מאי 272013
 

כשאביגיל פז ישעיהו מדברת על גדוד העבודה עיניה נוצצות וקולה מתגבר בהתלהבות. "אני אוהבת את האנשים הללו, הם כל הזמן אתי, אבל האמת? – לא הייתי שורדת בגדוד". היא מנסה לשכנע שדימוי הכשלון שדבק בהם איננו נכון. הרי הם אלה שהניחו את היסודות ליצירת הקיבוץ, אותה יצירה ייחודית שעליה גאוותה ושאותה היא חוקרת. התנועות הקיבוציות שקמו לאחר שהגדוד התפרק לקחו ממנו מה שהתאים להן – בראש ובראשונה את הרעיון הקומונלי, וגם את החינוך, הערבות ההדדית, אחריותה של התנועה הארצית לקיבוץ הבודד ועוד ועוד. רבים מרעיונותיהם נוסו בקיבוצים לאורך השנים. אפילו כיום ישנה חזרה לחלק מהרעיונות הללו, היא אומרת בלהט. לאחר שהקיבוצים התגברו על המשבר הגדול, יש חיפוש מחודש אחר צורת חיים שתקיים בתוכה עקרונות בסיסיים של שותפות. זה לא אומר שכל אחר צריך לקבל אותו דבר או שיש לחזור לסיסמה "כל אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו" – זה הרי לא עבד, הרי לאנשים יש צרכים שונים. ה'משהו האחר' הזה אינו מוגדר עדיין, אבל יש ניצנים של חיפוש – תנועה ארצית אדירה של קומונות עירוניות ושל קואופרטיבים, צעירים שמנסים ליצור חברה אלטרנטיבית שיש בה סולידירות. ואם רוצים ללמוד מהם התנאים לשותפות ולערבות הדדית – צריך ללכת אחורה וללמוד מה קרה לפני מאה שנה. זה בדיוק מה שעושה פז ישעיהו בספרה החדש הבוחן שלושה מודלים שהוקמו בין השנים 1910 ל-1926.* לכאורה, ספר הסטוריה, למעשה מדריך שכוחו יפה גם לזמן הזה. Continue reading »

אפר 182013
 

המסייר בערי גרמניה אינו יכול שלא להיתקל ב"אבני הנגף", שטולפֶרשטיינה, לוחות פליז קטנים המוטבעים על מדרכות ועליהם חרוטים שמות ותאריכים. מדובר ביוזמה פרטית של האמן גונטר דמינג, שבאמצע שנות התשעים החל ליצור אבנים כאלה בקלן וכיום מגיע מספרם ללמעלה מ-19,000 ועוד היד נטויה. כל אבן נושאת שם של קורבן של הנאציזם, רובם יהודים, אך יש ביניהם גם צוענים, אסירים פוליטיים ואחרים.
גם בעיירה שיפבאן (Schiefbahn), כ-15 ק"מ מדיסלדורף, הוטבעו אבנים כאלה מול הבית בו התגוררה משפחת קאופמן עד למלחמה ועליהן שמות בני המשפחה שנרצחו, כולל סבא, סבתא ותינוק. הטבעת האבנים נעשתה בידי תלמידי בית הספר התיכון המקומי שגם הקימו אנדרטה מרשימה בחצר בית הספר, לזכר שלושים ותשעה היהודים בני המקום שנרצחו בשואה. הפרויקט החל ביוזמה של המורה שלהם להסטוריה, ברנד-דיטר רורשייד. הוא עודד את תלמידיו להעמיק ולחקור מי היו היהודים שחיו בעיר, מתי הגיעו, במה עסקו, היכן עמדו בתיהם וכמובן – מה עלה בגורלם בשנות האימה? התוצאה היא תחקיר יסודי בו היו מעורבים התלמידים, המתכננים גם הוצאת ספר על תולדות הקהילה היהודית בשיפבאן, והנצחה פיזית של אתרים הקשורים לקהילה היהודית הקטנה ברחבי העיר.

