ספר החברה הערבית: מי מפחד מהשד הדמוגרפי?

עזיז חידר (עורך) ספר החברה הערבית בישראל 1: אוכלוסיה, חברה, כלכלה, מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד 236 עמ'

'דמוגרפיה' הפכה למילה גסה בדיון הציבורי בישראל, במיוחד בכל הנוגע למאזן המספרי בין יהודים וערבים אזרחי המדינה, ולשיעורי הילודה וגידול האוכלוסין בארץ ישראל/פלסטין השלמה בין הים לנהר. 'דמוגרפיה' מזמנת כר פורה למניפולציה מספרית, היא מציתה פחדים קמאיים, מניעה הקמת גדרות וחומות ומולידה מצעים פוליטיים הזויים. רחם האישה הופך לנשק פוליטי רב עוצמה וזהותם האתנית והלאומית של יילודים בני יומם מיתרגמת לגרפים ולטבלאות סטטיסטיות הרבה לפני שהם עומדים על דעתם. השד הדמוגרפי הפך בן- בית בכל סלון ומומחים למיניהם מאיימים חדשות לבקרים שהנה הנה הוא עומד להתפרץ מצוואר הבקבוק הצר בין נתניה לקלקיליה ולשטוף את הארץ כולה. אפשר לשחק במספרים ולהתאים אותם לרצונם ולהשקפת עולמם של הסוקרים והכותבים. אפשר להביט באותן טבלאות ולפרש אותן בדרכים הסותרות זו את זו. ניתן לברור נתונים ולהבליט את הרצוי, להצניע את מה שמפריע ולעמעם הגדרות (עיין ערך: "לא-יהודים"). אין דמוגרפיה אובייקטיבית. המשך…

להמשך קריאה ספר החברה הערבית: מי מפחד מהשד הדמוגרפי?

מודרניות והשואה, זיגמונד באומן

זיגמונט באומן, מודרניוּת והשואה, רסלינג 2013, תרגום מאנגלית: יניב פרקש. 337 עמ'. זיגמונט באומן, יהודי יליד פולין שנמלט לברית המועצות עם משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה, חזר לפולין והיה קצין בצבאה…

להמשך קריאה מודרניות והשואה, זיגמונד באומן

הספרות היא מולדתו היחידה: על מבקר הספרות מרסל רייך-רניצקי עם פטירתו בספטמבר 2013

בסוף אוקטובר 1958, זמן קצר לאחר שערק מפולין הקומוניסטית לגרמניה, השתתף מרסל רייך-רניצקי בכנס סופרים גרמנים מ"קבוצת 47". לפתע ניגש אליו הסופר הצעיר גינתר גראס, שבעצמו נולד בדנציג, היא גדאנסק הפולנית, ושאל: אז מה אתה בעצם? פולני, גרמני, או מה?" תשובתו המהירה של רייך-רניצקי הייתה: אני חצי פולני, חצי גרמני ויהודי שלם. "התגובה הספונטנית שלי הייתה די יפה גם בעיני" כתב לימים בפרק הראשון בספרו האוטוביוגרפי[1], "אלא שהייתה יפה בלבד. שכן הצורה האריתמטית הזאת – ככל שהייתה מרשימה, לא הייתה אמיתית; אף מילה לא הייתה נכונה. אף פעם לא הייתי חצי פולני ולא חצי גרמני – ולא היה לי ספק שגם לא אהיה לעולם. בכל חיי לא הייתי יהודי שלם, וגם היום אינני…. אין לי ארץ אין לי מולדת ואין לי מכורה. ובכל זאת, פליט חסר מולדת, אדם ללא שייכות של ממש לא הייתי ואיני גם היום".

כך הציב את שאלת זהותו המורכבת ואת היותו חסר מולדת טריטוריאלית בקדמת הבמה. דומה כי הוא חי בנוח עם המורכבות הזאת ולא חש כי היה עליו לבחור בין הזהויות השונות ואף הסותרות של אישיותו. כמו בכל צעד בחייו גם כאן הושפע מן הספרות ומגיבוריה – לנגד עיניו עמדה דמותו של טוניו קריגר, ובעת שקיבל את פרס תומאס מאן ב-1987 בחר להציג את עצמו בנאום התודה כ"מי שהספרות היא מולדתו היחידה". המשך…

להמשך קריאה הספרות היא מולדתו היחידה: על מבקר הספרות מרסל רייך-רניצקי עם פטירתו בספטמבר 2013

