הקדמת העורכים

בשנים האחרונות אנו עדים לגל של הצעות חוק ושל חוקים שכבר אושרו על ידי הכנסת, הפוגעים בזכויות יסוד העומדות בבסיס הדמוקרטיה: חופש הביטוי והמחאה והשוויון לפני החוק. חלק מן החקיקה מופנה גם נגד עצמאותה של מערכת המשפט ונגד חופש הפעולה של ארגוני החברה האזרחית, ומסכן את הפרדת הרשויות הנהוגה בדמוקרטיה. למגמה זו יש השלכות פוליטיות, חברתיות וכלכליות על כלל אזרחי המדינה, אך היא פוגעת במיוחד בציבור האזרחים הערבים- הפלסטינים בישראל ומשפיעה על יחסו למדינה ועל קשריו עם הציבור היהודי.

מסוף שנת 2012 ולאורך 2013 פעלה במכון ון ליר בירושלים קבוצת דיון ומחקר בין-תחומית, בשיתוף עם המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה ועם "דיראסאת", מרכז ערבי למשפט ומדיניות. הקבוצה שמה לה למטרה לבחון תהליכים אלה ולנתחם מבחינה משפטית, חברתית ותרבותית, תוך השוואה למקרי חקר דומים בעולם. חברי הקבוצה בדקו לעומק היבטים מגוונים של הנושא על פי תחומי התמחותם. במסגרת פעילות הקבוצה נערכו כנסים ואירועים ציבוריים ברחבי הארץ, ועתה מקובצים מחקרי חבריה בספר המונח לפניכם.

במקביל למתרחש בכנסת שוטף את הספֶרה הציבורית גל עכור של שנאה וגזענות, המערער אף הוא את היבטיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל ומסכן את יסודותיה המשטריים. נחשול זה לא נולד יש מאין. יש צורך לחזור לשנות התשעים של המאה הקודמת, שבהן התרחשו שורה של אירועים מכוננים ונראה היה כי החיים הציבוריים מתקדמים בתנופה לקראת מציאות שונה, הנוצרת מכוחן של תמורות פוליטיות וחקיקה ופסיקה ליברליות. אירועים אלה נחוו בעיני הימין הישראלי כאיום על הלגיטימיות של "המדינה היהודית" ועל הלך מחשבתו ומפעליו, לרבות מפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים. נזכיר כאן כמה מהם:

• האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון שמתח ביקורת על חוקים ומהלכים שלטוניים, בהסתמכו על הלכות משפטיות ותקדימים ועל חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ועל חוק-יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו בשנת 1992.
• מעבר מהגדרת המדינה כ"מדינת העם היהודי" ל"מדינה יהודית ודמוקרטית", עם דגש על הצורך בחיזוק המרכיב הדמוקרטי במתח שקיים עם המרכיב היהודי.
• המשא ומתן עם הנהגת העם הפלסטיני שהוביל להכרה באש"ף ולחתימה על הסכמי אוסלו, מה ששינה בצורה מרחיקת לכת את האווירה בין שני העמים, ויצר הפוגה (ואף אופוריה) בכל הנוגע ליחסים עם הסביבה הערבית בכלל ועם העם הפלסטיני בפרט. הסכם אוסלו היה אמור להוביל לעצירת מפעל ההתנחלות ולהחזרת שטחים פלסטיניים לבעליהם. התהליך הזה נקטע על ידי רצח ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, על ידי איש ימין שהצהיר בגלוי על התנגדותו למדיניות ראש הממשלה.
• הצטרפות נציגי המיעוט הערבי בישראל אל ה"גוש הפרלמנטרי החוסם" בכנסת ה-13, אשר חסם את נפילתה של ממשלת רבין ואפשר לה לנהל את מדיניותה עד יום הירצחו, כולל האפשרות להעביר את הסכמי אוסלו בכנסת.

ההתפתחויות הללו שיקפו שני תהליכים מנוגדים בהוויה הישראלית: מצד אחד, תמורות שחיזקו היבטים דמוקרטיים של השלטון, את שלטון החוק, את הביקורת השיפוטית, את שיתופו של המיעוט הערבי בחיים הפוליטיים ואת חיזוק מעמדו הפוליטי והכללי – ומצד שני, תגובת שרשרת מצד כוחות הימין בישראל, שהחלה ברציחתו של ראש הממשלה רבין ונמשכת עד לכתיבת שורות אלו. הכיוון שלה הוא חיזוק יהדותה של המדינה, על ידי כינונו של מערך פריבילגיות המוענקות לרוב היהודי ובאמצעות חיזוק מפעל ההתנחלות והרחבתו, במטרה לסכל כל אפשרות של משא ומתן עתידי שיתבסס על חלוקת הארץ בין שני העמים. שינויי עומק אלה לא התאפשרו ללא פגיעה קשה במיעוט הערבי ובזכויותיו, כפי שנפרט בהמשך.

השלטון הנוכחי בישראל שואף בין היתר לשרטט מחדש את היחסים שבינו לבין המיעוט הערבי בישראל ואף לקבוע כללים וחוקים חדשים למעמדו. על רקע זה מתקיים הדיון העיקש על העברת "חוק הלאום" בכנסת, למרות התנגדות של אנשי משפט ופוליטיקאים בכירים. חוק זה אמור להבטיח את עליונות הלאום היהודי, חוקית וחוקתית, תוך פגיעה מכוונת ומוצהרת במעמד המיעוט הערבי ותוך פגיעה בזכויותיו האישיות והקולקטיביות. על פי ההצהרות המוקדמות של שריה, הממשלה שהורכבה בחודש מאי 2015 צפויה אף לנקוט בצעדים נוספים שיחמירו מגמה זו.

בנוסף, יש כוונה כמעט מוצהרת להגביל את ההשתתפות הפוליטית של האזרחים הערבים ובתוך כך גם את השפעתם על קבלת ההחלטות ועל המדיניות השלטונית. העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת היא צעד מובהק בכיוון זה. המפלגות הערביות שנדחקו לפינה החליטו על הקמת רשימה משותפת שזכתה ב-13 מושבים בכנסת בבחירות שנערכו במרץ 2015 והפכה בכך לסיעה השלישית בגודלה. קריאת ראש הממשלה נתניהו בצהרי יום הבחירות לאזרחים היהודים להגיע לקלפיות כיוון ש"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות באוטובוסים" הייתה גילוי בוטה ומכוער של ההבחנה בין סוגי האזרחים במדינת ישראל ושל הדה-לגיטימציה של הצבעת האזרחים הערבים.

תהליכים אלו מתרחשים לצד פעילות אנטי-דמוקרטית נוספת שמצאה את ביטויה, בין השאר, בהסתה פרועה נגד ארגוני זכויות האדם בישראל (ובכללם כמובן ארגוני החברה הערבית), תוך כדי העלאת שלל הצעות חוק שנועדו להגביל את יכולתם של ארגונים אלו לגייס תרומות להמשך פעילותם וניסיונות חוזרים ונשנים להקים ועדה פרלמנטרית שתחקור אותם. בזירה אחרת מכוונת הפעילות האנטי-דמוקרטית נגד המערכת המשפטית ומתבטאת בחתירה בלתי נלאית לפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות, באמצעות התערבות גסה של הכנסת בהליכי מינוי השופטים; בהסתה נגד הפרקליטות ונגד שופטים בעלי תפיסות ליברליות; ובחתירה שיטתית לביטול הביקורת השיפוטית ולביטול ההלכה, שנקבעה בבית המשפט העליון, המעגנת את יכולתה של המערכת המשפטית לבטל חוקים הסותרים את חוקי היסוד בתחום זכויות האדם.

