היהודי האחרון בעיראק: על עאידה של סמי מיכאל

סמי מיכאל, עאידה, כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור, 2008, 271 עמ'.

יולי 2009

זכי דאלי רוצה להיות היהודי האחרון בעיראק. הוא מסרב לעזוב את ביתו ואת עירו האהובה בגדד, למרות שכל בני משפחתו היגרו ממנה מזמן והתפזרו – מי לישראל ומי לאמריקה הרחוקה, ולמרות שהחיים תחת משטרו של המנהיג השואג סדאם חוסיין אינם בטוחים כמו פעם. הוא מתעקש להישאר מתוך תחושת שליחות, מפני ש"תולדות היהדות בעיראק הן העשירות והארוכות מבכל ארץ אחרת, לרבות ארץ ישראל. אברהם אבינו התחיל פה, והוא זכי יסיים כאן". גם בגיל שבעים הוא ממשיך לערוך מדי שבוע את תכנית הטלביזיה הפופולארית "נופים ואתרים", לנסוע ברחבי מולדתו ולחפש אחר מקומות חדשים לצילום. הוא חי בגפו בבית המשפחתי הגדול, לאחר שאיבד את אהובתו היחידה נור שעונתה עד מוות בידי שליחי השלטון, בשל השתייכותה הפוליטית. ובכל זאת, הוא מרוצה מחייו ויודע להנות גם ממנעמי החך והגוף. בסצנה הראשונה בספר המציגה את הדקדנטיות והמגיע אל הבית ידידו הקרוב נזאר אלסייד, איש המוח'אבראת, שרותי הבטחון העיראקיים, בלווית נערות צעירות ויפות המספקות את תאוות הגוף המזדקן, בעוד רנין החיננית ואימה השתקנית עפיפה דואגות להאכילם בתבשילים טעימים ולנקות אחריהם. אך יום אחד משתנה הכול. "אל חצר חייו נחתה ציפור נדירה", שהפרה את השלווה המדומה, ומכאן ואילך מתגלגל הסיפור לכיוונים בלתי צפויים. המשך…

להמשך קריאה היהודי האחרון בעיראק: על עאידה של סמי מיכאל

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר

בימים אלה יצא לאור ספר חדש של עמוס עוז, "בין חברים" בו הוא חוזר לקיבוץ.

בזמנו כתבתי רצנזיה (במסגרת שיעור של מאיר ויזלטיר באוניברסיטת חיפה) על ספרו הקודם של עוז, המתרחש בכפר שהוא ספק מושב ספק קיבוץ, ובנוי באותה מתכונת – סיפורים קצרים המתחברים לסיפור גדול.

והרי היא לפניכם:

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר, כתר 2008, 218 עמ'.

יוני 2009

כמעט יובל שנים אחרי ארצות התן חוזר עמוס עוז אל הסיפור הקצר, הפעם בלשון יבשה יותר, פיוטית פחות, נטולת פאתוס, אך באווירה דומה בכבדותה ונושאים דומים, כאילו לא חלפו שני דורות ויותר. כהרגלו, הוא חודר בעין בוחנת ומחטט תחת עורן של דמויותיו, אינו נרתע מלתאר את ריחות הגוף, רקבון הבשר וצחיחות הנפש. שני קווים מקבילים הנוגעים זה בזה נמשכים בסיפוריו של עוז, בלתי פתורים, מאז ועד היום  – יחסי המשיכה-דחייה הארוטיים עם הערבים החיים בשכנות, מאיימים, חשודים ונחשקים כאחת, וכאב החלומות הנשגבים שדעכו והפכו עכורים ודלוחים, צפודים כמו פניה של הרופאה גילי שטיינר, מתפוררים כמו ביתו של הסופר אלדד רובין, אבודים כמו אשתו של בני אבני. יללת התנים בלילות מאיימת אך גם מנחמת בקביעותה והשירה בציבור – בקיבוץ של אז וביישוב המזדקן של היום, ממשיכה להדהד בלילות שישי כמענה מלאכותי בעליזותו המנסה להתגבר על קול בכיו של התן. כמו גאולה ב'נוודים וצפע' וחנה גונן ב'מיכאל שלי', כך גם רחל פרנקו ב'חופרים' מקיימת יחסים וירטואלים עם ה'ערבי' ששודרג מרועה צאן לסטודנט. הנשים – תמיד יהודיות חסודות וחסרות מנוח והגברים – תמיד ערבים עם ניצוץ פראי בעיניים, "הפרא האציל" הקלאסי המתואר מבעד לעיניו של הגבר הלבן ובהיר השיער, המתבונן בו בקנאה. כמו שמשון שיינבוים בקיבוץ של אז, כך פסח קדם  בתל אילן של היום – מבכים את גורל המפלגה, התנועה, האומה, המדינה, החברה, כאילו לא עברו חמישים שנות עשייה ומעש. קל ליפול לבור האלגוריה ולנסות לפרש, כפי שעשו טובי המבקרים, את 'תמונות מחיי הכפר' כאלגיה למפעל הציוני הקורס לנגד עינינו,  כאות אזהרה ליחסים הבעייתיים בין יהודים לערבים וכמשל לפחדים הקמאים מפני חורבן בית שלישי. המשך…