הקדמה לספר מצדה של ורשה, מהדורה שלישית 2013

במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה יזמה בתי, דניאלה אוסצקי-שטרן, את הוצאתו מחדש של ספרו החלוצי של אבי חיים לזר-ליטאי על הארגון הבית"רי במרד, אצ"י. לכבוד ההוצאה המחודשת כתבתי הקדמה המבוססת על הרצאות שנתתי במשך השנים בנושא:

ב-19 באפריל 1945 התקיימה בלובלין עצרת זכרון ראשונה לנופלים במרד גטו ורשה במלאת לו שנתיים, בהשתתפות שרידי הלוחמים מן הז'א"ב (הארגון היהודי הלוחם – אי"ל) ונציגי הממשלה הפולנית. לובלין היתה אז מקום ריכוז לפליטים יהודים מרחבי פולין ולכאלה שחזרו מברית המועצות. כבר אז הוקמה בה ועדה הסטורית שהחלה באיסוף עדויות וחומרים על תקופת השואה. העצרת הזאת היתה מאירועי הזכרון הראשונים וקבעה דפוס לעתיד. אבי חיים לזר, ניצול גטו וילנה ופרטיזן, היה פעיל באותה עת בהתארגנות הראשונית של הבריחה ובריכוז ניצולים חברי בית"ר בעיר. הוא נכח בעצרת וחמתו בערה בו: "לא הזכירו אפילו במילה אחת כי קיים היה גם ארגון נוסף, הארגון הבית"רי זז"וו. (הארגון הצבאי היהודי – אצ"י), אותה התעלמות שהחלה ב-1944 בדו"ח על המרד שנשלח ללונדון, כשהמלחמה היתה עדיין בעיצומה, נמשכה בעקביות. על הבמה מופיעים גם כמה מגיבורי המרד, מהללים ומשבחים את חברי כל ארגוני הנוער השמאליים על פעילותם המחתרתית ועל חלקם במרד ואף לא מילה על חלקה של בית"ר, אפילו לא צל של רמז!  לא רצינו ולא יכולנו להשלים עם זה. נפשנו לא מצאה מרגוע…", כתב. דומני שאז גמלה בו ההחלטה, שנשאה פרי רק כעבור כשמונה עשרה שנים, לאסוף עדויות, לחקור ולהתחקות אחר קורות האצ"י וחלקו במרד ולהוציא את האמת לאור. המשך…

להמשך קריאה הקדמה לספר מצדה של ורשה, מהדורה שלישית 2013

הערבים והבחירות לכנסת ה-19, ינואר 2013

העניין בבחירות המתקרבות  אינו פוסח גם על האזרחים הערבים המהווים כ-14%מכלל בעלי זכות הבחירה בישראל. סקרים עדכניים מורים כי רק כמחציתם מתכוונים ללכת לקלפיות ומתוכם יותר מ-80% יצביעו למה שמכונה "המפלגות הערביות". מובן לכל כי גוש המרכז-שמאל לא יוכל להציב אלטרנטיבה של ממש לשלטון נתניהו-ליברמן ללא תמיכת הערבים, ועל אף זאת הם נעדרים כמעט כליל מייצוג במפלגות המרכז החדשות, מן התעמולה ומן השיח הפוליטי המתגבר ומפלגותיהם מעולם לא נלקחו בחשבון כשותפות של ממש בקואליציות הממשלתיות.

הריטואל החוזר מדי מערכת בחירות של נסיונות לפסול מפלגות ערביות ופסילתה של חה"כ זועבי מבל"ד לא יוסיפו ודאי מוטיבציה למצביע הערבי המיואש לממש את זכותו הדמוקרטית. המשך…

להמשך קריאה הערבים והבחירות לכנסת ה-19, ינואר 2013

ערבית-שפה בעין הסערה

בכנסים אקדמיים לאין ספור בהם דנים על השפה הערבית ודובריה בישראל, תמיד נמצא מישהו ששואל: מתי יגיע היום בו נוכל לקיים דיון זה בערבית? שכן, מן המפורסמות היא שכל החוקרים הערבים הינם דו-לשוניים, ואילו היהודים, ברובם אינם מבינים ואינם דוברים את שפת השכנים.