דוברי הימין, ובהם שרים בכירים, אינם מסתירים את כוונתם להשתלט על המרחב הפוליטי ולכונן מונופול גם על משאבי המדינה, תוך חסימת כל דרך אפשרית לשינויים בשלטון בו הם מחזיקים. כוונות מוצהרות אלה מופיעות הן בשיח הדומיננטי והן בפרקטיקות מעשיות, שתהליך החקיקה האנטי-דמוקרטית הוא מרכיב מרכזי בהן ומסכן את ההישגים היחסיים של הליברליזם בישראל.

החקיקה ופעילות ענפה זו מכוונת בעיקר לקבוע במסמרות את יהדות המדינה כעיקרון המקטין את הדמוקרטיוּת שלה. התהליכים הללו אינם פרי גחמות אישיות של חברי כנסת חפצי פרסום, אלא הם פרי מחשבה מתוכננת וארוכת טווח שעליה שוקדים אנשים ומוסדות בימין. ספר החוקים הישראלי, שנכתב במשך מספר עשורים, מעולם לא היה נקי מחוקים ומתקנות המפלים את המיעוט הערבי, אך כעת הוא כבר גדוש בגזענות מוצהרת וגלויה.

במקביל, עושה שלטון הימין כל מאמץ לחסום את הדרך לאפשרות השגת פתרון מדיני המבוסס על עיקרון שתי המדינות. הרחבת ההתנחלויות מסכלת, הלכה למעשה, כל אפשרות לכונן מדינה פלסטינית בת-קיימא. הדרישה האולטימטיבית של ממשלת ישראל מן הפלסטינים להכיר בישראל כ"מדינת העם היהודי" שמה אף היא מכשול גבוה נוסף בפני התקדמות המשא ומתן לשלום.

בקובץ המאמרים שלהלן אנו מתארים את התהליכים הללו ומצביעים על מסוכנותם לעתיד היסודות הדמוקרטיים בישראל. מגוון המאמרים עוסק בניתוח חוקים פרטניים כגון "חוק הנכבה" (ראו מאמרה של יפעת גוטמן), "חוק ועדות קבלה" (ראו מאמרה של יפעת סולל), "חוק הלאום" (ראו מאמרו של יוסף ג'בארין) חוק האזרחות והכניסה לישראל (ראו מאמרו של אסף שפירא) ואחרים; בדיון תיאורטי ומעשי בהשפעות החקיקה על השיח הציבורי ועל החברה; כמו גם במחקר משווה למקרי חקר אחרים בעולם.

˜

הספר מחולק שלושה שערים. בראשון נדונים ההיבטים המשפטיים, בשני ההיבטים החברתיים והחינוכיים ובשער השלישי דיון השוואתי עם מקרי חקר דומים בעולם.

להלן בקצרה הטיעונים והדיונים המרכזיים במאמרי הספר.

היבטים משפטיים:

תמר הוסטובסקי-ברנדס דנה בשיח הישראלי על היחס בין אזרחות לנאמנות, ובביטויו בשדה המשפט בסדרה של הצעות חוק שמטרתן להתנות זכויות הכרוכות באופן מסורתי באזרחות – בנאמנות למדינה. התפיסה העומדת בבסיס חוקים אלו רואה באזרחות ובנאמנות את שני הנדבכים שעליהם מבוססת מערכת היחסים בין האזרח למדינתו ואשר הקשר ביניהם בלתי ניתן לניתוק. היא טוענת כי מעבר לפגיעה הכרוכה בהתניית זכויות בחובות בכלל ובהתנייתן בביטוי עמדה מסוימת בפרט, מודל הזכויות והחובות הדיכוטומי שעליו מבוססים החוקים המוצעים הוא מודל חסר ולפיכך שגוי. המאמר טוען כי הקשר בין האזרח למדינה אינו רק מערכת דיכוטומית אשר מציבה את האזרח אל מול מדינתו, אלא כולל מערכת יחסים משולשת אזרח-חברה-מדינה. בבסיס מערכת זו עומדות לא רק האזרחות והנאמנות אלא גם הסולידריות החברתית והערבות ההדדית. לגיטימיות הציפייה לנאמנות למדינה נגזרת, במידה רבה, מסולידריות זו. המגמה המסתמנת ביוזמות החקיקה ובפסיקה משקפת התחזקות של התפיסה על פיה הלאום הינו קבוצת ההזדהות הטבעית של הפרט, תוך דחיית האפשרות כי קיימת זהות קולקטיבית, אחרת, גם אם מינימלית, שעשויה להוות את קבוצת ההזדהות המשמעותית עבור הפרט. המשמעות של תפיסה זו היא כי מערכת היחסים המשולשת מדינה-חברה-אזרח רלבנטית, לכן, עבור אזרחי ישראל היהודים בלבד.

שרון וייל קוראת תיגר על מה שהיא מכנה "פיקציית הקו הירוק" – אותו קו דמיוני המפריד בין פה, ישראל הדמוקרטית, לשם, המדינה הכובשת, אשר לדבריה הינה פיקציה משפטית המאפשרת למדינת ישראל להיות ריבון דמוקרטי בתוכו וגוף כובש הכפוף לדיני הכיבוש הבינלאומיים מחוצה לו – היכן שהריבון והמחוקק הוא הצבא. היא מנתחת ומפרקת פסיקות של בג"ץ וביטויים כמו "צרכי ביטחון", "רווחת האוכלוסיה המקומית", "מידתיות" ועוד, דווקא בתקופתו הנחשבת "ליברלית", ומראה כיצד נוצרו למעשה שתי מערכות משפטיות נפרדות בלי לבחור בסיפוח דה-יורה, ובלי שהמערכת שנוצרה תיתפס מפורשות כאפרטהייד.

כיוון שבתי משפט מקבלים החלטות לגופו של כל תיק, בלי לאכוף מדיניות כוללת, השפעתם הפוליטית כמעט ואינה מורגשת. אך לדבריה, לאחר שהחלטה משפטית מנותחת ומועברת להקשר הפוליטי הייחודי שלה, נחוץ לפענח את הקו הפוליטי הכללי של בית המשפט באמצעות קריאה של החלטות שונות זו בצד זו ובחינת מדיניותו של בית המשפט בטווח הארוך. עבודתו השגרתית של בית המשפט, לאורך תקופה ממושכת, היא שתחשוף את אופיו האמיתי. היא מראה כיצד הסרת תווית הקולוניאליסטים מהמתנחלים והצגתם כיהודים, והסרת התווית הלאומית מהפלסטינים והתמקדות בזהותם כערבים, מוציאות אותם מההקשר המשפטי והפוליטי של הכיבוש. ובכך תורם בג"ץ, שהוא אבן פינה בכל משטר דמוקרטי, להנצחת הפער בין הנורמות המשפטיות החלות בתוך הקו הירוק לבין אלה שבשטחים הכבושים.

דוד רונן מבקר את בג"ץ גם הוא, אך מכיוון אחר. הוא בוחן במבט ביקורתי שני פסקי דין הנוגעים לחופש הביטוי והמשמשים בעיניו מקרי מבחן ליכולתו של בג"ץ לתפקד בתנאי לחץ: פסק הדין בעניין המפקד הלאומי (2003) ופסק הדין בעניין בוגרי התיכון (2011), שניהם נוגעים בזכויות המיעוט הערבי. לדעת רונן, בשתי העתירות הללו הופעלו שתי דוקטרינות שונות באופן בלתי סביר הנוגד את תכליתן הנורמטיבית, כדי להצר את מרחב חופש הביטוי הפוליטי שנחשב לבן יקיר בשדה חופש הביטוי ושזכה להגנה החזקה ביותר בפסיקה. בעניין המפקד הלאומי הופעלה דוקטרינת ההגינות (fairness doctrine) כדי לדחות עתירה שתקפה את חוקתיותם של כללים האוסרים באיסור גורף שידור פרסומות "פוליטיות". בעניין בוגרי התיכון הופעלה דוקטרינת הבשלות (ripeness doctrine) כדי לדחות עתירה לבחינת חוקתיות החוק המגביל מתן ביטוי ליום הנכבה על ידי גופים ממומנים ציבורית. הפער בין הרטוריקה שהנהיג בג"ץ בנושאי חופש הביטוי הפוליטי לבין התוצאה בשתי העתירות הללו מעלה חשד שהן הושפעו מן האקלים הציבורי העוין כלפי בית המשפט העליון, שניזון מנרטיב של פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות.