להמשך קריאה עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר

פעילות משרד המיעוטים בתקופת מלחמת העצמאות

לא רבים זוכרים את קיומו של משרד מיוחד לענייני מיעוטים שפעל במסגרת הממשלה הזמנית מ-15 במאי 1948 ועד יולי 1949. בראשו עמד בכור שטרית שניסה ככל יכולתו לעצב מדיניות ליברלית ושוויונית כלפי האוכלוסיה הערבית הקטנה והמוכה שנותרה בגבולות הקו הירוק. הוא נאבק בממשל הצבאי וכתב עשרות דוחות והצעות מפורטות  לממשלה, אך לא נענה. להלן בקצרה על פועלו של המשרד בתקופת המלחמה מתוך הרצאה שנתתי בכנס ביד בן צבי, 9.3.2010.( פרק מיוחד על משרד המיעוטים נמצא בעבודת הדוקטוראט שלי).

מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, ותוך כדי המלחמה, הוקמו מספר מנגנונים ממשלתיים וצבאיים, שנועדו לעסוק בענייני הערבים, לנהל את חייהם האזרחיים בעת המלחמה מצד אחד, ולהבטיח את בטחון המדינה מצד שני. עיקר הנושאים בהם עסקו הרשויות בעת המלחמה היו אספקת מזון, תעסוקה, תנועת תושבים ממקום למקום, טיפול בפליטים שהתקבצו בשולי הערים וברכוש הנטוש, מניעת ביזה ופלישה של יהודים לבתי ערבים שננטשו, החזרת החיים האזרחיים ליישובים שנכבשו על ידי צה"ל ועניינים הומניטריים. השוד והביזה, כמו גם פלישה לבתים נטושים, היו נפוצים מאד והפתיעו והטרידו את שלטונות הצבא והממשלה, שהתקשו לעצור את התופעה. השנה הראשונה היתה מאופיינת בבלבול רב ובחוסר ודאות מצד הערבים באשר לגורלם תחת שלטון מדינת ישראל. תחושת ההשפלה, הבגידה וחוסר האונים בעקבות התבוסה ועזיבת המנהיגות הותירו קהילה מוכה ומדולדלת שהתקשתה להתמודד עם מצבה החדש. המשך…

להמשך קריאה פעילות משרד המיעוטים בתקופת מלחמת העצמאות

במושבת העונשין של קפקא ו"צריבת התודעה"

 שרה אוסצקי-לזר

 במושבת העונשין של קפקא ו"צריבת התודעה"

קריאה חוזרת בסיפור המצמרר של קפקא "במושבת העונשין" מעלה אסוציאציה אקטואלית קודרת לא פחות. במרכז הסיפור מכונת הוצאה להורג, החורטת על גופם של נאשמים את עונשם במחטים דקות ורוטטות, כשנוזל צורב מנקה את הדם ומחטא את העור, כדי לאפשר למכונה להמשיך לכתוב על הגוף. התהליך נמשך 12 שעות ללא הפרעה עד מותו של הנאשם והשלכתו אל הבור. העונש אחיד לכל עבירה, קלה כחמורה. הנדונים אינם יודעים מראש מה ייכתב על גופם. המושלים מקווים כי תהליך הצריבה של העונש על הבשר יביא להארה ולהבנה של הנאשם מה חמור היה מעשהו ויובילו לגאולה רגעים לפני המוות. המשך…

