נוב 222014
 

אוקטובר 2014

" האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית. מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו, אוכלוסייה מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית".

כך הצהיר הנשיא ראובן ריבלין בכפר קאסם, בעת שהשתתף  ב-26 באוקטובר 2014 בטקס הזכרון לטבח שבוצע בכפר לפני 58 שנים.

התייצבותם של הנשיא ורעייתו בראש מורכן מול האנדרטה עליה חרוטים שמות הנרצחים בערבית, הניצבת ברחוב הראשי של כפר קאסם, היא מעשה נועז באווירה הפוליטית הנוכחית. תמונת הנחת הזר, כשבצדו האחד של הנשיא ראש העיר עאדל בדיר ומייסד התנועה האסלאמית שיח' עבדאללה נימר דרוויש ובצדו השני מזכירו הצבאי תא"ל חסון חסון הדרוזי, שווה אלף מלים. אך גם המלים היו חשובות מאין כמותן. בנאומו הארוך של הנשיא נאמרו דברים מפורשים שטרם נשמעו מפי אישיות ישראלית כה בכירה: הכרה בכך שהערבים הם מיעוט לאומי ושאין לצפות מהם ל"שיר את התקווה בעיניים נוצצות"; הכרזה שהארץ היא ביתם ומולדתם, כפי שהינה מולדתו של העם היהודי; אמירה נחרצת בצורך החיוני לשותפות אמת בין שני העמים; וקריאה אמיתית, שלא מן השפה אל החוץ, להיכרות, למפגש, ללימוד השפה הערבית ולהבנה תרבותית הדדית. הנשיא גם הדגיש ביום הזכרון לטבח כפר קאסם כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו", הצהרה שרק פוליטיקאים יהודים מעטים היו שותפים לה במשך ששת העשורים שחלפו מאז. Continue reading »

יונ 042014
 

כבר ארבעים יום, מדי יום, מישהו מעלה תמונה של שפיק כבהא לפייסבוק. תמיד מחייך, לרוב עם מיקרופון ביד, לבוש בחליפה מוקפדת ולפתע כשזר פרחים כרוך על צווארו. לפעמים מופיעים קטעי סרט שצולם במצלמת חובבים ובו רואים גם את הקהל המשולהב שר ורוקד יחד עם שפיק. לרוב זו חתונה, לעתים מופע באולם או מעל במה מאולתרת, אבל תמיד תמיד יש הילה סביבו ואנרגיה מתפרצת ממנו אל שומעיו ומהם אליו. מחזירים לו אהבה.

שפיק כבהא נרצח בדם קר בלילה בו כולם היו עסוקים בספירת קולות המצביעים לרשויות המקומיות. ביישובים הערבים זהו לילה רווי יצרים ומתח וכולם היו ערים. כך התפשטה הידיעה במהירות והותירה את מעריציו וקרוביו נדהמים. מי יכול היה לרצות ברעתו של האיש השמח והמשמח הזה? ואיך מצטרף עוד רצח סתמי לסטטיסטיקה העגומה של אלימות בלתי מוסברת. Continue reading »

אוק 282013
 

בסוף אוקטובר 1958, זמן קצר לאחר שערק מפולין הקומוניסטית לגרמניה, השתתף מרסל רייך-רניצקי בכנס סופרים גרמנים מ"קבוצת 47". לפתע ניגש אליו הסופר הצעיר גינתר גראס, שבעצמו נולד בדנציג, היא גדאנסק הפולנית, ושאל: אז מה אתה בעצם? פולני, גרמני, או מה?" תשובתו המהירה של רייך-רניצקי הייתה: אני חצי פולני, חצי גרמני ויהודי שלם. "התגובה הספונטנית שלי הייתה די יפה גם בעיני" כתב לימים בפרק הראשון בספרו האוטוביוגרפי[1], "אלא שהייתה יפה בלבד. שכן הצורה האריתמטית הזאת – ככל שהייתה מרשימה, לא הייתה אמיתית; אף מילה לא הייתה נכונה. אף פעם לא הייתי חצי פולני ולא חצי גרמני – ולא היה לי ספק שגם לא אהיה לעולם. בכל חיי לא הייתי יהודי שלם, וגם היום אינני…. אין לי ארץ אין לי מולדת ואין לי מכורה. ובכל זאת, פליט חסר מולדת, אדם ללא שייכות של ממש לא הייתי ואיני גם היום".