נראה, כותב רונן, כי בית המשפט מהלך על חבל דק ונע בין הרצון להישאר נאמן לערכים של פלורליזם, פתיחות ושמירה על שלטון החוק, לבין החשש מפני פגיעה בתדמיתו כגוף ניטרלי, אובייקטיבי וא-פוליטי. בשל הלחץ הציבורי שבו הוא נתון, מלאכת האיזון בין שני קצוות אלה הופכת לסבוכה מאין כמותה. מצד אחד, מגמת ההימנעות מוּנעת מרצון לרכך את המתקפה הציבורית. אך מנגד, היא עלולה להצטייר כבריחה מהכרעות חוקתיות קשות ומעוררות מחלוקת. באופן פרדוקסלי היא גם עלולה לעודד חקיקה אנטי-דמוקרטית, משום שהיא מסלקת חששות של המחוקק מפני אפשרות ביטולם של חוקים אנטי-דמוקרטיים. גל החקיקה והצעות החוק מסוג זה השוטף את הכנסת מדבר בעד עצמו.

סאוסן זהר, עו"ד פעילה המרבה להופיע בפני בג"ץ, דנה ב"דוקטרינת נתיני אויב" אשר לדבריה, רואה בכל מי שהוא פלסטיני וערבי אויב, מבלי להעניק לפרט הזדמנות להוכיח אחרת, בין אם הוא מתגורר בשטחים הפלסטינים הכבושים ובין אם הוא אזרח ישראל. היא מגיעה למסקנה זו מניתוח פסק הדין של בג"ץ שאישר את חוקתיות התיקון ל"חוק האזרחות" האוסר כניסת פלסטינים מהשטחים לתוך ישראל לצורך איחוד משפחות. לטענתה, תפיסת האויבות כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל, שהם מבקשי איחוד המשפחות, איננה תוצר של חקיקת חוק איסור איחוד משפחות משנת 2003 וגם לא של פסק הדין של בג"ץ שאישר אותו ב-2006, אלא היא שימשה ומשמשת מאז קום מדינת ישראל כבסיס שהתווה את היחס של המדינה למעמדם המשפטי של הפלסטינים שהם אזרחיה. פסק הדין בעניין איחוד משפחות רק העניק לה ביטוי מוחצן יותר. אין זה מפתיע, לאור הגדרתה של המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", שחוק השבות הוא הבסיס לשמירה על המשך קיומה כמדינה עם רוב דמוגרפי יהודי.

לדברי זהר, החדרת תפיסת האויבות למרכיבים העיקריים של האזרחות היא מסוכנת ביותר. במצב משפטי כזה לא ניתן לשאוף להשגת שוויון מלא, והדיונים במושגי הזכות לשוויון ואיסור הפליה על רקע לאום מאבדים את הרלבנטיות שלהם. שכן, החדרת מרכיב האויבות לאזרחות של הפלסטינים פוגעת בזכות חוקתית בסיסית ועיקרית יותר מאשר הזכות לשוויון – והיא הזכות לכבוד. קבוצת מיעוט לאומי שמרכיבי האזרחות שלה רעועים אינה יכולה לשאוף למצב של שוויון כל עוד כבודה, הן ברמת היחידים והן ברמת הקבוצה, נרמס. מכאן עולה המסקנה שמשטר, המצדד בערכים דמוקרטיים מחד ומאידך משמר את תפיסת "נתיני אויב" על אזרחיו, אינו יכול לתת ערובה להחלת עקרון השוויון ולהענקת הגנה חוקתית נכונה ומלאה לאזרחיו באופן שוויוני.

יוסף ג'בארין דן בהשתלשלות הנוסחים של "הצעת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" ובוחן אותה הן מנקודת המבט של אפליה כלפי המיעוט הערבי-פלסטיני במדינה והן ביחס לדין הבינלאומי. לדבריו, מנקודת המבט של המיעוט גיבוש נורמות חוקתיות בהסכמה חברתית ראויה יכול להוות נקודת מפנה מכרעת ביחסה של המדינה אליו כשותף מלא או כזוטר. הצעת החוק הזו מכילה בשורות קשות מאוד לאזרחים הערבים בישראל ולכלל החברה במדינה. ראשית, כי היא מבקשת להכריע בדיונים ערכיים ואידיאולוגיים על חוקה עתידית בישראל בדרך של מחטף – ללא דיון ציבורי משמעותי בנושא, ומתוך הסתכנות בהעמקת השסע היהודי-ערבי במדינה. שנית, היא יוצרת ומעמיקה אי-שוויון בין יהודים לערבים בישראל, ואף מקבעת אותו ברמה החוקתית. הפליה זו איננה מוגבלת לתחומים סמליים בלבד אלא פולשת אל תחומים כמו הגירה ואזרחות, תרבות, מורשת, דת ועוד, ומכרסמת במעמד האזרחים הערבים.

ג'בארין מנתח את סעיפי ההצעה ומגיע למסקנה כי החוק המוצע מאפשר הפליה בין האזרחים מטעמים פסולים, ונמנע מלהעניק הגנה שווה מצד החוק לכלל האזרחים במדינה. לפיכך, הרי הוא סותר את העקרונות הבסיסיים במשפט הבינלאומי, לרבות את הוראות החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 הקוראת לאימוץ "חוקה דמוקרטית" בשתי המדינות. מגוון ההסדרים החוקתיים המעוגנים בהצעת החוק מבטאים, הלכה למעשה, מיון נורמטיבי בחוקה הישראלית, מיון שהוא חד-סטרי באופן ברור: קרי, לטובת קבוצת הרוב בלבד. מיון זה גם משקף את הדואליות הקונספטואלית הקיימת כיום ביחסו של המשפט החוקתי הישראלי אל שתי הקבוצות האתניות במדינה: גישה קולקטיבית-מובהקת ביחסו לרוב היהודי, לעומת גישה אינדיבידואלית-טהורה ביחסו לאזרחים הערבים ("הלא יהודים"). מיון לאומי-אתני זה מנציח את מעמדם הנחות של האזרחים הערבים, ועיגונו של מיון זה בחוק יסוד יחריף את הדרתם המתמשכת ואת תחושת הניכור שלהם. לטענתו מדובר בהצעת חוק שדגל שחור מתנוסס מעליה.

יפעת סולל מבקרת את פקודת האגודות השיתופיות ובעיקר את תיקון 8 לפקודה, הידוע בכינויו "חוק ועדות קבלה". לטענתה, בנוסף על היות התיקון מנוגד לעקרון השוויון בכך שהוא יוצר אפליה אסורה על רקע לאומי במסווה של מנגנון ניטרלי לכאורה, המאפשר קביעת אי-התאמה חברתית/תרבותית, עובדת היותו של סעיף זה חלק מפקודת האגודות השיתופיות מצביעה על היעלמות המהות הקואופרטיבית מהפקודה.