להמשך קריאה במושבת העונשין של קפקא ו"צריבת התודעה"

הספרים השחורים של "נהר", הספרים הצבעוניים של "אנדאלוס"

שרה אוסצקי-לזר

 לכבוד שבוע הספר: הספרים השחורים של "נהר", הספרים הצבעוניים של "אנדאלוס"

 בתוך האוקיאנוס הגועש של מאות הספרים היוצאים לאור בידי עם הספר במשך השנה, בולטת התופעה של הוצאות ספרים פרטיות, קטנות ואיכותיות, המתמחות בנישות הקרובות ללב בעליהן ומתחרות על תשומת לב קהל הקוראים. על שתיים מהן אני רוצה להמליץ לכל המכינים את סליהם לקראת שוק הספרים. הוצאת "נהר" נולדה בבנימינה ב-2003, בביתם של ראובן ושושי מירן ומשם הם עושים את מרבית העבודה. המשך…

להמשך קריאה הספרים השחורים של "נהר", הספרים הצבעוניים של "אנדאלוס"

מרסל רייך רניצקי, "החיים והספרות"

מרסל רייך-רניצקי – החיים והספרות

  "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם", גבריאל גרסיה מארקס,  מוטו לספרו 'לחיות כדי לספר'

 מבוא

 מכנים אותו 'האפיפיור' של הספרות הגרמנית, ה'פופ-סטאר', המאהב הגדול של המוזות הגרמניות, 'מוסד תרבותי של איש אחד'. כבר יובל שנים הוא קובע את טעמו ואת דעתו של קהל קוראי השפה הגרמנית, ממליך ומדיח סופרים, מטיל חיתתו על כותבים, מצוי בלב ליבה של כל התרחשות ספרותית בעולם דובר הגרמנית – והוא בסך הכול יהודי פולני ניצול שואה. המשך…

להמשך קריאה מרסל רייך רניצקי, "החיים והספרות"

איימן סיכסק, 'אל יפו'

'אל יפו' לאיימן סיכסק

שרה אוסצקי-לזר, דברים בבימת ספר, החוג לספרות, אוניברסיטת חיפה, 9.3.2011

"רומן ראשון הוא בדרך כלל אוטוביוגרפיה מוסווית" ציטט אנטון שמאס לפני כרבע מאה במוטו לספרו הראשון ולצערנו האחרון "ערבסקות", מפי קלייב ג'יימס, סופר אוסטרלי שחי באנגליה. ושמאס הוסיף עליו: "אוטוביוגרפיה זו – היא רומן מוסווה". האם "אל יפו" הוא זה או זו? והאם זה בכלל חשוב? האם הגיבור חסר השם הוא בן דמותו של איימן סיכסק, האם הוא כל אחד או רק אחד? המשך…

להמשך קריאה איימן סיכסק, 'אל יפו'

אנה והציידים – ספר חשוב בהוצאת נהר

אנה והציידים

שרה אוסצקי לזר

רשימה קצרה ל"קולטורה"

בעיצומו של הדיון הציבורי הסוער על גירוש ילדי העובדים הזרים יושב לו סופר בחדרו וחושב, מה יכולה להיות תרומתו למניעת הצעד המביש והנואל אותו מתכננת ממשלת היהודים נגד קבוצת ילדים ישראלים שאינם משתייכים לעם הנבחר. יושב וכותב סיפור מנהמת ליבו, ואינו יכול לתת שם בדוי לילדה העומדת במרכזו. לכן הוא קורא לה אנה, כשברקע מהדהד זכרה של אנה פרנק, למי שלא הבין את הרמז העבה.
ראובן מירן, שלפני שנים אחדות הקים את הוצאת "נהר" המתמחה בפרסום טקסטים על חירות, חופש וזכויות אדם, הסתגר במשך שבועיים בביתו וכתב קטעי יומן של ילדה המסתתרת במרתף מפחד הציידים המאיימים ללכדה ולגרש אותה ואת אימה מן הארץ אותה היא רואה כמולדת. אביה כבר גורש והיא מתגעגעת אליו מאד, אך יודעת שאין להם כל סיכוי לשרוד בארץ ממנה באו הוריה. המשך…

להמשך קריאה אנה והציידים – ספר חשוב בהוצאת נהר