אפר 182013
 

המסייר בערי גרמניה אינו יכול שלא להיתקל ב"אבני הנגף", שטולפֶרשטיינה, לוחות פליז קטנים המוטבעים על מדרכות ועליהם חרוטים שמות ותאריכים. מדובר ביוזמה פרטית של האמן גונטר דמינג, שבאמצע שנות התשעים החל ליצור אבנים כאלה בקלן וכיום מגיע מספרם ללמעלה מ-19,000 ועוד היד נטויה. כל אבן נושאת שם של קורבן של הנאציזם, רובם יהודים, אך יש ביניהם גם צוענים, אסירים פוליטיים ואחרים.
גם בעיירה שיפבאן (Schiefbahn), כ-15 ק"מ מדיסלדורף, הוטבעו אבנים כאלה מול הבית בו התגוררה משפחת קאופמן עד למלחמה ועליהן שמות בני המשפחה שנרצחו, כולל סבא, סבתא ותינוק. הטבעת האבנים נעשתה בידי תלמידי בית הספר התיכון המקומי שגם הקימו אנדרטה מרשימה בחצר בית הספר, לזכר שלושים ותשעה היהודים בני המקום שנרצחו בשואה. הפרויקט החל ביוזמה של המורה שלהם להסטוריה, ברנד-דיטר רורשייד. הוא עודד את תלמידיו להעמיק ולחקור מי היו היהודים שחיו בעיר, מתי הגיעו, במה עסקו, היכן עמדו בתיהם וכמובן – מה עלה בגורלם בשנות האימה? התוצאה היא תחקיר יסודי בו היו מעורבים התלמידים, המתכננים גם הוצאת ספר על תולדות הקהילה היהודית בשיפבאן, והנצחה פיזית של אתרים הקשורים לקהילה היהודית הקטנה ברחבי העיר.

 

המורה מצביע על האנדרטה בבית הספר.JPGאבני הנגף.JPG

אבני הנגף מול בית משפחת קאופמן                          והאנדרטה בחצר בית הספר

מרים שמרת וגדעון סלע הם נכדים למשפחת קאופמן החיים בארץ. ברשותם ארכיון על תולדות המשפחה אותו הקים אביהם טרם עלייתו ארצה בשנות ה-30 של המאה הקודמת ובו מסמכים המתעדים את ייסוד מוסדות הקהילה בשיפבאן בתחילת המאה ה-19, אותם חָלקו עם הארכיון המקומי ועם התלמידים.
Continue reading »

אפר 182013
 

שיחה עם פרופ' יהודה באואר לרגל הופעת ספרו "העם המחוצף", בהוצאת נהר ספרים 2013

"הספר הזה קלח ממני", כותב יהודה באואר בפתח ספרו החדש ויוצא הדופן "העם המחוצף" (בהוצאת נהר ספרים 2013). אחרי עשרות ספרים ומאמרים אקדמיים שהקנו לו מעמד מוביל בעולם כחוקר שואה, רצח עַם ואנטישמיות, הוא מפרסם בגיל 87 ספר שונה לחלוטין. ניכר שרצה להשתחרר ממה שרבץ בתוכו ולא יכול היה להיאמר במסגרת אקדמית יבשה – הרהורים קיומיים, חרדות, תקוות, ביקורת נוקבת, עמדות פוליטיות וניתוחים הסטוריים חופשיים מכבלים.
"הרעיון היה של אשתי המנוחה אילנה", אומר באואר, בעת שאנחנו נפגשים בירושלים לקראת החודש הטעון בשנה בו נציין ברצף את חג החרות, יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות – נושאים שכולם כרוכים זה בזה בספר. "למה שלא תכתוב את כל מה שאתה אומר לי? שאלה יום אחד, ובאמת התיישבתי לפני כשלוש שנים וכתבתי את אשר על לבי, אך היא לא זכתה לראות את המוגמר".
דבריו נוקבים וחדים, כהיסטוריון הוא מרגיש שיש לו כלים לנתח את העבר ואת ההווה, אך כמובן לא את העתיד: "אי אפשר לנבא שום עתיד. כל אירוע הסטורי הוא מפגש של אין סוף שרשראות סיבתיות, ומאחר שמדובר באין סוף – אי אפשר לנבא". אולם לגבי ההווה הוא מוכן להתבטא, ובהרחבה: "אנחנו לא יכולים לחיות כאן בלי הסדר בין שני הצדדים וזה נכון גם לגבי הפלסטינים. אני לא חושב שיש כרגע סיכוי להשגת הסכם שלום, כי מקסימום הוויתורים של צד אחד לא מספקים את המינימום של הצד השני. אבל, הסכסוך הזה מנוגד לאינטרסים של כל המעצמות הגדולות, זה מפריע לכולן – לארה"ב ולסין וגם לסעודיה ולתורכיה. לו היתה פה ממשלה סבירה היא היתה פונה אליהן ביוזמתה בבקשה להתערב, לא בשביל להכתיב, אלא כדי להושיב את שני הצדדים ולהגיד שעד שלא יגיעו להסכם לא תהיה תמיכה כלכלית. אמנם נשיג רק הסדר זמני, אך אני יודע כהיסטוריון, שאין דבר יותר קבוע מהזמני. גם עם החמאס אפשר להגיע להסדר שכזה, לא שהם ישנו את הגישה כלפינו, אבל הם הרי כבר הביעו נכונות לעשות הודנה ל-15 שנה. וזה מספיק".

