אוג 282016
 

על הארכיון המופלא "עונג שבת" אותו הקים והפעיל ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה ידוע ונכתב כבר רבות. החוש ההיסטורי, הראייה למרחוק והתעוזה שגילו הוא והאנשים שקיבץ סביבו העניקו לדורות הבאים מקור ראשוני רב עוצמה על גורלם של יהודי ורשה מראשית מלחמת העולם השנייה, דרך העברתם לגטו ועד להשמדה, ותיעוד של קהילות נוספות ככל שיכלו להשיג מידע עליהן. למרות גילו הצעיר יחסית, רינגלבלום כבר היה היסטוריון מוכר עם פרוץ המלחמה. בגיל 27 קיבל תואר ד"ר מאוניברסיטת ורשה על עבודתו שעסקה בקורות יהודי העיר בימי הביניים ובשנים שלאחר מכן הספיק לפרסם לא פחות מ-126 חיבורים היסטוריים על הקהילה היהודית בפולין. רינגלבלום ומשפחתו אמנם הצליחו לברוח מהגטו ולהסתתר אך במרץ 1944 התגלה המחבוא בו שהו, והם נרצחו. עוד קודם לכן דאג להסתיר את אוספי הארכיון שלו בתוך כדי חלב שהוטמנו באדמה. שניים מהם התגלו ב-1946 וב-1950, הכד השלישי שהכיל ככל הנראה חומר על ההכנות להתקוממות ולמרד לא נמצא מעולם. בראשית שנות האלפיים נעשה ניסיון נוסף לחפשו במקום הימצאו המשוער, עליו הוקמה השגרירות הסינית בוורשה, אך ללא הועיל. יש להניח שהמסמכים הללו יכלו לשפוך אור נוסף – ואולי שונה מן הידוע – על ההתרחשויות שקדמו למרד.

מאות המסמכים והתעודות שנמצאו במעמקי האדמה, חלקם רטובים וקרועים, פוענחו במהלך השנים ופורסמו בשפות שונות, ובתוכם הכרוניקה המפורטת שכתב רינגלבלום עצמו כמעט מדי יום על הנעשה בגטו. הם מהווים תשתית תיעודית אמינה ומרתקת המשמשת, וודאי עוד תשמש, היסטוריונים של התקופה. משערים שכוונתו של רינגלבלום הייתה להכין "ראשי פרקים", בתקווה לכתוב מחקר מפורט וממוסמך כאשר תסתיים המלחמה. דמותו ומפעלו ממשיכים לעורר התפעלות והתפעמות, גם שבעים שנה אחרי. רק לאחרונה יצא לאור בתרגום לעברית ספרו של ההיסטוריון שמואל ד' קאסוב "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מבט חדש על "ארכיון עונג שבת", הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה" (הוצאת יד ושם וכנרת, זמורה־ביתן, דביר) המנתח את הרקע האישי של השותפים ליצירת הארכיון ושל החומרים שנמצאו בו, ועומד על חשיבותו העצומה.

בין המסמכים, המכתבים, העיתונים והתעודות מצויות גם עדויות מפורטות שניגבו מאנשים ששהו בגטו ונרשמו בידי עובדי הארכיון בפולנית וביידיש בזמן אמת, ובכך ערכן הנדיר. Continue reading »

אוג 282016
 

זיגמונט באומן, יהודי יליד פולין שנמלט לברית המועצות עם משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה, חזר לפולין והיה קצין בצבאה ואחר כך מרצה באוניברסיטת ורשה, פוטר בשל התעניינות אביו בהגירה לישראל, עלה לארץ ולאחר שנתיים עזב והשתקע באנגליה בה הוא חי עד היום; מרצה לסוציולוגיה ואחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בהגות על המודרניות והפוסט-מודרניות, על הגלובליזציה והלאומיות. כפי שכותב עמוס גולדברג בהקדמה מאירת העיניים לספר, סיפור חייו של באומן הוא "סיפור של תנועה מתמדת במרחבים אידיאולוגיים, רעיוניים וגיאופוליטיים, של ריבוי שפות וזהויות, של השתלבות, נידוי וביקורתיות ושל התנסות ונטילת חלק בכמה מחוויות היסוד ובכמה מהמאורעות המכוננים של היהודים ושל אירופה במאה ה-20" (עמ' 11).