כך הציב את שאלת זהותו המורכבת ואת היותו חסר מולדת טריטוריאלית בקדמת הבמה. דומה כי הוא חי בנוח עם המורכבות הזאת ולא חש כי היה עליו לבחור בין הזהויות השונות ואף הסותרות של אישיותו. כמו בכל צעד בחייו גם כאן הושפע מן הספרות ומגיבוריה – לנגד עיניו עמדה דמותו של טוניו קריגר, ובעת שקיבל את פרס תומאס מאן ב-1987 בחר להציג את עצמו בנאום התודה כ"מי שהספרות היא מולדתו היחידה". Continue reading »

אוק 282013
 

חיים בינינו

מי לא מכיר את זיאד? קולו נשמע מקצה היישוב עד קצהו כשהוא רץ לתקן צינור שהתפוצץ, ביוב שעלה על גדותיו, גג דולף, שער שנתקע או כל צרה אחרת. כבר ארבע עשרה שנים הוא כאן, כשהגיע היה רווק צעיר שבא לחפש עבודה אחרי שש שנים במספנות ישראל, שם עבד במסגרות על סאטילים ודאבורים. הוא פגש את אריכא ז"ל שנתן לו הזדמנות ועד פטירתו עבדו יחד, צמודים. "אריכא היה בוס קשה, אבל היינו מסתדרים. תמיד היינו ביחד. עכשיו אני לבד לגמרי אין לי עזרה". במשך השנים התחתן (הרבה אנשים מהקיבוץ היו בחתונה שלי…) ונולדו לו שלושה ילדים. הבת הגדולה כבר בת 8, הבן האמצעי בן 6 והקטנה עוד מעט בת 5. אשתו רביעה באה מכעבייה. היא מורה, אבל מתקשה למצוא עבודה מלאה, יש עודף מורים ערבים ומחסור במשרות הוראה באזור. אם הייתה מוכנה לעבור לנגב – היו מקבלים אותה מייד, אבל מה יעשה הוא? Continue reading »

אוק 282013
 

מירלה נפטרה במיטתה ב-1 באוקטובר 2013 כשלושה שבועות אחרי אירוע הפרידה המתואר להלן, ובדרכה המיוחדת ציוותה את גופה למדע. היא זכתה לקרוא את הדברים והתרגשה מאד. יהי זכרה ברוך.

***

צריך להיות מירלה כדי לארגן לעצמך מסיבת פרידה מהחיים. רבים דיברו במשך הערב על אישה ללא חת, והאירוע הזה היה הביטוי הנועז ביותר לאומץ הלב ולתכונה הידועה של מירלה לא לעשות חשבון עם אף אחד וללכת תמיד בעקבות האמת שלה. הפעם היא לא עושה חשבון עם המוות, לא נכנעת לו, מישירה מבט אל בני משפחתה האוהבים, ובתוכם הנכדים הצעירים שאולי אינם מבינים עדיין את משמעות הפרידה הצפויה מסבתא, אל חברותיה וחבריה הרבים ואל משהו גדול מכולנו שנקרא "גורל", "כוח עליון" או בפי אחרים "אלוהים", ומתריסה בפניו בדרכה המקורית: אני חזקה ממך, לא מפחדת! כל מילות התואר שאפשר להחיל על הערב הזה יהיו קטנות מכדי לתאר את עוצמתו: בלתי נשכח, נדיר, מרטיט, מצמרר, לא-ייאמן, מצחיק ואפילו שמח לרגעים.

Continue reading »

אוג 272013
 

פרשת הקרב של אנשי קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות היא פצע פתוח שטרם הגליד. מול המצור המצרי עמדו חברי הקיבוץ ועימהם כמה עשרות לוחמי גבעתי משך ימים ארוכים, עם נשק מועט והרוגים ופצועים וללא עזרה מבחוץ. כשנותרו ללא תחמושת החליטו להיכנע וללכת לשבי. 109 מהם וביניהם דודי, ניסן רזניק, שהו בשבי המצרי 9 חודשים. רק כשחזרו נודע להם כי בהעדרם הושמצו כפחדנים והוטל עליהם כתם שלא נמחה. ב"דף קרבי" שכתב המשורר אבא קובנר נאמר בין השאר:

"טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני.
להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא: לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות!
זאת ועוד:
בעשרות קרבות, מבחנים ומבצעים, בדם חללים נועזים ויקרים קנינו את האמונה והבטחון הזה כי אנחנו יכולים לעמוד מעטים מול רבים.
בנשק קל ביד נאמנה – מול ציוד כבד יד שכירים.
בבקבוק-מולוטוב ביד נועזה מול טנק עיוור.
כל עוד לא התערער בנו בטחון זה – ששרשו אמונה בהכרת האדם העברי המגן על ביתו – לא יוכל לנו האויב. לא יוכל!
וככל שנתמיד לעמוד בכל נקודה ונקודה, וככל שנקיז את דמו של המתקיף את עמדות המגן שלנו – כה תקצר הדרך, כה יקרב יום המחץ העברי הגדול.
רק ללחום, ללחום וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון – בכל כוחות הנפש –
כי לנו הנצחון, וקרוב הוא".

