יונ 042014
 

בחודש מאי 1946 עזבו 1400 מעפילים ניצולי שואה את נמל לה ספציה באיטליה, לאחר מאבק ארוך שכלל שביתת רעב, בדרכם לארץ ישראל. לפני הפרידה מתושבי העיר שסייעו להם בתקופת מאבקם בת ששת השבועות הם עמדו על המזח הקטן ושרו בקול גדול את "התקווה", כשתזמורת העיר מלווה אותם ותושביה מנופפים לשלום לאניות המפליגות. ששים ושמונה שנים אחרי, ב-8 במאי 2014, עמדנו על אותו מזח ומקהלת רמות מנשה יחד עם מקהלת הילדים של לה ספציה שרו יחד את "התקווה" בהתרגשות רבה, ורבים מאיתנו מחו דמעה.IMG_1210 IMG_1274 IMG_1317 IMG_1329 IMG_1349 IMG_1258

בקהל היה איש אחד שזכה להשתתף בשני המעמדים. משה מרמלשטיין-שוהם, ממייסדי קיבוץ רמות מנשה היה אז כבן 18, שבע תלאות וסבל. לאחר שאיבד את משפחתו ואת נעוריו והצטרף לקבוצת "בוני הנגב", שהכשירה עצמה במשך שנה באיטליה, במטרה להקים קיבוץ בארץ. הקבוצה הייתה בין העולים באניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב". אניות רבות אחרות הפליגו מלה ספציה, אשר כונתה מאז "שער ציון", כיוון שפתחה את שעריה ואת הנמל הקטן שהיה בה לאלפי יהודים שביקשו לעזוב את אירופה ולהגיע לארץ ב"עלייה ב'". Continue reading »

מרץ 052014
 

לפעמים כדאי להסתכל על עצמנו דרך עיניים של מישהו אחר.

היתה לי הזכות לשבת כמה שעות בקלפי ביום הבחירות לצידה של מזכירת קלפי שנשלחה אלינו מטעם משרד הפנים. אפרת, ממצפה נטופה, אם לחמישה ילדים בני 18-2, אישה צעירה דתייה, בחצאית ארוכה וכובע לראשה, כביכול חריגה בנוף המקומי,  הגיעה בשבע בבוקר ותפקדה ללא הפסקה וללא דופי עד השעות המאוחרות שלאחר ספירת הקולות והבאת הקלפי למועצה.

במשך היום היא נחשפה לדינאמיקה המיוחדת שהייתה ברמות מנשה ביום הבחירות ולא הפסיקה להתפעל. מן האנשים והאווירה והמחויבות והרוח הטובה, מאחוז ההצבעה הגבוהים (אין דבר כזה) מן המעורבות, מן הילדים שבאו ללמוד אזרחות ומן המבוגרים שלוו אל מאחורי הפרגוד עם המטפלות שלהם. מקבלת הפנים והטיפול החם שהענקנו לה ומן האכפתיות של כולם בלי הבדל בין "מחנה" זה או אחר. בעשר בבוקר כבר עברנו את המאה ועד לרגע האחרון בחמישה לתשע בערב עוד הגיעו מצביעים בהולים בריצה כדי לא להחמיץ את זכותם להביע דעה. לאורך כל היום היא שאלה שאלות והתוודעה לקהילה המיוחדת והמגוונת שלנו, והודתה שזו פעם ראשונה שהיא יושבת בקלפי של קיבוץ וזו חוויה בלתי נשכחת עבורה.

בשעות הארוכות בהן הייתה ממונה על המהלך התקין של הבחירות חייכה אפרת ושמרה על אווירה מקצועית ועניינית בקלפי. גם כשהייתה צריכה לעשות סדר בחדר (בכל זאת, רמות מנשה) או לבקש ממישהו להנמיך קול, עשתה זאת בנעימות ובהוגנות.

בסוף היום, לאחר שנסגרה הקלפי, ישבנו לספור את הקולות. היינו ארבעה ואפרת הנחתה אותנו כיצד לעשות זאת ביעילות מרבית. עכשיו התהפך הגלגל והחוויה הייתה שלנו. פייר, גיא, מטי ואני ישבנו איתה שעה ארוכה וספרנו מעטפה מעטפה עד שהגענו לתוצאה הידועה, נהנים מכל רגע. נפרדנו מאפרת בחיבוקים ונשיקות ובהזמנה לשוב ולבקר ברמות מנשה. רבים אולי יצאו מאוכזבים מתוצאות הבחירות אבל למרות המתח והמעורבות הרגשית של תושבי רמות מנשה התהליך היה תקין, זורם וחברי ובזאת נתברך.

