אוג 282016
 

ב-2011 יצאנו למסע ביישובים ערבים ברחבי הארץ. נפגשנו עם בני המקום, נשים וגברים בעלי רקע מגוון והשקפות פוליטיות מנוגדות. שוחחנו עמם בשקט של בתיהם או ברעש של בתי הקפה הסמוכים. התמקדנו באדם – בסיפור חייו, במקורות המשפחה שלו, בקריאת המציאות שלו, בחלומותיו ובשאיפותיו, בהישגיו וביחסיו עם סביבתו. דרך האישי עסקנו בפוליטי.

מצאנו אנשים כמהים להקשבה, שמחים לחלוק את סיפורי חייהם, גאים לספר על משפחותיהם ועל עצמם, ובעיקר על הוריהם. גם אם חייהם קשים הם שומרים על מבט מפוכח, מושרשים באדמתם וביישוביהם בארץ הזאת, במולדת המשותפת היקרה להם ולנו. כל בני שיחנו דחו בביטול את הרעיונות לנתק אותם מן המדינה. למרות הביקורת שיש להם על מצבם האישי והקולקטיבי בתוכה, הם שואפים לתקן ולא להיפרד, ומאמינים שבטווח הארוך הדברים ישתנו לטובה. קשה להתחרות באופטימיות שלהם.

סיפורי חייהם של המרואיינים בספר זה יוצרים פסיפס מרתק של היסטוריה אישית-פרטנית, מעין היסטוריה בעל פה, בגרסה אלטרנטיבית שאיננה מופיעה בספרים. אין מדובר ב"מדגם מייצג" או ב"סקר דעת קהל", אלא בשיחות עומק עם אנשים פרטיים שפתחו בפנינו את דלתם ואת לבם.

המסע הצנוע הזה שעדיין נמשך, הוא עבורנו שליחות שמעבר למחקר אקדמי או לכתיבה עיתונאית. בחרנו להציג את סיפורי החיים של האנשים שפגשנו בפני הציבור היהודי הרחב שאינו מכיר את הערבים מקרוב ורואה בהם גוף מונוליתי גדול ומאיים, אפילו אויב. בעינינו הם שכנים ושותפים, שונים אך דומים, בעלי רצון עז לחיים המבוססים על כבוד הדדי ואמון. אנו מאמינים בכל לבנו שאפשר למצוא את דרך המלך בין שונוּת תרבותית, דתית ולאומית לבין מכנה משותף רחב, אזרחי ואנושי. כל חיינו אנחנו פוסעים בשביל הזה, למרות המהמורות הקשות שהוא מזמן. ספר זה הוא צעד קטן נוסף בדרך המפרכת לעתיד טוב יותר לכולנו, בני המקום הזה

 

ד"ר שרה אוסצקי-לזר, עמיתת מחקר במכון ון ליר בירושלים. חוקרת את החברה הערבית ופעילה למען חיים משותפים ושלום מזה שלושה עשורים.

יואב שטרן, יזם עסקי ופעיל חברתי. עיתונאי לשעבר, היה כתב לענייני החברה הערבית בישראל בעיתון ״הארץ״.

אפר 142013
 

שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא, סקירות על הערבים בישראל, סקירה מספר 10, המכון ללימודים ערביים / המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, פברואר 1993

סקירה זו מוקדשת לעקורי אקרית ובירעם, בהערכה על מאבקם המתמשך והמכובד, ולמקבלי ההחלטות במדינה, שבידיהם נתונה עתה האחריות הכבדה לשקול ולהכריע בשאלה סבוכה זו. הסקירה נכתבה לפני כעשרים שנה, אך למרבה הצער לא חל שום שינוי במצב תושבי הכפרים עד היום. לאחרונה הקימה קבוצת צעירים בני הדור השלישי והרביעי "מאחז" קטן באיקרית, מתוך רצון להתחבר למקום ובתקווה להעלות את עניינים שוב על סדר היום.

