מרץ 052014
 

זיגמונט באומן, מודרניוּת והשואה, רסלינג 2013, תרגום מאנגלית: יניב פרקש. 337 עמ'.

זיגמונט באומן, יהודי יליד פולין שנמלט לברית המועצות עם משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה, חזר לפולין והיה קצין בצבאה ואחר כך מרצה באוניברסיטת ורשה, פוטר בשל התעניינות אביו בהגירה לישראל, עלה לארץ ולאחר שנתיים עזב והשתקע באנגליה בה הוא חי עד היום; מרצה לסוציולוגיה ואחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בהגות על המודרניות והפוסט-מודרניות, על הגלובליזציה והלאומיות. כפי שכותב עמוס גולדברג בהקדמה מאירת העיניים לספר, סיפור חייו של באומן הוא "סיפור של תנועה מתמדת במרחבים אידיאולוגיים, רעיוניים וגיאופוליטיים, של ריבוי שפות וזהויות, של השתלבות, נידוי וביקורתיות ושל התנסות ונטילת חלק בכמה מחוויות היסוד ובכמה מהמאורעות המכוננים של היהודים ושל אירופה במאה ה-20". אשתו יאנינה ניצולת שואה כתבה את סיפורה האישי לאחר שנים של שתיקה והקריאה בספר דחפה את באומן לחשוב מחדש על הדרך בה הוא – ושאר העולם – מבינים את השואה. חשיבה מחודשת זו היא העומדת ביסוד ספרו "מודרניוּת והשואה" שיצא לאור כבר ב-1989 אך תורגם לעברית רק לאחרונה. באומן מניח לפתחם של עמיתיו למקצוע – הסוציולוגים האמונים על ניתוח תהליכים חברתיים – את השאלה כיצד לא ניסו להסיק מסקנות אוניברסליות מן האירוע הטראומטי הגדול של המאה העשרים ולנתח את משמעויותיו החברתיות והכלל-אנושיות. השואה לא הייתה רק טרגדיה של העם היהודי, הוא כותב, ואין להתמקד רק בגרמנים כמחוללי הפשע. "היא נולדה ובוצעה בחברתנו הרציונלית והמודרנית, בנקודת השיא של הציוויליזציה שלנו" ולכן, יש צורך להסביר אותה ולהתייחס אליה כבעייתה של התרבות והחברה והמודרנית בכללה. השואה לא הייתה, כפי שרבים נוטים להסביר, "פצע או חולי בציוויליזציה שלנו" היא לא התרחשה במקום אחר ובימים אחרים, אלא כאן, בלב ליבה של אירופה ובאמצע המאה העשרים, היא לא הייתה כֶּשֶל של המודרניות אלא דווקא תוצר שלה. היא לא הייתה "הפרעה בשטף הרגיל של ההיסטוריה, גידול סרטני בגופה של החברה המתורבתת, טירוף זמני בים של שפיות", כפי שהוא עצמו סבר שנים ארוכות, אלא, ואי אפשר לברוח מכך – השואה היא תופעה מודרנית מובהקת. אי אפשר להבין אותה ללא ההקשר של התפתחות המדינה המודרנית, הלאומיות והטכנולוגיה וללא הבנת המפגש הייחודי בין אמצעי הפעולה הרציונלית והיעילה שנולדו מתוך המודרניות עצמה. הוא מוסיף וטוען כי לא רק שלא נעשה די כדי להבין זאת, אלא נעשה פחות מדי כדי לנטרל את התוצאות האיומות הפוטנציאליות של המפגש הזה גם בעתיד.

לעומת היקף מרשים ועצום של עבודות היסטוריות על השואה, קובל באומן על מיעוט הניתוחים הסוציולוגיים שלה, וזה מה שהוא מנסה לעשות בספר ייחודי זה. באומן מצטרף בכך לוויכוח הגדול, שסיומו עדיין לא נראה באופק, בין חוקרים מאסכולות שונות, המנסים להבין את מה שקשה להבינו ולהסביר את מה שלא ניתן להסביר. יש התולים את ההסבר לשואה בהנהגה הנאצית ובראשה היטלר ותורת הגזע שלו, ובמסורת האנטישמית ושנאת הגרמנים ליהודים. אחרים נשענים על ניתוח שכבת המבצעים בפועל ושואלים לא רק "מדוע" אלא גם "איך?". הם מחפשים תשובות בקרב אותה קבוצה רחבה של פקידים, חיילים ומחוללים בפועל של הפשעים, אותם "אנשים רגילים", שיצרו יחד מכונה ביורוקרטית ענקית שפעלה לאו דווקא על סמך אידיאולוגיה אלא מתוך דינמיקה פנימית וחוקיות משלה. יש המחפשים הסברים כלכליים לרצון של גרמניה להשתלט על מזרח אירופה כאסם תבואה ומקור למזון ואחרים עורכים ניתוחים חברתיים ותרבותיים.

