אלווין ה' רוזנפלד, קץ השואה, עברית: יהודה פורת, יד ושם והוצאת מאגנס, ירושלים תשע"ג/2013, 231 עמ'.
בעוד שנים ספורות ילכו לעולמם אחרוני השורדים את השואה היכולים לספר על זוועותיה בגוף ראשון. והרי גם כשמאזינים לעדות של מי מהם קשה מאד לתפוס את עוצמת האירוע ואת קיצוניותו של הרוע, אז מה יקרה כאשר לא ייוותר מי שיספר? מה יקרה לזכרון השואה ולהנחלתו לדורות הבאים? מה יקרה ללקחים המוסריים שאפשר וצריך ללמוד ממנה? איך תיתפס השואה בעוד שניים שלושה דורות?
הוויכוח על הדרך הנכונה, אם בכלל אפשר להשתמש במונח "נכונה" בהקשר זה, לשימור השואה בתודעה עולה ויורד לאורך שנים, בישראל, בגרמניה, בארה"ב וברחבי העולם. רק לאחרונה שמענו כי שר החינוך מבקש להחיל "לימודי שואה" כבר בכיתה א', כוונה תמוהה ומוזרה. הדיונים האינסופיים על הסיורים לפולין של תלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר התיכוניים אינם פוסקים, וגם כשהם נשענים על מחקרים וסקרים מדעיים אין ביכולתם לתת תשובה חד משמעית על השפעתם לטווח ארוך. הטענות על שימוש מניפולטיבי בזכר השואה בידי פוליטיקאים נשמעות אף הן בתוך ישראל ומחוצה לה. דומה שככל שעובר הזמן כך גובר העיסוק בשואה, אולם למעשה זו תופעה מתעתעת.
מצד אחד, מול עינינו המשתאות מתגבר כמעיין זרם של ספרים, סרטים, מחזות, יצירות אומנות, מוזיאונים, אנדרטאות ושאר ייצוגים אומנותיים של השואה. מנגד – נמצאים המכחישים, הממעיטים, המסרבים להכיר בייחודיותה, וגם כאלה הגורמים לטריוויאליזציה של זכר השואה, בהשתמשם בה לתיאור אסונות שאינם בינם לבינה שום דמיון.
מה פשר העיסוק האובססיבי הזה ומה יהיה גורלו של הזכרון בדורות הבאים? על כך מתדיין החוקר היהודי-אמריקני אלווין רוזנפלד בספרו הנושא שם מטריד ופרובוקטיבי "קץ השואה". הוא אינו חושש משכחה אלא מוטרד מאופן הזכרון. הספר מאגד כמה מאמרים בנושא שרוזנפלד פירסם בעבר והוא כורך אותם תחת מסגרת מושגית אחת שמטרתה להתריע ולהזהיר מפני העתיד, יותר מאשר לנתח ולהסביר את העבר.
רוזנפלד כותב בעיקר לקהל האמריקני, וחלק מדבריו אולי נראה במבט ראשון בלתי רלוונטי לקוראיו הישראלים. אולם הנושא כה חשוב ומרכזי בחיינו שיש לקוות כי התרגום לעברית יעורר את אותו דיון ער ומעמיק שעורר הספר באנגלית.
הטיעון המרכזי, שאולי אינו מחדש אך מופנה אליו כאן זרקור חזק, הוא שרוב בני האדם שואבים את הידע שלהם על השואה לא מתוך ספרי הסטוריה מתועדים ומלומדים, אלא דווקא מתוך אותם ייצוגים פופולאריים שמגיעים לכל בית, חלקם אפילו כ"בידור", בעיקר דרך מסכי הטלוויזיה והקולנוע. לכן, יש חשיבות רבה להבנה מי מספר את סיפור השואה, כיצד הוא עושה זאת, באילו הקשרים תרבותיים, מה מידת השפעתו על המודעות האישית והקולקטיבית ומה השלכותיו על הזכרון התרבותי. כך למשל טוען המחבר שסרטו של ספילברג "רשימת שינדלר", שזכה לתפוצה אדירה ולפרסים יוקרתיים, מעוות למעשה את סיפור השואה. שכן, כמה גרמנים באמת הצילו יהודים כמו שינדלר? והאם אותם 1100 שנותרו בחיים בזכות עבודתם אצלו באמת מייצגים את גורל היהודים בשואה? התשובה כמובן שלילית. תעשיית הקולנוע האמריקנית הנוטה ליצירות עם "הפי אנד" מתאימה גם את סיפורי השואה לרצונו של קהל הצופים, ובכך איננה מעבירה אליהם את המשמעות האמיתית של השואה ועושה "אמריקניזציה" שלה. רבים מתוך המיליונים שצפו בסרט יודעים על השואה אך ורק ממה שראו ברשימת שינדלר ומקבלים תמונה שולית ובלתי נכונה בעליל.
