נוב 222014
 

To my brave mother

A Jewish Family

 She was born in a stormy snowy night in Vilna, on the first of January 1924, the last child of Sarah and Dov Shapiro. Her sister Yehudit and her brother Yitzhak were older than Chaya who enjoyed a spoiled and calm childhood as the pet child of the family, mischievous, smart, a rebel, not liking frameworks – and so she remained until the end of her life in 2003.

 Her mother Sarah nee Rodominer belonged to a family which came to Vilna from the village of Rodomino in Lithuania. Her two brothers and her mother, Grandma Liebe (Ahuva) lived close by. She was a beautiful and musical woman, and used to sing to her children and to regret that they did not inherit her talent for music. She was a housewife, but also a sewer of leather gloves by profession, a vocation which later saved her and her family for a while, in the ghetto. Continue reading »

אוג 272013
 

פרשת הקרב של אנשי קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות היא פצע פתוח שטרם הגליד. מול המצור המצרי עמדו חברי הקיבוץ ועימהם כמה עשרות לוחמי גבעתי משך ימים ארוכים, עם נשק מועט והרוגים ופצועים וללא עזרה מבחוץ. כשנותרו ללא תחמושת החליטו להיכנע וללכת לשבי. 109 מהם וביניהם דודי, ניסן רזניק, שהו בשבי המצרי 9 חודשים. רק כשחזרו נודע להם כי בהעדרם הושמצו כפחדנים והוטל עליהם כתם שלא נמחה. ב"דף קרבי" שכתב המשורר אבא קובנר נאמר בין השאר:

"טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני.
להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא: לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות!
זאת ועוד:
בעשרות קרבות, מבחנים ומבצעים, בדם חללים נועזים ויקרים קנינו את האמונה והבטחון הזה כי אנחנו יכולים לעמוד מעטים מול רבים.
בנשק קל ביד נאמנה – מול ציוד כבד יד שכירים.
בבקבוק-מולוטוב ביד נועזה מול טנק עיוור.
כל עוד לא התערער בנו בטחון זה – ששרשו אמונה בהכרת האדם העברי המגן על ביתו – לא יוכל לנו האויב. לא יוכל!
וככל שנתמיד לעמוד בכל נקודה ונקודה, וככל שנקיז את דמו של המתקיף את עמדות המגן שלנו – כה תקצר הדרך, כה יקרב יום המחץ העברי הגדול.
רק ללחום, ללחום וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון – בכל כוחות הנפש –
כי לנו הנצחון, וקרוב הוא".

משך שנים בלעו אנשי ניצנים את עלבונם ורק ב-1984 הגיע אליהם שמעון אבידן שהיה מפקד "גבעתי" והתנצל. לא על הכתוב ב"דף", אלא על כך שצריך היה לכתוב שהכשלון היה של גבעתי ולא של ניצנים. לאחרונה יצא ספר חדש בנושא מאת ההסטוריון אורי מילשטיין שכותרתו "הופקרו למוות", בו נטען כי ניצנים לא קיבלה סיוע מסיבות פוליטיות, כיוון שהיתה שייכת ל"נוער הציוני" ולא לשומר הצעיר או לאחדות העבודה.

אבא קובנר וניסן רזניק היו חברי המטה של המחתרת שהוקמה בגטו וילנה. רק 5 שנים לפני הקרב בניצנים הם היו יחד בגטו והחליטו לפתוח במרד נגד הגרמנים אם וכאשר יכריזו על חיסול הגטו. ביום 23 בספטמבר 1943 החלו הגרמנים האיסוף תושבי הגטו לקראת הוצאתם למחנות ההשמדה וחיסול הגטו, אך אבא קובנר, שהיה מפקד המחתרת לא נתן את הפקודה המיוחלת ובמקום זה בחר לצאת עם אנשיו דרך תעלות הביוב אל היערות בסביבה ולהצטרף לפרטיזנים. קובנר ידע שרזניק נמצא בניצנים וידע שהלך לשבי, למרות זאת לא היסס להאשים אותו ואת חבריו בכך שלא נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, בעוד שהוא עצמו לא עשה כן בגטו וילנה. למרות התנאים השונים לחלוטין ולמרות שברור היה שלחימה בגטו סופה מוות, ולרות שאין אנו יכולים כלל לשפוט את האנשים שחיו תחת השלטון הנאצי, אני סבורה שקובנר צריך היה להתאפק ולא לכתוב את הדף הזה לאור ההסטוריה המשותפת שלו ושל ניסן רזניק.