 

המורה מצביע על האנדרטה בבית הספר.JPGאבני הנגף.JPG

אבני הנגף מול בית משפחת קאופמן                          והאנדרטה בחצר בית הספר

מרים שמרת וגדעון סלע הם נכדים למשפחת קאופמן החיים בארץ. ברשותם ארכיון על תולדות המשפחה אותו הקים אביהם טרם עלייתו ארצה בשנות ה-30 של המאה הקודמת ובו מסמכים המתעדים את ייסוד מוסדות הקהילה בשיפבאן בתחילת המאה ה-19, אותם חָלקו עם הארכיון המקומי ועם התלמידים.
Continue reading »

אפר 182013
 

שיחה עם פרופ' יהודה באואר לרגל הופעת ספרו "העם המחוצף", בהוצאת נהר ספרים 2013

"הספר הזה קלח ממני", כותב יהודה באואר בפתח ספרו החדש ויוצא הדופן "העם המחוצף" (בהוצאת נהר ספרים 2013). אחרי עשרות ספרים ומאמרים אקדמיים שהקנו לו מעמד מוביל בעולם כחוקר שואה, רצח עַם ואנטישמיות, הוא מפרסם בגיל 87 ספר שונה לחלוטין. ניכר שרצה להשתחרר ממה שרבץ בתוכו ולא יכול היה להיאמר במסגרת אקדמית יבשה – הרהורים קיומיים, חרדות, תקוות, ביקורת נוקבת, עמדות פוליטיות וניתוחים הסטוריים חופשיים מכבלים.
"הרעיון היה של אשתי המנוחה אילנה", אומר באואר, בעת שאנחנו נפגשים בירושלים לקראת החודש הטעון בשנה בו נציין ברצף את חג החרות, יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות – נושאים שכולם כרוכים זה בזה בספר. "למה שלא תכתוב את כל מה שאתה אומר לי? שאלה יום אחד, ובאמת התיישבתי לפני כשלוש שנים וכתבתי את אשר על לבי, אך היא לא זכתה לראות את המוגמר".
דבריו נוקבים וחדים, כהיסטוריון הוא מרגיש שיש לו כלים לנתח את העבר ואת ההווה, אך כמובן לא את העתיד: "אי אפשר לנבא שום עתיד. כל אירוע הסטורי הוא מפגש של אין סוף שרשראות סיבתיות, ומאחר שמדובר באין סוף – אי אפשר לנבא". אולם לגבי ההווה הוא מוכן להתבטא, ובהרחבה: "אנחנו לא יכולים לחיות כאן בלי הסדר בין שני הצדדים וזה נכון גם לגבי הפלסטינים. אני לא חושב שיש כרגע סיכוי להשגת הסכם שלום, כי מקסימום הוויתורים של צד אחד לא מספקים את המינימום של הצד השני. אבל, הסכסוך הזה מנוגד לאינטרסים של כל המעצמות הגדולות, זה מפריע לכולן – לארה"ב ולסין וגם לסעודיה ולתורכיה. לו היתה פה ממשלה סבירה היא היתה פונה אליהן ביוזמתה בבקשה להתערב, לא בשביל להכתיב, אלא כדי להושיב את שני הצדדים ולהגיד שעד שלא יגיעו להסכם לא תהיה תמיכה כלכלית. אמנם נשיג רק הסדר זמני, אך אני יודע כהיסטוריון, שאין דבר יותר קבוע מהזמני. גם עם החמאס אפשר להגיע להסדר שכזה, לא שהם ישנו את הגישה כלפינו, אבל הם הרי כבר הביעו נכונות לעשות הודנה ל-15 שנה. וזה מספיק".

איך למנוע רצח עַם? Continue reading »

מרץ 012012
 

הרצאה בכנס אנחנו ושכנינו: דרכו של השוה"צ 1927-1977, אוניברסיטת תל אביב 7.2.2005

(מבוססת על היכרות אישית ושיחות רבות עימו ועל כתבים שהשאיר בעזבון)

רוסתום בסתוני נולד בחיפה ב-1923, מוצא המשפחה מטירת הכרמל. מ-47 למד ארכיטקטורה בטכניון והיה הסטודנט הערבי הראשון בפקולטה.