והנה, לאחר יותר מחמישים שנות כנסים, סדנאות והרצאות במכון ון ליר בירושלים, התקיים בו לראשונה כנס בן יומיים שהתנהל כולו על טהרת השפה הערבית, וכותרתו "הערבית – שפה בעין הסערה", בשיתוף עם מרכז "דראסאת" מנצרת. ואמנם סערות לא חסרו. בין הרצאה על מעמדה המשפטי של השפה הערבית בישראל מפי השופט העליון סלים ג'ובראן, לבין הצגת צילומים של שלטי הדרכים הירוקים של מע"ץ שהכיתוב הערבי עליהם מביך ומרגיז, דנו הנאספים בהשפעות ההדדיות של שתי השפות זו על זו ובכניסה המאסיבית של מלים עבריות לתוך הערבית המדוברת, לעתים עד כדי גיחוך. היו שטענו בתוקף נגד התופעה הזאת ואחרים הטיחו בפניהם כי זו דרכן של שפות חיות וכי לאורך הדורות נקלטות מלים זרות בכל שפה. על קשיי הוראת הערבית לתלמידים יהודים דיברו כמה מורים [יהודים] וחוקרים ערבים הצביעו על המכשול הלשוני של ילדים בכיתה א' שלמעשה נאלצים ללמוד שפה חדשה כי בפיהם שגורה רק הערבית המדוברת. גם על הערבית בתיאטרון, באמנות, בספרות, בשירה ובתיאטרון נישאו הרצאות מאלפות. שני משוררים צעירים – מרואן מח'ול ואלמוג בהר קראו משיריהם בשתי השפות במקור ובתרגום, ומושב אחד הוקדש כולו לשאלה האם בכלל ניתן לדמיין מרחב דו-לשוני בישראל? המשך…

להמשך קריאה ערבית-שפה בעין הסערה

עיר בין ערביים, לאומיות מזדקנת ביפו

דברים לערב על הספר: עיר בין ערביים, לאומיות מזדקנת ביפו, מאת חיים חזן ודניאל מונטרסקו, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2011

מכון ון ליר בירושלים, 30.8.2012

 

דברי הערב מוקדשים לזכרו של חבר יקר ואהוב שכבר לא יזדקן לעולם . רק בן 45 היה אחמד חג'אזי כשניספה בתאונת דרכים בניכר יחד עם בנו הקטן אדם. הוא היה אדם שהאמין בלב שלם בחיים יחד בארץ אחת משותפת ומשגשגת והקדיש את חייו להגשמת הרעיון. אחמד חי ביישוב המשותף  נווה שלום וניהל את חייו לאור חוכמתם של זקני יפו או אולי של זקני טמרה, עיר הולדתו.

************

בצעירותו כתב המשורר דוד אבידן פואמה בלתי נשכחת על הזיקנה. אפתח בקטע קצר מתוכה, כפי שנפתחים כל פרקי הספר המונח בפנינו בדברי שירה או הגות, ונותנים לו מסגרת ספרותית ופיוטית, שאיננה שגרתית בספרי מחקר, שלעתים נדמה כי הם דווקא מתגאים בהיותם יבשים כחרוני קיץ:

… אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?

אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
. אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?

הבחירה להקשיב לזקני יפו היא בחירה מיוחדת ונועזת. בעולם השייך לצעירים כבר שכחנו מזמן כי החכמה נאגרת אצל זקנים, ובעולם המקדש סלבריטאים בגרוש  מי כבר שם לב לאלה שנותרו בשולי הדרך, מלבד כמה אנתרופולוגים? סיפורי חיים הם חומר גלם רב ערך לחוקרי החברה וכאשר הם מסופרים בעל פה ולאו דווקא כתובים, יש בהם פחות עכבות וצנזורה עצמית. החיבור בין פרופ' חיים חזן העוסק – כפי שכתוב על הכריכה – ב"זיקנה כתופעה חברתית" לבין ד"ר דניאל מונטֶרסקו השייך לדור אחר, והוא חוקר מובהק של יפו ושל ערים מעורבות בכלל – הבטיח, עוד לפני תחילת הקריאה, מסע מענג, מרתק ורב משמעויות, שאכן לא הכזיב. המשך…