קיבוץ עין השופט, ששמעון אבידן היה חבר בו אירגן ערב דיון על הפרשה תחת הכותרת "בקו האש" ב-14.8.2013.

בדיון שהתפתח באותו ערב אמרתי זאת בריש גלי וזכיתי לתגובות רגשיות חזקות מצד אנשים בקהל, חלקם אנשי ניצנים.

http://www.youtube.com/watch?v=OQ2OKbPt3HA&list=PLX305R4UNU4-bw4Tlk1NuqsbAtMxQpijb&index=6

צילום והקלטה: פלג לוי

ניתן לצפות בכל הערב ב-youtube

 

מאי 272013
 

במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה יזמה בתי, דניאלה אוסצקי-שטרן, את הוצאתו מחדש של ספרו החלוצי של אבי חיים לזר-ליטאי על הארגון הבית"רי במרד, אצ"י. לכבוד ההוצאה המחודשת כתבתי הקדמה המבוססת על הרצאות שנתתי במשך השנים בנושא:

ב-19 באפריל 1945 התקיימה בלובלין עצרת זכרון ראשונה לנופלים במרד גטו ורשה במלאת לו שנתיים, בהשתתפות שרידי הלוחמים מן הז'א"ב (הארגון היהודי הלוחם – אי"ל) ונציגי הממשלה הפולנית. לובלין היתה אז מקום ריכוז לפליטים יהודים מרחבי פולין ולכאלה שחזרו מברית המועצות. כבר אז הוקמה בה ועדה הסטורית שהחלה באיסוף עדויות וחומרים על תקופת השואה. העצרת הזאת היתה מאירועי הזכרון הראשונים וקבעה דפוס לעתיד. אבי חיים לזר, ניצול גטו וילנה ופרטיזן, היה פעיל באותה עת בהתארגנות הראשונית של הבריחה ובריכוז ניצולים חברי בית"ר בעיר. הוא נכח בעצרת וחמתו בערה בו: "לא הזכירו אפילו במילה אחת כי קיים היה גם ארגון נוסף, הארגון הבית"רי זז"וו. (הארגון הצבאי היהודי – אצ"י), אותה התעלמות שהחלה ב-1944 בדו"ח על המרד שנשלח ללונדון, כשהמלחמה היתה עדיין בעיצומה, נמשכה בעקביות. על הבמה מופיעים גם כמה מגיבורי המרד, מהללים ומשבחים את חברי כל ארגוני הנוער השמאליים על פעילותם המחתרתית ועל חלקם במרד ואף לא מילה על חלקה של בית"ר, אפילו לא צל של רמז!  לא רצינו ולא יכולנו להשלים עם זה. נפשנו לא מצאה מרגוע…", כתב. דומני שאז גמלה בו ההחלטה, שנשאה פרי רק כעבור כשמונה עשרה שנים, לאסוף עדויות, לחקור ולהתחקות אחר קורות האצ"י וחלקו במרד ולהוציא את האמת לאור. Continue reading »

דצמ 222012
 

באוגוסט 2012 ערכנו, בתי דניאלה ואני,  סיור מרגש ומעניין בליטא ובבלארוס בעקבות ההורים. ביקרנו בערי הולדתם – פוניביז' ווילנה, ניסינו למצוא את הבתים, הלכנו בדרכיהם בגטו וביערות שבהם שהו כפרטיזנים – יערות רודניקי ליד וילנה ויערות נארוץ' המצויים כיום בשטח ביילרוסיה. עברנו בעיירות שבהן חיו יהודים עד למלחמה וכיום נותרו בהן רק אתרי זיכרון, בתי-כנסת נטושים או מצבות שבורות. התרשמנו לחיוב מן הדרך שבה מונצחים ומשומרים האתרים דווקא בביילורוסיה, ופחות בליטא.

להלן חוויות הביקור בפוניביז':

ידענו שכתובת ביתה של משפחת לזר היה ברחוב אוקמרגה 19 ליד חצר בתי הכנסת. ובכן, כיום לא נותר כלום מבתי הכנסת, אך המדריך ידע להצביע על המקום המדויק שלהם ורחוב אוקמרגה, שהיום הוא בחלקו מדרחוב אלגנטי עדיין נקרא בשם זה. במקום שבו היה הבית יש כיום גינה קטנה (כבר ב-1993 כשהייתי שם עם ההורים אבא זיהה את המקום) אולם במרחק קטן ממנו עומד בית חדש שמספרו 19 .