Continue reading »

מרץ 032012
 

סקר עמדות פוליטיות ולאומיות של האזרחים הערבים בישראל אוקטובר-נובמבר 2002

10.11.2002

עורכי הסקר: ד"ר שרה אוסצקי-לזר, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה

מר עאס אטרש, מרכז יאפא, נצרת

במלאת שנתיים לאירועי אוקטובר 2000 בתוך הקו הירוק  יזם המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה סקר ארצי בקרב מדגם מייצג מקרב האזרחים הערבים בישראל, כדי לבדוק את עמדותיהם בנושאים פוליטיים, לאומיים ואזרחיים. מספר הנשאלים: 756  טעות הדגימה 4%

סקר זה משלים את הסקר שנערך בחודש ספטמבר בקרב תושבי המשולש בלבד.

להלן עיקרי הממצאים העולים מן הסקר:

השתתפות בבחירות

רק כמחצית (%54.6) מהאזרחים הערבים כבר החליטו שישתתפו בבחירות

30.0% הצהירו שלא ישתתפו ו-15.4% טרם החליטו.

הדבר מצביע על מגמה נמשכת של אבדן אמון במערכת הדמוקרטית הישראלית ותחושה שאין ביכולת הערבים להשפיע עליה. בסקר שנערך בראשית 2001 אמרו 83% מהערבים כי אינם מרוצים מיכולתם להשפיע על השלטון בישראל. כמו כן מושפעת התנהגות פוליטית זו מאי שביעות רצון  מתפקודם של חברי הכנסת הערבים (ראה להלן).

מבין אלה שהחליטו לבחור, 5.4% טרם החליטו למי, ועוד %4 סרבו לגלות. Continue reading »

מרץ 032012
 

הבחירות לרשויות המקומיות הערביות, נובמבר 1998

הקדמה

הבחירות לרשויות המקומיות נערכו בישראל ב10- בנובמבר 1998. תוצאותיהן הסופיות נקבעו לאחר הסיבוב השני, שנערך ב- 24 בנובמבר, הבחירות נערכו בצל ההחלטה להקדים את הבחירות הארציות למאי 1999 ומפלגות רבות ראו בהן מבחן ראשון  לכוחן גם במישור הארצי. ביישובים הערביים יש הבדל רב בין שתי מערכות הבחירות וקשר רופף, לעתים אף הפוך, בין מרכיבי הכוח וההתמודדות במערכת הארצית, לבין מבנה הכוחות המקומיים.  לכן, אין כמעט אפשרות להשליך מתוצאות הבחירות המקומיות על עתיד ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. אופן ניהול מערכת הבחירות, דפוסי ההצבעה והתוצאות מעידים על מצבה הפנימי של החברה הערבית בישראל, על התהליכים המתרחשים בתוכה ועל מגמות התפתחותה לעתיד.  יותר מאשר אצל היהודים, השלטון המקומי מהווה זירת פעילות מרכזית ביישובים הערביים ומנקז אליו מאבקים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. הרשות המקומית במרבית היישובים הערביים היא המעסיק הגדול ביותר ומרכזת בידה תקציבים ומשאבים רבים. המשרתים בה מקיימים קשר הדוק הן עם השלטון המרכזי והן עם התושבים ויש להם כוח והשפעה על תחומי חיים מגוונים. ראשי רשויות ערביים מיוצגים מצד אחד בוועד ראשי הרשויות הערביות ובוועדת המעקב העליונה, גופים המנהיגים את הערבים בישראל, ומצד שני, במרכז השלטון המקומי, בו הם מהווים כשליש מהחברים ולכן משקלם רב.  הבחירות לרשות המקומיות מהוות בחלק מן היישובים מבחני כוח לחמולות ולכוחות חברתיים והפוליטיים הקיימים במקום, וכן זירת מאבק אישית בקרב שכבת המנהיגות. אין פלא, איפוא, ששיעור ההשתתפות בבחירות המוניציפליות גבוה, המעורבות האישית של האזרחים הערבים בהן עמוקה, ולעתים הן מלוות ביצרים ורגשות המובילים גם לאלימות. Continue reading »

מרץ 012012
 

מאמר שכתבתי במסגרת פרויקט מחקרי על נשים ושינוי חברתי, שנערך במרכז שאשא באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2004-2006

"לא כמו אמי": נשים מעצימות את עצמן – המקרה של כפר קרע

הקדמה

בספרות המקצועית מוצעות דרכים שונות לבחינת הצלחת תכניות להעצמת נשים.