באומן הלך כאמור כמה צעדים קדימה, בעקבות ראול הילברג וחנה ארנדט, וניסה להסביר את השואה במונחים הלקוחים מן החברה המודרנית השואפת לסדר, להיררכיה, לחלוקת עבודה, חברה מונעת משיקולי עלות-תועלת ומקדשת פיקוד, משמעת וציות. גרמניה הייתה מעצמה מדעית וטכנולוגית, שנשענה על מנגנון ארגוני אדיר ממדים וההשמדה התאפשרה כתוצאה משיתוף כל הגורמים הללו יחד – המדע, התבונה, הרציונליות, המינהל, הסדר, הביורוקרטיה והציות.  לכן, מסקנתו היא ש"השואה הינה דיירת חוקית בביתה של המודרניות". אמנם הציוויליזציה המודרנית לא הייתה תנאי מספיק להתרחשותה, אך ללא ספק תנאי הכרחי. אידיאולוגיה לאומית רואה סכנה בכל מי שהוא "אחר" המפר את הסדר, אומר באומן, והפתרון הסופי התבסס על הפיכת היהודי לאחר, זר ומנוכר.

וכך הוא מצטט מספרה האוטוביוגרפי של אשתו "חורף בבוקר": "הצד האכזרי ביותר באכזריות הוא שבירת צלם אנוש של הקורבן לפני שמשמידים אותו. והקשה במאבקים הוא להישאר אנושי במקום שאין בו אנושיות" (עמ' 291).  באומן מעלה גם טענה קשה לעיכול בדברו על הקורבנות. היהודים היו חלק מן הסדר החברתי שנועד להשמידם, הוא אומר. הקורבנות, שהיו גם הם חלק מן העולם המודרני, נהגו בציות, ברציונליות שהשתלמה להם לזמן קצר. הם, ובראשם מנהיגי היודנרטים, האמינו שהעבודה תציל אותם ממוות, האמינו שאם יקריבו את חייהם של מעטים – הרוב יינצל, הם נענו לפיתויים זמניים שהוצעו להם בדרכם בנתיב המוות, שכן הגרמנים סברו ש"אנשים רציונליים ילכו בשקט, בכניעות, בשמחה, אל תוך תאי הגזים – אם רק יניחו להם להאמין שמדובר במקלחות" (עמ' 284).

כשהתפרסם "מודרניות והשואה" לפני כמעט 25 שנה הוא עורר סערה ותגובות חריפות בעד ונגד. מאז התפתח המחקר, כפי שמראה גולדברג בהקדמה, ורבים התמודדו עם הטיעונים של באומן ואף סתרו את חלקם. אולם אין להקל ראש ברצינותה של התיזה של באומן ובחשיבות הדיון בקשר בין השואה למודרניות. זאת, לאו דווקא כדי להבין את העבר, אלא, ואולי חשוב יותר – כדי לראות נכוחה את ההווה ולמנוע מעשים דומים בעתיד. "המשטר הנאצי עבר מזמן מהעולם", הוא כותב בסיכום ספרו, "אבל מורשתו הארסית רחוקה מלגווע. אי-יכולתנו המתמשכת להתמודד עם משמעות השואה… העובדה שאנו נשמעים למרותם של חישובי עלות-תועלת כטיעונים נגד צווים מוסריים – מעידות כאלף עדים על ההשחתה שהשואה חשפה אך לא עשתה רבות, כך מסתבר, לערערה".

למרות שניתן לערער על חלק מהנחות היסוד שלו, הרי חשיבות הספר בעיני היא העמדת ערכי המוסר מול ערכי מה שהוא מכנה ה"שימור העצמי". העולם הלא אנושי שיצרו הנאצים נטל את צלם האנוש מקורבנותיהם, אך גם מאלה שעמדו מנגד, צפו בנעשה והשתמשו "בהגיון השימור העצמי כדי למחול על אדישות מוסרית ואפס מעשה". הוא מהלל את המעטים שכן התערבו וכן היו מוכנים לסכן את עצמם עד כדי אובדן חייהם, כדי לנקוט בעמדה מוסרית ולהציל אחרים. בעיניו, גם אם היו רק מעטים כאלה, זוהי קרן אור קטנה באפלה.