שני פרקים מקדיש רוזנפלד ליומנה של אנה פרנק והניתוח שלו כה שונה מן המקובל. הוא מראה כיצד בתהליכים שגם אביה של אנה, אוטו פרנק היה שותף להם הועלם מן המחזה ומן הסרט שהופקו בעקבות היומן סופה הטרגי. לעומת זאת, הועצם הדימוי של נערה בגיל העשרה, שלמרות הקשיים שחוותה במחבוא נשארה אופטימית ומאמינה כי "יצר האדם טוב בלבו פנימה", כפי שכתבה ביומנה, לפני שמשפחתה הוסגרה ונלקחה למחנה המוות. שהרי ביומן לא מתוארים ימיה באושוויץ ולא גסיסתה מטיפוס בברגן בלזן, שם מתו היא, אחותה ואמם זמן קצר לפני השחרור. גם במקרה זה – עשרות מיליוני אנשים בעולם מכירים את השואה רק דרך יומנה של אנה פרנק שתורגם לשישים שפות והיא הפכה ל"סמל תרבות" עד כדי כך שהיו שהישוו אותה למונה ליזה וגם ל…פיטר פן. המסרים המעודדים ביומנה הובלטו והועצמו והקוראים זוכרים אותה כ"נערה תמימה, עליזה, שופעת חיים, שהתברכה ברוח אופטימית
שבזכותה לא איבדה אף פעם תקווה באנושות, אפילו לא בשעה שנציגיה האיומים ביותר של האנושות היו נחושים ללכוד אותה ולרצחה" (עמ' 75). הוליווד הפכה את אנה פרנק לדמות אוניברסאלית של נערה אוהבת חיים, ואפילו יהדותה הודחקה. כך נוצר פער עצום בין "אנה פרנק שאנחנו זוכרים [לבין] אנה פרנק שאנחנו שוכחים", ככותרת הפרק החמישי בספר.
מנגד מעמיד רוזנפלד מספר ניצולים שהיו לסופרים גדולים ולנושאי זכרון השואה כמו פרימו לוי וז'אן אָמֶרי, ששנים לאחר המלחמה ולאחר שניסו להסביר לעולם מה באמת אירע שם, לא עמד להם כוחם והם התאבדו. כך הפכו מניצולים לקורבנות והתחברו עם אחיהם שלא שרדו. אמרי כתב: "על זרועי השמאלית אני נושא את המספר של אושוויץ, הוא קצר יותר מן החוּמָש ומן התלמוד, אך הוא מספק מידע ממצה יותר". רוזנפלד מעמת את קריאת הספרות שנכתבה בידי אלה שחוו את השואה על בשרם עם רכישת הידע ממקורות פופולאריים ואומר כי "לקרוא את הכתבים האלה פירושו לעשות כמה דברים מורכבים בעת ובעונה אחת: ללמוד, לחלוק כבוד, לסבול, להתאבל ולזכור. פירושו להצטרף כעֵד מִשנה… לשמש כסוכן של הזכרון ההסטורי – לשמור ולמסור הלאה מלים על זוועת ההסטוריה ברגעיה הגרועים ביותר" (עמ' 122).
עם היד על הלב – האם לא קל יותר לצפות בסרט עם סוף אופטימי כמו רשימת שינדלר מאשר לצלול לתוך כתביו המיוסרים של פרימו לוי?