שולר והאשמי (Schuler & Hashemi, 1994) מציעים שמונה תחומים עיקריים שבאמצעותם אפשר לבחון תהליכים של העצמת נשים ולהבינם, ולהגדיר את ההקשר שבו מתבצעות היוזמות השונות בתחום זה:

  • ניידות (מוביליות) ונִראוּת – יכולת לנוע מחוץ לבית;
  • ביטחון כלכלי – בעלוּת על רכוש, על מזומנים או על חסכונות;
  • יכולת לבצע עצמאית רכישות צנועות כמו חפצי בית, מזון ולבוש;
  • יכולת לבצע רכישות גדולות;
  • מעמדן ומידת מעורבותן בקבלת ההחלטות בתוך משק הבית;
  • החופש מאלימות ושליטה בתוך הבית והמשפחה;
  • מודעות פוליטית וחוקתית – הידע שלהן על הממשל, על חוקי נישואין וירושה וכדומה;
  • השתתפותן בקבוצות לא-משפחתיות, כמו השתתפות במחאה ציבורית, קמפיינים פוליטיים וכדומה.

בתרבויות שונות, כפי שהדגימה קנדיוטי (Kandiyoti, 1988), נשים נוקטות אסטרטגיות מגוונות לשינוי מצבן, להעצמה עצמית ולניהול משא ומתן עם גורמים חברתיים, פנימיים וחיצוניים, לשיפור הישגיהן ולקידום האינטרסים שלהן. נשים בחברה הערבית-מוסלמית בכלל, ובחברה הערבית-מוסלמית בישראל בפרט, נזקקות לאמצעים נוספים לשם  תמרון ופילוס דרך בין הדת, המסורת, הפטריארכיה והשמרנות מצד אחד לבין המודרניזציה, ההשכלה והפתיחות לתקשורת ולחברה החיצונית מצד אחר.

אחת הדרכים לעקוף את שוליותן בממסד הפוליטי הארצי והמקומי הסגורים בפניהן כמעט לחלוטין, היא הקמה של עמותות נשים או הצטרפות אליהן. כך הן נכנסות אל ספירה ציבורית הנחשבת לגיטימית ופחות מאיימת, מכיוון שאיננה מחייבת מגע עם גברים זרים, והפעילות במסגרתה מתוחמת בדרך כלל למקום המגורים ולנושאים הנוגעים, כביכול, לנשים בלבד. אך גם צעד כזה מחייב בחירה אישית מצד האישה וניהול דו-שיח ומשא ומתן מתמידים עם הסביבה הפטריארכאלית הקרובה לה: עם בעלה, עם אביה, עם אחֵיה ואפילו עם בנֵיה. יתר על כן, היא מנהלת דו-שיח ומשא ומתן כאלה גם עם ראשי היישוב שהיא מתגוררת בו, עם אנשי הדת, עם השכנים וגם עם נשות המשפחה המבוגרות יותר – בעיקר החמות – שבדרך כלל מתגוררת בקרבת מקום אליה. Continue reading »

מרץ 012012
 

אסעד גאנם ושרה אוסצקי לזר, עדויות אור: 7 חוות דעת שהוגשו לוועדת אור, המכון לחקר השלום גבעת חביבה 2003