אשתו יאנינה ניצולת שואה כתבה את סיפורה האישי לאחר שנים של שתיקה והקריאה בספר דחפה את באומן לחשוב מחדש על הדרך בה הוא – ושאר העולם – מבינים את השואה. חשיבה מחודשת זו היא העומדת ביסוד ספרו "מודרניוּת והשואה" שיצא לאור כבר ב-1989 אך תורגם לעברית רק לאחרונה. באומן מניח לפתחם של עמיתיו למקצוע – הסוציולוגים האמונים על ניתוח תהליכים חברתיים – את השאלה כיצד לא ניסו להסיק מסקנות אוניברסליות מן האירוע הטראומטי הגדול של המאה העשרים ולנתח את משמעויותיו החברתיות והכלל-אנושיות. השואה לא הייתה רק טרגדיה של העם היהודי, הוא כותב, ואין להתמקד רק בגרמנים כמחוללי הפשע. "היא נולדה ובוצעה בחברתנו הרציונלית והמודרנית, בנקודת השיא של הציוויליזציה שלנו" ולכן, יש צורך להסביר אותה ולהתייחס אליה כבעייתה של התרבות והחברה והמודרנית בכללה. השואה לא הייתה, כפי שרבים נוטים להסביר, "פצע או חולי בציוויליזציה שלנו" היא לא התרחשה במקום אחר ובימים אחרים, אלא כאן, בלב ליבה של אירופה ובאמצע המאה העשרים, היא לא הייתה כֶּשֶל של המודרניות אלא דווקא תוצר שלה. היא לא הייתה "הפרעה בשטף הרגיל של ההיסטוריה, גידול סרטני בגופה של החברה המתורבתת, טירוף זמני בים של שפיות", כפי שהוא עצמו סבר שנים ארוכות, אלא, ואי אפשר לברוח מכך – השואה היא תופעה מודרנית מובהקת. אי אפשר להבין אותה ללא ההקשר של התפתחות המדינה המודרנית, הלאומיות והטכנולוגיה וללא הבנת המפגש הייחודי בין אמצעי הפעולה הרציונלית והיעילה שנולדו מתוך המודרניות עצמה. הוא מוסיף וטוען כי לא רק שלא נעשה די כדי להבין זאת, אלא נעשה פחות מדי כדי לנטרל את התוצאות האיומות הפוטנציאליות של המפגש הזה גם בעתיד.

לעומת היקף מרשים ועצום של עבודות היסטוריות על השואה, קובל באומן על מיעוט הניתוחים הסוציולוגיים שלה, וזה מה שהוא מנסה לעשות בספר ייחודי זה. Continue reading »

יונ 042014
 

יולי מרגולין, מסע לארץ האסירים, כרמל, ירושלים תשע"ד, 543 עמ'.

 בערך במחצית הספר הרגשתי שאינני יכולה להמשיך ולחוות את הזוועות המתוארות בו. נכנסתי כל כך עמוק אל המחנה ואל חיי האסירים, עד שבמשך ימים ארוכים לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד הקור העז, העבודה הקשה, ההשפלה, הרעב והמוות. דבר לא הכין אותי לעוצמה הרגשית הזאת, להזדהות המלאה עם הכותב, להצטרפות האישית למסעו בארץ האסירים. הנחתי את הספר בצד לשבוע ימים, אך נמשכתי אליו שוב ושוב וכמובן שחזרתי, אי אפשר אחרת. למרות שידעתי את הסוף ה"טוב" של העלילה – שחרורו של מרגולין לאחר חמש שנים בתופת הסיבירית – חרדתי בכל פעם שהיה על סף חדלון; לא האמנתי שישרוד את עבודת הפרך של כריתת עצים ביערות במינוס ארבעים מעלות, כשכל לבושו סמרטוטים ישנים ולרגליו נעליים קרועות; חששתי איך יעמוד גופו השברירי במחלות והאם ישלים את מיכסת העבודה ויצליח לקבל עוד מאה גרם לחם לארוחת הערב. כתיבתו של מרגולין סוחפת ומכשפת, למרות התוכן הכבד מנשוא קשה הקורא צולל לתוך הסיפור עד צוואר. אין זה דו"ח מסע יבש וגם לא יומן אישי, זוהי יצירה ספרותית מן המעלה הראשונה שקשה להאמין שרק עתה יוצאת לאור בעברית, כמעט שבעה עשורים אחרי שנכתבה. Continue reading »