היה חבר כנסת מטעם מפ"ם 1951-1955 ובמהלך הכהונה הצטרף למשה סנה שפרש ממפ"ם, אך חזר אל המפלגה לאחר שהתברר לו שסנה מתקרב לקומוניסטים, אותם לא אהב ולא הסכים עם עמדותיהם. מפ"ם קיבלה אותו בחזרה, היא היתה זקוקה לערבי רהוט, אינטליגנטי ובעל הופעה מרשימה, הדובר שלוש שפות על בוריין ויודע גם לכתוב, אך לא סלחה לו – ולקראת הבחירות ב-1955 הוציאה אותו מן הרשימה לכנסת ושמה במקומו את יוסוף ח'מיס. הוא עבד כעיתונאי, עורך אלפג'ר ואלמרצאד בטאוני מפ"ם 1956-1961 והיה חבר מערכת New Outlook כתב גם לא-ליום ולג'רוסלם פוסט. אך ב-1961 נואש מן החיים הפוליטיים ועזב. במכתב לג'רוסלם פוסט, שפורסם כמעט כלשונו בעיתון, הסביר את מניעיו לנטישת החיים הפוליטיים. אחרי שעזב את העיתונות עבד כארכיטקט פרטי ואח"כ במחלקת התכנון של עירית חיפה עד 1969. ב-1969 עזב את הארץ בשל משבר אישי ואידיאולוגי וחי בארה"ב עד פטירתו הפתאומית באפריל 1994. בארה"ב עבד במקצועו והצליח כלכלית,  אך ליבו היה בארץ ובמזה"ת והוא המשיך בפעילות בארגונים שונים למען שלום. בשנים האחרונות החל לכתוב את זכרונותיו והתכוון להוציא מספר ספרים עם כתביו.

בסתוני הקדים את זמנו בעמדותיו המדיניות ובראייתו המעמיקה את הסכסוך הישראלי הערבי והדרכים לפתרונו. הוא היה נועז בביקורתו כלפי החברה הערבית, הן בארץ והן בעולם הערבי והירבה לכתוב על הצורך בשינוי המבנה החברתי הפטריאכלי כדרך היחידה לדמוקרטיזציה ולשלום. במקביל הירבה לכתוב גם על הצורך בשינוי גישתה של המדינה כלפי הערבים והציע הצעות מעשיות למדיניות הרצויה. רבים ממאמריו נקראים במרחק ארבעים וחמישים שנה כאילו נכתבו היום. Continue reading »

ינו 282012
 

"נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר", הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2011

נידונה לחיים, אביהו רונן

באחד מלילות חודש מרץ בשנת 1944, בשעה שבע ורבע בערב, התכנסו חברי קיבוץ עין שמר למפגש יוצא דופן שנמשך עד לשעות הקטנות של הבוקר: "לא אכלו ולא שתו. לא הגישו ספל מים לאף אחד. ישבו בשתיקה ושמעו את דבריה של חייקה"… התמונה חזרה ימים אחדים לאחר מכן בקיבוץ גלאון ולמחרת בישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי. חייקה קלינגר, לימים רוזנברג, ממנהיגות השומר הצעיר בבנדין שבפולין הגיעה לארץ, בעת שהמלחמה עדיין השתוללה באירופה, ואנשי התנועה שתו בצמא את דבריה: "שנים על שנים חלמנו על פגישה עם הארץ ועם הקיבוץ הארצי, ועכשיו נתגשם חלומנו… באנו לספר לא רק על גבורה, כי אם על כל הקורות של השומר הצעיר ויהדות פולין בתקופה של המלחמה", אמרה חייקה לשומעיה ולא חסכה מהם את פרטי הפרטים של הזוועה, את שמותיהם של חבריהם שלא ישובו עוד, את ההתלבטויות בין התנגדות להצלה, בין קומוניזם לציונות וגם – לא היססה להטיח ביקורת נוקבת על חוסר האונים של ההנהגה בארץ: "מצד הקיבוץ הארצי לא ראינו דאגה גדולה לישוב היהודי בפולין. רצינו עזרה, נשק, אנשים. לא רצינו שתבכו אותנו. לא אמרנו אף פעם שלא כדאית הדרך, אף שהיתה כה טראגית ואיומה". העיתון "משמר" פרסם את עדותה של חייקה כמעט במלואה, אך דאג ל"רככה" מעט והשמיט את הקטעים והביטויים הקשים במיוחד לאוזן התנועתית. צנזורה דומה הוטלה על יומניה של חייקה שפורסמו שנה לאחר מותה ב-1958. היומנים שתורגמו מפולנית פורסמו בספרית פועלים ללא דברי הביקורת, כשהם מותאמים לקו התנועתי המקובל, ללא "סטיות" שאיימו לסדוק את האמונה בצדקת הדרך. עתה, כשבעים שנה לאחר כתיבת אותם יומנים המתעדים את ימי האימה, מפרסם בנה של חייקה, ד"ר אביהו רונן, ספר מופלא המחזיר את הצדק לאמו, שמשום מה לא נמצא לה מקום מרכזי בפנתיאון הגבורה הישראלי והתנועתי. הספר "נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר" (בהוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים) הוא מסע אישי מרתק של רונן אל עצמו ואל אמו שהלכה ממנו ללא הסבר, לאחר פרדה חטופה בבית הילדים בקיבוץ העוגן, הוא גם מחקר אקדמי מדוקדק של התקופה ומופת של כתיבה ספרותית והסטורית, שאינו מניח לקוראים לאורך 500 עמודיו ומוסיף ומלווה ומסעיר ומטריד אותם עוד ימים רבים. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 הם הצילו את הקיבוצים: ראיון עם ד"ר שלמה ברגיל על ספרו "וישבתם בטח"