הקדמה + תוכן העניינים

ועדת אור הוקמה בעקבות האירועים האלימים שפרצו בתוך הקו הירוק ב–82 בספטמבר 2000 , אשר נמשכו כעשרה ימים, וכונו לאחר מכן ’אינתיפאדת אל–אקצא'. הוועדה הוקמה כוועדת חקירה ממלכתית על ידי ממשלת אהוד ברק, לאחר לחץ ציבורי מאסיבי, שדחה את הניסיון להקמת ’ועדת בירור' או ’ועדת בדיקה', כפי שהציע תחילה ראש הממשלה.  חברים בוועדה: השופט תיאודור אור, הפרופ’ שמעון שמיר והשופט האשם ח'טיב, שהחליף את השופט סהל ג’ראח אשר פרש לאחר מספר חודשים. כבר עם הקמתה עוררה הוועדה ויכוח ציבורי נוקב. היו שראו בעצם הקמתה מִשגה, הן חוקתי והן פוליטי, בעיתונות נכתבו מאמרים הקוראים לביטולה, ואחרים המזהירים מפני מסקנותיה, שבכל מקרה, כך נאמר, לא יוכלו לספק את כל הצדדים. בקיץ 2002, שוב עלו קולות – אפילו מתוך הממשלה – להפסקת פעילות הוועדה, לביטולה, ולמניעת פרסום מסקנות על ידה. דיוניה הפומביים של הוועדה החלו בפברואר 2001, לאחר שתחקירנים מטעמה גבו כמות גדולה של עדויות ואספו אלפי מסמכים שהוגשו לעיון חבריה. הוועדה הזמינה עשרות אנשים להופיע בפניה ולמסור את עדותם; ביניהם אנשי משטרה, פוליטיקאים, אזרחים שהיו עדי ראייה, בני משפחות ההרוגים, בעלי תפקידים מקרב הציבור הערבי, רופאים ועוד. לכל אורך חודשי פעילותה, עוררו דיוני הוועדה עניין ציבורי ותקשורתי רב. חלק מדיוניה הועבר ישירות על ידי כלי התקשורת האלקטרוניים ונוצר מתח רב סביבם, שהגיע מספר פעמים עד כדי התפרצויות אלימות באולם בית המשפט. בנוסף לעדויות המעורבים באירועים, ביקשה הוועדה לקבל חוות דעת של מומחים העוסקים במחקר על החברה הערבית בישראל. ואכן הוגשו לה שֶבע חוות דעת מקצועיות, חלקן על פי פנייה יזומה של הוועדה וחלקן ביוזמת ארגון ’עדאלה', שאף הגיש לוועדת אור את ממצאי החקירה שאנשיו ערכו באופן עצמאי. בספר שלפנינו מובאות שבע חוות הדעת המקצועיות שהונחו בפני ועדת אור, שבהן מנתחים הכותבים – מנקודת מבטם ומתוך הידע שלהם בנושא – את הסיבות ארוכות הטווח שהובילו להתנגשות בין האוכלוסייה הערבית לבין נציגי השלטון הישראלי. חלק מן החוקרים אף מצרפים המלצות לפעולה בעתיד, כדי למנוע הישנות האלימות וכדי לפתור את המצוקות הבסיסיות העומדות בין המדינה לבין קהילת המיעוט הערבית–פלסטינית בתוך ישראל.

Continue reading »

ארגון ה"הגנה" בעיני הערבים

 מן המחקר  סגור לתגובות על ארגון ה"הגנה" בעיני הערבים
פבר 122012
 

שרה אוסצקי-לזר ומצטפא כבהא, ארגון "ההגנה" בעיני הערבים חיקוי שלא הצליח

המאמר להלן פורסם ב: דני הדרי (עורך) "חומת מגן: משונים שנה לארגון ההגנה", עלי זית וחרב ד' 2002 ע"ע .303-342. הוא עוסק בדימוי שהיה לארגון ה"הגנה" בעיני הערבים בתקופת המנדט וההשפעה שלו עליהם, ושואל מספר שאלות בהקשר זה, שלא תמיד מצאנו להן תשובות.

מבוא

ספרות מחקרית ענפה נכתבה בחמשת העשורים של קיום המדינה על תולדות ה"הגנה". נבחנו היבטים שונים של הארגון, מטרותיו, דרכי פעולתו, שורשיו החברתיים, הישגיו והשפעתו המתמשכת על צה"ל ועל החברה הישראלית, גם לאחר שהפסיק להתקיים. נושא שהוזנח כמעט לגמרי היה, כיצד נראתה ההגנה בעיני הערבים בארץ, כיצד השפיעה על התארגנותם הצבאית, האם שימשה מודל לחיקוי? האם היו נקודות חיבור בין ההגנה לבין הארגונים הפלסטיניים במלחמתם בעלת המטרה המשותפת – סילוק הכיבוש הבריטי מן הארץ? כיצד הציגה העיתונות הפלסטינית בתקופת המנדט את ההגנה ופעולותיה? ומאידך –  מה היו הנימוקים לשיתוף הפעולה של תושבים מקומיים עם ההגנה? האם היתה זו תופעה רחבה? האם נעשתה לשם בצע כסף או לעתים מתוך אינטרס משותף?   מאמר זה מנסה להשיב על חלק משאלות אלה, תוך הסתמכות בעיקר על מקורות ערביים. לצערנו, התמונה המצטיירת היא חלקית בלבד בשל מיעוט המקורות הכתובים והחיים, ובשל חוסר נגישות לחלק גדול מן המקורות שאולי מכילים תשובות מפורטות יותר. רוב המקורות הערביים מתייחסים למחנה היהודי בצורה כוללנית ושופטים אותו כמיקשה אחת. רבים אינם עושים הבחנה בין ההגנה לבין ארגוני המחתרת היהודיים האחרים ואף לא בינה לבין הסוכנות היהודית ומוסדותיו האזרחיים של היישוב היהודי. Continue reading »