משך שנים בלעו אנשי ניצנים את עלבונם ורק ב-1984 הגיע אליהם שמעון אבידן שהיה מפקד "גבעתי" והתנצל. לא על הכתוב ב"דף", אלא על כך שצריך היה לכתוב שהכשלון היה של גבעתי ולא של ניצנים. לאחרונה יצא ספר חדש בנושא מאת ההסטוריון אורי מילשטיין שכותרתו "הופקרו למוות", בו נטען כי ניצנים לא קיבלה סיוע מסיבות פוליטיות, כיוון שהיתה שייכת ל"נוער הציוני" ולא לשומר הצעיר או לאחדות העבודה.

אבא קובנר וניסן רזניק היו חברי המטה של המחתרת שהוקמה בגטו וילנה. רק 5 שנים לפני הקרב בניצנים הם היו יחד בגטו והחליטו לפתוח במרד נגד הגרמנים אם וכאשר יכריזו על חיסול הגטו. ביום 23 בספטמבר 1943 החלו הגרמנים האיסוף תושבי הגטו לקראת הוצאתם למחנות ההשמדה וחיסול הגטו, אך אבא קובנר, שהיה מפקד המחתרת לא נתן את הפקודה המיוחלת ובמקום זה בחר לצאת עם אנשיו דרך תעלות הביוב אל היערות בסביבה ולהצטרף לפרטיזנים. קובנר ידע שרזניק נמצא בניצנים וידע שהלך לשבי, למרות זאת לא היסס להאשים אותו ואת חבריו בכך שלא נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, בעוד שהוא עצמו לא עשה כן בגטו וילנה. למרות התנאים השונים לחלוטין ולמרות שברור היה שלחימה בגטו סופה מוות, ולרות שאין אנו יכולים כלל לשפוט את האנשים שחיו תחת השלטון הנאצי, אני סבורה שקובנר צריך היה להתאפק ולא לכתוב את הדף הזה לאור ההסטוריה המשותפת שלו ושל ניסן רזניק.

קיבוץ עין השופט, ששמעון אבידן היה חבר בו אירגן ערב דיון על הפרשה תחת הכותרת "בקו האש" ב-14.8.2013.

בדיון שהתפתח באותו ערב אמרתי זאת בריש גלי וזכיתי לתגובות רגשיות חזקות מצד אנשים בקהל, חלקם אנשי ניצנים.

http://www.youtube.com/watch?v=OQ2OKbPt3HA&list=PLX305R4UNU4-bw4Tlk1NuqsbAtMxQpijb&index=6

צילום והקלטה: פלג לוי

ניתן לצפות בכל הערב ב-youtube

 

מאי 272013
 

הכירו את ליאן אייסון, היא חיה בינינו כבר חמש שנים ודואגת במסירות למניה, ועד לפני שנה גם לאברהם דיאמנט ז"ל. ליאן היא אחת מעובדות הסיעוד הפיליפיניות שנדדה הרחק מארצה וממשפחתה, בשל המצב הכלכלי הקשה, ועובדות יומם ולילה  כדי ללוות בכבוד את זקנתם של ותיקי הקיבוץ. היא אם לשלושה ילדים שבגרו בלעדיה, בנותיה בנות 24 ו-22 ובנה בן 20. הבת הבכורה נישאה בחודש מרץ וליאן לא השתתפה בחתונתה. גם בלווית אביה שנפטר לפני כשלוש שנים לא נכחה וגם כשאחיה נפטר מדלקת ריאות לא נסעה. זה המחיר של היותה כה רחוקה. הכסף שהיא מרוויחה כאן מממן את השכלתם הגבוהה של ילדיה – הבנות כבר סיימו אוניברסיטה ועובדות בתחום הכלכלי – ואת שיפוץ הבית הכפרי של המשפחה. ליאן התגוררה כל חייה בכפר לרגלי הר הגעש המפורסם מניטובו, אך הכפר נהרס כליל באחת מהתפרצויות הלבה והם איבדו את כל מה שהיה להם. כיום הם גרים בכפר מרוחק יותר, אמנם קיבלו מהממשלה בית קטן, אך הוא היה זקוק להגדלה ולשיפוץ. עכשיו היא מתכננת קניית מכונית למשפחה. בעלה עובד כנהג אך משכורתו נמוכה ואיננה מספיקה לצורכי הבית.  בפיליפינים היה לה עסק קטן למזון, אך גם זה לא סיפק את הדרוש. פעמיים נסעה ליאן לחופשות קצרות בפיליפינים, את הקשר המשפחתי היא שומרת באמצעות הסקייפ. כמעט כל ערב היא מדברת עם הבעל והילדים וכך עוקבת אחר הנעשה. האם אפשר כך לקיים חיי משפחה? אני שואלת, והיא משיבה בחיוך נצחי – אין ברירה. Continue reading »