להמשך קריאה עיר בין ערביים, לאומיות מזדקנת ביפו

שרה בנדר, בארץ אויב: יהודי קלצה והסביבה

שרה בנדר, בארץ אויב: יהודי קלצה והסביבה 1946-1939, יד ושם, ירושלים 2012

שרה בנדר, בארץ אויב

במבצע מתוכנן שארך ארבעה ימים בשלהי אוגוסט 1942 נשלחו לטרבלינקה כעשרים אלף יהודים מגטו קלצה. בכך בא הקץ על קהילה יהודית זו, שהיתה צעירה יחסית לאחיותיה ברחבי פולין, שכן ראשוני היהודים התיישבו בעיר, הנמצאת במחצית הדרך בין וארשה לקראקוב, רק במחצית המאה ה-19. שבעים שנה אחרי החיסול מפרסמת הד"ר שרה בנדר, מרצה להסטוריה באוניברסיטת חיפה וחוקרת מובהקת של השואה, ספר רחב היקף המוקדש כולו ליהודי קלצה והסביבה ומתאר לפרטי פרטים את קורותיה של הקהילה מראשיתה, דרך עלייתה ושנות השגשוג שלה ועד לנפילתה והשמדתה במלחמת העולם השנייה. פרק הסיום הצורם במיוחד דן בפרשת הטבח המפורסם ביהודים שחזרו לקלצה לאחר המלחמה, אשר בוצע בידי תושבים פולנים ב-1946, ולכן כוללת כותרת הספר גם שנה זו בתוכה. המשך…

להמשך קריאה שרה בנדר, בארץ אויב: יהודי קלצה והסביבה

ספר חדש מאת דניאלה אוסצקי-שטרן: שקיעת האלים

אני גאה להציג ספר שכתבה הבת שלי דניאלה המתמחה בחקר הנאציזם והשואה. מחקר מעניין וייחודי על אישיות, פרופגנדה ופסיכוזת המונים:

שקיעת האלים: יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה

מאת: דניאלה אוסצקי-שטרן

"אם נגזר עלינו לשקוע, ישקע עימנו העם הגרמני כולו" (יוזף גבלס, מרץ 1945)


שקיעת האלים: לראשונה בשפה העברית מופיע מחקר המנתח את אישיותו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, אחד האנשים המקורבים ביותר לאדולף היטלר, ואת מכונת התעמולה המשוכללת שיצר. הספר מתרכז בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה ומתמודד עם שתי סוגיות מרכזיות: ניסיון להסביר כיצד לנוכח התבוסה המתקרבת של גרמניה השמדת היהודים דווקא הואצה ואף התפשטה למחוזות חדשים כמו הונגריה; וכיצד, ככל שהמשטר הנאצי התדרדר והתפורר התחזק מעמדו של גבלס והשפעתו גברה. הסבר אפשרי לשני תהליכים אלה הוא מנגנון התעמולה שפיתח גבלס, הן במערכת הצבאית והן בזו האזרחית. הייתה זו פרופגנדה שטנית אשר השתלטה על הגרמנים והטילה עליהם טרור. אף בימינו אנו ניתן ללמוד על כוחה של תעמולה בגיוס בני-אדם ובהנעת עמים שלמים לביצוע פשעים גם במצבים קיצוניים. המחקר נשען בין היתר על מקורות תרבותיים גרמאניים ומסתמך על ניתוח נאומיו ומאמריו של גבלס. המשך…

להמשך קריאה ספר חדש מאת דניאלה אוסצקי-שטרן: שקיעת האלים

מכתבים מבית הסוהר: רוזה לוקסמבורג

רוזה לוקסמבורג, מכתבים מבית הסוהר, תרגום: לאה גולדברג, ספרית פועלים, 2009.

המהפכנית היהודיה רוזה לוקסנמבורג נרצחה לפני תשעים שנה בידי חבורות ימין קיצוני, בשל פעילותה הסוציאליסטית ושאיפתה לחולל מהפכה קומוניסטית בגרמניה. יחד עם חברה לרעיון קרל ליבקנכט, יסדה את "הליגה הספרטקיסטית", פלג שמאלי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שאכן היווה בסיס להקמת המפלגה הקומוניסטית בגרמניה בשנים מאוחרות יותר. ב-1916,  בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נכלאה לוקסמבורג בבית סוהר כיוון שהתנגדה בחריפות קולנית למלחמה ופעלה נמרצות נגד השתתפותה של גרמניה בה. היא חזתה כי מלחמה זו תגרום ל"משבר שלא היה כמוהו בהסטוריה". מתוך הכלא כתבה "רוזה האדומה", כפי שכונתה אז, מכתבים לחברתה סוניה, אשתו של ליבקנכט שנאסר אף הוא, וניסתה לעודד את רוחה. המשך…

להמשך קריאה מכתבים מבית הסוהר: רוזה לוקסמבורג