סולל טוענת כי ההסדרה המשפטית החסרה בפקודת האגודות השיתופיות והיעדרם של העקרונות הקואופרטיביים מהפקודה, הביאו לכך שצורת ההתאגדות ששמה "אגודה שיתופית" היא בעלת אופי טכני רישומי גרידא, בלא כל ערך מוסף וללא כל זיקה להתאגדות קואופרטיבית, אשר לשמה נוצרה. ההימנעות מעיגון העקרונות בחקיקה והשפעתה על תפיסת המהות התאגידית, הן שהביאו לכך שניתן היה לחוקק את תיקון 8 לפקודת האגודות השיתופיות, אשר מאפשר הפליית מועמדים בקבלה לחברות על בסיס של היעדר התאמה חברתית ותרבותית – סעיפים אשר סותרים את העיקרון הראשון של התנועה הקואופרטיבית "חברות חופשית ווולונטרית"; עוד טוענת סולל, כי לו הוסדרו עקרונות התנועה הקואופרטיבית בחקיקה, לא הייתה נוצרת האפשרות לחוקק את תיקון 8 במתכונתו הנוכחית כחלק מהפקודה, באשר היישובים ו/או השכונות עליהם חל תיקון 8 – המוגדרים כ"ישובים קהילתיים" – לא היו יכולים כלל להירשם כאגודות שיתופיות, באשר אין הם עומדים בקריטריונים המחייבים לשם הגדרתם כקואופרטיב, וספק גדול אם יש הצדקה לרישומם כתאגיד כלל. עסקינן במצב אבסורדי, שבו יישובים נרשמים כאגודות שיתופיות אך ורק על מנת שתינתן להם הזכות לפסול מראש את שכניהם – והכול תחת המטרייה של פקודת האגודות השיתופיות.

דווקא ישראל – שבמידה רבה הוקמה מבחינה כלכלית, ארגונית ואידיאולוגית על בסיס קואופרטיבים – לא השכילה לעגן את העקרונות הקואופרטיביים בחקיקה ישראלית והסתפקה באימוץ פקודה מנדטורית, טכנית וביורוקרטית, שאינה מעגנת את עקרונות התנועה הקואופרטיבית הבינלאומית ולא את עקרונות התנועות הקואופרטיביות שפעלו ביישוב העברי בארץ ישראל בשנותיה הראשונות של המדינה. היעדר זה אִפשר את התרחקותן של חלק מהאגודות השיתופיות הרשומות מעקרונות התנועה הקואופרטיבית, בגיבוי קביעות רגולטוריות – תקנות ופסיקה. שיאה של מגמה זו בא לידי ביטוי בתיקון 8 לפקודת האגודות השיתופיות, אשר הפך את הפקודה מניטרלית – נטולת עקרונות – לפקודה המנוגדת לעקרון הראשון של התנועה הקואופרטיבית והנותנת לגיטימציה בחוק להפליה על בסיס אתני.

לנא ורור מחברת את הדיון המשפטי לחברתי, ועוסקת בתפקידה של עריכת הדין החברתית במאבק לשוויון בפני החוק בכלל ובעניינו של המיעוט הפלסטיני במדינה בפרט. היא דנה בתפקידו של המשפט ככלי לשינוי חברתי ובתפקידו של בית המשפט העליון ביצירת שינוי זה. טענתה המרכזית היא, כי יש מקום לדון מחדש באסטרטגיות הנהוגות היום במאבקה של עריכת הדין החברתית להשגת שוויון של האזרחים הפלסטינים. היא ממליצה על מעבר ממודל ההעצמה למודל ביטול החסימה, באמצעות פיתוח דרכים חדשות: א) ביקורת על החקיקה בשלב החקיקה ולא רק לאחר קבלת החוק; ב) הגברת הפעילות באמצעות עריכת דין "על-לאומית" שהיא תוצאה של חיזוק מעמדו של משפט זכויות האדם במישור הגלובלי; ג) עידוד וקידום מאבק חברתי ופוליטי לביטול החקיקה כערובה לשוויון מהותי, שכן, לדבריה, הזירה המשפטית לבדה תפסיק לספק מענה יעיל; ד) חיזוק מעמדו של בית המשפט העליון וקריאה שיאמץ גישת שוויון המתייחסת למיעוט הפלסטיני לא רק כאל יחידים אלא כאל קבוצה מולדת בעלת מאפיינים וזהויות מיוחדות הזכאית לזכויות קולקטיביות.

ורור שואלת האם, לאור המצב היום והתוצאות המאכזבות של המאבק נגד מגמת החקיקה, על עורכי דין להיות "מהפכנים"? האם ניתן, באמצעות המשפט, להחליש או לבטל את שורשי השיטה שיוצרת אי-צדק? ומחזירה למרכז הבמה את השאלה הנורמטיבית: "מה ראוי לבתי המשפט ולתנועות לשינוי חברתי לעשות?" – בעולם בכלל ובישראל בפרט. ורור סבורה כי חשיבה על אסטרטגיות חדשות הינה מחויבת המציאות בישראל כדי להביא לשינוי המיוחל.

 

היבטים חברתיים וחינוכיים:

ראסם ח'מאיסי דן ביחס הדיאלקטי בין אדמה ואדם הגורם למחלוקות ולסכסוכים ולניכוס האדמה בידי מדינות, קהילות ופרטים, באמצעות מנגנונים וכלי ניכוס קנייניים ותכנוניים. הממד הקנייני קובע מי הוא בעל הזכות הקניינית על הקרקע/האדמה, והממד התכנוני קובע את זכויות הפיתוח עליה. הוא בוחן את מערך החוקים הקיים בישראל לגבי קרקעות וטוען שהם משתנים על פי הגדרות השיוך הלאומי-תרבותי, המיקום הגיאוגרפי וצורת היישוב, ויש להם השפעה ישירה על התנהגות האדם ועל הנדסת המרחב. ח'מאיסי סוקר בהרחבה את בעיית "הנוכחים הנפקדים" ומפרט את הסיבות לאי-החזרתם לאדמתם ואת המנגנונים שפיתחה מדינת ישראל כדי להעביר לבעלותה את נכסיהם הקרקעיים ולא להשיבם אליהם, למרות שהם אזרחי המדינה.

לדבריו, מצב זה של בידול והפרדה ביחס השוויוני בין האזרחים בעניין האדמה והאדם, השאוב מאידיאולוגיה אתנו-לאומית, מגביר את השסע הלאומי בין האזרחים היהודים והערבים ובין האחרונים למוסדות המדינה. לכן הוא ממליץ על שינוי השיח המפריד המכחיש את זכויות האזרחים הערבים, ועל הכרה לקראת תיקון עיוותים היסטוריים בנושא חוקי הקרקע. זאת על ידי חקיקה מתקנת, עריכת רפורמות וקביעת נהלים חדשים, שיחברו ויזכו את הבעלים כבודד ואת הקהילה כקולקטיב במשאב הקרקע. למערכת המשפט יכולה להיות תרומה חשובה לכך אם תאמץ מדיניות המכירה בזכויות בעלי קרקעות לזכות בהן בחזרה, או שתפסוק פיצויים הוגנים או קרקע חלופית. בעניין מערכת התכנון, נדרשת חלוקת משאב הקרקע והמרחב באופן הוגן גם מבחינת מקום, ערך ושטח, שייתנו מענה לצורכי האוכלוסייה ושיוציאו אותם ממצב המחסור והרגשת המצור הטריטוריאלי. צעדים כאלה יתרמו לחיזוק האזרחות המשותפת השוויונית, במקום להנצחה ולשימור המצב של אזרחות על-תנאי של חלק ניכר מהאזרחים הערבים שנושלו מאדמותיהם, הוא מסכם.