האנדרטה בבית הקברות היהודי לשעבר בפוניביז' (ליטא)

 

Continue reading »

דצמ 222012
 

אנריקה אולטוסקי-אוסצקי, היהודי של המהפכה הקובנית ושר בממשלות קובה במשך חמישים שנה הלך לעולמו בהוואנה בגיל 82, כשהוא עדיין מאמין בצדקת הדרך. הוא נולד בקובה להורים יהודים שהיגרו מפולין, ובצעירותו התקרב לחוגי המהפכה והיה פעיל במחתרת כל שנות החמישים. היה חברם האישי של פידל קאסטרו ושל צ'ה גבארה ושימש תקופה ארוכה כגזבר הקבוצה המהפכנית "ה-26 ביולי", שתפסה את השלטון ב-1959 וסילקה את הרודן בטיסטה, שנתמך בידי האמריקאים.
הם חלמו על יצירת עולם טוב יותר באי היפהפה והמופלא שלהם, דיברו על שוויון ואחווה ונשאו עיניים לברית המועצות, אף שבשנות השישים כבר ידע העולם מה מתרחש מאחורי החזות האידיאליסטית שלה. על חייו במחתרת כתב ספר בשם Vida Clandestina. – חיים מחתרתיים – בו תאר בפרוט את הדרך הארוכה של הקבוצה מהרי הסייארה אל כס השלטון בהוואנה. היינו צעירים שלא ידעו לשלוט, כתב, אך עבדנו יומם ולילה למען בני עמנו. את ספרו הקדיש "לצעירי העולם", אולי קיווה שילכו בעקבותיו.

Continue reading »

דצמ 192012
 

יצחק שפירא במצרים, כחייל בבריגדה היהודית

זהו סיפור הישרדותו המופלא של דודי יצחק שפירא, אחיה של אמי חיה, שעזב את וילנה ביום בו נכנסו אליה הגרמנים ונדד על פני רוסיה, אפגניסטן, הודו ואיראן, חווה ייסורים, רעב ומעצר, עד שהגיע לארץ ישראל, התגייס לבריגאדה ורק אחרי המלחמה גילה שאחיותיו נשארו בחיים. מצאנו את הסיפור בארכיון "המכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית. נראה שנכתב במחצית שנות ה-60 לאחר שיצחק מסר עדות מפורטת לפרופ' דב לוין.  לא ידוע מי הכותב, שקיבל השראתו מסרט הוליוודי שעלילתו דומה לסיפורו של יצחק.

סיפורו של יצחק שפירא

בשבועות האחרונים הוקרן על מסכי בתי קולנוע בתל אביב ובחיפה סרט בשם "הנרדפים". מפיק הסרט, אלכסנדר רמתי, ישראלי היושב מזה שנים בהוליווד, הגיע במיוחד ארצה לרגל הקרנת סרטו ופתח במסע פרסומת מוקדמת. מר רמתי סיפר, כי הסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי, בו הוא מגולל את פרשת בריחתו מרוסיה הסובייטית בימי מלחמת העולם השנייה, דרך גבול אפגניסטן, במטרה להגיע לארץ ישראל. הרקע היהודי, אמר רמתי, הוחלף בתסריט למשהו אוניברסלי יותר, מתוך כוונה להבטיח לסרט שוק עולמי. איננו בטוחים אם המטרה הושגה, מכל מקום בישראל לא זכה הסרט להצלחה יתירה, ואפילו שמותיהם המפורסמים של המככבים בו לא משכו את ההמונים לאולמות בתי הקולנוע. אילו נשאר התסריטאי נאמן למקור והיה מוותר על סצנות האהבה בהן טבל את העלילה היה ללא ספק מתקבל סרט חשוב, שהיה שופך אור על אחת הפרשיות הדרמטיות שאינן ידועות לקהל הרחב, על חתירתם של צעירים יהודים, פליטי מלחמה שנקלעו לעומקה של רוסיה הסובייטית, אל חופי הארץ. רבים יצאו בדרך חתחתים זו, ספורים הגיעו. פגשנו אחד מהם ושמענו מפיו את סיפורו. Continue reading »

יונ 012012
 

אני גאה להציג ספר שכתבה הבת שלי דניאלה המתמחה בחקר הנאציזם והשואה. מחקר מעניין וייחודי על אישיות, פרופגנדה ופסיכוזת המונים:

שקיעת האלים: יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה

מאת: דניאלה אוסצקי-שטרן

"אם נגזר עלינו לשקוע, ישקע עימנו העם הגרמני כולו" (יוזף גבלס, מרץ 1945)


שקיעת האלים: לראשונה בשפה העברית מופיע מחקר המנתח את אישיותו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, אחד האנשים המקורבים ביותר לאדולף היטלר, ואת מכונת התעמולה המשוכללת שיצר. הספר מתרכז בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה ומתמודד עם שתי סוגיות מרכזיות: ניסיון להסביר כיצד לנוכח התבוסה המתקרבת של גרמניה השמדת היהודים דווקא הואצה ואף התפשטה למחוזות חדשים כמו הונגריה; וכיצד, ככל שהמשטר הנאצי התדרדר והתפורר התחזק מעמדו של גבלס והשפעתו גברה. הסבר אפשרי לשני תהליכים אלה הוא מנגנון התעמולה שפיתח גבלס, הן במערכת הצבאית והן בזו האזרחית. הייתה זו פרופגנדה שטנית אשר השתלטה על הגרמנים והטילה עליהם טרור. אף בימינו אנו ניתן ללמוד על כוחה של תעמולה בגיוס בני-אדם ובהנעת עמים שלמים לביצוע פשעים גם במצבים קיצוניים. המחקר נשען בין היתר על מקורות תרבותיים גרמאניים ומסתמך על ניתוח נאומיו ומאמריו של גבלס. Continue reading »

אוק 222011
 

דברים בערב עיון  במוזיאון האצ"ל  19.12.2007

 באפריל 1945 התקיימה בלובלין עצרת זכרון ראשונה למרד גיטו ורשה במלאת לו שנתיים, בה השתתף גם אבי ז"ל חיים לזר.  וכך כתב: "על הבמה מופיעים גם כמה מגיבורי המרד, מהללים ומשבחים את חברי כל ארגוני הנוער השמאליים על פעילותם המחתרתית ועל חלקם במרד ואף לא מילה על חלקה של בית"ר, אפילו לא צל של רמז!  לא רצינו ולא יכולנו להשלים עם זה. נפשנו לא מצאה מרגוע… באותה שנה הוא פגש שלושה חברי בית"ר שהשתתפו במרד – אדם הלפרין (הרתאן) שהלך לעולמו לפני כשנה, פלה פינקלשטיין תיבדל לחיים ואדם בשם נתן  ולדבריו "הם גוללו לפנינו את האפופיאה הנהדרת של הארגון הלוחם הבית"רי בגיטו ורשה אשר כלל בשורותיו גם מאות צעירים שלא מתוך התנועה" – כך כתב לזר במאמר בעיתון המשקיף ביום 23.4.48 במלאת 5 שנים למרד. מאז לא עזבה אותו תחושת השליחות והדחיפות למצוא אנשים, לאסוף עדויות ולכתוב את קורות המרד. Continue reading »

מרץ 192011
 

ביום בו שמעה על תפיסתו של אייכמן כתבה אמי חיה לזר:

  פרטיזנית מספרת – לא הסכמתי למות בידי אייכמן

חיה לזר

  בחודש ספטמבר שנת 1943 קיבל ודאי אחד הממונים על חיסול גטו וילנה נזיפה מהמפקדה הראשית של המשרד "לפתרון בעיית היהודים" במזרח אירופה. כי מתוך שיירה של כ-5000 יהודים נעלם מספר אחד בדרך למחנה המיון, שבאחד מפרברי העיר. והם הרי ספרו וקבעו שמספר כזה וכזה של נידונים עומד להגיע – והנה למספר המדויק חסר אחד. אין זה חשוב אם היה זה תינוק בן יומו שנשמט מזרועות אמו, ואולי גם במתכוון זרקה אותו האם האומללה ביאושה, כי מי יודע, אולי ינצל באורח פלא פרי בטנה, ואולי זקנה תשושה שמעדו רגליה, ונרמסה בדרך על ידי ההמון הרב. אולם מספר זה היתה דוקא נערה צעירה, שזה עתה מלאו לה י"ח אביבים – והיא החליטה לבחור בכל צורת מוות אחרת – רק לא זו שתיכנן עבורה אדולף אייכמן. Continue reading »

שינוי גודל גופנים
ניגודיות