אוק 282013
 

אלווין ה' רוזנפלד, קץ השואה, עברית: יהודה פורת, יד ושם והוצאת מאגנס, ירושלים תשע"ג/2013, 231 עמ'.

בעוד שנים ספורות ילכו לעולמם אחרוני השורדים את השואה היכולים לספר על זוועותיה בגוף ראשון. והרי גם כשמאזינים לעדות של מי מהם קשה מאד לתפוס את עוצמת האירוע ואת קיצוניותו של הרוע, אז מה יקרה כאשר לא ייוותר מי שיספר? מה יקרה לזכרון השואה ולהנחלתו לדורות הבאים? מה יקרה ללקחים המוסריים שאפשר וצריך ללמוד ממנה? איך תיתפס השואה בעוד שניים שלושה דורות?

הוויכוח על הדרך הנכונה, אם בכלל אפשר להשתמש במונח "נכונה" בהקשר זה, לשימור השואה בתודעה עולה ויורד לאורך שנים, בישראל, בגרמניה, בארה"ב וברחבי העולם. רק לאחרונה שמענו כי שר החינוך מבקש להחיל "לימודי שואה" כבר בכיתה א', כוונה תמוהה ומוזרה. הדיונים האינסופיים על הסיורים לפולין של תלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר התיכוניים אינם פוסקים, וגם כשהם נשענים על מחקרים וסקרים מדעיים אין ביכולתם לתת תשובה חד משמעית על השפעתם לטווח ארוך. הטענות על שימוש מניפולטיבי בזכר השואה בידי פוליטיקאים נשמעות אף הן בתוך ישראל ומחוצה לה. דומה שככל שעובר הזמן כך גובר העיסוק בשואה, אולם למעשה זו תופעה מתעתעת.

מצד אחד, מול עינינו המשתאות מתגבר כמעיין זרם של ספרים, סרטים, מחזות, יצירות אומנות, מוזיאונים, אנדרטאות ושאר ייצוגים אומנותיים של השואה. מנגד – נמצאים המכחישים, הממעיטים, המסרבים להכיר בייחודיותה, וגם כאלה הגורמים לטריוויאליזציה של זכר השואה,  בהשתמשם  בה לתיאור אסונות שאינם בינם לבינה שום דמיון. Continue reading »

מאי 272013
 

בביקור קצר בריגה בירת לטביה נתקלתי בכתובת גדולה על בניין אפור שלקח לי דקות ארוכות להבין את משמעותה: "המוזיאון של כיבוש לטביה 1940 – 1991". הבנתי כי בעיני הלטבים הכיבוש הגרמני והכיבוש הסובייטי חד המה וכי מבחינתם ארצם הייתה כבושה ונטולת עצמאות במשך למעלה מחמישים שנה, שרק בשתיים מהן – 1941 עד 1943 – היו תחת המשטר הנאצי ובכל השאר תחת שלטון סובייטי.

נזכרתי בכך כשקראתי את ספרו מעורר ההדים ועטור הפרסים של ההיסטוריון האמריקאי-יהודי הצעיר טימותי סניידר, שהיה לרב-מכר מייד עם הופעתו ותורגם לכמעט שלושים שפות. מחקרו כורך יחד את שני המשטרים הרצחניים הללו בתיאור מעשי ההרג ההמוניים שביצעו בין השנים 1933 – 1945, אותם הוא מכנה "המאורע המרכזי בתולדות אירופה". הוא לא תוחם רק את התקופה, אלא גם את האזור הגיאוגרפי הנקרא בפיו "ארצות דמים" Bloodlands וכולל את הארצות הבלטיות, בלארוס, אוקראינה, חלקים גדולים של פולין ואזורי גבול במערב רוסיה. זהו אזור ענקי בלב אירופה, הנמצא בתווך בין שתי אימפריות הרשע שבהן הוא דן במשולב – גרמניה הנאצית וברית-המועצות הסטליניסטית. יחד נרצחו שם בשתיים עשרה השנים הללו ארבעה עשר מליון בני אדם, אזרחים ושבויים, לא כולל חיילים שנפלו בקרב.