הלנה דה סביליה סינה חושפת את ההיבטים הסמויים של ה"אזרחות על תנאי" של המיעוט הערבי הלאומי בישראל. בעוד הביטויים הגלויים משתקפים בחקיקה קיימת ומתוכננת, הרי השתתפות מותנית מתבטאת בעיקר במישור הסמוי באמצעות תהליכי הדרה והשתקה, אשר מובילים לאפליה סמויה בקרב עובדות ועובדים המשתייכות/ים למיעוט לאומי בארגוני עבודה בכל המגזרים. המאמר בוחן את ההיבטים הסמויים של אזרחות על-תנאי, תוך שילוב פרספקטיבה פסיכולוגית-חברתית עם הגישה הקונסטרוקטיביסטית. מסגרת מושגית זו משמשת לבחינת התופעה של ניהול מגוון חברתי בארגונים בקונטקסט של חברה שסועה במתכונתה הקיצונית – לנוכח קונפליקט לאומי עיקש. המחקר שמוצג במאמר התבסס על גישת מחקר פעולה ובחן שני חקרי מקרה: צוותים סיעודיים מעורבים במרכזים רפואיים בישראל ושותפות בין-ארגונית ערבית-יהודית אשר עסקה בטיפול במפגעים סביבתיים ביישובים ערביים.

הממצאים מצביעים על משקעים של השסעים החברתיים ושל הקונפליקט הלאומי ביחסים בין הרוב למיעוט הלאומי: מורכבות ואתגר בניהול המגוון החברתי, גם במסגרות ארגוניות שבהן קיימת זיקת גומלין חיובית בין הצדדים ותמריצים לשיתוף פעולה. במסגרות אלו הביטויים של אזרחות מותנית משתקפים במישור הסמוי ובצורה מעודנת. כדי להפיג משקעים אלה, לצמצם את האסימטריה ביחסי הכוחות ולאפשר למיעוט הלאומי להשמיע קולות משמעותיים ובכך לקדם אזרחות מלאה, נטולת תנאים, נדרשת מעורבות אקטיבית של צד שלישי. פעולותיו כוללות הצפת המצוקות מן המישור הסמוי לגלוי והרחבת המודעות של מנהלי הארגונים באשר להתניות על אזרחותם של בני המיעוט הלאומי, וכן הכשרה והדרכה במשא ומתן שבצללים. כן נחוצה השתתפות מלאה בתהליך קביעת כללי המשחק בהבניית מערכת היחסים בין רוב למיעוט במסגרות ארגוניות משותפות.

דה סביליה סינה דנה במשמעות הממצאים לאור המציאות הנוכחית, אשר מעצימה הפרדה בין רוב למיעוט לאומי, משמרת מערכות יחסים בלתי מאוזנות ומחזקת אווירה בדלנית, תוך זיקה לגרסתה של ז'וליה קריסטבה ביחס ל"אחרות".

יסמין עבוד-חלבי ומיכל שמאי בחרו לבדוק את מושג ה"אזרחות על תנאי" במחקר אמפירי בקרב מתבגרים דרוזים בישראל בהשוואה לזו של מתבגרים מוסלמים ונוצרים. בחלק הראשון הן בוחנות באופן כמותי איך המתבגרים הדרוזים תופסים את זהותם האזרחית-ישראלית בהשוואה לשאר המתבגרים הערבים, והיכן הם ממקמים את הזהות הדתית ואת הזהות הערבית-פלסטינית. החלק השני כולל חקירת עומק של מערכת היחסים שבין תפיסת המתבגרים הדרוזים את הזהות האזרחית-ישראלית לבין תפיסתם את היותם מיעוט.

הממצאים מראים כי מרכיב הזהות האזרחי-ישראלי של המתבגר הדרוזי נמצא במקום הראשון ביחס לשני המרכיבים, וזאת בשונה משאר המתבגרים הערבים בישראל, המוסלמים והנוצרים. המחברות מסבירות זאת בחובת השירות הצבאי, המעצים את שיח הלויאליות למדינה, ונחשב פרגמטית גם לאשנב לתעסוקה עתידית. הזהות האזרחית בקרב קבוצות המיעוט הערבי בישראל היא זהות אינסטרומנטלית, שנועדה לקדם שיח של זכויות אזרחיות והשתלבות בשוק העבודה. לפי פריזמה זו, ניתן לטעון כי באזורי פריפריה – בהם חיים רוב הדרוזים – האינסטרומנטליות הכרחית יותר לצורך קיומי. לצד מרכיב האזרחות, נמצאה גם הזהות הדתית כזהות משמעותית, המספקת בעבור המתבגר הדרוזי צרכים פסיכולוגיים-חברתיים, כגון תחושת שייכות ודמיון מצד אחד, ונבדלות מקבוצת הרוב היהודית-ישראלית מהצד האחר. העדתיות מחזקת את מערכות הסולידריות החברתיות-מסורתיות. ייתכן שמקומה של הזהות הדתית רק במקום השני מצביעה על מגמת השינוי החברתי-תרבותי בחיי המתבגרים הדרוזים, שמתאפיינת בדו-לשוניות ובדו-תרבותיות. הבחירה בזהות הלאומית ערבית-פלסטינית כבעלת חשיבות נמוכה עשויה להעלות שאלה לגבי יכולתה של זו לספק להם משמעויות של סולידריות חברתית.

המחברות טוענות כי לא ניתן לנבא מה יהיה מבנה הזהות הקולקטיבי-לאומי של המתבגרים הדרוזים לאחר שישתחררו מהשירות הצבאי וייתקלו בשיח מדיר או במדיניות מפלה. כבר כיום נשמעים קולות בקרב בוגרים דרוזים המבקרים את הלויאליות למדינת ישראל על חשבון הלויאליות ללאום הערבי, והן צופות שקולות אלו יתחזקו ככל שהמיעוט הדרוזי ייתקל במדיניות ובשיח המפלים מיעוטים.

תמר הגר בוחנת זירה ומרחב שונים – האקדמיה הישראלית ובמיוחד המכללה האקדמית תל חי, שבה היא מלמדת. בעקבות פרסום והפצה של ספרון בשם "נכבה חרטא" בידי ארגון "אם תרצו" והאדישות היחסית שבה התקבל בקמפוס, מהרהרת הגר בסיבות לכך שטקסט גזעני לא עורר זעם ובעתה באקדמיה הישראלית. היא מתבססת בניתוחה על תיאוריות ביקורתיות שהתפתחו בעשורים האחרונים באירופה ובארצות הברית סביב מושג הגזענות ומנסה לספק הסברים לקבלה של שיח גזעני כנורמה שצריך להגן עליה בשם החופש האקדמי. בסיום המאמר מציגה הגר את עמדתה כי דווקא האקדמיה מחויבת, מתוקף תפקידה החברתי-פוליטי, לצאת נגד גזענות באופן חד-משמעי וגלוי.

אסטרטגיה רווחת ביותר במציאות של קונפליקט אלים ואחד הכלים לתחזוק שלו היא דה-הומניזציה של הקבוצה האחרת. לטענתה, אופן ייצוג הנכבה בתרבות הישראלית הדומיננטית הוא, בחלקו לפחות, מקרה של גזענות ממוסדת. תהליך השלילה המתמשך של סיפורו הלאומי של המיעוט, תוך דה-הומניזציה של בעלי הסיפור (הפלסטינים) ושל אלה התומכים בהם מבין היהודים, הוא פרקטיקה גזענית.