ינו 312012
 

אסעד גאנם  ו שרה אוסצקי-לזר

פורסם כסקירה מס'   27 ע"י המכון לחקר השלום גבעת חביבה, ינואר 2001

הקדמה

בסוף ספטמבר – תחילת אוקטובר 2000 נפל דבר ביחסי המיעוט הערבי –פלסטיני בישראל עם המדינה ועם הרוב היהודי. שלושה ימים רצופי אלימות, הפגנות סוערות, חסימת כבישים ראשיים, זריקת אבנים וירי של שוטרים, הסתיימו  בקורבנות ובפגיעה קשה באמון ההדדי בין שתי הקהילות הלאומיות בישראל ובין המיעוט הערבי למימסד הישראלי. התגייסות של ההנהגה והציבור הפלסטינים בישראל, יחד עם מעורבות עמוקה של פוליטיקאים יהודיים הביאה לרגיעה יחסית, שהופרה שוב בערב יום הכיפורים בנצרת, לאחר תקיפה של השכונה המזרחית בעיר בידי המון יהודי משולהב שירד מנצרת עלית. באירועי נצרת נהרגו שני אזרחים ערבים מירי המשטרה, ובכך עלה מניין קורבנות האירועים ל- 13 אזרחים ערבים שנהרגו מאש שוטרים ואזרח יהודי אחד שנהרג מפגיעת אבן  ליד ג'יסר אל-זרקא, זאת, בנוסף לעשרות רבות של פצועים ומאות עצורים. שרשרת האירועים הפתיעה בעוצמתה ובעיתויה ויצרה, כאמור, בקע עמוק ביחסים בין שני הצדדים. מה גרם לה? מה הסיבות שהביאו למחאה שיצאה מכלל שליטה בכל כך הרבה מקומות בבת אחת? כיצד ניתן להסביר את מה שאירע בתוך היישובים הערביים, ואת הפגיעות ברכוש פרטי וציבורי, שליוו את המחאה המיליטנטית? ומאידך – כיצד הושג השקט לאחר שבוע של תבערה? והאם השקט הזה מובטח לאורך זמן, או שישנם גורמים היכולים להצית את האש מחדש? מה היו הסיבות ארוכות הטווח ומה היו הגורמים המיידיים שהציתו את המחאה? על שאלות אלה ואחרות נשתדל לענות בעמודים הבאים, תוך  נסיון לנתח את משמעות האירועים והשלכותיהם לגבי מעמדו העתידי של המיעוט הפלסטיני בישראל, ואת השפעתם על היחסים בין שני העמים בתוך המדינה. Continue reading »

