דברי בטקס הענקת אות חביבה רייק לדניאל ברנבוים
ברלין, 27.6.2004
אני עומדת כאן בפניכם בחיל וברעדה, חושבת עד כמה פתלתל ומסעיר הוא מסע חיי האדם, שמתחיל תמיד בקריעה מרחם האם ומסתיים בירידה אלי קבר, אך בין לבין הוא שזור שרשרת של פנינים, אירועים, רגשות ופגישות בלתי מתוכננות. בילדותי בתל אביב הקטנה במדינת ישראל שאך זה קמה בסערת מלחמה, שמעתי על ילד הפלא המפליא לנגן בפסנתר ושמו דניאל ברנבוים. והנה היום, כחמישים שנה אחרי, ולאחר שהפך לאישיות בעלת שם עולמי – אני זוכה לכבוד הבלתי צפוי להעניק לו אות הוקרה צנוע מטעם המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה, בו אני פעילה מזה שנים.
מאסטרו ברנבוים הוא בעיני מופת ודוגמה לאדם פורץ גבולות. ילד יהודי קטן שנולד בזמן מלחמת העולם השנייה בצידו השני של כדור הארץ והפך למנהל תזמורת בברלין ולמוסיקאי מוביל בעולם כולו. הוא ההוכחה החותכת לנצחון הרוח וחרות המחשבה על כבלי השבטיות, הלאומיות, האתניות, ההסתגרות בקבוצה. הוא סמל להתגברות האדם היוצר על שנאה ופחד ודעות קדומות כלפי האחר והשונה. אולי זו המוסיקה – שפה אוניברסלית הנושאת את השוקע על כנפי הדמיון, ומרימה אותו מעל קשיי היומיום הצרים. בוודאי זו אישיותו של ברנבוים – אומץ ליבו ויושרו, יכולתו לומר כל אשר על ליבו בלי לחשוש ובלי להזדקק ל"תקינות פוליטית" מזויפת. זו גם רוח היצירה, המחייבת חרות וחופש, שהעדרם מדכא אותה. זו אולי הסיבה שמאסטרו ברנבוים ירד ממרומי דוכן המנצחים, יחד עם ידידו המנוח אדוארד סעיד, שהיה לי הכבוד להכירו באחד מביקוריו הנדירים בישראל, ויחד חברו להושיט יד לבני נוער מן האזור הכואב והקרוע שלנו. הוא מותח גשרים של צלילים בין נוער ישראלי לפלסטיני בתקופה של סכסוך דמים קשה ומעניק להם ראשית וקודם לכל – תקווה.
רבים מאיתנו המבוגרים נואשים ולא רואים מוצא מן המעגל חסר התכלית וההיגיון הזה של הרג ונקמה ותגמול ודם. אנו בישראל חיים בסחרור מטורף שאין לו הסבר של אוטובוסים מתפוצצים בלב העיר, חומות של בטון הקמות על חורבותיהם של עצי זית עקורים, ילדינו שגודלו לשלום הופכים לכלי מלחמה. אנו נושאים על גבנו השקעות של מיליארדים בגדרות תיל וברכישת נשק מתוחכם, במקום בחינוך, באומנות וברווחת הפרט. החברה הפלסטינית השכנה לנו, שלא ידעה מעולם חופש וריבונות אינה מצליחה לשלוט בצעיריה המבקשים להתאבד ולקחת עימם לגן העדן הבדוי שמישהו הבטיח להם בשם הדת, ילדים ונשים וזקנים וכל מי שנמצא בסביבה. החברה הפלסטינית נמצאת במצב של דיכוי החרות, עוני ותחושת חוסר מוצא. ובתוך הכאוס הזה של מעגל בלתי פוסק של הרג ודם ונקמה ותגמול, ברנבוים מנגן מוצרט ובטהובן, פורס רשתות של פיוס ויופי ואינו חושש מלהביע את האמת שלו מעל כל בימה, גם במחיר של ביקורת קשה.
גם גבעת חביבה היא אי קטנטן ושברירי של שלום ושיתוף פעולה, בתוך האוקיאנוס הסוער של ניכור, פחד ואלימות. גם אנחנו מנסים למצוא נתיבים של תקווה ולהעניק לנוער שלנו, וגם למבוגרים, משקפות שישנו את זווית הראייה ואת תמונת העולם שלהם. אנחנו מנסים ליצור דרכי תקשורת בין שני העמים, שפה אחרת של דיאלוג. אם זה במפגש הבלתי אמצעי פנים אל פנים המאפשר לומר את הכל ולהקשיב. אם זה באמצעות האומנות והצילום, בכתיבה משותפת והוצאה לאור של עיתון, או לאחרונה בהקמת תחנת רדיו משותפת המשדרת מסרים אלטרנטיביים של שלום ושיתוף בשתי השפות לשתי הקהילות.
העבודה הזאת נעשית תחת תנאים כמעט בלתי אפשריים של שחייה נגד הזרם בשתי החברות עד כדי דה-לגיטימציה מצד חוגים מסוימים, ושל קיצוץ אכזרי בתקציב. לשמחתנו, יש לנו ידידים ברחבי העולם, וביניהם אגודת הידידים הגרמנית שארגנה את האירוע הזה. ידידים המאמינים בדרכנו, מעודדים אותנו ולא נותנים לנו להרים ידיים נוכח הנחשולים העוינים המאיימים לשטוף אותנו.
אמנם אנחנו הם אלה המעניקים היום אות הוקרה למאסטרו ברנבוים, אך למעשה הוא זה שנותן לנו כוח, הוא זה שמציב דוגמה לתעוזה ולאומץ ומעודד להמשיך למרות הכל. רק אנשים שאינם מפחדים ללכת עד הסוף עם אמונתם, רק כאלה שמעזים ליצור שפה אחרת, שאינם מתכופפים עם כל משב רוח פוליטי חדש, רק כאלה היודעים להעריך את חופש המחשבה וחרות המעשה, רק הם יכולים להצליח ולנצח.
ואם תרשו לי מילה אישית לסיום: חשבתי שעד אחרון ימי לא תדרוך כף רגלי על אדמת גרמניה. כך גודלתי, כך הורו לי הורי שאיבדו את נעוריהם ואת משפחותיהם על אדמת ליטא הכבושה בידי הצבא הנאצי. לאחר שהלכו לעולמם החלטתי להעז ולבוא לכאן היום אחרי התלבטות קשה. החלטתי שאם ברצוני לחיות לפי הערכים אותם אנו מנסים להנחיל בגבעת חביבה, ארגון הנקרא על שם אישה שהייתה קורבן לנאציזם, אני חייבת להתפייס עם העבר של משפחתי ולהביט קדימה. עשיתי זאת לאור הדוגמה של מאסטרו ברנבוים ולכבודם של ידידנו כאן, ואני מודה לכולכם על קבלת הפנים הנפלאה והתמיכה.