האדישות של אנשי הסגל והסטודנטים מול חלוקת הספרון במכללה מוסברת על ידה בין השאר בכך שהספרון אינו נתפס כאקט גזעני אלא כדיון פוליטי לגיטימי. הגר יוצאת נגד ההתייחסות הזאת לספרון וטוענת שהאדישות ביחס אליו היא אסון. לדבריה, דווקא בישראל הפוטנציאל של האקדמיה להפוך לאתר התנגדות לעוולות הוא גדול, משום שהיא עצמה משמשת מקום של מפגש בין קבוצות שבדרך כלל אינן מתראות במציאות החברתית. הפגישה הראשונה המשמעותית בין יהודים וערבים נערכת לרוב באקדמיה, אך הדיאלוג בין הקבוצות בקמפוסים הוא אקראי, שטחי ואינסטרומנטלי, ומשעתק את המציאות שמחוץ להם. לדעתה, אחת ההתחייבויות של המוסדות להשכלה גבוהה, כאתרים של ייצור ידע, היא לחשוף את המופעים הגלויים והסמויים של הגזענות בתוכם ומחוצה להם, לבנות תוכנית פעולה ממשית למלחמה בה ולייצר אלטרנטיבות חברתיות – של דיאלוג, של עבודה משותפת ושל סולידריות – גם במציאות של חיים בצל קונפליקט לאומי-פוליטי אלים ומתמשך.

מירי ימיני מעבירה את הדיון אל מערכת החינוך ומתבוננת בלימודי ההיסטוריה בבתי הספר העבריים בישראל. כמו במדינות אחרות, ישראל מנסה לבצע ניסיון שבו תתקיים אחדות חברתית בקרב האוכלוסייה, היהודית לפחות, על מנת להבטיח את המשך קיומה של מדינת הלאום. בהתחשב בסכסוכים הפוליטיים והצבאיים שאיתם מתמודדת מדינת ישראל לאורך השנים, הלכידות החברתית יוצרת אתגרים רבי עוצמה למפתחי תוכניות הלימודים ולאנשי החינוך. ימיני בוחנת את המדיניות הרשמית באמצעות ניתוח שאלונים של מבחני בגרות בהיסטוריה, ניתוח חוזרי מנכ"ל משרד החינוך בעשרים השנים האחרונות וריאיונות עומק עם בכירים במערכת. בחלק השני של המחקר היא בודקת את הקונצנזוס ואת חוסר הוקנצנזוס בקרב המורים בדבר הנושאים החשובים לעיצוב תודעתו של התלמיד, בסוגיות של צדק אזרחי, של מיקום המיעוטים בחברה הישראלית ושל משמעות תוכנית הלימודים בתוך המסגרת הזו. דגש מיוחד היא שמה על בחינת האוריינטציה הגלובלית של תוכנית הלימודים אל מול זו הלוקלית, ועל תפיסותיהם של בעלי התפקידים ושל המורים ביחס לתמהיל הגלובלי-לוקלי בתוכנית הלימודים בהיסטוריה במדינה הנמצאת בסכסוך לאומי.

נמצא כי קיימות למעשה שתי מגמות מנוגדות המתרחשות בו-זמנית. לימודי ההיסטוריה הפכו עם הזמן לבעלי נטייה לאומית ומקומית, והושם דגש רב יותר על היסטוריה יהודית, בעוד הנחיות המדיניות מתייחסות יותר ויותר לנושאים בינלאומיים. המורים נוטים לבחור באופן כמעט שווה בין תכנים גלובליים ולוקליים, עם נטייה קלה לכיוון הלוקלי. בכך, תפיסות המורים שונות באופן משמעותי מהמתרחש בפועל בתוכנית הלימודים כפי שהיא משתקפת מבחינות הבגרות בהיסטוריה. בסיכום כותבת ימיני כי לאור ממצאי המחקר, ניתן לומר כי במדינת ישראל מתקיימים תהליכים רבים ומורכבים המעצבים את מדיניות החינוך ומשפיעים עליה. תהליכים אלו מנווטים ברמות השונות (רמת המדיניות, הארגון והפרט) וכן מושפעים מבעלי עניין רבים ומגוונים. קיימות מגמות מנוגדות בתזוזת התמהיל הגלובלי-לוקלי בקרב קובעי המדיניות, כותבי תוכניות הלימודים והמורים. בחברה השרויה בסכסוך מתמשך, שבה מעמד המיעוט עומד למבחן בכל עת ולאחרונה נתון להתקפה פוליטית, יש צורך בהבנת תהליכי העומק המעצבים את מדיניות החינוך, וכן בפעילות שתשפיע על הוראה של התכנים המשמעותיים לשמירה על הדמוקרטיה של ישראל ועל היותה של המדינה חלק מפסיפס גלובלי.

יעקב קורן, כמורה לאזרחות, מצביע על הקשיים ועל הבעייתיות של הוראת מקצוע חובה זה בבתי הספר התיכוניים בתוך המציאות הישראלית. זאת במיוחד לנוכח יוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות הפוגעות בזכויות האזרח בישראל והרטוריקה הפוליטית-לאומנית הנלווית אליהן, הסותרות עקרונות דמוקרטיים הנלמדים במסגרת תוכנית הלימודים באזרחות. לטענתו, יוזמות אלה משפיעות על תפיסת התלמידים את יחסי הרוב ומיעוט בישראל, מחזקות את התפיסה הפורמליסטית-מצמצמת של עקרון הכרעת הרוב, מרדדות את ממד העומק שלו במובנו הדמוקרטי המהותי, ומקשות על הבנת הדינמיקה ביחסי רוב ומיעוט המתחייבת במשטר דמוקרטי. הוא מבסס טיעון זה בעיקר על ממצאי סקרי עמדות הנערכים בקרב בני נוער בישראל, המראים כי מידת מחויבותם לערכים דמוקרטיים פחותה משל דור הוריהם או של הורי-הוריהם. שיעור המעדיפים בתוכם את הגדרתה של מדינת ישראל כ"יהודית" עולה על שיעור המעדיפים את הגדרתה כמדינה "דמוקרטית", ואף על שיעור המעדיפים את הגדרתה כ"יהודית ודמוקרטית".

בעקבות פוקו הוא קובע כי שתי מערכות השיח הסותרות – זו של מערכת החינוך הפורמלית המנסה להטמיע ערכים דמוקרטיים, וזו של מערכת יוזמות החקיקה המפלה הנוגדות ערכים דמוקרטיים – מקיימות "שני סוגי אמירה באותה תצורת שיח, היוצרים סתירה גלויה או חוסר עקביות". כאשר מערכת החינוך מנסה להקנות ערכים אזרחיים ראויים בסביבה חברתית או פוליטית הסותרת אותם ערכים או שאינה מתנהלת על פיהם, האפקטיביות של התהליך החינוכי נפגעת. קורן קורא לפתח דרכים להתמודד עם התופעה של כשל בהשגת יעדים חינוכיים פורמליים בסביבה לעומתית לעקרונות תוכנית הלימודים.

 

מבט השוואתי:

יואב פלד פותח את החלק ההשוואתי בדיון. מחקרו מתעמת עם תיאוריית ה"דמוקרטיה האתנית" מבית מדרשו של סמי סמוחה, שיש בה שילוב בין שני עקרונות חוקתיים מנוגדים הנמצאים במתח מתמיד ביניהם: העיקרון הדמוקרטי-ליברלי, המכתיב התייחסות שווה אל כל אזרחי המדינה, והעיקרון האתנו-לאומי, המכתיב העדפה לקבוצת הרוב. פלד בוחן אילו תנאים חייבים להתקיים על מנת שיישמרו זכויות האזרחות, הבלתי שוות, של חברי קבוצת המיעוט, ובאילו תנאים זכויות אלה יישחקו עד לנקודה שבה המדינה לא תוכל להיות מוגדרת עוד כדמוקרטיה. טענתו המרכזית היא, כי חיוני שתתקיים בקרב קבוצת הרוב סולידריות שאיננה מבוססת רק על זהותה האתנו-לאומית, כדי לאפשר את הכלתם של המיעוטים, או חלקם, בקהילה הפוליטית ולתרום ליציבותה.