מרץ 052014
 

 "כשסיימתי ללמוד והראש התפנה קצת התחלתי לחשוב על העתיד והבנתי שבגיל שרוצים להתחיל לבנות משפחה – חוזרים לשורשים", אומרת מיטל. אנחנו יושבות בסלון המרווח והיפה בביתה החדש הצופה אל הוואדי, בית אותו בנתה בכוחות עצמה, עם קצת עזרה מאימא שוש ובהרבה הנאה וכיף. "החלטתי לחזור למקום בו גדלתי וצמחתי. חזרתי אל השבילים שלא צעדתי בהם יותר מעשר שנים. דברים קטנים כאן מזכירים לי את הילדות, מקומות שאז נראו לי ענקיים והיום הם קטנים. החלטתי לחיות ליד אימי ואחותי ואני מנסה כמה שאפשר, בצורה טבעית ולא מאולצת, להתערות כאן מחדש. ואם להיות חלק מהמקום – זה לא רק לצאת בבוקר לעבודה ולחזור בערב, אני רוצה להיות מעורבת וכבר נכנסתי לוועדת הקליטה החדשה, למשל. בן זוגי אוֹרי הוא עו"ד ועובד במרכז ועדיין לא גר פה. אנחנו על הקו", היא צוחקת.

 אני זוכרת את מיטל הילדה, בתם של מאיר ז"ל ושל שוש, אחותה הבכורה של דר. והנה יושבת לפני אישה צעירה ומרשימה, בעלת מקצוע ונסיון, תכניות גדולות ומבט מפוכח על החיים. מיטל למדה פיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה ועובדת כיום בקופת חולים מכבי בטבעון ובזכרון יעקב. היא מתמחה עכשיו בטיפול בגב ובצוואר ומתכוונת להמשיך ולהשתלם בבעיות של סחרחורות וריצפת אגן. במקביל ללימודיה ולעבודתה היא התנדבה, ואחר כך עבדה בשכר כחובשת בכירה במשך תשע שנים, במגן דוד אדום. מיטל החלה בהתנדבות עוד כנערה בתיכון ואחר כך המשיכה מתוך תחושת שליחות. זו הייתה תקופה תובענית וקשה. המראות שראתה במהלך עבודתה במד"א ודאי גרמו לה להתבגר מהר. בשלב מסוים ביקשה שלא לצאת יותר לשטח ומונתה לקצינת מוקד – אחראית על קבלת הקריאות, ויסות האמבולנסים, מתן מענה לכל סוג של  קריאה על פי הצורך – גם זו עבודה מתוחה ואחראית שכללה משמרות בלילות, בשבתות ובחגים, בנוסף לעבודתה הסדירה בקופת חולים. לא מזמן החליטה שהעומס כבד מדי והפסיקה לעבוד במד"א ועתה היא מתפנה לפתח גם קליניקה פרטית. בביתה החדש הוקצה מראש חדר טיפולים ומיטל מתחילה בימים אלה לתכנן את העבודה.

"יש אנשים שלא מקבלים מענה סביר בקהילה, מרגישים שלא מקבלים שרות מספיק מהקופה או שיש להם קשיים בנגישות  – ובעבורם אני רוצה ליצור מקום זמין. רק התחלתי ויש כבר ניצני היענות. חשוב לציין שברמות מנשה קיים ביטוח משלים ויש החזר של 80% על הטיפולים. אני מטפלת בכל סוגי הפציעות, בעיות אורטופדיות שאנשים חווים באמצע החיים, שברים, שחיקה, מחלות כמו פרקינסון וטרשת נפוצה, בעיות שמתפתחות אצל ספורטאים ועוד ועוד. אני עוסקת בשיקום תִפקודי, החזרת האדם שנפגע לתפקוד מקסימאלי, וגם ב"תחזוקה שוטפת". אני גם מגיעה לבתים של אנשים שאינם ניידים ומתכוונת לעבוד בכל האזור. ראשית אני עושה אבחון מה גורם לכאב, מה יוצר את הבעיה ואז קובעת את הטיפול בהתאם. רוצה לפתוח גם קבוצה להתעמלות רפואית לנשים לחיזוק השרירים הפנימיים והיציבה בדרך שתמנע בעיות בעתיד. כרגע אני מנחה קבוצה בזכרון ויש ביקוש עצום לעוד. לפעמים אנשים אינם מודעים עד כמה חשוב לטפל בגוף ולתחזק אותו לפני שקורה משהו".