Continue reading »

אפר 182013
 

שמעון רדליך, חיים במעבר: יהודים בלודז' שלאחר המלחמה, 1945 – 1950, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשע"ב 2012. 256 עמ'.

בעשור השמיני לחייו חוזר שמעון רדליך אל שנות נעוריו בלודז' של אחרי המלחמה. עתה, כשהוא כבר פרופסור מוערך להסטוריה הוא יכול לשזור את האוטוביוגרפיה האישית שלו אל תוך הסיפור ההסטורי ולחזור אל אותן שנים עלומות ש"בין שואה לתקומה", שלא מרבים לדבר או לכתוב עליהן. מאות אלפי יהודים נדדו על פני אירופה בשנים ההן, ניצולי מחנות וגטאות, ילדים שהוסתרו, משפחות שחזרו מברית המועצות. רובם הגדול הבינו מייד שאין להם לאן לחזור, שבתיהם נתפסו בידי אחרים, שממשפחותיהם נותרו שברים בלבד, אם בכלל, ושהם אינם רצויים. האנטישמיות הרימה ראשה שוב ולא נדיר היה לפגוש פולנים ששאלו בפליאה "היטלר לא הרג את כולכם?" או אחרים שביקשו להמשיך את מה שהנאצים לא סיימו, כמו ברצח הידוע בקלצה. רבים רוכזו במחנות העקורים שחלקם הוקמו באותם אתרים ובאותם מבנים של מחנות הריכוז. אנשים ניסו למצוא פרנסה צנועה שתאפשר להם להתקיים, וכמעט כולם חיפשו דרכים להתחיל מחדש במקום אחר, בארץ ישראל שהייתה נתונה עדיין לשלטון המנדט הבריטי, או בארצות המערב שגם הן לא תמיד פתחו את שעריהן לרווחה.
לודז' הייתה אחת הערים בהן התרכזו עשרות אלפי יהודים. יחסית לוורשה ההרוסה לודז' עמדה על תילה ואפשר היה למצוא בה מגורים ותעסוקה. חולשתה של ורשה הפכה את לודז' ל"עיר חיונית ודינמית", מרכז של תרבות, אמנות ובידור גם לפולנים, ומרכז משמעותי ליהודים. ריכוז כה גדול של ניצולים ובהם משפחות רבות חייב הקמת מוסדות תמיכה קהילתית ומערכת חינוך, ואכן כמה בעלי יוזמה הקימו בתי ספר בעברית, ביידיש או בפולנית כדי לספק מסגרות לילדים. Continue reading »

ספט 092012
 

שרה בנדר, בארץ אויב: יהודי קלצה והסביבה 1946-1939, יד ושם, ירושלים 2012

שרה בנדר, בארץ אויב

במבצע מתוכנן שארך ארבעה ימים בשלהי אוגוסט 1942 נשלחו לטרבלינקה כעשרים אלף יהודים מגטו קלצה. בכך בא הקץ על קהילה יהודית זו, שהיתה צעירה יחסית לאחיותיה ברחבי פולין, שכן ראשוני היהודים התיישבו בעיר, הנמצאת במחצית הדרך בין וארשה לקראקוב, רק במחצית המאה ה-19. שבעים שנה אחרי החיסול מפרסמת הד"ר שרה בנדר, מרצה להסטוריה באוניברסיטת חיפה וחוקרת מובהקת של השואה, ספר רחב היקף המוקדש כולו ליהודי קלצה והסביבה ומתאר לפרטי פרטים את קורותיה של הקהילה מראשיתה, דרך עלייתה ושנות השגשוג שלה ועד לנפילתה והשמדתה במלחמת העולם השנייה. פרק הסיום הצורם במיוחד דן בפרשת הטבח המפורסם ביהודים שחזרו לקלצה לאחר המלחמה, אשר בוצע בידי תושבים פולנים ב-1946, ולכן כוללת כותרת הספר גם שנה זו בתוכה. Continue reading »

מרץ 012012
 

יהודית כפרי, זושה – מעמק יזרעאל ל"תזמורת האדומה", כתר וקרן זגגי, 468 עמ'.