הוא מבסס טענה זו על ידי השוואה בין זכויותיהם של האזרחים היהודים ברפובליקה הפולנית השנייה (שהתקיימה בין שתי מלחמות העולם), זכויותיהם של האזרחים הקתולים בצפון אירלנד תחת שלטון המפלגה היוניוניסטית (הפרוטסטנטית; 1972-1921), וזכויותיהם של האזרחים הפלסטינים בישראל בתחומי הקו הירוק. בעוד שבצפון אירלנד נשמרו זכויות האזרחות, הבלתי שוות, של המיעוט הקתולי עד לשלב מסוים ובישראל זכויות האזרחות של המיעוט הפלסטיני עדיין נשמרות, אם כי הן בתהליך של שחיקה, בפולין לא נשמרו זכויות אלה למרות שהיו מעוגנות בחוקה.

ההסבר לכך נעוץ לדעתו בקיומם של עקרונות סולידריות לא-אתניים בתרבויות הפוליטיות של ישראל ושל צפון אירלנד – רפובליקניזם בישראל ופופּוּליזם בצפון אירלנד – שהצליחו ליישב בין הציוויים הסותרים של שני העקרונות החוקתיים המכוננים את הדמוקרטיה האתנית – דמוקרטיה ליברלית ואתנו-לאומיות. פלד מסביר את שחיקת הדמוקרטיה האתנית בישראל מאז שנת 2000 בשינוי הכלכלי העמוק שחל במדינה. העיקרון הרפובליקני נשחק כתוצאה מהיחלשות הבסיס החומרי שלו בעקבות הליברליזציה של הכלכלה הישראלית שהחלה בשנת 1985. שלא כמו ברפובליקה הפולנית השנייה, שינויים אלה לא ביטאו היחלשות של המדינה מבחינת יכולתה לספק שירותים חברתיים וכלכליים לאזרחיה – השינויים חלו כאשר החברה הישראלית היתה עשירה מבעבר. מה שהשתנה היה רצונה של המדינה להמשיך ולספק את השירותים הללו על אותו בסיס ובאותו היקף כמו קודם לכן, כתוצאה מאימוץ האידיאולוגיה הנאו-ליברלית. הפיחות בערכה של הסולידריות היהודית החלוצית כמרסנת את עקרון הרווח בפעילות המשקית הותיר את העיקרון הרפובליקני ללא בסיס חומרי והחליש אותו ביחס לשני העקרונות החוקתיים האחרים. ההתנגשות החזיתית בין שני אלה האחרונים הובילה לשחיקת הדמוקרטיה האתנית.

אסף שפירא מנתח את מצבם של הפלסטינים המבקשים לרכוש תושבות קבע או אזרחות בישראל בזכות נישואים לתושב ישראל מנקודת מבט השוואתית, כלומר ביחס לקבוצות מהגרים אחרות: מהגרים שאינם זכאי שבות מברית המועצות לשעבר, מהגרי עבודה, פלשמורה, מבקשי מקלט מאפריקה וקבוצות קטנות כמו אנשי צד"ל ו"העבריים מדימונה" (הכושים העבריים). רובם המכריע של מהגרים אלה הגיע לישראל מאז ראשית שנות התשעים, אז הפכה ישראל ל"מדינת הגירה" דה-פקטו. שפירא מראה כיצד כל קבוצות המהגרים העיקריות, מלבד מבקשי המקלט והפלסטינים, זכו להסדרים שהקלו עליהן לרכוש אזרחות. אמנם מדובר בהסדרים מוגבלים מאוד, שלא שינו את משטר האזרחות האתני של ישראל, אך אף על פי כן מדובר בהסדרים חשובים, הן מבחינה מעשית והן מבחינה עקרונית.

השוואת חוק האזרחות והכניסה לישראל להסדרים הנ"ל מחדדת את חומרת הפגיעה במהגרים הפלסטינים, הן ביחס למעמדם בעבר (אז יכלו לרכוש אזרחות ישראלית בזכות איחוד משפחות) והן ביחס למעמדן של קבוצות מהגרים אחרות. ביחס לפלסטינים לא השכיל משטר האזרחות הישראלי לגלות את אותה גמישות שגילה ביחס לקבוצות המהגרים האחרות: לא כונן כל הסדר – אפילו מוגבל וחד-פעמי – המאפשר ולו לחלק קטן מהמהגרים הפלסטינים לרכוש אזרחות או תושבות קבע (מלבד משתפי פעולה). לטענתו, משטר האזרחות בישראל מורכב ודינמי, נתון במחלוקת בין שחקנים פוליטיים-חברתיים ומושפע מיחסי כוחות פוליטיים – כפי שבא לידי ביטוי בשינויים שהתחוללו במדיניות הישראלית ביחס לחלק ניכר מקבוצות המהגרים. לפיכך, הפגיעה הקשה בפלסטינים תושבי השטחים ואזרחי ישראל אינה תוצר טבעי ובלתי נמנע של משטר האזרחות האתני – אלא של מדיניות המכוונת באופן ספציפי נגדם והנובעת בין היתר מהמשאבים הפוליטיים הדלים שעומדים לרשותם ומחולשתם הפוליטית.

הזירה העיקרית למאבקם נגד התיקון לחוק האזרחות היא בית המשפט, שמהווה את הזירה הליברלית ביותר והנגישה ביותר עבורם. ואולם, שפירא סבור שזהו אינו פתרון רצוי בטווח הארוך: ראשית, הוא מוביל לתגובת נגד הבאה לידי ביטוי בניסיונות להגביל את עוצמתו של בית המשפט ובחקיקה בכנסת; שנית, ספק אם בית המשפט בישראל מעוניין ומסוגל לאתגר את המשטר ואת השיח הדומיננטי בכלל, ולשפר את מעמדם של מהגרים ושל קבוצות מיעוט אחרות בחברה הישראלית, ובכלל זה אזרחים ומהגרים פלסטינים, בפרט. אישור חוק האזרחות והכניסה לישראל מחזק טענה זאת. לדבריו, חשוב לשמור על סמכויות בית המשפט ואף לחזק אותן, ככלי העיקרי שנותר לפלסטינים אזרחי ישראל לצורך מאבק לגיטימי, אך שפירא סבור שאין זה הכלי הרצוי, שכן תפקיד זה שמור למוסדות הדמוקרטיים הנבחרים, לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת – כלומר לכנסת ולממשלה. הוא מזהיר, בהסתמך על מקרי חקר אחרים בעולם, כי בהיעדר יכולת לשפר את מעמדם בכלים דמוקרטיים ומשפטיים לגיטימיים, מיעוטים עלולים להשתמש באלימות למטרה זו.

יפעת גוטמן מציגה את היחסים בין חקיקה הנוגעת לזיכרון העבר הלאומי ובין זכויות מיעוטים במדינה דמוקרטית, תוך התמקדות במקרה של "חוק הנכבה" בישראל בהשוואה למקרים אחרים בעולם: "חוקי זיכרון" בצרפת, ספרד ורוסיה שנחקקו בעשור וחצי האחרונים. גוטמן דנה במשמעויות ובתפקידים שייעדו לחוקים אלה גורמים שונים במדינה ומחוצה לה בכל מקרה ומקרה, באינטרסים הפוליטיים שעומדים מאחוריהם וכן בהשלכותיה של החקיקה על זכויות מיעוטים ועל התרבות הפוליטית והדיון הציבורי במדינה. היא שואלת האם חוקי זיכרון נועדו לקדם מטרות דמוקרטיות, או דווקא להיפך: חקיקתם היא שימוש בטכניקה דמוקרטית למטרות שאינן בהכרח דמוקרטיות. כיוון שזיכרון הנכבה, "יום האדמה" ואירועים משמעותיים אחרים לאזרחים פלסטינים כבר מודרים מימי הזיכרון וממפעלי ההנצחה של מדינת ישראל, ניתן לראות בהחרמה ובאיסור המפורש על הזכרת הנכבה בחוק מיוחד שלב נוסף בתהליך התמודדות (או אי-התמודדות) של השלטון עם זיכרון של עוולות בחסות המדינה, השב למודעות ולדיון הציבורי.