 זוג אופני ספורט ניצבים בסלון ואני שואלת עליהם. "זהו תחביב אהוב מאד. אני רוכבת בסופי שבוע עם בן דוד שלי או לבד ולפעמים בקבוצת נשים. זה ניקוי ראש נהדר אחרי שבוע עבודה. אני רוכבת רק בשטח, לא על כבישים, ובאזור שלנו ישנם מקומות שלא האמנת שקיימים כל כך קרוב, יערות נחלים, אתרים ונופים שרק באופניים אפשר להגיע אליהם".

מיטל מספרת על קבוצה מיוחדת של נשים רוכבות אופניים ברמות מנשה הנקראת "בשביל האיילה". היא הוקמה בידי הדס וייס לזכר אחותה איילה יפרח שנספתה באסון הכרמל. זוהי קבוצה מגובשת של יותר מעשרים נשים, הרוכבות בכל יום שישי ולפעמים יוצאות לכמה ימים לדרום או לצפון. הדס עצמה היא רוכבת מחוננת והקימה ומארגנת את הפרויקט הזה במלוא המרץ. נוצרו הווי מיוחד ויחסי חברות בין הבנות שמחזקות ועוזרות אחת לשנייה. באביב הקרוב תתקיים פה תחרות ארצית לזכר איילה עם הפנינג ספורט ענק.

לקראת סוף השיחה אני שואלת מה הזכרון שלה מאבא מאיר. מאיר רפאלי, איש רחב ושמח, הזכור לוותיקי הקיבוץ ולילדיו כמי שתמיד עמד במרכז המעגל וניגן באקורדיון, כמי שמילא תפקידים רבים והיה דמות אהודה ופעילה. "הוא חלה כשהייתי בת 17. הוא זה שעיצב אותי ויש בי געגועים גדולים אליו. הוא היה אדם מרכזי ודומיננטי בחיינו. היה בו המון טוב לב, איש שיחה שאפשר היה לדבר איתו על הכול. זכינו לחוות איתו שנים מאושרות לפני שחלה ודעך. התגייסנו להתמודד עם המחלה ועברנו תהליך של הפנמה, הכרה והשלמה, אבל הוא תמיד ייזכר באהבה".

אני נפרדת ממיטל ויוצאת לסיור קצר בגינה היפה שכבר הספיקה לטפח סביב הבית. מאחלת לה הצלחה בכל תכניותיה ושאיפותיה האישיות והמקצועיות, והיא משיבה בחיוך: "הרי זה מה שמניע אותנו, לא?"

מרץ 052014
 

בעקבות ביקור של ראש העיר לה ספציה, איטליה בקיבוץ רמות מנשה הוחלט להעניק לקיבוץ את הפרס ב-8 במאי 2014, לציון יום הנצחון על הנאצים.

להלן המכתב שהתקבל בקיבוץ:

לה ספציה, ראש העירייה

 פברואר 2014

 חברי רמות מנשה היקרים,

 בעונג רב וברגשי ידידות הריני לבשר לכם רשמית שהעיר לה ספציה, הנודעת בעולם כ"שער ציון", בחרה בכם כזוכי פרס אקסודוס לשנת 2014. לפיכך, עירי תתכבד לארח משלחת שלכם בימים שבהם יתקיימו אירועי הפרס, שזכו לקבל את חסותו של נשיא הרפובליקה – ימים חמישי, 8 במאי, ושישי, 9 במאי.

כפי שאתם יודעים, פרס אקסודוס נוסד על מנת להזכיר את תפקידה של העיר בעלייה ב', ובמיוחד את סיפורן של האוניות Fede ו-Fenice ["דב הוז" ו"אליהו גולומב"]. בשבועות הקרובים אדאג כי עוזריי יעבירו אליכם את פרטי התוכנית, הנמצאת כעת בשלבי גיבוש. יהיה לנו לעונג עצום לארח אתכם ולאפשר לכם לספר את סיפורכם המופלא.

בתקווה שתיענו להזמנתנו ותוכלו לבוא ללה ספציה לאירועי פרס אקסודוס, אנא קבלו ברכות לבביות ביותר ממני אישית ובשם העיר כולה.