ינו 312012
 

פורסם ב"מזרח החדש" מ"ג  2002

עם הקמת  המדינה, וביתר שאת לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק ב1949-, נדרשו רשויות השלטון בישראל לשאלת מעמדו העתידי של המיעוט הערבי שנותר בארץ ולדילמה שבין היות הערבים תושבי המדינה, ואחר כך אזרחיה,  לבין היותם חלק מן העולם הערבי שהסכסוך בינו לבין ישראל נשאר בלתי פתור והציב  בעיות בטחון קשות בפני המדינה. סוגיות עקרוניות ושאלות מעשיות שנגעו לחיי היומיום של האוכלוסיה הערבית בישראל נדונו כבר על ידי הממשלה הזמנית, עוד בטרם נקבעו גבולות המדינה  ולפני המהפך  הדמוגרפי הגדול שנוצר במלחמה. בין השאר  קבעה הממשלה הזמנית למשל, כי לערבים שנרשמו בעת רישום התושבים הראשון שנערך בנובמבר 1948 תהיה זכות בחירה בבחירות הראשונות,[1] כי המוסלמים והנוצרים יקבלו מהמדינה את כל הדרוש לסיפוק צורכי הדת שלהם,[2] וכי העברית והערבית יהיו  שפות  רשמיות בישראל.[3]  בממשלה הזמנית היה  משרד מיוחד לענייני מיעוטים, בראשו עמד השר בכור שטרית, איש טבריה, שהיה שופט  שלום בתקופת המנדט ושלט  בשפה הערבית.  שטרית הירבה להציע  רעיונות ותכניות לשילוב הערבים שנותרו בתחומי ישראל והאמין כי  ניתן לבנות יחסי אמון בין שתי הקהילות למרות המלחמה  והאיבה. הוא ביקש להקים מועצה ארצית מייעצת ליד משרדו, שתורכב מאנשי ציבור בעלי ראיה אזרחית רחבה, אך המועצה לא קמה.[4] לאנשי משרד המיעוטים שהסתובבו בשטח וניסו לפתור בעיות שהתעוררו ביישובים הערביים היו חיכוכים רבים עם אנשי הצבא והממשל הצבאי, והשר הירבה להתלונן על כך בפני בן גוריון. ראש הממשלה ושר הבטחון נתן בדרך כלל גיבוי לצבא  ומשרד המיעוטים התרוקן למעשה מסמכויות ומתוכן עד שפורק ביולי 1949 ומאז לא הוקם שוב.[5] תפקידי משרד המיעוטים הועברו בחלקם ל "יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים". היועץ הראשון היה יהושע (ג'וש) פלמון, איש הש"י (שרות הידיעות של ההגנה), שעסק בענייני ערבים  מאז 1940. כמו כן הוקמה מחלקת מיעוטים במשרד הפנים, שטיפלה  בעיקר בעניינים אזרחיים ומוניציפליים.[6] ואולם הגורם הדומיננטי והקובע בשטח היה ונותר הממשל הצבאי, מנגנון ששלט על חיי האוכלוסיה הערבית בישראל מאז הקמת המדינה ועד 1 בדצמבר 1966, עת בוטל על ידי ממשלתו של לוי אשכול. המאמר דלהלן יתאר את מבנהו ודרכי פעולתו של הממשל הצבאי, את המאבק לביטולו,  את הוועדות השונות שהוקמו לבדיקת נחיצותו ואת חיי הערבים במדינת ישראל בצילו של ממשל זה. הטענה המרכזית של העבודה היא, שאף כי הממשל הוקם מסיבות בטחוניות שהיו מוצדקות לזמנן, הרי  במשך השנים הוא חדר לכל תחומי החיים האזרחיים והפך  לכלי שליטה פוליטי, כלכלי וחברתי  של המדינה במיעוט הערבי. עוד נטען, כי הסיבה להתמשכות הממשל הצבאי שמונה עשרה שנה  לא היתה בטחונית גרידא. מומחי בטחון בכירים המליצו לבטלו, מפלגות פוליטיות מימין ומשמאל נאבקו להסרתו, אולם המנגנון המשיך לשמר את עצמו וקיבל לכך חיזוק מראש הממשלה  ושר הבטחון דוד בן גוריון,  שהוא ומפלגתו עשו בו שימוש לצורכיהם הפוליטיים, כפי שיוסבר להלן. Continue reading »