אבל, למרות החשיבות הרבה שרוזנפלד מייחס לעדות הישירה מפי הניצולים, הוא כותב כי מותו של פרימו לוי ב-1987 (שיש המאמינים עד היום שנפל אל מותו ולא התכוון להתאבד) היווה מכה קשה לאפשרות של שיקום הניצולים והתגברותם על ה"מתקפה הנאצית נגדם" בעזרת ערכי תרבות ואנושיות. הסתבר שכתביו לא היו חזקים דיים כדי להגן עליו מפני הזכרונות והמצוקה האישית. "גרוע מזה, עלתה האפשרות הממשית כי על ידי שימור זכרונות אלה כזכרונות חיים והחזרה עליהם בספר אחרי ספר, אפשר שלוי האריך את הטראומה שפקדה באכזריות את שנותיו המוקדמות יותר ואף העצים אותה" (עמ' 137). וידוע כי פרימו לוי לא היה הסופר היחיד שמשא הזכרון הכריע אותו ושהגיע למסקנה כי לכתיבתו אין כלל השפעה.
אם כך, האמנם יש להטיל ספק בתועלת שבמתן עדות על השואה?
בפרק המוקדש לשתי דמויות בולטות אחרות מבין הניצולים שעדיין חיות בינינו – אלי ויזל ואימרה קרטס הסופר ההונגרי חתן פרס נובל, מובאת לכאורה הוכחה הפוכה. במרכז עבודתו הספרותית והאינטלקטואלית של ויזל עומדים דמותו של העד וחובתו לזכור ולהזכיר. וכך כתב: "כל מי שאינו מתמסר בפועל לשימור הזכרון הוא שותף לתליין משום שהוא בוגד במתים כאשר הוא שוכח אותם ואת עדותם" (עמ' 155). "אני פוחד מן השיכחה כמו משנאה וממוות", אמר ויזל, שבניגוד לחבריו האירופאים הוא אומץ על ידי הציבור האמריקני שהיה ועודנו מוכן להקשיב לו ומגלה פתיחות רבה לדיבור על השואה. אולם גם הוא מלא חששות וספקות ולעתים מביע חרטה על עצם הכתיבה שלו, בסברו שאין לה תכלית. גם אירמה קרטס מודאג: "מי מתעניין בניצולים האמיתיים ובבעיות האמיתיות הכרוכות בהישרדות"? תהה לא פעם, ואמר כי חייו אחרי המלחמה מתנהלים "בסימן אושוויץ". קרטס, לעומת ויזל לא התקבל לגמרי בארצו, למרות פרס הנובל, ואף העיד על עצמו כי בהונגריה הוא מתנהג כאדם זר בעוד בנסיעותיו מחוצה לה הוא מרגיש בבית. במרכז ספרו הפסימי והכואב "קדיש לילד שלא נולד" עומד סופר כושל המסרב להביא ילד לעולם שלאחר השואה. "איש אינו יכול להתנער מאושוויץ" כתב ברומן אחר, "אושוויץ היא סופית", וכמו אחרים הוא מעסיק את עצמו בשאלה איך היא תיזכר כשדור הניצולים יחלוף מן העולם.
לאחר שמונה פרקים גדושים בתובנות ובציטטות בעיקר ממקורות ספרותיים, מתפנה רוזנפלד לנסות לסכם את התיזה שלו בדבר "קץ השואה". זכרון השואה אינו יציב, "מופעלים עליו לחצים תרבותיים מסוגים שונים המערערים על מיצובה של השואה כאירוע מפתח בהסטוריה המודרנית, האירופית והיהודית" (עמ' 174). יש אף המדברים על "תעשיית שואה" שהיהודים אחראים לה ומחדירים אותה בעורמה אל החברה המערבית רדופת האשמה. הוא כותב על העייפות מן השואה, על בדיחות חסרות טעם עליה, וגם על התופעה הגוברת של כריכת פשעיו של היטלר עם אלה של סטאלין במסגרת אחת וקריאה לקיים טקסים משותפים ויום זכרון אירופאי לזכר קורבנות בסטאליניזם והנאציזם יחד (תופעה שהזכרנו כאן בסקירה על ספרו של טימותי סניידר "ארצות הדמים").
גירסה מתונה יותר של השוואות ערכיות ניתן למצוא באמריקה (וגם בישראל), כשיותר ויותר מוסדות לחקר השואה ולייצוגה מרחיבים את עיסוקם לתופעות נוספות של רצח עם והפרת זכויות אדם וכוללים בתכניותיהם החינוכיות מטרות רחבות של סובלנות, דיאלוג בין קבוצות אתניות, צדק חברתי ועוד. רוזנפלד כותב כי זהו רעיון אמריקני טיפוסי "להשתמש ברצח העם שעשו הנאצים ביהודים לצרכי תכניות שיפיקו את הטוב מתוך כל הרע הזה. היעד אולי ראוי לשבח, אך האם בדרך להשגתו יזכרו כראוי את ההסטוריה ההרסנית ביותר של השואה והאם היא תוסיף להיות במוקד ההתעניינות?" (עמ' 179 ), הוא תוהה.