                                                                                                 מאסימו פדריצ'י , ראש העיר

 

 

 

אוק 282013
 

חיים בינינו

מי לא מכיר את זיאד? קולו נשמע מקצה היישוב עד קצהו כשהוא רץ לתקן צינור שהתפוצץ, ביוב שעלה על גדותיו, גג דולף, שער שנתקע או כל צרה אחרת. כבר ארבע עשרה שנים הוא כאן, כשהגיע היה רווק צעיר שבא לחפש עבודה אחרי שש שנים במספנות ישראל, שם עבד במסגרות על סאטילים ודאבורים. הוא פגש את אריכא ז"ל שנתן לו הזדמנות ועד פטירתו עבדו יחד, צמודים. "אריכא היה בוס קשה, אבל היינו מסתדרים. תמיד היינו ביחד. עכשיו אני לבד לגמרי אין לי עזרה". במשך השנים התחתן (הרבה אנשים מהקיבוץ היו בחתונה שלי…) ונולדו לו שלושה ילדים. הבת הגדולה כבר בת 8, הבן האמצעי בן 6 והקטנה עוד מעט בת 5. אשתו רביעה באה מכעבייה. היא מורה, אבל מתקשה למצוא עבודה מלאה, יש עודף מורים ערבים ומחסור במשרות הוראה באזור. אם הייתה מוכנה לעבור לנגב – היו מקבלים אותה מייד, אבל מה יעשה הוא? Continue reading »

אוק 282013
 

מירלה נפטרה במיטתה ב-1 באוקטובר 2013 כשלושה שבועות אחרי אירוע הפרידה המתואר להלן, ובדרכה המיוחדת ציוותה את גופה למדע. היא זכתה לקרוא את הדברים והתרגשה מאד. יהי זכרה ברוך.

***

צריך להיות מירלה כדי לארגן לעצמך מסיבת פרידה מהחיים. רבים דיברו במשך הערב על אישה ללא חת, והאירוע הזה היה הביטוי הנועז ביותר לאומץ הלב ולתכונה הידועה של מירלה לא לעשות חשבון עם אף אחד וללכת תמיד בעקבות האמת שלה. הפעם היא לא עושה חשבון עם המוות, לא נכנעת לו, מישירה מבט אל בני משפחתה האוהבים, ובתוכם הנכדים הצעירים שאולי אינם מבינים עדיין את משמעות הפרידה הצפויה מסבתא, אל חברותיה וחבריה הרבים ואל משהו גדול מכולנו שנקרא "גורל", "כוח עליון" או בפי אחרים "אלוהים", ומתריסה בפניו בדרכה המקורית: אני חזקה ממך, לא מפחדת! כל מילות התואר שאפשר להחיל על הערב הזה יהיו קטנות מכדי לתאר את עוצמתו: בלתי נשכח, נדיר, מרטיט, מצמרר, לא-ייאמן, מצחיק ואפילו שמח לרגעים.

Continue reading »

אוק 282013
 

על "צל עולם" של ניר ברעם, עם עובד 2013, 482 עמ'.

צל עולם הוא ספר מפתיע ומסחרר, כתוב בקדחתנות ועובר בסערה מזירה לזירה. העלילה מורכבת משלושה סיפורים שלכאורה אין קשר ביניהם, אך ככל שמתקדמים מגלים את החוטים הסמויים והגלויים שמחברים ביניהם. זהו ספר העוסק בגלובליזציה ובתוצאותיה ההרסניות, ומבלי להטיף אומר לנו למעשה ששום דבר אינו בטוח, שאף אחד אינו מחוסן מפני ציניות ושחיתות, שאובדן הערכים והמוסר הוא תופעה חוצת גבולות ותרבויות, וכי המחאה העולמית נמצאת רק בראשיתה ועתידה להיות אלימה ושורפת. Continue reading »

אוג 272013
 

"הארכיון הוא נכס של היישוב ונאסף בו ידע עבור הדורות הבאים", אומר אורי גיסר בהתרגשות. "צריך להשקיע בו כל הזמן ולהתקדם עם חידושי הטכנולוגיה", אי אפשר להחזיקו על אש קטנה. כבר חמש עשרה שנים הוא כאן, מלקט כל נייר וכל תמונה, ממיין, מקטלג, סורק וממחשב. כל ההסטוריה של רמות מנשה מצויה בתוך התיקים הללו.

מה מכיל הארכיון?

