעורה במה שמתרחש בצד השני של ברטעה ובחברה הפלסטינית כולה. יש לי שם קרובי משפחה וחברים ויש בינינו כבוד הדדי רב והבנה שלמרות שאנחנו עם אחד, דרכינו הפוליטיות שונות. הם נאבקים להשתחרר מהכיבוש ולבנות מדינה עצמאית ואנחנו תומכים בשאיפותיהם ונאבקים בתוך ישראל בדרכים חוקיות להשגתן ולמען  שוויון אזרחי לנו.

אני לא מתבייש להשתמש במלים גבוהות ולהגיד שהייתי רוצה באמצעות הספר הזה להעביר מסר. מסר של חשיבות החיים המשותפים, השותפות של כל הקבוצות באוכלוסיה, מסר שכולו שלום ודו קיום. אלה לא רק מלים אלא דרך חיים. זו דרך החיים שלי שאני מאמין בה ואוחז בה בכוח למרות המכות הרבות שקיבלנו בדרך, למרות הקולות הצורמים שבאים מכל הכיוונים ומבקשים לערער עליה. יהודים שלא מקבלים אותי כישראלי – מן הבכירים ביותר שיושבים בממשלה, רואים בי אויב ורוצים להעביר אותי ואת משפחתי למדינה הפלסטינית שהם בעצם לא תומכים בהקמתה, ועד אחרון הפרחחים שצועקים "מוות לערבים" במגרשי הכדורגל ובאותה נשימה מריעים לשחקן ערבי שמכריע את המשחק. וערבים, שמבקרים אותי שאני "פשרן" מדי, לא מספיק לאומי, לא נאמן מספיק לעם הפלסטיני ומתחנף ליהודים.

וברצוני לומר כאן ולכתוב זאת שחור על גבי לבן, שאני, ריאד כאמל כבהא, אבו מחמוד, לא מפחד מאלה ולא מאלה. אני מאמין בדרכי, דרך אותה למדתי מאבי המנוח ואותה אני מנחיל לילדי. אני מאמין שהארץ הזאת היא מולדתנו המשותפת ושעלינו למצוא דרך לחיות בה יחד, בשותפות אמיתית ובשוויון מלא, לסיים את הכיבוש הישראלי על השטחים הפלסטינים, להקים בהם מדינה עצמאית וחופשית לאחינו ולחתור לאזרחות מלאה ואמיתית שלנו, הערבים הפלסטינים החיים בתוך מדינת ישראל כבר 67 שנים. לא כסיסמה, אלא כמציאות יומיומית עד לאחרון הפרטים הקטנים. שותפות במשאבים, שותפות בשלטון, בכלכלה, בתרבות, בעיצוב העתיד. עלינו לפעול יחד למגר את האלימות, השנאה והגזענות שמכרסמות בכולנו – יהודים וערבים כאחת, וליצור חזון חדש ואופטימי לשני העמים, המבוסס על שלום צודק, שוויון ושותפות מלאה ויצירת מרחב ציבורי משותף לכולם. אני, כישראלי שלם וכפלסטיני שלם, רואה את עצמי כמי שיכול לסלול דרך חדשה. כך אני עושה כבר ארבעה עשורים וכך אמשיך לעשות כל עוד כוחי במותני ונשמה באפי. כזה אני, לטוב ולרע ולא אשתנה.

ועכשיו – התרווחו לכם בכורסה והקשיבו לסיפור חיי, אולי תשתכנעו להצטרף אלי לדרך החתחתים הזאת, כי רק יחד, בכוחות משותפים יש לנו סיכוי שנצליח.

ריאד כאמל כבהא, שתי גדות לוואדי: סיפור חיי, קו אדום, הקיבוץ המאוחד 2015.

.