מאי 272013
 

כששואלים את פפה מה שלומו הוא תמיד עונה gordo y feliz (שמן ומאושר) וכך אכן הוא חי את חייו. בין אם בימים בהם עבד 16 שעות ברצף ובין אם בימים בהם הוא מתבטל בבית כפנסיונר צעיר. תמיד מחייך, תמיד מרוצה ולא מתלונן על כלום. בשמונה עשרה השנים האחרונות כיהן פפה כמנהל מחלקת המחשוב בארד, שכיום משתמשת בתוכנות המתקדמות ביותר בעולם בכל תחום. המחלקה בת 3 אנשים בסך הכול אחראית על כל ציוד המחשבים בארד, על התשתית המיחשובית וגם על הקשר עם חברות חיצוניות הנותנות שירותים למפעל. "האחריות גדולה מאד" אומר פפה, "צריך להיות מוכן לקריאה 24/7 כי כל תקלה יכולה לשבש את העבודה במפעל כולו ולעתים אף לשתק אותה. אבל אני גאה לומר שהצלחנו להקים מערכת יציבה ומתקדמת ואין הרבה תקלות". Continue reading »

מאי 272013
 

שרה אוסצקי

רמות מנשה הוא הבית השני שלי, כמו משפחה. לא הרבה עובדים זוכים להגיע לרמה כזאת, לתחושה של בן בית במקום העבודה. ואני זכיתי, אומר אמיר בחיוכו הצנוע. כבר שלוש שנים הוא כאן, בדיוק שלוש, חולף על פנינו בטרקטור ומניף יד לשלום, מטפס על עצים, מכסח דשאים, שותל פרחים, גוזם קוצים, משקה, מזבל, מטפח, מנסה לעשות ככל יכולתו נוכח הרס הגינון המסיבי שעובר עלינו בשנה האחרונה. אבל תמיד נשאר אופטימי ומחכה לרגע בו יתחיל שיקום הגינות: אם נתכנן ונקים את הגינון מהבסיס יהיה קל יותר ונשיג תוצאות טובות. בנעוריו בחר בכיוון אחר לגמרי – למד בתיכון למקצועות התעופה ברמת דוד מכיתה ט' עד י"ב ושרת אחר כך 3 שנים בחיל האוויר בבסיס רמת דוד, כטכנאי קרקע של הליקופטר ה"עטלף" הפועל בחיל הים. בחוץ? הוא אומר. אמנם זו עבודה פיזית קשה אבל יש רגיעה נפשית, עובדים בכיף. אמיר כמעט בטוח שזה מה שיעשה גם בעתיד. בקרוב הוא יוצא לקורס ראשון בגינון במכללת רופין. עם הנסיון שצבר כאן שלוש שנים לא בטוח שהקורס יחדש לו הרבה, אבל הוא רוצה ללמוד. הגינון הוא עולם ומלואו, מקצוע מעניין שיש בו הרבה תחומים ואני מאד אוהב אותו.

Continue reading »

מאי 272013
 

מישהו מהכפר הצליח לצלם את הרכב שבו הגיעו הפורעים ואת מספרו, אומר פרופסור מוצטפא כבהא. "אנחנו מצפים שהמשטרה תשים ידה על המבצעים"

 

זה מאוד מדאיג ומתסכל, אומר פרופסור מוצטפא כבהא על מקרה ההצתה, שאירע השבוע בכפרו במסגרת הפעולות המכונות "תג מחיר", שמשום מה רוב מבצעיהן לא נחשפו עדיין. דווקא אום אלקוטוף הוא הכפר הכי שקט באזור, בנוי על רקמת יחסים עדינה עם הקיבוצים ועם המושבים סביבו. "אנחנו חלק מהמועצה האזורית מנשה ומקיימים קשרים יומיומיים עם כלל התושבים – במפעלים, במפגשי ספורט, בעבודת המועצה, וגם קשרים חברתיים ואישיים. לי עצמי יש עשרות חברים בברקאי, במענית, בעין שמר ובגן שמואל, באמת יש כאן יחסים מיוחדים שנבנו במשך שנים ולא ניתן לאיש להרוס אותם", הוא אומר בכאב. ליד הכפר עוברת דרך המובילה אל תוך שטחי הגדה המערבית ואל ההתנחלויות, "היו כבר מקרים של התנכלויות, מתנחלים ירקו על אנשים שישבו לתומם בתחנת האוטובוס ואיימו עליהם, צעירים התגרו בצעירינו, אבל המקרה הזה של הצתה וכתיבת סיסמאות על המסגד הוא החמור ביותר שידענו והוא מהווה פגיעה קשה בכולנו, ערבים ויהודים גם יחד. Continue reading »

שינוי גודל גופנים
ניגודיות