דצמ 222012
 

באוגוסט 2012 ערכנו, בתי דניאלה ואני,  סיור מרגש ומעניין בליטא ובבלארוס בעקבות ההורים. ביקרנו בערי הולדתם – פוניביז' ווילנה, ניסינו למצוא את הבתים, הלכנו בדרכיהם בגטו וביערות שבהם שהו כפרטיזנים – יערות רודניקי ליד וילנה ויערות נארוץ' המצויים כיום בשטח ביילרוסיה. עברנו בעיירות שבהן חיו יהודים עד למלחמה וכיום נותרו בהן רק אתרי זיכרון, בתי-כנסת נטושים או מצבות שבורות. התרשמנו לחיוב מן הדרך שבה מונצחים ומשומרים האתרים דווקא בביילורוסיה, ופחות בליטא.

להלן חוויות הביקור בפוניביז':

ידענו שכתובת ביתה של משפחת לזר היה ברחוב אוקמרגה 19 ליד חצר בתי הכנסת. ובכן, כיום לא נותר כלום מבתי הכנסת, אך המדריך ידע להצביע על המקום המדויק שלהם ורחוב אוקמרגה, שהיום הוא בחלקו מדרחוב אלגנטי עדיין נקרא בשם זה. במקום שבו היה הבית יש כיום גינה קטנה (כבר ב-1993 כשהייתי שם עם ההורים אבא זיהה את המקום) אולם במרחק קטן ממנו עומד בית חדש שמספרו 19 .

האנדרטה בבית הקברות היהודי לשעבר בפוניביז' (ליטא)

 

Continue reading »

יונ 012012
 

באפריל 2012 יצאנו למסע מיוחד לירדן בו השתתפו סטודנטים ופעילים לסביבה מאוניברסיטת תל אביב ומהרשות הפלסטינית במטרה להיפגש עם אנשי סביבה ירדנים וללמוד על הבעיות המשותפות לאזור כולו. להלן דוח ותגובות המשתתפים, שהיו נלהבות במיוחד. אור קטן בחשכת השלום המתרחק.

Students for Environment and Regional Sustainability:

An Israeli-Palestinian project by Van Leer and HPS

Report on the Jordan Study Tour and Seminar, April 2012

Following a year long work of a joint group of young Palestinian and Israeli environmentalists they expressed their wish to expand their knowledge and understanding of "regional sustainability" by conducting an environmental study tour to Jordan. Fortunately, we were able to connect with the Jordanian NGO Masar which promotes environmental activity under their unit "Green Echo", and they organized a wonderful study tour for us, which included meetings with local environmentalist, an academic seminar and visits to  different sites. Continue reading »

אפר 252012
 

תצוגת אורות לילית מרהיבה בשנחאי

בפסח 2012 טיילנו לראשונה בסין. זה היה טיול של "סין למתחילים" כל אתרי החובה ביעף, טיסה מעיר לעיר ונגיעה שטחית בתופעה המופלאה והמפחידה, יש לומר, של הנמר הסיני. הרושם החזק ביותר הוא הגודל, המוני האדם, החריצות, הדינמיות של הערים הגדולות, העוצמה המופגנת וגם ההגבלות הלא-מראות כביכול. כיכר טיינאנמן הענקית השוקקת בשעות היום – חשוכה ומסוגרת בלילה ורק אורות כחולים של ניידות משטרה מסמנים את גבולותיה. מעולם לא בחרתי, אומרת אנני, I don't care

