איאן מקיואן, התמים, או היחסים המיוחדים, עם עובד 296 עמ'.

 השילוב של ריגול, אהבה, רצח, מסתורין, בגידה, על רקע ברלין המחולקת והמלחמה הקרה, יחד עם כתיבה צבעונית ועשירת מבע הוא מתכון מנצח. הוצאת עם עובד טרחה לתרגם רומן שפרסם איאן מקיואן בשנת 1989 עוד בטרם היה "עטור פרסים" וידוע, ובטרם נעשו סרטים על פי ספריו, אף על פי שספר זה יכול להפוך לסרט מופת. השנה 1955, האמריקאים והבריטים שולטים בברלין המתאוששת במהירות עשור אחרי המלחמה, עדיין ניכרים בה סימני ההרס, מצוקת הדיור והעבודה והנוכחות הצבאית של בעלות הברית. גיבור הסיפור לנרד מרנהם, טכנאי צעיר של משרד הדואר האנגלי נשלח לסייע בפרויקט סודי של התקנת האזנה לרוסים השולטים במזרח העיר ע"י כריית מנהרה החוצה אותה מחלקה המערבי. העלילה נעה בין תיאורים ריאליסטיים של המבצע הגדול, לבין פרשת התאהבותו של מרנהם בגרושה גרמניה  יפהפיה ומבוגרת ממנו, שפותחת בפניו את סודות החיים, האהבה והסקס ושותפה לו מאוחר יותר בפרשייה מסחררת המשנה את חיי שניהם.  רק בעמוד האחרון של הספר מתברר כי "מבצע הזהב" אכן היה אמיתי, וכי ה- CIA  וה- MI6 אכן כרו את "מנהרת ברלין" באותה שנה וכמה מן הדמויות מופיעות בספר  בשמן האמיתי. אולם כל השאר הוא פרי דמיונו הפרוע של מקיואן, הבונה עלילה מפותלת ומרגשת סביב המנהרה ומיטיב לשחזר את אווירת הימים ההם ולכתוב רומן שגם כיום, כשקם דור שלא ידע את חומת ברלין, את ג'והן לה קארה ואת פרשיות הריגול מסמרות השיער, יכול לקראו בנשימה עצורה.

המנהרה היא אחת מגיבורות הספר, היא מזכירה ללנרד איך ניצב בילדותו מול רכבות ומנהרות בחנות הצעצועים הגדולה "האמליס" בלונדון: מנהרות פירושן היה חשאיות ובטחון; נערים ורכבות הזדחלו דרכן, הרחק מעין רואה ומדאגה, והגיחו יצאו ללא פגע (עמ' 92) האם גם לנרד ייצא מן המנהרה, שתחילה סלד ממנה ואחר כך הסתגל ואפילו אהב אותה, ללא פגע?

הציר המרכזי השני של הסיפור הוא אהבתם של לנרד ומריה, בתנאים בהם נדרשו לחשאיות הוא – שאסור היה לו להסגיר את מעשיו האמיתיים בברלין והיא – מפני בעלה לשעבר, השתיין והאלים שעדיין ראה בה את רכושו.  תיאורים פיוטיים של מעשה האהבה בין אישה מנוסה לצעיר בתול בדירה צפופה, קרה וכאוטית, הגעגוע שלו אליה בכל רגע: "הוא לא דיבר עליה עם איש בעבודה ולא יכול היה לדבר איתה על מעשיו. הוא לא היה בטוח אם הזמן הזה של מעבר בין שני העולמות הסודיים שלו הוא הזמן שהוא באמת הוא עצמו, זמן שהוא יכול לשקול את השניים ולדעת שהוא קיים בנפרד משניהם, או שמא זה הזמן היחיד זבו הוא לא כלום, ריק העובר בין שתי נקודות, רק כשיגיע, לצד זה או לצד זה, ילבש או יקבל מטרה, ואז יהיה שוב הוא עצמו…" וכמו שהתגעגע למריה כך מצא עצמו מתגעגע גם למנהרה "הוא למד לאהוב את ריח האדמה, המים והפלדה, ואת השקט העמוק הכבד השונה מכל שקט שעל פני הקרקע… הוא התגעגע לשלמות המבנה, לציוד הרציני, החדיש, להרגלי הסודיות ולכל הטקסים הקטנים המתלווים אליה…"

 והיו גם שעות וימים שאכן לא היה הוא עצמו והתנהג בצורה בלתי מוסברת. תקרית אלימה שהרחיקה ממנו את אהובתו לפרק זמן, ותקרית אלימה עוד יותר שהפכה לנקודת מפנה בסיפור. וישנה גם ההחמצה – שכדי לא לקלקל את הנאת הקריאה לא נוכל לפרט אותה כאן – ההחמצה של אנשים שאינם יודעים לדבר על רגשותיהם, שכולאים כעס או עלבון ואינם מבררים את האמת. רק בפרק האחרון מתוודע הקורא לסוף הפרשה, ברטרוספקטיבה של יותר משלושים שנה. כמו ב"גשרים של מחוז מדיסון" גם כאן, דרכי הגורל מוזרות ובלתי צפויות.

אין ספק שמי שקרא את הספר לפני כעשרים שנה יכול היה לנבא כי למחברו צפויה קריירה ספרותית מפוארת. אולי אין זה גדול ספריו של מקיאן אך הוא מבשר בהחלט על ההמשך – יכולת לחדור לנפש האדם, לתאר אותה מפנים וליצור תפאורה מתאימה בתוכה נעות דמויותיו המורכבות. דפים שלמים בספר נקראים בהתרגשות ובמתח וגם תיאורים מעוררי סלידה נקראים כשירה. מומלץ.