אילו נחנתי בשמץ מיכולת התיאור המופלאה והעדינה של יהודית כפרי הייתי מספרת כיצד הצטרפתי למסען המשותף, שלה ושל זושה, בעת שהייתי במסע משל עצמי במקום רחוק ולחלוטין בלתי קשור לפרשת חייה ולזירת נדודיה ופעילותה של גיבורת הסיפור. כשהנחתי את הספר מידי לאחר ימים רבים של שקיעה בו, מוחה דמעות על סופה המר של זושה, הרגשתי כאילו יצאתי מאולם קולנוע ודמותה היפה  ניצבת מול עיני חיה ונושמת. חשבתי – צריך להפוך את הספר הזה לסרט. מיהי זושה? אותה גיבורה אלמונית שיהודית כפרי מציבה אותה בקידמת הבמה, כשבעים שנה אחרי מותה?  היא היתה אהובתו הראשונה של פישק כפרי, אביה של  יהודית, איש השומר הצעיר בעיר קאליש בפולין בשנות העשרים של המאה הקודמת וחבר קיבוץ עין החורש כל ימיו בארץ. זושה הקדימה לעלות לארץ ישראל והוא נשאר מאחור, דרכיהם נפרדו אך דמותה הכובשת והכריזמטית נותרה כנראה בליבו והאהבה אליה עברה אל בתו כעבור שנים רבות, אהבה שסחפה אותה ללכת עקב בצד אגודל בעקבות הדמות ולנסות לפענח אותה. רק בת שלושים ושש היתה  זושה במותה ב-1942, אך מסכת חייה היתה רבת תהפוכות ומעללים. Continue reading »

מרץ 012012
 

מארק אדלמן,  הגטו לוחם – צעירי הבונד בגטו ורשה, עריכה ומבואות: דניאל בלטמן, הקיבוץ המאוחד ומכון גוטאיינר לחקר הבונד ותנועת הפועלים היהודית, אוניברסיטת חיפה, 195 עמ'.

התפרסם בהארץ ספרים ב-2001

נדרשו  חמישים ושש שנים לתרגם לעברית את אחד המסמכים המקוריים החשובים המתארים את החיים בגטו ורשה ואת מרד היהודים בו. מדובר בדו"ח, שנכתב בשנת 1945 על ידי איש צעיר, לוחם שניצל מן התופת, אשר כל חטאו היה שהשתייך לתנועה הפוליטית ה"לא נכונה". לכן לא זכו דבריו עד כה לפרסום ציבורי רחב בישראל, אף כי היו מוכרים לחוקרים, ועתה הם רואים אור, כמה סמלי ואירוני, דווקא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ביתם האידיאולוגי של יריביו הפוליטיים (וחבריו האישיים) אנטק צוקרמן, צביה לובטקין ואחרים. מארק אדלמן, חבר ה"בונד", ארגון יהודי-סוציאליסטי אנטי-ציוני גדול, נשאר לאחר המלחמה בפולין, היה לרופא קרדיולוג ומאוחר יותר לאיש תנועת "סולידאריות", ביקר בישראל, ולא חסך ביקורתו מן הגירסה ההסטוריוגרפית הישראלית הרשמית למאורעות גטו ורשה. הוא עדיין  חי בפולין ומתראיין מדי פעם, בדרך כלל בבוטות, על ימי הגטו והמרד. בדו"ח שכתב אז, מתוך חוש נדיר לתעוד הסטורי ורצון להציב יד לחבריו לתנועה שלא שרדו, הוא מתאר בלשון חסכנית, מדוייקת, יבשה, צוננת ומצמררת, את הכיבוש הגרמני, המעבר לגטו,      חיי היומיום של היהודים ואחר כך את המרד ותוצאותיו: "העוני היה כל כך גדול, שאנשים גוועו מרעב ברחובות. מדי יום  ביומו, בערך בשעה 5-4 לפנות בוקר, אספו חברות הקבורה מהרחובות יותר מעשר גוויות, שעובר אורח מקרי כיסה אותן בעיתון, והידק באבן כדי שהעיתון לא יעוף טורים של עגלות עמוסות גוויות ערומות נסעו ברחובות. השלדים הגרמיים נערמו זה על גבי זה הראשים קיפצו על הכביש מלא המהמורות, היכו זה בזה, דפקו על קרשי העגלה" (עמ' 39). כך, במסמך צנום ומאופק, שהייתי ממליצה להדפיסו הדפסה חוזרת ונפרדת, ללא המאמרים והפרשנות של העורך, ולחלקו לכל הלומד על השואה ולכל הנוסע לפולין בנסיון להתחקות אחר העבר ולהבינו. Continue reading »