איך למנוע רצח עַם? Continue reading »

דצמ 222012
 

אנריקה אולטוסקי-אוסצקי, היהודי של המהפכה הקובנית ושר בממשלות קובה במשך חמישים שנה הלך לעולמו בהוואנה בגיל 82, כשהוא עדיין מאמין בצדקת הדרך. הוא נולד בקובה להורים יהודים שהיגרו מפולין, ובצעירותו התקרב לחוגי המהפכה והיה פעיל במחתרת כל שנות החמישים. היה חברם האישי של פידל קאסטרו ושל צ'ה גבארה ושימש תקופה ארוכה כגזבר הקבוצה המהפכנית "ה-26 ביולי", שתפסה את השלטון ב-1959 וסילקה את הרודן בטיסטה, שנתמך בידי האמריקאים.
הם חלמו על יצירת עולם טוב יותר באי היפהפה והמופלא שלהם, דיברו על שוויון ואחווה ונשאו עיניים לברית המועצות, אף שבשנות השישים כבר ידע העולם מה מתרחש מאחורי החזות האידיאליסטית שלה. על חייו במחתרת כתב ספר בשם Vida Clandestina. – חיים מחתרתיים – בו תאר בפרוט את הדרך הארוכה של הקבוצה מהרי הסייארה אל כס השלטון בהוואנה. היינו צעירים שלא ידעו לשלוט, כתב, אך עבדנו יומם ולילה למען בני עמנו. את ספרו הקדיש "לצעירי העולם", אולי קיווה שילכו בעקבותיו.

Continue reading »

דצמ 112012
 

אחמד חיג'אזי עם יעל פתיר וננסי סדיק באיטליה, 2007

במלאת ארבעים יום לאסון נאספו באוהל הגדול בנווה שלום-ואחאת אלסלאם מאות אנשים שעדיין מתקשים לקבל ולהאמין שאחמד חיג'אזי ובנו הקטן אדם נלקחו בחטף בתאונת דרכים בארץ רחוקה. אחד אחרי השני עלו לבימה דוברים מן הגליל ומתל אביב, משכם ומרמאללה, מניו יורק ומאמסטרדם, מטמרה עיר הולדתו ומוואחאת אלסלאם בה חי באושר עם משפחתו – רעייתו ד"ר מראם מצארווה ובנו הבכור עסאם, שנותרו מיותמים. כולם דיברו על אחמד ואליו בערבית, בעברית ובאנגלית. בגרון חנוק הספידו אותו ודיברו בשבח אישיותו, כאשר מאחור מתחלפות ודוקרות תמונות מאושרות שלו ושל אדם, כולל תמונות מן הטיול האחרון ממנו לא שבו. בסיום הטקס שהתארך והתארך כשהקהל מסרב להיפרד, קרא המנחה שיר של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן בו הוא מנסה להאיר את היופי שבמוות, כאילו ביקש מן הקהל הדומע ומבני המשפחה למצוא מעט נחמה בתוך הצער הכבד מנשוא. Continue reading »

ספט 092012
 

דברים לערב על הספר: עיר בין ערביים, לאומיות מזדקנת ביפו, מאת חיים חזן ודניאל מונטרסקו, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2011

מכון ון ליר בירושלים, 30.8.2012

 

דברי הערב מוקדשים לזכרו של חבר יקר ואהוב שכבר לא יזדקן לעולם . רק בן 45 היה אחמד חג'אזי כשניספה בתאונת דרכים בניכר יחד עם בנו הקטן אדם. הוא היה אדם שהאמין בלב שלם בחיים יחד בארץ אחת משותפת ומשגשגת והקדיש את חייו להגשמת הרעיון. אחמד חי ביישוב המשותף  נווה שלום וניהל את חייו לאור חוכמתם של זקני יפו או אולי של זקני טמרה, עיר הולדתו.

************

בצעירותו כתב המשורר דוד אבידן פואמה בלתי נשכחת על הזיקנה. אפתח בקטע קצר מתוכה, כפי שנפתחים כל פרקי הספר המונח בפנינו בדברי שירה או הגות, ונותנים לו מסגרת ספרותית ופיוטית, שאיננה שגרתית בספרי מחקר, שלעתים נדמה כי הם דווקא מתגאים בהיותם יבשים כחרוני קיץ:

… אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?

אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
. אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?

הבחירה להקשיב לזקני יפו היא בחירה מיוחדת ונועזת. בעולם השייך לצעירים כבר שכחנו מזמן כי החכמה נאגרת אצל זקנים, ובעולם המקדש סלבריטאים בגרוש  מי כבר שם לב לאלה שנותרו בשולי הדרך, מלבד כמה אנתרופולוגים? סיפורי חיים הם חומר גלם רב ערך לחוקרי החברה וכאשר הם מסופרים בעל פה ולאו דווקא כתובים, יש בהם פחות עכבות וצנזורה עצמית. החיבור בין פרופ' חיים חזן העוסק – כפי שכתוב על הכריכה – ב"זיקנה כתופעה חברתית" לבין ד"ר דניאל מונטֶרסקו השייך לדור אחר, והוא חוקר מובהק של יפו ושל ערים מעורבות בכלל – הבטיח, עוד לפני תחילת הקריאה, מסע מענג, מרתק ורב משמעויות, שאכן לא הכזיב. Continue reading »

יונ 012012
 

במאי 2012 נפטרה בניו יורק אחת התומכות הוותיקות של גבעת חביבה – איבון באום סילברמן, בת 69 היתה במותה. איבון ובעלה מייקל היו חברי הנהלת גבעת חביבה בארה"ב שנים ארוכות ותרמו באורח קבוע וביד נדיבה למרכז היהודי-ערבי בגבעה ולפרויקטים נוספים. בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים שימשה איבון כיו"ר ההנהלה האמריקאית, ופעלה נמרצות לגיוס תרומות ואהדה לגבעת חביבה בקרב יהדות ארה"ב. היא היתה אישה יפת תואר, משכילה וחכמה, ובעלת ידע רב בענייני ישראל והמזרח התיכון. בשנים האחרונות היתה גם חברה בהנהלת המכון הוואשינגטוני למדיניות במזה"ת ועקבה בדאגה רבה אחר המתרחש כאן. איבון, ילידת ניו אורליאנס, גדלה כל חייה בארה"ב והקימה בה משפחה, אך תמיד ראתה בישראל מולדת שנייה ואהובה וגילתה מעורבות בלתי רגילה בפוליטיקה המקומית. היא תמכה בהתלהבות בתהליך השלום ובהשגת שוויון אזרחי לערבים בישראל, ולא פעם, בעת ביקוריה התכופים בארץ, ביקשה להיפגש עם פלסטינים וללמוד מקרוב על מעמדם ושאיפותיהם. Continue reading »

אפר 252012
 

באירוע מרגש ורב משתתפים ובנוכחות משלחת איטלקית נכבדה בראשות השגריר לואיג'י מאטיולו וסגן ראש העיר לה ספציה מאוריציו גרציאנו,  הודו חברי קיבוץ רמות מנשה לעם האיטלקי ולתושבי העיר על ההזדהות והתמיכה שהפגינו כלפיהם בשנת 1946. בדיוק לפני 66 שנים התקבצה קבוצה של כאלף ניצולי שואה בנמל לה ספציה בצפייה לעלות לארץ, ששעריה היו נעולים בידי שלטונות המנדט הבריטי. בתוכם היו חברי גרעין "בוני הנגב" של חברי השומר הצעיר, רובם הגדול "בוגרי" אושוויץ ומחנות ריכוז אחרים. הבריטים הטילו מצור על הנמל ולא התירו לאניות להפליג. המעפילים בהנהגתו של יהודה ארזי פתחו בשביתת רעב שזכתה לכיסוי נרחב בעיתונות העולמית והעלתה את בעייתם של עשרות אלפי הפליטים שהתרכזו באיטליה אחרי המלחמה ולא היה להם לאן ללכת. בשעות הקשות ההן גילו תושבי העיר לה ספציה סולידאריות מופלאה עם הניצולים היהודים. העיר סבלה הפצצות בסוף המלחמה ומצבה היה רעוע, המזון לא היה בשפע ולמרות זאת חלקו תושבי לה ספציה את המעט שהיה להם עם המעפילים ששהו על החוף כשישה שבועות בחוסר ודאות. כאשר נכנעו לבסוף הבריטים ונתנו את האות להפלגת האניות דב הוז ואליהו גולומב, ניצבו על החוף תזמורת העיר ומכבי האש יחד עם כל התושבים, וליוו את הנוסעים בנגינה ובברכת דרך צלחה עד שהאניות נעלמו מן העין.