כמו במקרי החקיקה האחרים שנבדקו, חוק הנכבה הוא חוק נסיבתי, שנחקק בתגובה לניסיונות מתגברים לפתוח את הזיכרון הלאומי הדומיננטי לקבוצות מושתקות שהדיר עד כה. אולם חוק זה הוא טלאי, תרופה מקומית לתופעה שכבר קיימת ושאותה לא ניתן לעצור. זאת ועוד, חוק הנכבה היה תגובה לא פרופורציונלית לעיסוק הציבורי בו עד אז, שאף הובילה באופן פרדוקסלי להפצה רחבה בציבור הישראלי של הזיכרון שניסתה להשתיק.

בעוד הדיון בחיפוש אמת לגבי עוולות העבר של מדינות ושליטים כלפי אזרחים הולך ומתרחב ברמה הבינלאומית, ומעגן בחוק את הזכות לדעת, לזכור ולהזכיר כזכות אינדיבידואלית וחברתית באמנות בינלאומיות ובבתי משפט אזוריים, המקרים של חקיקה מדינתית של "חוקי זיכרון" שנבחנו במחקרה של גוטמן מקדמים מאמץ הפוך ואנטי-דמוקרטי – להשתיק נפגעי אלימות בחסות המדינה מלהשמיע את קולם ומלהיכלל בזיכרון הקולקטיבי של מדינותיהם.

נגה וולף, שבאה מתחום הפילוסופיה הפוליטית, עורכת השוואה בין רציונל הטיעונים העומד מאחורי החקיקה בישראל היום לזה שאפיין את גרמניה מאז עליית היטלר לשלטון ב-1933 ועד ל-1942. היא מבססת את טיעוניה על הארגומנט הלאומי-אינסטרומנטלי, שמשמעותו במדרג צורתו הקיצונית – העדפתם של אינטרסים לאומיים על פני ערכים הומאניים. לטענתה, קולקטיב שמצטיין בתודעה לאומית-אינסטרומנטלית מצדיק הקצאה בלתי שוויונית של משאבי מדינה בשם התועלת החומרית של הקולקטיב הלאומי הריבון, ראיית טובת קבוצת הלאום כערך עליון והתניה של אזרחות, תוך שלילת ערכיה הבסיסיים של המורשת ההומניסטית וביטוייה הפוליטיים בדמוקרטיה. מערכת פוליטית מסוג זה מכתיבה לאזרח מדרג ערכים סטטי, המכתיר את שימורו ותועלתו של הקולקטיב הלאומי כערך עליון, ויוצרת דה-לגיטימציה לביקורת הדרך שבה הולך קולקטיב זה. כך, לא רק שמבני המיעוט נגזלים משאבים חומריים ורוחניים שהם תלויים בהם, אלא שמקבוצת הרוב נגזלת התבונה, שאותה מפרשת וולף לפי משמעותה הקאנטיאנית.

באמצעות מדגם של עקרונות מן העבר ודיסקורס חקיקתי או טרום-חקיקתי מן ההווה היא מצביעה על מקומו של הרציונל הלאומי-אינסטרומנטלי כמסד הנעה משותף להיסטוריה של גרמניה ולמציאות הישראלית של היום. רציונל זה אחראי גם לפגיעה בזכויות האדם בשטחים הכבושים וגם למדיניות נעדרת החמלה כלפי פליטים מאפריקה המחפשים מקלט בישראל. וולף אינה טוענת לאפשרות השוואתה של השמדת היהודים, אלא להשוואת האידיאולוגיה והנימוקים שהובילו אליה, במטרה להפנות את תשומת הלב למשמעות הכוחנית שבאה לידי ביטוי בחוקים שחוקקו בכנסת ה-18 וה-19 כנגד המיעוט הערבי וכנגד הדמוקרטיה. לדבריה, אילו הכיר המחוקק הישראלי את הדרך שהובילה אל עברי פי פחת, ולא רק את אחריתה, ואילו ייחס משמעות לנימוקים ששימשו את המחוקק הנאצי כשניסח את גזירותיו נגד האזרחים היהודים בגרמניה, ייתכן שרגע של פקפוק ואי-נחת לגבי הדרך הנסללת על ידו בימים אלה היה מתעורר. וולף מראה כיצד הצגת המוטיב הלאומי כאידיאל נשגב משמשת בארגומנטים של הנציגים הישראלים היום כנגד בני קבוצת המיעוט הערבי וכנגד עקרונות הדמוקרטיה, וכי הצעות החוק והחוקים החדשים כרוכים בשלילת הביקורת על הדרך ובהתוויית זהות ערכית לאומית חד-ממדית.

בסיכום קוראת וולף לאינטלקטואלים הליברלים בישראל להימנע מלהותיר את המרחב הפוליטי בוואקום שמאפשר את כניסתן של מגמות ריאקציונריות שעניינן שלילת זכויות אדם, ולחזק את מערך הביקורת על האינסטרומנטליזם המשמש את הלאומיות והמצביע על נוכחותו הדומיננטית בפרקטיקה החקיקתית בישראל.

˜

הקריאה במכלול המאמרים בספר ממחישה במגוון דיסציפלינות וניתוחים אקדמיים מדעיים את המדרון החלקלק שבו נמצאת מדינת ישראל בשנים האחרונות, בהקשר של הצעות חקיקה וחוקים שכבר התקבלו השואפים לחזק את הזהות ואת הפרקטיקות האתניות-לאומיות על חשבון ערכים דמוקרטיים אוניברסליים. קבוצת האזרחים שתיפגע יותר מכולן היא בני המיעוט הערבי-הפלסטיני, המהווים כיום כמעט 20% מאזרחי המדינה. רבים מן החוקים הנסקרים לעיל עלולים לפגוע בצורה משמעותית וקשה הן במעמדם של האזרחים הערבים והן באופייה של הדמוקרטיה הישראלית וביציבותה של המדינה. במאמרים מובאות לידי ביטוי הדילמות המשפטיות והמוסריות של גל החקיקה והשפעותיה החברתיות והחינוכיות, ומוצבת מראה השוואתית רבת עוצמה נוכח תופעות דומות במדינות אחרות המשתייכות לעולם הדמוקרטי.

כל הכותבים, שהם אנשי אקדמיה, משפט וחינוך, לא נרתעים מלבחון את התופעות הללו בעין ביקורתית ואמיצה, להדליק נורות אדומות ולהציע דרכים אלטרנטיביות לשינוי. הם עושים זאת מתוך תחושת אחריות עמוקה ומתוך דאגה למדינה ולחברה שכולנו חברים ואזרחים בה.

אנו מקווים שקריאה קפדנית – וביקורתית – במאמרי הספר תאיר מחדש את מגמות החקיקה בכנסת ואת הנורמות השליליות שפשו בחברה הישראלית, ותביא להצעות חדשות לתיקון ולריפוי השסע בין המדינה לבין חלק מאזרחיה, לטובת כלל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית המגוונת.

 

שרה אוסצקי-לזר

יוסף ג'בארין