לא יודעת אפילו מי ראש העיר שלה ובקושי מכירה את המנהיגים. לא מתעניינת בפוליטיקה – העיקר שהמצב הכלכלי ימשיך להיות טוב, לסבים שלה לא היה מה לאכול, ההורים ידעו תקופות איומות, לכן בהשוואה – החיים בהווה נפלאים. מדריכה אחרת אומרת: תארו לכם שכל אחד מ-1.3 מליארד סינים יביע את דעתו ויעשה מה שהוא חושב לנכון – תהיה פה אנרכיה, כאוס. מזל שיש לנו הנהגה שמנהלת את העניינים ומחזיקה את הארץ הענקית הזאת תחת סדר ומשטר! הן נשים צעירות, משכילות, דוברות אנגלית, עדיין רווקות, יודעות שאם יתחתנו יום אחד יהיה להם רק ילד אחד – one child policy ואין להם בעיה עם זה – ילד הוא דבר יקר, החינוך, האוכל, כל מה שצריך לתת לו – אז אחד זה מספיק. יש לנו רק 5% מיעוטים אמרה אנני, אבל חשבון מהיר מראה ש-5% בסין הם למעלה מ-50 מליון אנשים. והמיעוטים האתניים הם מוצג תיירותי בעיקרו.

הנה כמה תמונות מהמסע המרתק הזה. אין ספק שזוהי רק נגיעה ראשונה.

בת לקבוצת ה-יו מדגימה תסרוקת

 

שיאן - חיילי הטרה-קוטה

שיט על הנהר לי מגווילין ליאנגשו

כיכר טיינאנמן ביום

מרץ 172011
 

ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק א'

ישראלית בקוריאה הצפונית

 שרה אוסצקי-לזר

 Welcome, Welcome מלמל החייל במעבר הגבול בחיוך רחב שחשף שיני זהב בוהקות.  ישראל? ג'רוסלם? הביט בי כלא מאמין, זו פעם ראשונה שאני רואה מישהו מישראל עובר כאן. היו לו עצמות לחיים בולטות שהדגישו את פניו השקועות. כובע מצחייה צבאי עצום ישב באי נחת על ראשו, כוכב אדום זוהר בחזיתו. גשם זלעפות בחוץ, נהרות של מים שטפו את רגלינו כשעמדנו בשורה עורפית בתחנת הגבול בין דרום קוריאה לצפונה, בתוך אוהל פלסטיק גדול שלא הצליח לבלום את הרוח. מוסיקה עליזה מתנגנת ברמקולים, מברכת את הבנים האובדים מן הדרום הבאים לבקר את מולדתם בצפון. העם הקוריאני אוהב שלום, אמר החייל לג'יסוק יונג, המלווה הנאמן שלי, אנחנו מברכים את האורחים מישראל. Continue reading »

מרץ 172011
 

ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק ב'

 שרה אוסצקי-לזר

קוריאה הצפונית

 חלום האחדות

 בקוריאה הדרומית יש שר מיוחד לענייני איחוד. כל מי שנשאל מביע ערגה וגעגוע, רוצה בתיקון העיוות ההסטורי הטראגי, שחילק את העם בין הגוש המזרחי והמערבי בעת המלחמה הקרה. לקוריאה מסורת עשירה בת אלפי שנים. חצי האי אוחד בידי שושלת ג'וסון שמשלה מאז המאה הארבע עשרה עד 1910, עת נכבשה הארץ בידי השמש העולה של המזרח, יפן, שקיבלה בטחון והתחזקה לאחר נצחונה ההסטורי על רוסיה. השלטון הקולוניאלי היפני היה אכזרי ועושק וזכור לשימצה. כאשר נכנעה יפן לבנות הברית בתום מלחמת העולם השנייה בעקבות הטלת פצצות האטום עליה, הסתיים הפרק היפני בתולדות קוריאה, אולם שמחת השחרור התחלפה בתוגת השליטה הסובייטית בצפון והאמריקנית בדרום. בנובמבר 47 קרא האו"ם לעריכת בחירות ולהקמת רפובליקה, בדרום אכן נערכו בחירות, סיגמן רי נבחר לנשיא והעצמאות הוכרזה ב-9 בספטמבר 1948 בחסות אמריקנית. אולם ברית המועצות לא השתתפה בחגיגת הדמוקרטיה, היא כוננה שלטון קומוניסטי מצפון לקו הרוחב 38 ומינתה לוחם גרילה צעיר ומוכשר שנלחם ביפנים, למנהיג. כך החלה סאגת סבל נוספת של העם הקוריאני תחת שלטונו הטוטאליטרי של קים איל-סונג, שטיפח פולחן אישיות נוקשה ושנתיים אחר כך, מתוך שגעון גדלות מטורף, פלש לחלק הדרומי של קוריאה במטרה לאחד את חצי האי תחת שלטונו. Continue reading »