ינו 282012
 

כמו עוף החול קם ונעלם מדי כמה שנים הרעיון להקים מדינה אחת בין הירדן לים בה ישכנו לבטח ויחיו בשלום שני העמים, היהודי והפלסטיני, ללא גבולות, ללא גדרות, ללא הפרדה לאומית ועם אזרחות שוויונית לכל.  בשנות הארבעים של המאה הקודמת תמכו ברעיון חוגי שמאל יהודיים, בשנות השמונים קרא אש"ף להקמת מדינה חילונית דמוקרטית על כל שטח פלסטין/ארץ ישראל, בשנות התשעים היו אלה אינטלקטואלים פלסטיניים שהתייאשו מאפשרות הפתרון של שתי מדינות ולאחרונה נשמעים הקולות הללו, בניואנסים אחרים, דווקא מצד ימין של המפה הפוליטית הישראלית, למשל מפי שר הביטחון לשעבר משה ארנס . הקיפאון במו"מ ותחושת חוסר המוצא מן הסכסוך המתמשך אכן צריכים להביא את כולנו למחשבה על פתרונות יצירתיים. קל לבטל מראש את האפשרות שאחרי מאה שנים של סכסוך דמים אכזר יוכלו שני העמים לשתף פעולה במסגרת פוליטית אחת. השאיפה הפלסטינית לריבונות ולעצמאות מובנת, וכך גם הרצון של היהודים לשמור על הגדרתם העצמית כעַם במסגרת מדינת ישראל. אולם למרות שכעת הסיכויים לממש את רעיון המדינה האחת נראים נמוכים, יש לבדוק אותו, על כל היבטיו בצורה מושכלת ולבחון לעומק את ההיתכנות שלו בטווח הארוך. כך, גם אם מדינה אחת לא תקום בעתיד הקרוב, ניתן יהיה לאמץ וליישם כמה מרכיבים מתוך הפרוגרמה שלה ולשלבם בדיונים על שתי מדינות, במיוחד אלה שמתייחסים לנושא שיוצג להלן.
כוונתי לעניין קריטי שיש לחשוב עליו בתוך הפרדיגמה של מסגרת משותפת – והוא הסביבה והמים. נושא הסביבה והקיימות (sustainability) הולך ותופס מקום מרכזי בחשיבה העולמית על עתיד האנושות. גם בפינה קטנה זו שלנו אין עוררין על כך שהסכנה הגדולה של התייבשות מקורות המים מאיימת על כלל תושבי הארץ בלי הבדל לאום, דת או מגדר. סיכונים סביבתיים מאיימים על שני העמים במידה שווה וההשפעה ההדדית של זיהומים ומִפגעים שאינם יודעים גבולות דורשת ניהול משותף ותאום הדוק בין כל הגורמים. ניצול יעיל של משאבי הסביבה תוך חלוקתם מחדש לפי אמות מידה שוויוניות, פיתוח מקורות חלופיים של אנרגיה, מזון ושתייה הם צורך חיוני ודחוף שיוכל להתבצע במקצועיות וביעילות רק במסגרת משותפת של מדינה אחת, או לפחות במסגרת משותפת לשני צדדים, שהקשר ביניהם מתאפיין באמון הדדי ואשר יעבדו יחד תוך תיאום ושיתוף פעולה מלא.

אחד היתרונות הבולטים של דיון בסביבה במצב של קונפליקט הוא היותה נושא חוצה גבולות מטבעו, כך שהצדדים הדנים בה חייבים להתעלם מן המגבלות של גבולות פוליטיים וסכסוכים הסטוריים. יתרון נוסף הוא ההכרח לתכנן לטווח ארוך ולא להסתפק בהישגים אד הוק כפי שדורשים הפוליטיקאים. בעקבות זאת בונים הנושאים הסביבתיים גשרים וקשרים בין צדדים יריבים ומהווים מקור לבניית אמון ביניהם, להנמכת עוצמתו של הסכסוך ולדה-פוליטיזציה שלו. ברצוני לטעון כאן כי טוב יעשו המבקשים לקדם את רעיון המדינה האחת אם יבחנו את האופציה של שימוש בסביבה כפלטפורמה עליה ניתן לבנות שלד איתן לתכנית כזאת. מדובר כמובן בריצה למרחקים ארוכים, זה לא יקרה בקרוב, אולי אפילו לא בדור הנוכחי, אולם הפעולה הדחופה הנחוצה לשמירת הסביבה בארץ כולה ולפיתוח מקורות המים יכולה להניב תוצר לוואי (by product) בלתי צפוי – הבנה והכרה כי רק במסגרת מדינה משותפת ניתן יהיה להציל את הארץ הזאת ולהבטיח את עתידם של תושביה לטווח הארוך. אולם, גם לפני שיושג הסכם פוליטי כלשהו, יש צורך דחוף להקים באופן מיידי גוף משותף שיעקוב אחר הסיכונים ויעבוד על פתרונות מידיים לאתגרים הסביבתיים.

המאמר נכתב עבור שירות החדשות של קומון גראונד.

מקור: שירות החדשות של קומון גראונד 2 בספטמבר 2010
www.commongroundnews.org
הפרסום אושר על ידי בעל הזכויות

 

שינוי גודל גופנים
ניגודיות