 מודרניות והשואה איננו "עוד" ספר מחקר על השואה, שמוסיף פרטים וידע על קורותיה, כפי שהמחבר עצמו מעיד, אלא נסיון אמיץ לקשר את מה שקרה עם אורח החיים המודרני שנתפס כמתקדם ונאור, עם עולם תבוני ורציונלי,  מפותח וטכנולוגי שאיכשהו בדרך איבד את מוסריותו. לכן, הציווי החשוב של באומן, שגם מבקריו ומתנגדיו יכולים להסכים לו, הוא כי "חשיבותה הנוכחית של השואה טמונה בלקח שהיא מכילה עבור כל האנושות כולה".

פורסם ב"האומה" 193, חורף תשע"ד

 

 

 

 

 

 

 

 

אוק 282013
 

בסוף אוקטובר 1958, זמן קצר לאחר שערק מפולין הקומוניסטית לגרמניה, השתתף מרסל רייך-רניצקי בכנס סופרים גרמנים מ"קבוצת 47". לפתע ניגש אליו הסופר הצעיר גינתר גראס, שבעצמו נולד בדנציג, היא גדאנסק הפולנית, ושאל: אז מה אתה בעצם? פולני, גרמני, או מה?" תשובתו המהירה של רייך-רניצקי הייתה: אני חצי פולני, חצי גרמני ויהודי שלם. "התגובה הספונטנית שלי הייתה די יפה גם בעיני" כתב לימים בפרק הראשון בספרו האוטוביוגרפי[1], "אלא שהייתה יפה בלבד. שכן הצורה האריתמטית הזאת – ככל שהייתה מרשימה, לא הייתה אמיתית; אף מילה לא הייתה נכונה. אף פעם לא הייתי חצי פולני ולא חצי גרמני – ולא היה לי ספק שגם לא אהיה לעולם. בכל חיי לא הייתי יהודי שלם, וגם היום אינני…. אין לי ארץ אין לי מולדת ואין לי מכורה. ובכל זאת, פליט חסר מולדת, אדם ללא שייכות של ממש לא הייתי ואיני גם היום".

כך הציב את שאלת זהותו המורכבת ואת היותו חסר מולדת טריטוריאלית בקדמת הבמה. דומה כי הוא חי בנוח עם המורכבות הזאת ולא חש כי היה עליו לבחור בין הזהויות השונות ואף הסותרות של אישיותו. כמו בכל צעד בחייו גם כאן הושפע מן הספרות ומגיבוריה – לנגד עיניו עמדה דמותו של טוניו קריגר, ובעת שקיבל את פרס תומאס מאן ב-1987 בחר להציג את עצמו בנאום התודה כ"מי שהספרות היא מולדתו היחידה". Continue reading »

מאי 272013
 

במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה יזמה בתי, דניאלה אוסצקי-שטרן, את הוצאתו מחדש של ספרו החלוצי של אבי חיים לזר-ליטאי על הארגון הבית"רי במרד, אצ"י. לכבוד ההוצאה המחודשת כתבתי הקדמה המבוססת על הרצאות שנתתי במשך השנים בנושא:

ב-19 באפריל 1945 התקיימה בלובלין עצרת זכרון ראשונה לנופלים במרד גטו ורשה במלאת לו שנתיים, בהשתתפות שרידי הלוחמים מן הז'א"ב (הארגון היהודי הלוחם – אי"ל) ונציגי הממשלה הפולנית. לובלין היתה אז מקום ריכוז לפליטים יהודים מרחבי פולין ולכאלה שחזרו מברית המועצות. כבר אז הוקמה בה ועדה הסטורית שהחלה באיסוף עדויות וחומרים על תקופת השואה. העצרת הזאת היתה מאירועי הזכרון הראשונים וקבעה דפוס לעתיד. אבי חיים לזר, ניצול גטו וילנה ופרטיזן, היה פעיל באותה עת בהתארגנות הראשונית של הבריחה ובריכוז ניצולים חברי בית"ר בעיר. הוא נכח בעצרת וחמתו בערה בו: "לא הזכירו אפילו במילה אחת כי קיים היה גם ארגון נוסף, הארגון הבית"רי זז"וו. (הארגון הצבאי היהודי – אצ"י), אותה התעלמות שהחלה ב-1944 בדו"ח על המרד שנשלח ללונדון, כשהמלחמה היתה עדיין בעיצומה, נמשכה בעקביות. על הבמה מופיעים גם כמה מגיבורי המרד, מהללים ומשבחים את חברי כל ארגוני הנוער השמאליים על פעילותם המחתרתית ועל חלקם במרד ואף לא מילה על חלקה של בית"ר, אפילו לא צל של רמז!  לא רצינו ולא יכולנו להשלים עם זה. נפשנו לא מצאה מרגוע…", כתב. דומני שאז גמלה בו ההחלטה, שנשאה פרי רק כעבור כשמונה עשרה שנים, לאסוף עדויות, לחקור ולהתחקות אחר קורות האצ"י וחלקו במרד ולהוציא את האמת לאור. Continue reading »

דצמ 302012
 

העניין בבחירות המתקרבות  אינו פוסח גם על האזרחים הערבים המהווים כ-14%מכלל בעלי זכות הבחירה בישראל. סקרים עדכניים מורים כי רק כמחציתם מתכוונים ללכת לקלפיות ומתוכם יותר מ-80% יצביעו למה שמכונה "המפלגות הערביות". מובן לכל כי גוש המרכז-שמאל לא יוכל להציב אלטרנטיבה של ממש לשלטון נתניהו-ליברמן ללא תמיכת הערבים, ועל אף זאת הם נעדרים כמעט כליל מייצוג במפלגות המרכז החדשות, מן התעמולה ומן השיח הפוליטי המתגבר ומפלגותיהם מעולם לא נלקחו בחשבון כשותפות של ממש בקואליציות הממשלתיות.

הריטואל החוזר מדי מערכת בחירות של נסיונות לפסול מפלגות ערביות ופסילתה של חה"כ זועבי מבל"ד לא יוסיפו ודאי מוטיבציה למצביע הערבי המיואש לממש את זכותו הדמוקרטית. Continue reading »

דצמ 112012
 

בכנסים אקדמיים לאין ספור בהם דנים על השפה הערבית ודובריה בישראל, תמיד נמצא מישהו ששואל: מתי יגיע היום בו נוכל לקיים דיון זה בערבית? שכן, מן המפורסמות היא שכל החוקרים הערבים הינם דו-לשוניים, ואילו היהודים, ברובם אינם מבינים ואינם דוברים את שפת השכנים.

והנה, לאחר יותר מחמישים שנות כנסים, סדנאות והרצאות במכון ון ליר בירושלים, התקיים בו לראשונה כנס בן יומיים שהתנהל כולו על טהרת השפה הערבית, וכותרתו "הערבית – שפה בעין הסערה", בשיתוף עם מרכז "דראסאת" מנצרת. ואמנם סערות לא חסרו. בין הרצאה על מעמדה המשפטי של השפה הערבית בישראל מפי השופט העליון סלים ג'ובראן, לבין הצגת צילומים של שלטי הדרכים הירוקים של מע"ץ שהכיתוב הערבי עליהם מביך ומרגיז, דנו הנאספים בהשפעות ההדדיות של שתי השפות זו על זו ובכניסה המאסיבית של מלים עבריות לתוך הערבית המדוברת, לעתים עד כדי גיחוך. היו שטענו בתוקף נגד התופעה הזאת ואחרים הטיחו בפניהם כי זו דרכן של שפות חיות וכי לאורך הדורות נקלטות מלים זרות בכל שפה. על קשיי הוראת הערבית לתלמידים יהודים דיברו כמה מורים [יהודים] וחוקרים ערבים הצביעו על המכשול הלשוני של ילדים בכיתה א' שלמעשה נאלצים ללמוד שפה חדשה כי בפיהם שגורה רק הערבית המדוברת. גם על הערבית בתיאטרון, באמנות, בספרות, בשירה ובתיאטרון נישאו הרצאות מאלפות. שני משוררים צעירים – מרואן מח'ול ואלמוג בהר קראו משיריהם בשתי השפות במקור ובתרגום, ומושב אחד הוקדש כולו לשאלה האם בכלל ניתן לדמיין מרחב דו-לשוני בישראל? Continue reading »