מרץ 172011
 

שרה אוסצקי-לזר, אוקטובר 2010

הרווח שבין ה'מרחבא' ל-'צ'או': מסע במלטה בראשית הסתיו

מלטה -מבט עילי

 חצבים

טראסות ושיחי צבר, זה מה שראיתי בדרך אל העיר, והמון חצבים. שדות שלמים של חצבים, זקופים בתפרחתם, יוצרים בצפיפותם מרבדים של ורוד, לבן וסגול. הנוף מעוגל, רך, מאובק, מעולף בחום הצהריים. פירות הצבר כתומים, עסיסיים וכמעט בוקעים מקליפתם, מתאווים למגע. הטרסות תומכות במדרוני הגבעות, כמו בכל מקום סביב לים הזה, הנקרא בפי הערבים אלבחר אלאַבּיד – הים הלבן, ראשון לשילוש עם אחיו הקטנים ממנו – הים השחור – אלאסמר והים האדום – אלאחמר. אך בעיקר תוחמות הטרסות בין חלקות חקלאיות קטנות במישור הצר בין הגבעות. אין כאן הרבה מקום לחקלאות ומה שנשקף מחלון האוטובוס אינו מעודד. אולי זה סוף הקיץ והחום הכבד, אולי העובדה שתושבי מלטה מייבאים כשמונים אחוז מן המזון שהם צורכים והגידול העצמי אינו משתלם עוד, ואולי פשוט אין די מים. השדות המעטים עלובים למראה וצמחייתם דלילה. למחרת אכן מתברר כי יש מחסור חמור במים חיים, המים בברזים מותפלים – ראויים לשתייה אך תפלים להחריד. Continue reading »

מרץ 172011
 

ערבים

מרפסות בניין במלטה

Exit – Hrug הורה השלט ביציאה משדה התעופה. חְ'רוּג'? תמהתי, הרי זו מילה ערבית. עד שראיתי את הכתובת שלא תיאמן: stenna wara l-lineja s-safra – חכה מאחורי הקו הצהוב – הכול ערבית, כולל הכפלת האותיות הראשונות, חוץ מה-lineja האיטלקית. זה היה המפגש הראשון שלי עם מלטה, אי קטן בין סיציליה ללוב, בין מזרח הים התיכון למערבו, בדיוק באמצע. אי שכל אורכו 30 ק"מ אך אורך ההסטוריה האנושית שלו 5000 שנים סוערות כגלי הים המתנפצים אל החוף. השפה המלטזית, תערובת מקסימה שהתפתחה מדיאלקט ערבי צפון אפריקאי עם נגיעות של איטלקית, ספרדית ואנגלית ובוודאי עוד כמה מקורות עלומים, מדוברת כיום רק בפי 400 אלף איש, שרובם ככולם גם דוברים אנגלית. האם אינה מועדת להיכחד כמו אלפי שפות אחרות שנעלמו מן העולם בעשורים האחרונים? אגודה מיוחדת לשימורה ולהצלתה פועלת במלטה ובין היתר יוצרת מלים חדשות ומוּנחים שיתמודדו עם חידושי החיים והמודרניזציה, ומגנה על המלטזית מפני השפעות זרות נוספות. זוהי השפה השֵמית היחידה הנכתבת באותיות לטיניות והתוצאה, באוזני מי שדובר ערבית, מושכת ומבלבלת, מקרבת ומרחיקה, מוכרת וזרה, מתמיהה ומרגשת, אי אפשר להישאר אדיש כלפיה. הקריאה בשלטים היא כמו חידון מתמשך, תשבץ הגיון שמתעקשים לפענח לבד, גם אם אין סיכוי להגיע לשלֵמות. Continue reading »

נגישות
סגור