וישבתם בטח

 לקראת יום השואה יצא לאור בהוצאת יד ושם ספר ראשון במסגרת הפרויקט "תרומת הניצולים למדינת ישראל", העוסק בקליטת ניצולי השואה בהתיישבות העובדת. חציו מוקדש לתנועות הקיבוציות ונכתב בידי חבר רמות מנשה ד"ר שלמה בר-גיל וחציו השני מספר על הקליטה במושבים ונכתב בידי חברת מושב נאות הכיכר ד"ר עדה שיין. כך יכולים המחברים להעיד גם מתוך נסיונם האישי וממראה עיניהם על מושאי מחקרם.  Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 ראיון עם ד"ר רות קמחי לרגל צאת ספרה ציונות בצל הפירמידות – התנועה הציונית במצרים 1948-1918 (עם עובד).

 בילדותה בילתה רות קמחי את חופשות הקיץ בקיבוץ עין החורש אצל חברים של אבא, אבל מעולם לא עלה בדעתה לשאול מה קושר את אהרן ליסקוביץ, הבורגני מרמת גן, לקיבוץ של השומר הצעיר. שנים אחרי מותו, בעודה שקועה בכתיבת עבודת הדוקטוראט שלה, למדה לדעת כי אביה היה אחד מארבעה צעירים יהודים  שהקימו ביוזמתם קן של "העברי הצעיר" בקהיר, כיוון שתנועת "מכבי" בה היו חברים לא היתה מספיק ציונית לטעמם. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 שאלה של גזע: ראיון עם פרופ' יוסי יונה על הגזענות בישראל

 אנחנו מדברים בבוקר שלאחר תקיפתו של פרופ' שטרנהל בירושלים, יושבים במבואה רחבת הידיים של מכון ון ליר כשהספר החדש בעריכת יוסי יונה ויהודה שנהב על הגזענות בישראל מונח לפנינו והוא עילת השיחה. פרופ' יונה נלהב כדרכו, מנסה להסביר את עולם המושגים החדש שנוצר מתוך הדיון המתמשך והסוער שניהלה קבוצת חוקרים במכון, שישבה על מדוכת הסוגיה מהי גזענות במשך שנתיים. עוד שאלות שנשאלו היו מהי דמותה של הגזענות בישראל, ולמה בעצם לא מתקיים כאן כלל דיון אקדמי בשאלה חשובה זו? Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 ראיון עם שניים מחברי קהילה ברודרהוף – "אחוות האחים" קומונה נוצרית בארה"ב

 בימים שהתנועה הקיבוצית מאבדת עוד ועוד סממנים של שיתוף ורוב הקיבוצים עוברים הפרטות, מבקרים אותנו נציגים מקהילה שיתופית המונה כשבעת אלפי חברים, החיים בעשרים ושמונה יישובים רובם בארה"ב וחלקם באוסטרליה, אנגליה, גרמניה ופראגואי. Continue reading »

מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 ראיון עם פרופ' אביבה חלמיש על הביוגרפיה של מאיר יערי

מאיר יערי - ביוגרפיה

 בזכרונות הילדות של פרופ' אביבה חלמיש יש מקום של חיבה לאותם קיבוצניקים שבאו "העירה" לביקור ומצאו מקום ללון בו בביתם הצנוע של הוריה בצפון תל אביב. אביה, מרדכי חלמיש היה איש מפ"ם מסור ומעורכי "על המשמר" והיא עצמה הצטרפה באופן טבעי לקן צפון ואחר כך לקיבוץ להב, בו הקימה משפחה וחיתה כתשע שנים. יובל שנים מאוחר יותר, כשהיא כבר הסטוריונית מוכרת ומוערכת, היה זה אך טבעי עבורה להיענות לפנייה מ"יד יערי" לכתוב ביוגרפיה על המנהיג, ולצלול לתוך מסע ארוך ומרתק. Continue reading »

שינוי גודל גופנים
ניגודיות