ספט 092012
 

דברים לערב על הספר: עיר בין ערביים, לאומיות מזדקנת ביפו, מאת חיים חזן ודניאל מונטרסקו, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2011

מכון ון ליר בירושלים, 30.8.2012

 

דברי הערב מוקדשים לזכרו של חבר יקר ואהוב שכבר לא יזדקן לעולם . רק בן 45 היה אחמד חג'אזי כשניספה בתאונת דרכים בניכר יחד עם בנו הקטן אדם. הוא היה אדם שהאמין בלב שלם בחיים יחד בארץ אחת משותפת ומשגשגת והקדיש את חייו להגשמת הרעיון. אחמד חי ביישוב המשותף  נווה שלום וניהל את חייו לאור חוכמתם של זקני יפו או אולי של זקני טמרה, עיר הולדתו.

************

בצעירותו כתב המשורר דוד אבידן פואמה בלתי נשכחת על הזיקנה. אפתח בקטע קצר מתוכה, כפי שנפתחים כל פרקי הספר המונח בפנינו בדברי שירה או הגות, ונותנים לו מסגרת ספרותית ופיוטית, שאיננה שגרתית בספרי מחקר, שלעתים נדמה כי הם דווקא מתגאים בהיותם יבשים כחרוני קיץ:

… אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?

אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
. אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?

הבחירה להקשיב לזקני יפו היא בחירה מיוחדת ונועזת. בעולם השייך לצעירים כבר שכחנו מזמן כי החכמה נאגרת אצל זקנים, ובעולם המקדש סלבריטאים בגרוש  מי כבר שם לב לאלה שנותרו בשולי הדרך, מלבד כמה אנתרופולוגים? סיפורי חיים הם חומר גלם רב ערך לחוקרי החברה וכאשר הם מסופרים בעל פה ולאו דווקא כתובים, יש בהם פחות עכבות וצנזורה עצמית. החיבור בין פרופ' חיים חזן העוסק – כפי שכתוב על הכריכה – ב"זיקנה כתופעה חברתית" לבין ד"ר דניאל מונטֶרסקו השייך לדור אחר, והוא חוקר מובהק של יפו ושל ערים מעורבות בכלל – הבטיח, עוד לפני תחילת הקריאה, מסע מענג, מרתק ורב משמעויות, שאכן לא הכזיב. Continue reading »

ספט 092012
 

שרה בנדר, בארץ אויב: יהודי קלצה והסביבה 1946-1939, יד ושם, ירושלים 2012

שרה בנדר, בארץ אויב

במבצע מתוכנן שארך ארבעה ימים בשלהי אוגוסט 1942 נשלחו לטרבלינקה כעשרים אלף יהודים מגטו קלצה. בכך בא הקץ על קהילה יהודית זו, שהיתה צעירה יחסית לאחיותיה ברחבי פולין, שכן ראשוני היהודים התיישבו בעיר, הנמצאת במחצית הדרך בין וארשה לקראקוב, רק במחצית המאה ה-19. שבעים שנה אחרי החיסול מפרסמת הד"ר שרה בנדר, מרצה להסטוריה באוניברסיטת חיפה וחוקרת מובהקת של השואה, ספר רחב היקף המוקדש כולו ליהודי קלצה והסביבה ומתאר לפרטי פרטים את קורותיה של הקהילה מראשיתה, דרך עלייתה ושנות השגשוג שלה ועד לנפילתה והשמדתה במלחמת העולם השנייה. פרק הסיום הצורם במיוחד דן בפרשת הטבח המפורסם ביהודים שחזרו לקלצה לאחר המלחמה, אשר בוצע בידי תושבים פולנים ב-1946, ולכן כוללת כותרת הספר גם שנה זו בתוכה. Continue reading »

יונ 012012
 

אני גאה להציג ספר שכתבה הבת שלי דניאלה המתמחה בחקר הנאציזם והשואה. מחקר מעניין וייחודי על אישיות, פרופגנדה ופסיכוזת המונים:

שקיעת האלים: יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה

מאת: דניאלה אוסצקי-שטרן

"אם נגזר עלינו לשקוע, ישקע עימנו העם הגרמני כולו" (יוזף גבלס, מרץ 1945)