פבר 242012
 

כריסטופר בראונינג, זיכרון של הישרדות במחנה כפייה בוויז'בניק-סטרכוביצה, יד ושם, המכון הבין-לאומי לחקר השואה, ירושלים. מאנגלית: מיכל אלפון, 397 עמ'.

ההיסטוריון האמריקני כריסטופר בראונינג, אחד מגדולי חוקרי השואה בימינו, נודע במיוחד בשני ספריו "אנשים רגילים" ו"הדרך אל הפתרון הסופי", אשר תרמו רבות להבנת המנגנונים הפנימיים שאיפשרו את ביצוע הזוועות על ידי הנאצים. ב"אנשים רגילים", שיצא ב-1992 והיה ספר פורץ דרך ושנוי במחלוקת כאחת, הוא חקר לעומק את יחידת המילואים 101 של אנשי "משטרת הסדר" הגרמנית, והגיע למסקנה כי רובם הרגו מתוך ציות ולחץ חברתי ולא מתוך תאוות רצח או שנאה ליהודים. מסקנתו האוניברסאלית ממקרה זה היתה, כי רוב בני האדם, אם וכאשר יעמדו במצבים דומים, יבצעו פקודות שיקבלו ממקור של סמכות ומרות, גם אם הן מעוררות ספק בעיניהם. לדבריו, בני אדם רגילים המשתייכים לקבוצה כלשהי – כאשר עומדת בפניהם ברירה להרוג ולהמשיך להשתייך לקבוצתם או לסרב להרוג ולהיות מוקעים מן הקבוצה – יבחרו בדרך הראשונה. בספר "הדרך אל הפתרון הסופי" חקר בראונינג את תהליכי קבלת ההחלטות בשאלה היהודית בצמרת הנאצית בין השנים 1939-1942 וניסה לברר, כמו חוקרים רבים אחרים, מתי בדיוק התקבלה ההחלטה לבצע רצח המוני ושיטתי של היהודים והאם בכלל היתה החלטה רשמית כזאת. מסקנותיו בשאלה זו אינן חד משמעיות. עתה יוצא לאור בעברית ספרו החדש והייחודי שאינו עוסק במחוללי הפשע אלא בקורבנותיו. בדומה למה שעשה בספרו הראשון, גם כאן בחר בראונינג "מקרה חקר" אחד, הן כדי לבחון אותו לעומק והן כדי ללמוד ממנו על מקרים אחרים ולצייר את התמונה הרחבה. בחירתו נפלה על מחנה כפייה קטן ולא מוכר יחסית, שהוקם במרכז פולין, בעיירות ויז'בֶניק וסטרכוביצה שהיו מחוברות זו אל זו. לא היה זה מחנה ריכוז אלא מכלול של שלושה מחנות עבודה שניצלו את היהודים לעבודת חינם במפעלים פרטיים שהיו קיימים במקום, וכשהוחלט שאין בהם עוד צורך – הם נשלחו למותם. Continue reading »

שינוי גודל גופנים
ניגודיות