כל התכתובות של הקיבוץ מאז הקמתו לפני 65 שנה; תמונות מחיי המקום; תיקים אישיים של החברים ובהם דברים שכתבו ומה שכתבו עליהם;קלטות וידאו ושמע; ראיונות מצולמים, בעיקר עם ראשוני הקיבוץ; אלבומים שנוצרו במערכת החינוך; חומר על הקבוצות והגרעינים שהגיעו לכאן; כל העלונים – למעלה מאלף! כרוכים ומסודרים לפי תאריכים; חוברות, ספרים ופרסומים שיצאו לאור בידי הקיבוץ וחבריו ועוד ועוד. מתחילת הדרך אוסף אורי גם את כל החומר הקשור להרחבה ולתושביה ולאגודה. לאחרונה הוא מתייק כל מה שקשור למאבק נגד הקמת חוות הגז, למשל, אבל בינתיים הארכיון מוגדר כארכיון הקיבוץ ותקציבו בא מן הקהילה. מישהו צריך להחליט להפוך אותו לארכיון של היישוב כולו. Continue reading »

אוג 272013
 

החיים אחרי… הכל-בו

שיחה עם ליאני ברקת, יולי 2013

יותר משתיים עשרה עבדה ליאני בכל-בו, יום יום מבוקר עד ערב, עבודה פיזית מפרכת, עבודת ניהול מורכבת, קשר עם ספקים ולקוחות, אין כמעט רגע לשבת שלא לדבר על יציאה לחופשה. מאד אהבתי את העבודה, היא מפתיעה ואומרת, הלכתי לשם כל בוקר עם חיוך. לא הרגשתי שקשה לי מדי. נשים הרי יודעות לארגן ולהתארגן, והסתדרתי כך שלא הייתי צריכה לסחוב או להתאמץ מעבר לכוחי. אהבתי את הקשר עם החברים. לדוגמה, אני הראשונה שהכרתי את אנשי ההרחבה מקרוב, היום אני פוגשת אותם בבית הספר דרך הילדים. אהבתי את הקשר היומיומי עם הוותיקים. אני חושבת שאני אדם עם מזל, כי טוב לי בכל מקום. כשלא זכיתי במכרז להמשך ניהול הכל-בו הצטערתי, כי רציתי להמשיך, הרגשתי שיש לי תמיכה ושיש לי עוד מה לתת, למרות שמשהו בפנים אמר לי אולי מספיק? אולי כדאי לעשות משהו אחר? ובאמת גם פה היה לי מזל. לפני שהספקתי להתלבט ולחשוב על ה"חיים אחרי", קיבלתי הצעה מבית הספר עומרים שלא יכולתי לסרב לה – לנהל את הספרייה. בזמנו הייתי בצוות שעזר להקים את בית הספר ועבדתי שם בתחילת הדרך, והיה לי מאד כיף לחזור, אני מרגישה בבית שם.  התחלתי בעבודה מיד כשעזבתי את הכל-בו.
Continue reading »

אוג 272013
 

יש לה בעל, שלושה ילדים ושני נכדים בפיליפינים אבל מארסלינה כאן כבר שש שנים. כמו חברותיה היא לקחה על עצמה את עול פרנסת המשפחה כולה. שני הילדים הבוגרים סיימו את לימודיהם באוניברסיטה והקטנה רק התחילה. שכר הלימוד בשנה הוא כ-1200$ וצריך לשלם גם למגורים ולמחייה, ואילו משכורתו החודשית של בעלה, העובד כנהג עצמאי היא רק 150$. עבדתי בפיליפינים היא אומרת, אבל זה לא היה מספיק. חברה שלי היתה בישראל וכשחזרה סיפרה לי על כך ואז הגשתי בקשה לבוא לכאן.

אני מתעניינת איך עובד המנגנון המסועף הזה. ישנה סוכנות כוח אדם אליה פונים בפיליפינים, צריך לספק להם מסמכים רבים ולעבור בדיקות ותשאולים. המאושרות שמתקבלות משלמות כ-4000$ הכוללים גם את דמי הטיסה. מארסלינה לוותה כסף מבני משפחה וכמובן שהחזירה אותו ממשכורותיה בשנים הראשונות, כל שאר הכסף הולך ישירות לתמיכה במשפחה, אותה ראתה רק פעמיים מאז הגיעה לקיבוץ. היא שומרת על קשר באמצעות הסקייפ. היא מימנה את לימודיהם של הילדים, הבן מהנדס והבת אחות וכן את רוב הוצאות הבית והמשפחה. Continue reading »

שינוי גודל גופנים
ניגודיות