 

השגריר מאטיולו וסגן ראש העיר גראציאנו

יעקב פלך מעניק אות הוקרה לסגן ראש העיר גראציאנו

Continue reading »

מרץ 172012
 

הזמן הירוק, מרץ 2012

איימן עודה רוצה לדבר עם יהודים. הוא רוצה להסביר להם מי הוא, מה הוא מרגיש, במה הוא מאמין, מה הקשר שלו לארץ הזאת וכמה הוא רוצה שיקשיבו לו. המזכ"ל הצעיר והנמרץ של חד"ש רוצה לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, לפגוש צעירים ומבוגרים, תומכים ויריבים, אנשים שמעולם לא שוחחו עם ערבי וכאלה שנדמה להם שיודעים עליו הכול. הוא יגיע לכל מקום, בכל שעה, בלי לבקש תשלום או הוצאות נסיעה ועוד יגיד לכם תודה, רק תזמינו אותו. למרות שנולד וגדל על הר הכרמל, למרות שהוא חבר במפלגה משותפת ולמרות שארון הספרים בביתו מתפוצץ מספרות עברית לצד הערבית – הוא מודה שהוא עצמו לא מבין היטב את היהודים, שההיכרות עדיין שטחית, שלא ממש מדברים אחד עם השני, לא ממש מנסים. אני מאמין גדול בחיים המשותפים כאן, הוא אומר, לא מעמֶדה של התרפסות וכניעה, אלא ממקום של שותפות שווה ואמיתית. אין דרך אחרת, כל שביל אחר יוביל לאבדון. עיניו הנוצצות מבקשות שאאמין לו. זו משימת חיי, אני רוצה לשכנע אתכם שאפשר להיות גם ערבי ופלסטיני וגם ישראלי, ובן אדם מעל לכל, מה שמחבר אותנו חזק יותר ממה שמפריד.

Continue reading »

מרץ 012012
 

הרצאה בכנס אנחנו ושכנינו: דרכו של השוה"צ 1927-1977, אוניברסיטת תל אביב 7.2.2005

(מבוססת על היכרות אישית ושיחות רבות עימו ועל כתבים שהשאיר בעזבון)

רוסתום בסתוני נולד בחיפה ב-1923, מוצא המשפחה מטירת הכרמל. מ-47 למד ארכיטקטורה בטכניון והיה הסטודנט הערבי הראשון בפקולטה.

היה חבר כנסת מטעם מפ"ם 1951-1955 ובמהלך הכהונה הצטרף למשה סנה שפרש ממפ"ם, אך חזר אל המפלגה לאחר שהתברר לו שסנה מתקרב לקומוניסטים, אותם לא אהב ולא הסכים עם עמדותיהם. מפ"ם קיבלה אותו בחזרה, היא היתה זקוקה לערבי רהוט, אינטליגנטי ובעל הופעה מרשימה, הדובר שלוש שפות על בוריין ויודע גם לכתוב, אך לא סלחה לו – ולקראת הבחירות ב-1955 הוציאה אותו מן הרשימה לכנסת ושמה במקומו את יוסוף ח'מיס. הוא עבד כעיתונאי, עורך אלפג'ר ואלמרצאד בטאוני מפ"ם 1956-1961 והיה חבר מערכת New Outlook כתב גם לא-ליום ולג'רוסלם פוסט. אך ב-1961 נואש מן החיים הפוליטיים ועזב. במכתב לג'רוסלם פוסט, שפורסם כמעט כלשונו בעיתון, הסביר את מניעיו לנטישת החיים הפוליטיים. אחרי שעזב את העיתונות עבד כארכיטקט פרטי ואח"כ במחלקת התכנון של עירית חיפה עד 1969. ב-1969 עזב את הארץ בשל משבר אישי ואידיאולוגי וחי בארה"ב עד פטירתו הפתאומית באפריל 1994. בארה"ב עבד במקצועו והצליח כלכלית,  אך ליבו היה בארץ ובמזה"ת והוא המשיך בפעילות בארגונים שונים למען שלום. בשנים האחרונות החל לכתוב את זכרונותיו והתכוון להוציא מספר ספרים עם כתביו.

בסתוני הקדים את זמנו בעמדותיו המדיניות ובראייתו המעמיקה את הסכסוך הישראלי הערבי והדרכים לפתרונו. הוא היה נועז בביקורתו כלפי החברה הערבית, הן בארץ והן בעולם הערבי והירבה לכתוב על הצורך בשינוי המבנה החברתי הפטריאכלי כדרך היחידה לדמוקרטיזציה ולשלום. במקביל הירבה לכתוב גם על הצורך בשינוי גישתה של המדינה כלפי הערבים והציע הצעות מעשיות למדיניות הרצויה. רבים ממאמריו נקראים במרחק ארבעים וחמישים שנה כאילו נכתבו היום. Continue reading »

שינוי גודל גופנים
ניגודיות