כששואלים את פפה מה שלומו הוא תמיד עונה gordo y feliz (שמן ומאושר) וכך אכן הוא חי את חייו. בין אם בימים בהם עבד 16 שעות ברצף ובין אם בימים בהם הוא מתבטל בבית כפנסיונר צעיר. תמיד מחייך, תמיד מרוצה ולא מתלונן על כלום. בשמונה עשרה השנים האחרונות כיהן פפה כמנהל מחלקת המחשוב בארד, שכיום משתמשת בתוכנות המתקדמות ביותר בעולם בכל תחום. המחלקה בת 3 אנשים בסך הכול אחראית על כל ציוד המחשבים בארד, על התשתית המיחשובית וגם על הקשר עם חברות חיצוניות הנותנות שירותים למפעל. "האחריות גדולה מאד" אומר פפה, "צריך להיות מוכן לקריאה 24/7 כי כל תקלה יכולה לשבש את העבודה במפעל כולו ולעתים אף לשתק אותה. אבל אני גאה לומר שהצלחנו להקים מערכת יציבה ומתקדמת ואין הרבה תקלות".
הרומן של פפה עם ארד החל עוד בשנת 1969 עת עבד בייצור. מאז עבד שם לסירוגין ובין לבין מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ, בין השאר מזכיר, אקונום וסדרן עבודה וגם שנתיים עבודה ב"חממה הטכנולוגית" במפעלים האזוריים. בשנת 1980 החל עידן המחשב בארד, כשמחירי המחשבים ירדו וגם מפעלים קטנים היו מסוגלים לרכוש אותם. תחילה השתמשו במחשב רק להנהלת חשבונות ולניהול הלוגיסטי ואנשים ספורים נכנסו לתחום. פפה, שכנראה צפה את הנולד, יצא ללימודים ברופין וחזר לארד עם תואר מהנדס תוכנה, וכל השאר הסטוריה.
ארד הוא מקום עבודה מאד נעים, הוא אומר, יחסים טובים בין העובדים, בין המחלקות, קשרי עבודה טובים וגיבוי מההנהלה, חלק מהאנשים הפכו להיות חברים שלי ואהבתי ללכת כל בוקר לעבודה. אבל בכל זאת החליט פפה לממש את זכותו ולצאת לפנסיה עם הגיעו לגיל 67, למרות שיכול היה להישאר בתפקיד, ואני תוהה למה? הרי עזיבת העבודה מותירה חלל גדול וגורמת גם לירידה חדה בהכנסה. "הסיבה העיקרית היתה האחריות", עונה פפה ללא היסוס, "לא עבדתי עבודה פיזית, וגם השעות הארוכות לא הפריעו לי, אבל האחריות שרבצה עלי החלה להכביד".
ואיך נראים החיים אחרי ארד? באה השאלה הבלתי נמנעת.
כדרכו, פפה מחייך ואומר: "החיים אחרי ארד הם כיפיים. אמנם אני קם מוקדם, אבל ללא שעון, וכמעט כל יום ישן סיאסטה. קצת רואה טלביזיה, קצת מחשב, קורא, מבשל, עושה בייביסטר לנכדים (9 – כן ירבו!), מכסח את הדשא וגם מתבטל. כל זה נכון לעכשיו, ארבעה חודשים בדיוק אחרי שנפרד מארד, כשהכול עוד חדש. מה יהיה אחר כך? "לא יודע, עדיין אין לו תכניות".
האם יש לך עצה למי שעומד בפני יציאה לפנסיה?
קודם כל – אל תחכו שיגידו לכם ללכת, צאו קודם. ברגע שיצאתם – צריך לדעת שני דברים: הראשון, איך להעסיק את עצמך והשני – איך לא לעשות כלום ולהנות מזה. כי מי שלא יודע את שניהם – עלול להשתגע.
ועוד שאלה בלתי נמנעת: הרי כחברי קיבוץ הפנסיה שלנו מאד נמוכה, האם הירידה במצב הכלכלי לא מהווה פגיעה במשפחה?
פפה איש שמסתפק במועט. בית – יש, אוכל – יש, בריאות – יש, אפשר לצאת לנופש פעם או פעמיים בשנה, לקנות מתנות קטנות לנכדים, אביבה עדיין מביאה משכורת – אני לא צריך יותר. וגם – יש תקווה שבעתיד הפנסיה תגדל קצת.
ובנימה אופטימית זו נפרדתי מפפה, לא לפני שאכלתי יחד איתו את הפאייה הטעימה שהכין הבוקר.
עלון רמות מנשה, מאי 2013