שקיעת האלים: לראשונה בשפה העברית מופיע מחקר המנתח את אישיותו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, אחד האנשים המקורבים ביותר לאדולף היטלר, ואת מכונת התעמולה המשוכללת שיצר. הספר מתרכז בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה ומתמודד עם שתי סוגיות מרכזיות: ניסיון להסביר כיצד לנוכח התבוסה המתקרבת של גרמניה השמדת היהודים דווקא הואצה ואף התפשטה למחוזות חדשים כמו הונגריה; וכיצד, ככל שהמשטר הנאצי התדרדר והתפורר התחזק מעמדו של גבלס והשפעתו גברה. הסבר אפשרי לשני תהליכים אלה הוא מנגנון התעמולה שפיתח גבלס, הן במערכת הצבאית והן בזו האזרחית. הייתה זו פרופגנדה שטנית אשר השתלטה על הגרמנים והטילה עליהם טרור. אף בימינו אנו ניתן ללמוד על כוחה של תעמולה בגיוס בני-אדם ובהנעת עמים שלמים לביצוע פשעים גם במצבים קיצוניים. המחקר נשען בין היתר על מקורות תרבותיים גרמאניים ומסתמך על ניתוח נאומיו ומאמריו של גבלס. Continue reading »

מרץ 142012
 

רוזה לוקסמבורג, מכתבים מבית הסוהר, תרגום: לאה גולדברג, ספרית פועלים, 2009.

המהפכנית היהודיה רוזה לוקסנמבורג נרצחה לפני תשעים שנה בידי חבורות ימין קיצוני, בשל פעילותה הסוציאליסטית ושאיפתה לחולל מהפכה קומוניסטית בגרמניה. יחד עם חברה לרעיון קרל ליבקנכט, יסדה את "הליגה הספרטקיסטית", פלג שמאלי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שאכן היווה בסיס להקמת המפלגה הקומוניסטית בגרמניה בשנים מאוחרות יותר. ב-1916,  בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נכלאה לוקסמבורג בבית סוהר כיוון שהתנגדה בחריפות קולנית למלחמה ופעלה נמרצות נגד השתתפותה של גרמניה בה. היא חזתה כי מלחמה זו תגרום ל"משבר שלא היה כמוהו בהסטוריה". מתוך הכלא כתבה "רוזה האדומה", כפי שכונתה אז, מכתבים לחברתה סוניה, אשתו של ליבקנכט שנאסר אף הוא, וניסתה לעודד את רוחה. Continue reading »

מרץ 142012
 

סמי מיכאל, עאידה, כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור, 2008, 271 עמ'.

יולי 2009

זכי דאלי רוצה להיות היהודי האחרון בעיראק. הוא מסרב לעזוב את ביתו ואת עירו האהובה בגדד, למרות שכל בני משפחתו היגרו ממנה מזמן והתפזרו – מי לישראל ומי לאמריקה הרחוקה, ולמרות שהחיים תחת משטרו של המנהיג השואג סדאם חוסיין אינם בטוחים כמו פעם. הוא מתעקש להישאר מתוך תחושת שליחות, מפני ש"תולדות היהדות בעיראק הן העשירות והארוכות מבכל ארץ אחרת, לרבות ארץ ישראל. אברהם אבינו התחיל פה, והוא זכי יסיים כאן". גם בגיל שבעים הוא ממשיך לערוך מדי שבוע את תכנית הטלביזיה הפופולארית "נופים ואתרים", לנסוע ברחבי מולדתו ולחפש אחר מקומות חדשים לצילום. הוא חי בגפו בבית המשפחתי הגדול, לאחר שאיבד את אהובתו היחידה נור שעונתה עד מוות בידי שליחי השלטון, בשל השתייכותה הפוליטית. ובכל זאת, הוא מרוצה מחייו ויודע להנות גם ממנעמי החך והגוף. בסצנה הראשונה בספר המציגה את הדקדנטיות והמגיע אל הבית ידידו הקרוב נזאר אלסייד, איש המוח'אבראת, שרותי הבטחון העיראקיים, בלווית נערות צעירות ויפות המספקות את תאוות הגוף המזדקן, בעוד רנין החיננית ואימה השתקנית עפיפה דואגות להאכילם בתבשילים טעימים ולנקות אחריהם. אך יום אחד משתנה הכול. "אל חצר חייו נחתה ציפור נדירה", שהפרה את השלווה המדומה, ומכאן ואילך מתגלגל הסיפור לכיוונים בלתי צפויים. Continue reading »

שינוי גודל גופנים
ניגודיות