בקרב יהדות ארצות הברית קיים ויכוח מתמיד על השפעת העיסוק בשואה על אופייה של קהילתם ועל היחס אליה וכן על השפעת העיסוק בשואה על מידת האמונה והדתיות של היהודים ועל היחס אליהם מצד החברה הסובבת. פיטר נוביק, פרופסור באוניברסיטת שיקאגו אף ביקר, בספרו רב ההשפעה והקונטרוברסלי "השואה בחייה של אמריקה", את המוסדות והארגונים היהודים באמריקה על שיצרו פוליטיזציה של זכרון השואה. לדבריו, לאחר שגילו כי הזהות היהודית באמריקה מתרופפת, הם יצרו במכוון "זהות יהודית המתרכזת בשואה" ואף התמקדו במאמצים לגייס תמיכה בישראל תוך הסתמכות על הטיעון כי אורבת לה סכנת חיים כמו לפני השואה. מבקרים חריפים נוספים קמו מקרב הקהילה היהודית למה שמכונה "תעשיית השואה" והוויכוח מסרב לרדת מסדר היום.
זו הוכחה נוספת, אליבא דרוזנפלד לכך שזכרון השואה ילך וידעך, ישקע וייחלש עם הזמן וקשה יהיה לשמֵר את המודעות הציבורית אליה בקנה מידה רחב ובצורה אחראית. ניכר בו שכתב את הספר מתוך חרדה אמיתית, ויעיד על כך המשפט בו בחר לסיים את הספר: "אם יימשכו התפתחויות אלה במשנה מרץ, תהיה התוצאה ממימוש השאיפה ל"קץ של אושוויץ" לא החזרתו של העם היהודי לייעודו האתי הנעלה… אלא החזרתו למצבו הפגיע שמלפני אושוויץ, אשר סייע להתרחשותה" (עמ' 196).
זהו ספר חשוב מאין כמותו וראוי שיעלה לדיון ציבורי מעמיק ורציני דווקא בישראל. גם לנו מוסדות רבים העוסקים בשימור, בהנצחה, במחקר ובהנחלת זכרון השואה, ובראשם יד ושם והשואה נוכחת תדיר בחיי היומיום שלנו – הפרטיים והציבוריים. גם כאן יש ויכוחים, חלקם פופוליסטים ושטחיים, על השימוש הבלתי לגיטימי בזכר השואה לצרכים פוליטיים, וגם בישראל ישנן קבוצות באוכלוסייה שכלל לא מתחברות לנושא למרות המערכת המשומנת של שימור וזכרון (ואולי בגללה?).
חשובה בעיני בהקשר זה פרשנותו של ג'פרי אלכסנדר, סוציולוג של התרבות מאוניברסיטת ייל, מצוטטת בסיכום ספרו של רוזנפלד. אלכסנדר דווקא מוצא חיוב בכך שהשואה הפכה לסמל אוניברסאלי של סבל אנושי. ההכרה בפשעים שבוצעו נגד היהודים כמטאפורה של רוע "יצרה הזדמנויות שאין להם תקדים הסטורי לצדק אתני, גזעי ודתי, לקבלת הזולת וליישוב סכסוכים גלובליים בדרך תרבותית" (עמ' 182).
לדעתי, הספר של רוזנפלד מהווה נקודת מוצא מצוינת לדיון חינוכי וערכי בדרכים לממש הזדמנויות אלה. יש פה ושם ניצנים של הליכה בדרך זו, שיכולה להיות השלב הבא והחשוב של הבניית זכרון השואה לדורות הבאים, בישראל ובעולם. הייתי מצפה ש"קץ השואה" ייצור גלי התעניינות והתייחסות גבוהים יותר מאשר זכה להם עד כה, וישמש מצע להתבוננות ארוכת טווח, לפחות בקרב ארגונים העוסקים בהנחלת זכר השואה ובמערכת החינוך.
"האומה", סתיו 2013